ביאור:בבלי יומא דף מג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת יומא:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
עז
עח
עט
פ
פא
פב
פג
פד
פה
פו
פז
פח |
הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דאפיק חמור בהדה [1].
(במדבר יט ג) [וּנְתַתֶּם אֹתָהּ אֶל אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן וְהוֹצִיא אֹתָהּ אֶל מִחוּץ לַמַּחֲנֶה] וְשָׁחַט אֹתָהּ [לְפָנָיו] - שלא ישחוט אחרת עמה;
לְפָנָיו: לרב שלא יסיח דעתו ממנה, לשמואל שיהא זר שוחט ואלעזר רואה;
(במדבר יט ד) וְלָקַח אֶלְעָזָר הַכֹּהֵן מִדָּמָהּ בְּאֶצְבָּעוֹ [וְהִזָּה אֶל נֹכַח פְּנֵי אֹהֶל מוֹעֵד מִדָּמָהּ שֶׁבַע פְּעָמִים] [2]: לשמואל [3] לאהדוריה לאלעזר [4]; לרב [5] - הוי מיעוט אחר מיעוט [6], ואין מיעוט אחר מיעוט אלא לרבות דאפילו כהן הדיוט;
(במדבר יט ו) וְלָקַח הַכֹּהֵן עֵץ אֶרֶז וְאֵזוֹב וּשְׁנִי תוֹלָעַת [וְהִשְׁלִיךְ אֶל תּוֹךְ שְׂרֵפַת הַפָּרָה]: לשמואל [7] - [8] דאפילו בכהן הדיוט [9], לרב [10] אצטריך [11]: [12] סלקא דעתך אמינא כיון דלאו גופה דפרה נינהו לא ליבעי כהן - קא משמע לן.
(במדבר יט ז) וְכִבֶּס בְּגָדָיו הַכֹּהֵן [וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם וְאַחַר יָבוֹא אֶל הַמַּחֲנֶה וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב] – בכיהונו [13];
וְטָמֵא הַכֹּהֵן עַד הָעָרֶב - כהן בכיהונו לדורות [14];
הניחא למאן דאמר [15] לדורות בכהן הדיוט [16] – שפיר [17]; אלא למאן דאמר לדורות בכהן גדול, השתא כהן גדול בעינן - בכיהונו מיבעיא?
אִין: מילתא דאתיא בקל וחומר טרח וכתב לה קרא.
(במדבר יט ט) וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר אֵת אֵפֶר הַפָּרָה וְהִנִּיחַ [מִחוּץ לַמַּחֲנֶה בְּמָקוֹם טָהוֹר וְהָיְתָה לַעֲדַת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְמִשְׁמֶרֶת לְמֵי נִדָּה חַטָּאת הִוא]:
אִישׁ [18] - להכשיר את הזר [19];
טָהוֹר - להכשיר את האשה [20];
וְהִנִּיחַ - מי שיש בו דעת להניח, יצאו חרש שוטה וקטן שאין בהן דעת להניח.
תנן התם [תוספתא פרה פ"ה הרי זה [צוקרמנדל]]: 'הכל כשרין לקדש [21] חוץ מחרש שוטה וקטן; רבי יהודה מכשיר בקטן ופוסל באשה ובאנדרוגינוס.'
מאי טעמא דרבנן?
דכתיב (במדבר יט יז) וְלָקְחוּ לַטָּמֵא מֵעֲפַר שְׂרֵפַת הַחַטָּאת [וְנָתַן עָלָיו מַיִם חַיִּים אֶל כֶּלִי]; [22] הנך דפסלי לך באסיפה - פסלי לך בקידוש, והנך דאכשרי לך באסיפה - אכשרי לך בקידוש.
ורבי יהודה?
אם כן [23] לימא קרא 'ולקח' [24], מאי 'וְלָקְחוּ'? - דאפילו קטן, דפסלי לך התם - הכא כשר.
אשה מנא ליה [25]?
וְנָתַן ולא ונתנה; [אולי צריך לומר: ולא 'ונתנו', וכדלהן]
ורבנן?
[26]אי כתב רחמנא ולקח ונתן, הוה אמינא 'עד דשקיל חד ויהיב חד [27]' - כתב רחמנא וְלָקְחוּ [28]; ואי כתב רחמנא 'ולקחו... ונתנו' - הוה אמינא 'עד דשקלי תרי ויהבי תרי' - כתב רחמנא וְלָקְחוּ ונתן: דאפילו שקלי תרי ויהיב חד.
(במדבר יט יז) וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם אִישׁ טָהוֹר [וְהִזָּה עַל הָאֹהֶל וְעַל כָּל הַכֵּלִים וְעַל הַנְּפָשׁוֹת אֲשֶׁר הָיוּ שָׁם וְעַל הַנֹּגֵעַ בַּעֶצֶם אוֹ בֶחָלָל אוֹ בַמֵּת אוֹ בַקָּבֶר] [29]:
לרבנן [30] אִישׁ - [31] ולא אשה [32], טָהוֹר - להכשיר את הקטן [33];
ולרבי יהודה [34]: אִישׁ ולא קטן, טָהוֹר להכשיר את האשה [35].
מיתיבי: הכל כשרין להזות, חוץ מטומטום ואנדרוגינוס, ואשה; וקטן <שיש> [שאין] בו דעת - אשה מסייעתו ומזה,
ולא פליג רבי יהודה!
אמר אביי: כיון דאמר מר 'משמע מוציא מיד משמע, ומשמע ממילא [36] פליג [37];
(במדבר יט יט) וְהִזָּה הַטָּהֹר עַל הַטָּמֵא [בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי וּבַיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְחִטְּאוֹ בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בַּמַּיִם וְטָהֵר בָּעָרֶב] [38]; טהור - מכלל שהוא טמא [39]! לימד על טבול יום שכשר בפרה.
אמר רבי אסי: כי הוו [40] בה רבי יוחנן וריש לקיש בפרה - לא מסקי מינה [41] אלא כמאי דמסיק תעלא מבי כרבא [42], אלא אמרי 'משמע מוציא מיד משמע ומשמע ממילא'.
תני תנא קמיה דרבי יוחנן: 'כל השחיטות כשרות בזר, חוץ משל פרה.'
אמר ליה רבי יוחנן: פוק תני לברא: לא מצינו שחיטה בזר פסולה.
ורבי יוחנן לא מיבעיא לתנא דלא ציית, אלא אפילו לרביה לא ציית, דאמר רבי יוחנן משום רבי שמעון בן יהוצדק: 'שחיטת פרה בזר פסולה', ואני אומר כשירה: לא מצינו שחיטה שפסולה בזר.
בא לו אצל פרו שניה [, וסומך שתי ידיו עליו, ומתודה, וכך היה אומר "אנא השם <חטאתי עויתי ופשעתי> [עויתי פשעתי חטאתי] לפניך אני וביתי ובני אהרן עם קדושך]:
מאי שנא בוידוי ראשון דלא אמר "ובני אהרן עם קדושך" ומאי שנא בוידוי שני דאמר "ובני אהרן עם קדושך"?
תנא דבי רבי ישמעאל: כך היא מדת הדין נותנת [43]: מוטב יבא זכאי ויכפר על החייב, ואל יבא חייב ויכפר על החייב [44].
משנה:
שחטו, וקבל במזרק את דמו, ונותנו למי שהוא ממרס בו [45] על הרובד הרביעי שבהיכל כדי שלא יקרוש [46]; [47]
נטל מחתה ועלה לראש המזבח, ופִנה גחלים אילך ואילך, וחותה מן המעוכלות* הפנימיות, וירד והניחה על הרובד הרביעי שבעזרה [48];
[*מעוכלות: שנגמרה בערת כל הפחמן שבהם, ונשארו גחלים לוהטות ללא חומר בערה, ואין להם ריח משלהם, ומהם ישרף הקטורת ויתן ריחו.]
בכל יום [49] - היה חותה בשל כסף ומערה בתוך של זהב [50], והיום חותה בשל זהב ובה היה מכניס;
בכל יום חותה בשל ארבעת קבין ומערה לתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס; [51]
רבי יוסי אומר: בכל יום חותה בשל סאה [ששה קבין] ומערה בתוך שלשת קבין, והיום חותה בשלשת קבין ובה היה מכניס;
בכל יום היתה כבדה, והיום קלה;
בכל יום היתה ידה קצרה, והיום ארוכה [52];
בכל יום היתה זהבה ירוק והיום אדום - דברי רבי מנחם;
בכל יום מקריב פרס [53] בשחרית ופרס בין הערבים, והיום מוסיף מלא חפניו [54];
בכל יום היתה דקה, והיום דקה מן הדקה [55];
בכל יום כהנים [56] עולין במזרחו של כבש [57] ויורדין במערבו [58], והיום כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע [59];
רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול עולה באמצע ויורד באמצע;
בכל יום כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הכיור, והיום מן הקיתון של זהב;
רבי יהודה אומר: לעולם כהן גדול מקדש ידיו ורגליו מן הקיתון של זהב;
בכל יום היו שם ארבע מערכות, והיום חמש, דברי רבי מאיר; רבי יוסי אומר: בכל יום שלש, והיום ארבע; רבי יהודה אומר: בכל יום שתים, והיום שלש [60].
גמרא:
והכתיב (ויקרא טז יז) וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד [בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל] [61]?
אמר רב יהודה: תני ' [לא 'על הרובד הרביעי שבהיכל', אלא] של 'היכל [62].
תנו רבנן: '(ויקרא טז יז) וְכָל אָדָם לֹא יִהְיֶה בְּאֹהֶל מוֹעֵד [בְּבֹאוֹ לְכַפֵּר בַּקֹּדֶשׁ עַד צֵאתוֹ וְכִפֶּר בַּעֲדוֹ וּבְעַד בֵּיתוֹ וּבְעַד כָּל קְהַל יִשְׂרָאֵל];
הערות
[עריכה]- ^ דלתנא קמא שרי, דליכא שמא יאמרו; לרבי אסור, דהא אותה כתיב
- ^ בקבלת דמה
- ^ דדייק לְפָנָיו לומר שהזר כשר לשחיטה - איצטריך למיכתב בקבלת דמה אֶלְעָזָר
- ^ דאי כתב 'ולקח מדמה באצבעו' - הוה משמע דאשוחט קאי
- ^ נמי, דאמר שחיטה באלעזר היא - לא הוה ליה למיכתב בקבלה אלעזר, וכי כתיב
- ^ לאלעזר ולא אחר
- ^ דאמר קבלה והזאה באלעזר הואי
- ^ כתיב בה כהן לאכשורי השלכת עץ ארז
- ^ הוי האי 'משמע מוציא מיד משמע', וכן כל הני דאמרינן
- ^ דמכשר קבלה בכהן הדיוט, הוי האי 'משמע ממילא' ואינו מוציא מכלל מקרא שלפניו
- ^ למיכתב ביה כהן
- ^ דאי כתב 'ולקח עץ ארז' ולא כתיב כהן, 'ולקח' - כל מי שירצה, ולא הוה מוקמינן ליה אכהן דקבלה
- ^ האי הַכֹּהֵן - קרא יתירא הוא, דלא הוה ליה למיכתב אלא וְכִבֶּס בְּגָדָיו וְרָחַץ בְּשָׂרוֹ בַּמַּיִם ואנא ידענא דאהא דאיירי ביה קאי! אלא למסמך כהן אבגדיו, כלומר: שבבגדי כהונה נעשית, ולא בבגדי חול
- ^ ללמד על פרה הנעשית לדורות שצריכה בגדי כהונה
- ^ לעיל
- ^ ולא גמר חוקה מיום הכפורים
- ^ איצטריך למיכתב כהן הכא ללמד על של דורות שתעשה בבגדי כהונה
- ^ משום דלעיל מיניה איירי בכהן - כתיב הכא אִישׁ
- ^ דאי כתב 'ואסף את אפר הפרה' - הוה אמינא כהן, דלעיל מיניה איירי בכהן - כתב הכא אִישׁ
- ^ דאי למעוטי טמא – פשיטא, ד'חטאת' קרייה רחמנא
- ^ לתת מים על האפר בכלי חרס
- ^ בתר וְאָסַף אִישׁ טָהוֹר (במדבר יט ט) כתיב; זו היא עבודה שאחר אסיפה, וכתיב וְלָקְחוּ - אותם הנאמרים באסיפה: זר, ואשה, ולא חרש שוטה וקטן:
- ^ הואיל אדלעיל קאי
- ^ דהא גבי אסיפה בלשון יחיד כתביה
- ^ וכן אנדרוגינוס, משום ספק אשה
- ^ ורבנן אמרי לך: לעולם אדלעיל קאי, והא דלא כתיב ולקח לשון יחיד: ד
- ^ עד דשקיל חד האפר והוא עצמו יתנהו על המים
- ^ דאפילו שקלי תרי
- ^ דכתיב בהזאת מימיה והיא עבודה שאחר הקידוש
- ^ דאמרי הקידוש נעשה באותן של אסיפה, ובאסיפה כתיב אִישׁ טָהוֹר (במדבר יט ט) - דהיינו זר ואשה; על כרחך אִישׁ טָהוֹר דהכא לאו לאכשורי זר ואשה ולמיפסל קטן, ולהוי משמע ממילא - דאם כן לשתוק קרא מיניה, ונכתוב וְלָקַח אֵזוֹב וְטָבַל בַּמַּיִם וְהִזָּה, ואנא ידענא דבההוא דלעיל מינה קאי, וכי כתבינא
- ^ למדרש
- ^ על כרחך משמע זה מוציא מיד משמע
- ^ דפסליה בקידוש
- ^ דאמר אשה פסולה בקידוש וקטן כשר, אתא האי למימרא איפכא
- ^ דעל כרחך ליכא למימר דמשמע ממילא, דאם כן לישתוק מיניה
- ^ דאת - על כרחך לא מצית למימר בהאי דמשמע ממילא הוא
- ^ ועל כרחך פליגי
- ^ האי הַטָּהֹר - יתירא הוא, דהא בטהור קאי
- ^ שיוצא מכלל טומאה
- ^ כי מדקדקי
- ^ כלומר: לא היו מעלין מתוכה דבר חידוש להיות יכולין לאחוז בשיטתה להשוות שיהא מקראותיה כולם מוציאים זה מיד זה או כולם מתקיימים זה אחר זה
- ^ כמה שמעלה השועל ברגליו כשדורס על שדה ניר
- ^ כלומר כך יפה לומר
- ^ שאחר שהתודה על עצמו ויהא זכאי ראוי לכפר על אחרים
- ^ מגיס בו
- ^ כשישהה עד שתעשה עבודת הקטורת כמו שסדורות בפרשה
- ^ הרובד הרביעי: כל הרצפה עשויה שורות שורות טבלאות אבני שיש, וכל שורה ושורה קרויה 'רובד', וקא סלקא דעתיה דעל שורה רביעית שמפתח ההיכל ולפנים קאמר;
- ^ והניחם עד שיחפון קטורת ויתן לתוך הכף, ואחר כך יכניס כף ומחתה לפנים
- ^ כשחותה גחלים ממערכה שניה של קטורת להכניס על המזבח הפנימי לקטורת שחרית וערבית
- ^ מפרש טעמא בגמרא
- ^ טעמא דיום הכפורים בכולהו משום חולשא דכהן גדול;
- ^ כדי שיתן ידו למטה מזרועו ותהא זרועו מסייעתו
- ^ חצי מנה
- ^ שמכניס לפני ולפנים, לבד מפרס שחרית ושל ערבית הניתן על מזבח הפנימי
- ^ זו שהיה מכניס לפני ולפנים היה מחזיר ערב יום הכפורים למכתשת ושוחקה הדק
- ^ העולים למזבח
- ^ עולים בשפת מזרחו של כבש, שהמזרח הוא לימין העולה, שהרי פניו לצפון כשעולה בכבש - שהוא בדרום; וכיון דכל תחילת פינותיו לימין - אין נאה שיהא מקיף שלא לצורך; ורוחב הכבש שש עשרה אמה; עולה במזרח ומקיף את המזבח לעבודתו
- ^ וירד לצד שמאל בשפת מערב
- ^ והיום כהן גדול מראה כבודו וחיבתן של ישראל שהוא שלוחן ועושה עצמו כבן בית, ואם בא לעלות למזבח להקיף - כגון למתן דמים תמידין ומוספין ואֵילו ואֵיל העם - מקיף את כל הכבש לצורך ושלא לצורך
- ^ מפרש בגמרא
- ^ ומוקמינן לה לקמן בשמעתין בשעת הקטורת, ואת אמרת ממרס בו על הרובד רביעי שבהיכל
- ^ כשיוצא מן ההיכל לעזרה - מונה את הרובדין, והוי האי רביעי להיכל