ביאור:בבלי סוטה פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
העריכה בעיצומה
שימו לב! דף זה (או קטע זה) עדיין לא גמור והוא לא מציג את היצירה בשלמותה.

דף זה (או קטע זה) נמצא כעת בשלבי הקלדה. אם יש באפשרותכם להמשיך את ההקלדה - אתם מוזמנים.


הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה

מסכת סוטה פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | [[סוטה {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]


...הפרק הקודם

תוכן עניינים

פרק תשיעי - עגלה ערופה[עריכה]

משניות בפרק זה[עריכה]

משניות



סוטה דף מד עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: מתניתין: עגלה ערופה...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

סוטה פרק ט משנה א (עגלה ערופה)[עריכה]

מתניתין משנתנו. ההלכות המשוננות בפינו - בית הנשיא הלל וצאצאיו, והועלה על הכתב ביוזמת צאצאו רבי יהודה הנשיא


כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה - נֹפל בשדה, לא נודע מי הכהו.
ב ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל. (עגלה ערופה - סוף פרשת שופטים, דברים כא:א-ה)


בלשון הקודש[עריכה]

עגלה ערופה בלשון הקודש,  רש"י ?: נאמרת: מה שהזקנים אומרים 'ידינו לא שפכו' והכהנים אומרים 'כפר לעמך ישראל' - בלשון הקודש הוזקקו מן התורה לאמרה 
שנאמר: "כי ימצא חלל באדמה..." (דברים כא א)  רש"י ?: ובגמרא פריך היכי יליף מהכא 

זקנים מבית הדין הגדול שבירושלים[עריכה]

"ויצאו זקניך ושופטיך..." (דברים כא ב)  רש"י ?: ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל 
שלשה מבית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין.  רש"י ?: ובאין שם ומודדין מן החלל לצד העיירות שסביבותיו לידע איזו קרובה 
רבי יהודה אומר - חמשה,
שנאמר "ויצאו זקניך ושפטיך - ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל." (דברים כא ב)
'זקניך' - שנים,
'ושופטיך' - שנים,
ואין בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד.

רק חלל על פני האדמה[עריכה]

נמצא טמון בגל, או תלוי באילן, או צף על פני המים -
לא היו עורפין,
שנאמר "כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה - נפל בשדה,
לא נודע מי הכהו..." (דברים כא א)
'באדמה' - ולא טמון בגל,
'נופל' - ולא תלוי באילן,
'בשדה' - ולא צף על פני המים.

רק בעיר מרכזית שרובה ישראל, ובה בית דין[עריכה]

נמצא סמוך לספר  רש"י ?: מפרש טעמא בגמרא ,
או לעיר שרובה עובדי כוכבים,
או לעיר שאין בה בית דין - לא היו עורפין.
אין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין.


א כִּי יִמָּצֵא חָלָל בָּאֲדָמָה - אֲשֶׁר ד' Lהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לְרִשְׁתָּהּ - נֹפֵל בַּשָּׂדֶה, לֹא נוֹדַע מִי הִכָּהוּ?
וְיָצְאוּ זְקֵנֶיךָ וְשֹׁפְטֶיךָ, וּמָדְדוּ אֶל הֶעָרִים אֲשֶׁר סְבִיבֹת הֶחָלָל.
וְהָיָה: הָעִיר הַקְּרֹבָה אֶל הֶחָלָל - וְלָקְחוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא עֶגְלַת בָּקָר, אֲשֶׁר לֹא עֻבַּד בָּהּ, אֲשֶׁר לֹא מָשְׁכָה בְּעֹל.
וְהוֹרִדוּ זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא אֶת הָעֶגְלָה אֶל נַחַל אֵיתָן, אֲשֶׁר לֹא יֵעָבֵד בּוֹ וְלֹא יִזָּרֵעַ - וְעָרְפוּ שָׁם אֶת הָעֶגְלָה בַּנָּחַל.
וְנִגְּשׁוּ הַכֹּהֲנִים בְּנֵי לֵוִי - כִּי בָם בָּחַר ד' Lהֶיךָ לְשָׁרְתוֹ, וּלְבָרֵךְ בְּשֵׁם ד', וְעַל פִּיהֶם יִהְיֶה כָּל רִיב וְכָל נָגַע -
וְכֹל זִקְנֵי הָעִיר הַהִוא, הַקְּרֹבִים אֶל הֶחָלָל - יִרְחֲצוּ אֶת יְדֵיהֶם עַל הָעֶגְלָה הָעֲרוּפָה בַנָּחַל.
וְעָנוּ וְאָמְרוּ: 'יָדֵינוּ לֹא שָׁפְכֻה אֶת הַדָּם הַזֶּה, וְעֵינֵינוּ לֹא רָאוּ!
כַּפֵּר לְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר פָּדִיתָ יְהוָה, וְאַל תִּתֵּן דָּם נָקִי בְּקֶרֶב עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל!'
וְנִכַּפֵּר לָהֶם הַדָּם.
וְאַתָּה - תְּבַעֵר הַדָּם הַנָּקִי מִקִּרְבֶּךָ, כִּי תַעֲשֶׂה הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה. (פרשת עגלה ערופה, סוף פרשת שופטים, דברים כא:א-ט)

גמרא על סוטה פרק ט משנה א[עריכה]

גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא

סוגיא: עגלה ערופה בלשון הקדש[עריכה]

מאי קאמר?  רש"י ?: היכי יליף לשון הקודש מהכא? 
אמר רבי אבהו:
הכי קאמר:
שנאמר "וענו ואמרו" (דברים כא ז),
ולהלן הוא אומר "וענו הלוים ואמרו" וגו' (דברים כז יד) -

ט וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה וְהַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, אֶל כָּל-יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר: הַסְכֵּת וּשְׁמַע יִשְׂרָאֵל! הַיּוֹם הַזֶּה נִהְיֵיתָ לְעָם לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ. י וְשָׁמַעְתָּ בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ, וְעָשִׂיתָ אֶת מִצְו‍ֹתָו וְאֶת חֻקָּיו, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם.
יא וַיְצַו מֹשֶׁה אֶת-הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר:
יב אֵלֶּה יַעַמְדוּ לְבָרֵךְ אֶת הָעָם עַל הַר גְּרִזִים, בְּעָבְרְכֶם אֶת הַיַּרְדֵּן: שִׁמְעוֹן, וְלֵוִי וִיהוּדָה, וְיִשָּׂשכָר, וְיוֹסֵף וּבִנְיָמִן.
יג וְאֵלֶּה יַעַמְדוּ עַל הַקְּלָלָה בְּהַר עֵיבָל: רְאוּבֵן, גָּד וְאָשֵׁר, וּזְבוּלֻן, דָּן וְנַפְתָּלִי.
יד וְעָנוּ הַלְוִיִּם, וְאָמְרוּ אֶל-כָּל אִישׁ יִשְׂרָאֵל, קוֹל רָם:
טו אָרוּר הָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה פֶסֶל וּמַסֵּכָה... (הכניסה לארץ - תחילת פרשת כי תבוא, דברים כז:ט-יד)

מה ענייה האמורה להלן - בלשון הקודש,
אף כאן - בלשון הקודש.

סוגיא: מספר השופטים בעגלה ערופה[עריכה]

משנתנו: 'ויצאו זקניך ושופטיך' - שלשה מב"ד הגדול שבירושלים היו יוצאין. רבי יהודה אומר: חמשה.

וסדר עגלה ערופה כיצד יתכן שזוהי ברייתא עם גרסה מורחבת של המשנה.?
"כי ימצא חלל באדמה ויצאו זקניך ושופטיך":
שלשה מב"ד בית דין הגדול שבירושלים היו יוצאין.
רבי יהודה אומר: חמשה וכו'.

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן
:

"ויצאו זקניך ושופטיך" (דברים כא ב) -
  • 'זקניך' – שנים,
  • 'ושופטיך' – שנים,
  • ואין בית דין שקול  רש"י ?: אין עושין ב"ד שיהא יכול ליחלק שוה בשוה, אלא שיהא הרוב לצד אחד, לקיים 'אחרי רבים להטות' (שמות כג)  - מוסיפין עליהן עוד אחד,
הרי כאן חמשה -
דברי רבי יהודה.
רבי שמעון אומר:
  • 'זקניך' - שנים,
  • ואין ב"ד בית דין שקול - מוסיפין עליהן עוד אחד,
הרי כאן שלשה.

המיוחדים שבשופטים[עריכה]

ורבי שמעון נמי? הא - כתיב "ושופטיך"?
ההוא מיבעי ליה למיוחדין שבשופטיך.  רש"י ?: הנך דלשכת הגזית 
ורבי יהודה?
מ'זקני' 'זקניך' נפקא.  רש"י ?: מדמצי למיכתב 'זקני' וכתב 'זקניך' - מיוחדין שבזקניך 
ורבי שמעון מה למד מצורת הכיתוב זקניך??
אי כתב רחמנא 'זקני' - הוה אמינא אפילו זקני השוק,  רש"י ?: אע"פ שאינן סנהדרין 
כתב רחמנא 'זקניך'.

ואי כתב רחמנא 'זקניך' - הוה אמינא אפילו סנהדרי קטנה -

כתב רחמנא 'ושופטיך':  רש"י ?: זקנים שהם שופטים את ישראל  למיוחדין שבשופטיך.


יג וְאִם כָּל עֲדַת יִשְׂרָאֵל יִשְׁגּוּ, וְנֶעְלַם דָּבָר מֵעֵינֵי הַקָּהָל, וְעָשׂוּ אַחַת מִכָּל מִצְו‍ֹת יְהוָה אֲשֶׁר לֹא תֵעָשֶׂינָה - וְאָשֵׁמו...
יד וְנוֹדְעָה הַחַטָּאת אֲשֶׁר חָטְאוּ עָלֶיהָ.
וְהִקְרִיבוּ הַקָּהָל פַּר בֶּן בָּקָר לְחַטָּאת, וְהֵבִיאוּ אֹתוֹ לִפְנֵי אֹהֶל מוֹעֵד.
טו וְסָמְכוּ זִקְנֵי הָעֵדָה אֶת יְדֵיהֶם עַל רֹאשׁ הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה.
וְשָׁחַט אֶת-הַפָּר לִפְנֵי יְהוָה. (פר העלם דבר - פרשת ויקרא, ויקרא ד:יג-טו)

זקנים בפר העלם דבר[עריכה]

ורבי יהודה כיצד יכול להשתמש ב"ושופטיך" כדי ללמוד שצריך עוד שני דיינים. הרי מלים אלו נדרשות כדי ללמדנו על "המיוחד שבשופטים"?!?
גמר 'זקני בעגלה ערופה' 'זקני פר העלם דבר' מזקני העדה  רש"י ?: דסמיכת פר העלם דבר  -
מה להלן - מיוחדין שבעדה ?
אף כאן מיוחדין שבעדה. רש"י ?: ואייתר ליה 'שופטיך' להביא עוד שנים 

נלמד כל הדינים מפר העלם דבר[עריכה]

אי גמר -
לגמרה לכולה מילתא מהתם?
דהא: רבי יהודה, התם נמי - חמשה קאמר, ויליף לה מקראי רש"י ?: בפרק קמא דסנהדרין ,
'זקניך' 'ושופטיך' למה לי?
- אלא: וי"ו 'ושופטיך' רש"י ?: דריש רבי יהודה  - למנינא רש"י ?: להביא עוד שנים .  רש"י ?: כלומר: לא גמיר גז"ש, ואיצטריך 'שופטיך' לסנהדרי גדולה, כר"ש 


סוטה דף מה עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: וי"ו - לא משמע ליה...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

ורבי שמעון?
- וי"ו - לא משמע ליה.  רש"י ?: מאי קאמר רחמנא? המיוחדין שבשופטיך 

לא שליחי דיינים, חשיבות המדידה למרות ידיעת המרחק[עריכה]

אלא - מעתה:
"ויצאו זקניך ושפטיך ומדדו אל הערים אשר סביבת החלל (דברים כא ב)
  • 'ויצאו' שנים
  • 'ומדדו' שנים ...
לרבי יהודה - הרי כאן תשעה!?
לרבי שמעון הרי כאן שבעה!?
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
'ויצאו': הן ולא שלוחיהן.
'ומדדו': שאפילו נמצא בעליל לעיר -  רש"י ?: במגולה ופשוט שאין עיר קרובה כזו  היו מודדין -
שמצוה לעסוק במדידה.

סוגיא: משנתנו לעומת רבי אליעזר בן יעקב[עריכה]

מֶלֶך - בְּמִשְׁפָּט יַעֲמִיד אָרֶץ, וְאִישׁ תְּרוּמוֹת - יֶהֶרְסֶנָּה.(סוף ספר משלי)
כִּי יִפָּלֵא מִמְּךָ דָבָר לַמִּשְׁפָּט: בֵּין דָּם לְדָם, בֵּין דִּין לְדִין, וּבֵין נֶגַע לָנֶגַע - דִּבְרֵי רִיבֹת בִּשְׁעָרֶיךָ.
וְקַמְתָּ וְעָלִיתָ אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִבְחַר ד' Lהֶיךָ בּוֹ.
וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם, וְאֶל-הַשֹּׁפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם.
וְדָרַשְׁתָּ - וְהִגִּידוּ לְךָ אֵת דְּבַר הַמִּשְׁפָּט.
וְעָשִׂיתָ עַל פִּי הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ, מִן הַמָּקוֹם הַהוּא - אֲשֶׁר יִבְחַר ד'.
וְשָׁמַרְתָּ לַעֲשׂוֹת כְּכֹל אֲשֶׁר יוֹרוּךָ.
עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ, וְעַל הַמִּשְׁפָּט אֲשֶׁר יֹאמְרוּ לְךָ -תַּעֲשֶׂה.
לֹא תָסוּר מִן הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל... ('לא תסור' - פרשת שופטים)

מתניתין רש"י ?: דלא קתני מלך וכהן גדול  - דלא כרבי אליעזר בן יעקב,
דתניא:
רבי אליעזר בן יעקב אומר:
  • 'זקניך' - זו סנהדרין,
  • 'שופטיך' - זה מלך וכהן גדול -
מלך - דכתיב "מלך במשפט יעמיד ארץ"... סוף משלי,
כהן גדול - דכתיב "ובאת אל הכהנים הלוים, ואל השופט אשר יהיה..." וגו' פרשית לא תסור, פרשת שופטים

סוגיא:השתתפות מלך וכהן-גדול בעגלה ערופה[עריכה]

איבעיא להו:
רבי אליעזר בן יעקב -
במלך וכהן גדול הוא דפליג,
אבל בסנהדרי -
אי כרבי יהודה  רש"י ?: חמשה , אי כרבי שמעון  רש"י ?: שלשה  סבירא ליה?  רש"י ?: ולא בעי כולה סנהדרין 
או דלמא בסנהדרי נמי פליג - עד דאיכא כולה סנהדרי?
אמר רב יוסף: תא שמע -
מצאן זקן ממרא רש"י ?: לב"ד הגדול; שאינו נעשה ממרא אלא בב"ד של שבעים ואחד, כדיליף בפרק קמא דסנהדרין  אבֵּי בתוך בית פגי  רש"י ?: כל שהוא בתוך היקף החיצון של ירושלים קרוי 'בי פאגי'; ולי נראה שהוא לשון חבישה, כמו שקורין ציגל"א של עיר, כמו 'חמור ובית פאגי (בבא מציעא ט א) בשטדידור"א - בית ראש של אפסר קורין כן  והמרה עליהן רש"י ?: כלומר על מה ששאל מהם שם, ואמרו לו ההלכה - הלך לעירו והורה לעשות כדרך שהיה מורה בתחילה, דהוה ליה ממרא על פיהם 
יכול תהא המראתו המראה?
תלמוד לומר: (דברים יז ח) "[כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבת בשעריך] וקמת ועלית אל המקום [אשר יבחר ה' אלקיך בו]" -
מלמד שהמקום גורם  רש"י ?: 'המקום' המיוחד למשפט, והוא לשכת הגזית .
דנפוק  רש"י ?: מינייהו לבי פאגי  כמה?  רש"י ?: דאיצטריך לאשמועינן דפטור משום טעמא דחוץ לב"ד 
אילימא דנפוק מקצתן -
דלמא הנך דאיכא גואי כוותיה סבירא להו?  רש"י ?: ומהיכא תיתי לן חיובא דאיצטריך קרא למיפטריה 
אלא פשיטא דנפוק כולהו!
ולמאי [יצאו מלשכת הגזית]?
אי לדבר הרשות - מי מצו נפקי?
והכתיב (שיר השירים ז ג) "שררך אגן הסהר"  רש"י ?: 'שררך' זה סנהדרין, שיושבת בטיבורה של א"י; ' אגן הסהר' שעשויין כחצי לבנה עגולה בשורת ישיבתן, כדי שיהו כולן רואין זה את זה  אל יחסר המזג  רש"י ?: 'המזג' - כשיעור מזג: שני חלקים מים ואחד יין,
ואף כאן צריך שישתייר שליש  [בטנך ערמת חטים סוגה בשושנים] -
שאם נצרך אחד מהם לצאת -
אם יש שם עשרים ושלשה כנגד סנהדרי קטנה – יוצא,
ואם לאו אינו יוצא!?
אלא פשיטא - לדבר מצוה:
למאי? לאו למדידת עגלה, ורבי אליעזר בן יעקב היא?
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"ל אמר ליה, אמר לו... אביי: לא!

דלמא להוסיף על העיר  רש"י ?: על ירושלים  ועל העזרות,
כדתנן:
אין מוסיפין על העיר ועל העזרות אלא בבית דין של שבעים ואחד.


תניא כוותיה דרב יוסף:  רש"י ?: דאמר רבי אליעזר בן יעקב כולהו סנהדרי בעי 
מצאן אבית פגי והמרה עליהן -
כגון שיצאו למדידת עגלה או להוסיף על העיר ועל העזרות -
יכול תהא המראתו המראה?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
'וקמת ועלית' מלמד שהמקום גורם.

סוגיא: טמון בשדה[עריכה]

נמצא טמון בגל או תלוי באילן

משנתנו: נמצא טמון בגל או תלוי באילן או צף על פני המים - לא היו עורפין, שנאמר 'באדמה' - ולא טמון בגל; 'נופל' - ולא תלוי באילן; 'בשדה' - ולא צף על פני המים]

לימא מתניתין רש"י ?:דיליף פרט לטמון רבי יהודה היא, ולא רבנן?
דתניא:
(דברים כד יט) "ושכחת עומר בשדה" - פרט לטמון,

יט כי תקצר קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו, לגר ליתום ולאלמנה - יהיה. למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. (דברים כד:יט)

דברי רבי יהודה,
וחכמים אומרים:
'בשדה' - לרבות את הטמון  רש"י ?: לרבי יהודה משמע 'בשדה' - על פני השדה, ולרבנן משמע 'בתוך השדה' .


יט כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר בשדה לא תשוב לקחתו לגר ליתום ולאלמנה יהיה למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידיך. (דברים כד:יט)

אמר רב:
אפילו תימא רבנן -  רש"י ?: מענייניה דקרא צריכין למידרשיה 
הכא - מענייניה דקרא,
התם - מענייניה דקרא,  רש"י ?: והכא מענייניה דקרא תדרוש ליה  
דכתיב  רש"י ?: גבי חלל  "כי ימצא חלל" (דברים כא א)

רש"י כי ימצא חלל:כל - היכא דמשתכח -  רש"י ?: ואפילו טמון.

הלכך: על כרחך כי אתא  'באדמה' - פרט לטמון.  רש"י ?: למעוטי טמון בא, דתדרוש ביה 'על פני האדמה', דאי לרבויי לא איצטריך 
והתם מענייניה דקרא: דכתיב "כי תקצור קצירך בשדך ושכחת עומר" - (דברים כד יט)
שכחה דומיא דקציר: מה קציר בגלוי - אף שכחה בגלוי.  רש"י ?: והוה ממעט טמון ממשמעותא אי לאו דהדר רבייה:  -
כתב רחמנא 'בשדה' לרבות את הטמון.


לרבי יהודה נמי תיפוק ליה משכחה דומיא דקציר?
אין אכן! הכי נמי.
ואלא 'בשדה' - למה לי?
מיבעי ליה לרבות שכחת קמה  רש"י ?: שאם שכח זוית אחת לקצור - קאי עלה ב'לא תשוב לקחתו', והכי משמע: 'ושכחת עומר' או 'ושכחת בשדה' .
ורבנן - שכחת קמה מנא להו?
נפקא להו מ'כי תקצור קצירך בשדך'  רש"י ?: מ'בשדך ושכחת' - קרי ביה ששכח את קצת שדהו .
ורבי יהודה?
מיבעי ליה ל'כדרבי אבהו אמר רבי אלעזר',
דאמר רבי אבהו אמר ר"א 'רבי אלעזר:
פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו.  רש"י ?: שנשבה הרוח והרימה את העומרין מן הארץ, והציפתן לתוך שדה חבירו, ושכחן, כסבור שאינן שלו - נפקא מ'בשדך' - ולא בשדה חבירך, דלא הוו שכחה. 
ורבנן?
מ'בשדה' - 'בשדך'.  רש"י ?: מיעוטא ד'שדה חבירו' נפקא להו מדהוה ליה למכתב 'כי תקצור קצירך בשדה ושכחת', וכתיב 'בשדך'. 
ורבי יהודה?
'בשדה' - 'בשדך' לא משמע ליה.

סוגיא: עומרים עפים ברוח[עריכה]

בעי רבי ירמיה: צפו עומרין לתוך שדהו  רש"י ?: שהיו מוטלים על גבי אבן או עמוד או זו על זו  מהו?
אויר שדה כשדה דמי או לאו כשדה דמי?
א"ל רב כהנא לרב פפי:
ואמרי לה רב כהנא לרב זביד:
תפשוט ליה מד'רבי אבהו
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"ר אמר רבי אלעזר',

דאמר:
'פרט לשצפו עומרין לתוך שדה חבירו'  רש"י ?: וקא סלקא דעתך 'צפו' – ממש: על גבי אבן או על גבי עמוד 
ד'חבירו' – אין, לתוך שדהו – לא!
ביאור:וליטעמיך:
'לתוך שדה חבירו צפו'  רש"י ?: על גבי אבן הוא דמעיט  – אין,
 רש"י ?: אבל  מונחין לא? רש"י אבל מונחין לא:מיעט?
והא בעינן 'בשדך' וליכא!?
אלא:  רש"י אלא: הא דקאמר 'צפו' - לאו דוקא. צפו על שום דבר קאמר: דאפי'(לו) מונחים על גבי קרקע - נמי קאמר אינו שכחה. 
'לתוך שדה חבירו' - ואפילו מונחין,
והאי דקאמר 'צפו' - דלא משכחת לה  רש"י ?: עומרין לתוך שדה חבירו  - אלא בצפו. רש"י אלא בצפו:שהרוח מצפתן על הארץ ומביאתן לשם.


תא שמע בֹּא, שמע! (פתיח להוכחת טיעון או לדחייתו)

להרחבה ראה כאן
:

עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר תבנית:ביאור
והניחו על גבי חבירו, ושכחו -
התחתון - שכחה,
והעליון - אינו שכחה.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
שניהם אינן שכחה -
התחתון - מפני שהוא טמון,
והעליון מפני שהוא צף.
עד כאן לא פליגי אלא בתחתון,
אבל בעליון - דברי הכל לא הואי שכחה?
שאני התם:
כיון דאחזיק ביה - זכה ביה.  רש"י ?: ותו לא הוי שכחה, דבעינן 'שכוח מעיקרו' כדאמר בבא מציעא בפרק קמא (יא א) .
אי הכי: מאי איריא 'על גבי חבירו'? אפילו בשדה נמי?
אין! הכי נמי. והאי דקתני 'על גבי חבירו' - משום תחתון.
והא – 'מפני שהוא צף' קאמר? {ב|[ולא 'משום שכבר זכה בו'?!,|תוספת מעודכנת מסומנת בסוגריים מרובעים בש"ס דפוס וילנא.}}
ועוד: הרי כעת הוא 'מונח על גבי חבירו' ואינו צף?] תוספת מעודכנת מסומנת בסוגריים מרובעים בש"ס דפוס וילנא.
אימא: 'מפני שהוא כצף'.  רש"י ?: שהוא פטור על שהחזיק בו כאילו היה עודנו צף מעל הקרקע ומונח בידו 

סוגיא: חללים זה על גב זה[עריכה]

אמר אביי:  רש"י ?: יום אחד היה דעתו צלולה, אמר :
'הריני  רש"י ?: כאן בפומבדיתא  כבן עזאי בשוקי טבריא...  רש"י ?: מוכן להשיב דבר לשואל בעומק ובחריפות כבן עזאי שהיה חריף ודורש בשוקי טבריא 
אמר ליה ההוא מדרבנן לאביי:
שני חללים זה על גבי זה -  רש"י ?: והאחד משוך להלן מחבירו מעט, ואם תמדוד מזה יקרב לעיר אחת ואם תמדוד מחבירו יקרב לעיר אחרת  מהיכן הוא מודד?
מין במינו הוי טמון, ומין במינו לא הוי צף - ומעליון מודד?
או דלמא מין במינו הוי צף, ומין במינו לא הוי טמון - ומתחתון מודד?
או דלמא מין במינו הוי טמון, ומין במינו הוי צף -
ולא מתחתון מודד ולא מעליון מודד?  רש"י ?: והוא הדין דמיבעיא ליה נמי 'או דלמא מין במינו לא הוי טמון, מין במינו לא הוי צף' ומשניהם מודד*, אלא שהוא בכלל אלו.
(*הסבר רש"י: אם מודד משניהם, ואם יש הפרש בתוצאה: למת זה - עיר א', ולמת אחר - עיר ב': שתי הערים תבאנה, כל עיר על המת הקרוב לה.
 


סוטה דף מה עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: תניתוה!? עומר שהחזיק בו להוליכו לעיר...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

אמר ליה: תניתוה!?  רש"י ?: לחדא מינייהו: דפלוגתא היא בטמון, אבל 'צף' - לא פשט לה מינה, דהא אוקימנא טעמא דעליון משום דאחזיק ביה הוא, ו'צף' לא ידעינן מאי הוי עלה 

'עומר - שהחזיק בו להוליכו לעיר,
והניחו על גבי חבירו - ושכחו:
התחתון - שכחה, והעליון - אינו שכחה.
רבי שמעון בן יהודה אומר משום רבי שמעון:
שניהן אינן שכחה:
התחתון - מפני שהוא טמון,
והעליון - מפני שהוא צף'.
[וכן לענין שני מתים, אין מקיימים דין עגלה ערופה לדברי רבי שמעון, ולדברי תנא קמא ימדדו מן התחתון].
סברוה  רש"י ?: רבנן דבי מדרשא דבעו למיפשט מינה דפלוגתא בטמון, דמין במינו הוא  דהני תנאי  רש"י ?: אפילו תנא קמא, דאמר 'תחתון שכחה'  כרבי יהודה סבירא להו,
דאמר:
'בשדה' - פרט לטמון  רש"י ?: וטעמא [טעם המחלוקת] משום [הסברה] דמין במינו לא הוי טמון 
מאי, לאו בהא קא מיפלגי?
דמר סבר - 'מין במינו הוי טמון'
ומר סבר 'לא הוי טמון'?
לא!
אי כרבי יהודה סבירא להו [פרט לטמון],
דכולי עלמא 'מין במינו - הוי טמון',
והכא - בפלוגתא דרבי יהודה ורבנן קמיפלגי:
דרבנן - כרבנן הסבר: שהתחתון שכחה, אף על פי שהוא טמון, שלשיטתם יש שכחה בטמון בשדה,

ורבי שמעון בן יהודה - כרבי יהודה [שהואיל והתחתון טמון - אינו שכחה שהרי לשיטתם אין שכחה בטמון בשדה, וכן ימדדו דוקא מהמת העליון]!.

אי הכי - מאי איריא 'על גבי חבירו'? אפילו בעפר ובצרור נמי!
אין! הכי נמי.
ולהודיעך כחו דרבי יהודה, דאמר: אפילו מין במינו - הוי טמון.

סוגיא: חלל[עריכה]

תנו רבנן: (דברים כא א:
כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו)
'חלל' - ולא חנוק  רש"י ?: חלל' לא מקרי אלא בכלי ברזל כעין חרב ,
'חלל' - ולא מפרפר,
'באדמה' - ולא טמון בגל,
'נופל' - ולא תלוי באילן,
'בשדה' - ולא צף על פני המים;
רבי אלעזר אומר:
בכולן  רש"י ?: ואפילו מפרפר צף וטמון ותלוי  - אם היה חלל: עורפין.


תניא:
אמר רבי יוסי בר יהודה:
אמרו לו לר"א:
אי אתה מודה: שאם היה חנוק ומוטל באשפה -  רש"י ?: דלא הוי צף, ולא טמון, ולא תלוי  -  רש"י ?: ואפילו הכי 
שאין עורפין?  רש"י ?: ד'חלל' קבעי, אלמא קרא - כדכתיב בעית: 
אלמא - חלל ולא חנוק?
הכא נמי -
'באדמה' ולא טמון בגל,
'נופל' - ולא תלוי באילן,
'בשדה' - ולא צף על גבי מים.
ור"א?
חלל יתירא כתיב.  רש"י ?: 'הקרובים אל החלל' ועוד 'חלל'ים טובא (פסוקים ב ו-ג), למדרש 'חלל' דוקא ולא חנוק .

סוגיות: מקורות מהתורה לדיני המשנה[עריכה]

נמצא סמוך לספר או לעיר שרובה עובדי כוכבים כו' [או לעיר שאין בה בית דין - לא היו עורפין]:
דכתיב 'כי ימצא' - פרט למצוי  רש"י ?: תדיר, כגון ספר, או עיר שרובה עובדי כוכבים .
או לעיר שאין בה ב"ד:
דבעינא 'זקני העיר' וליכא.
אין מודדין אלא לעיר כו' [שיש בה בית דין]’:
פשיטא: כיון דתנא 'לעיר שאין בה ב"ד' אנא ידענא דאין מודדין אלא לעיר שיש בה בית דין!?
הא - קא משמע לן כדתניא:
מנין שאם נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד בית דין -
שמניחין אותה ומודדין לעיר שיש בה בית דין?  רש"י ?: והכי קאמר 'נמצא סמוך לעיר שאין בה ב"ד - אין מודדין לה, אלא לעיר שיש בה ב"ד מודדין; איזו היא 'עיר שיש בה ב"ד'? קרובה לו; ואי לא הדר תניא - הוה אמינא אין מודדין כלל 

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
(דברים כא ג) [והיה העיר הקרבה אל החלל] ולקחו זקני העיר ההיא [עגלת בקר אשר לא עבד בה אשר לא משכה בעל] - מכל מקום.  רש"י ?: דהאי 'העיר' - קרא יתירא הוא, דמצי למכתב 'והיתה העיר הקרובה אל החלל, ולקחו זקניה עגלת בקר' 

משנה ב - 'נמצא מכוון'[עריכה]

משנה

נרצח שנמצא בדיוק בין שתי ערים[עריכה]

נמצא מכוון  רש"י ?: מצומצם  בין שתי עיירות -  רש"י ?: שאין זו קרובה לו מזו אפילו כמלא חוט 
שתיהן מביאות שתי עגלות - דברי רבי אליעזר.
ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה  רש"י ?: מפרש טעמא בגמרא .
נמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר -
מוליכין הראש אצל הגוף  רש"י ?: בגמרא מפרש למאי הלכתא מוליכין  - דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש.

המקום בגוף ממנו מתחילים את המדידה[עריכה]

מאין היו מודדין?
רבי אליעזר אומר: מטיבורו.
רבי עקיבא אומר: מחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל: מצוארו.

גמרא על משנה ב[עריכה]

גמרא

סוגיא: 'צמצום' - דיוק במדידה בין שתי ערים[עריכה]

מאי טעמא דרבי אליעזר?
קסבר:
אפשר לצמצם,  רש"י ?: אפשר לכוין המדה, ואמת מדדו, שאין זו קרובה לו מזו כלל, והוו להו שתיהן קרובות 
ו'קרובה' -  רש"י ?: וקסבר נמי 'קרובה' דכתיב בקרא  ואפילו קרובות.  רש"י ?: במשמע, כמו 'ובהמה רבה' (יונה ד). דאי סלקא דעתך אי אפשר לצמצם - אין כאן קרובה אלא אחת, ואנן הוא דלא ידעינן הי מינייהו, והוה ליה למימר יביאו עגלה בשותפות ויַתנוּ: 'אם שלנו קרובה חלקכם יהא קנוי לנו, ואם עירכם קרובה - חלקנו יהא קנוי לכם' .

סוגיא: ירושלים לא מביאה עגלה ערופה[עריכה]

א כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה נפל בשדה, לא נודע מי הכהו... (דברים כא:א)

ואין ירושלים מביאה עגלה ערופה:
דאמר קרא (דברים כא א) 'לרשתה' -
וקסבר: ירושלים לא נתחלקה לשבטים.

סוגיא: מת מצווה קנה מקומו[עריכה]

משנתנו: נמצא ראשו במקום אחד, וגופו במקום אחר - מוליכין הראש אצל הגוף. - דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש.
מאין היו מודדין?
רבי אליעזר אומר: מטיבורו.
רבי עקיבא אומר: מחוטמו.
רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל - מצוארו.

נמצא ראשו במקום כו':
במאי קמפלגי?
אילימא: לענין מדידה קמיפלגי,  רש"י ?: קאמר 'יביאו הראש אצל הגוף', דממקום שנמצא הגוף שם צריך למדוד, ויביאו הראש לכאן 
הא: מדקתני סיפא "מאין היו מודדין" -
מכלל: דרישא - לא במדידה עסקינן?
אמר רבי יצחק:
במת מצוה קנה מקומו קמיפלגי.
והכי קאמר:
לקוברו - קנה מקומו.  רש"י ?: לקוברו שם, דזה אחד מעשרה תנאים שהתנה יהושע בפרק מרובה (בבא קמא פא א) 
והיכא דנמצא ראשו במקום אחד וגופו במקום אחר -
מוליכין הראש אצל הגוף - דברי רבי אליעזר.
רבי עקיבא אומר: הגוף אצל הראש.
במאי קמיפלגי?
מר סבר:
גופיה - בדוכתיה נפיל,
רישא - דנאדי ונפיל.
ומר סבר:
רישא - היכא דנפיל נפיל,
גופא - הוא דרהיט אזיל.

סוגיא: מקום תחילת המדידה[עריכה]

מאין היו מודדין:

עליך נסמכתי מבטן, ממעי אמי אתה גוזי, בך תהלתי תמיד. (תהלים עא ו
גזי נזרך,שער ראשך תלשי - וגלי ראשך, והשליכי!
ושאי על שפים קינה, כי מאס ה', ויטש את דור עברתו. (ירמיהו ז כט)

במאי קמיפלגי?
מר סבר: עיקר חיותא - באפיה,  רש"י ?: הלכך עיקר חלל מיקרי, ומודדין מיניה, כדכתיב 'אל הערים אשר סביבות החלל' 
ומר סבר: עיקר חיותא - בטיבוריה.
לימא כי הני תנאי:
מהיכן הולד נוצר?
מראשו.
וכן הוא אומר "ממעי אמי אתה גוזי..." (תהלים עא ורש"י ?: אתה – מראשי: יצרת ראשי תחילה; ד'גוזי' לישנא דרישא 
ואומר: גזי נזרך  רש"י ?: שער ראשך תלשי וגלי ראשך  והשליכי וגו' (ירמיהו ז כט)
אבא שאול אומר:
מטיבורו, ומשלח שרשו אילך ואילך?
אפילו תימא אבא שאול  רש"י ?: כר' עקיבא סבירא ליה :
ע"כ עד כאן לא קאמר אבא שאול, אלא לענין יצירה -
דכי מיתצר ולד: ממציעתיה מיתצר.
אבל לענין חיותא - דכולי עלמא באפיה הוא,
דכתיב כל אשר נשמת רוח חיים באפיו וגו'. (בראשית ז)

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

סוגיא: מקור למדידה מהצוואר[עריכה]

לד בחזות לך שוא, בקסם לך כזב - לתת אותך אל צוארי חללי רשעים, אשר בומם - בעת עון קץ. (יחזקאל עא:לד)

רבי אליעזר בן יעקב אומר: ממקום שנעשה חלל - מצוארו:
מאי טעמא דרבי אליעזר בן יעקב?  רש"י ?: דאמר: מן הצואר הוא קרוי חלל 
כדכתיב "...לתת אותך אל צוארי חללי רשעים..." (יחזקאל כא לד)  רש"י ?: והלכך ממנו מודדין כדכתיב אל החלל 

משנה ג - 'נפטרו זקני ירושלים'[עריכה]

משנה

סדר עגלה ערופה[עריכה]

נפטרו זקני ירושלים והלכו להן.  רש"י ?: שאין עליהם אלא למדוד, כדכתיב 'ויצאו זקניך ושופטיך ומדדו' 

עריפת העגלה[עריכה]

זקני אותה העיר -
מביאין עגלת בקר,
אשר לא משכה בעול,
ואין המום פוסל בה -
ומורידין אותה לנחל איתן כמשמעו: קשה.
אע"פ אף על פי שאינו איתן – כשר.  רש"י ?: דלא כתיב ביה עיכובא ולא נאמר אלא למצוה .
ועורפין אותה בקופיץ -  רש"י ?: כמין סכין גדול  מאחוריה,  רש"י ?: ממול עורפה 
ומקומה אסור  רש"י ?: לעולם  מלזרוע ומלעבוד,
ומותר לסרוק שם פשתן,
ולנקר שם אבנים.  רש"י ?: דוקא נקט עבודה שאינה בגופה של קרקע כדמפרש בגמרא 

רחצת הידים[עריכה]

זקני אותה העיר -
רוחצין את ידיהן במים,
במקום עריפה של עגלה.

דברי הזקנים והכהנים[עריכה]

סוטה דף מו עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: והכהנים אומרים: כפר לעמך ישראל...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

ואומרים "ידינו לא שפכה את הדם הזה ועינינו לא ראו". פרשית עגלה ערופה, המשך פרשת שופטים
וכי על דעתינו עלתה, שזקני ב"ד בית דין} שופכי דמים הן?
אלא:
- שלא בא על ידינו - ופטרנוהו. (בלא מזון) בגרסאות מתוקנות נמחקו מלים אלו, ומסומנות בסגריים עגולים בש"ס דפוס וילנא  רש"י ?: בגמרא מפרש בלא מזונות, והיינו 'ידינו לא שפכו': לא נהרג על ידינו שפטרנוהו בלא מזונות, והוצרך ללסטם את הבריות ועל כך נהרג. 
- ולא ראינוהו - והנחנוהו. (בלא לוייה) בגרסאות מתוקנות נמחקו מלים אלו, ומסומנות בסגריים עגולים בש"ס דפוס וילנא  רש"י ?: יחידי, בלא חבורה, והיינו 'ועינינו לא ראו' 
והכהנים  רש"י ?: כדכתיב לעיל 'ונגשו הכהנים בני לוי' ולא פירש על מי הם נגשים.  אומרים:
"כפר לעמך ישראל אשר פדית ה', ואל תתן דם נקי בקרב עמך ישראל." המשך פרשית עגלה ערופה
לא היו צריכין לומר כלומר המילים "ונכפר להם הדם" אינו נכלל בציטוט הטקסי שעל הכהנים לומר "ונכפר להם הדם"  רש"י ?: כלומר 'ונכפר' דכתיב בקרא לאו א'וענו ואמרו' קאי שיהא אף זה בכלל אמירה 
אלא:  רש"י ?: מילתא באנפי נפשה היא:  רוח הקודש מבשרתן:  רש"י ?: בישר את ישראל ע"י משה רבינו 
אימתי שתעשו ככה - הדם מתכפר להם.  רש"י ?: לכשיעשו כן 'ונכפר להם הדם' 

גמרא על סוטה פרק ט משנה ג[עריכה]

גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא

סוגיא: פרה אדומה לעומת עגלה ערופה[עריכה]

זאת חקת התורה, אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל - ויקחו אליך: פרה אדמה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה על (במדבר יט ב)

והיה - העיר הקרבה אל החלל: ולקחו זקני העיר ההוא - עגלת בקר, אשר לא עבד בה, אשר לא משכה בעל... [(דברים כא ג)

ויהא מום פוסל בעגלה - מקל וחומר?
ומה פרה -  רש"י ?: אדומה, אין שיעור לשנותיה 
שאין השנים פוסלות בה,
מום פוסל בה...  רש"י ?: דכתיב בפרה אדומה אין בה מום (במדבר יט) 
עגלה -
ששנים פוסלות בה,  רש"י ?: בת שנתה היא, ואם עברה שנתה – פסולה, דכל מקום שנאמר בתורה 'עגל' סתם - בן שנה הוא, דיליף מ'ועגל וכבש בן שנה' 
אינו דין שיהא מום פוסל בה?
שאני התם.
דאמר קרא "אשר אין בה מום":
בהרש"י ?: 'בה' - מיעוט  מום פוסל,
ואין מום פוסל בעגלה.
אלא - מעתה,  רש"י ?: דכל היכא דכתב 'בה' - מיעוטא הוא, ולא גמרינן מיניה בקל וחומר?   לא יהו שאר עבודות פוסלות בה?  רש"י ?: בפרה, דהא 'עול' בלבד כתיב בה, אלא דגמר לה בק"ו מעגלה דכתיב (דברים כא) 'אשר לא עובד בה' - כל עבודות במשמע; ואי 'בה' מיעוטא - לא נגמר מיניה 
אלמה -
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"ר אמר רבי יהודה אמר רב:

הניח עליה  רש"י ?: על פרה  עודה  רש"י ?: אגודה  של שקין – פסולה.  רש"י ?: ואע"ג דלאו עול הוא, ובעלייה לחודיה מיפסלא, כדכתיב בפרה, במלאכת עול האמורה בה 'אשר לא עלה' - בעלייה לחודה, ואפילו שלא משכה 
ובעגלה - עד שתמשוך?  רש"י ?: שתטלטל המשא מעט, דבעגלה כתיב 'אשר לא משכה'; ולקמן פריך: כיון דשאר עבודות בפרה לא כתיבי, ומעגלה ילפינן - אמאי מיפסל בעלייה לחודה דשאר משאוי שאינו עול ממש? מכל מקום שמע מינה דגמר פרה מעגלה בק"ו בשאר עבודות, ואע"ג דכתיב בה מיעוטא 
שאני פרה.
דילפינן "עול" (במדבר יט ב) - "עול" (דברים כא ג) מעגלה.  רש"י ?: וכיון דגזירה שוה מופנה היא - הוה ליה כמאן דכתיב בגופה, ומיעוטא ד'בה' דריש ליה לדרשא אחרינא כדלקמן 
עגלה נמי? תיתי "עול" "עול" מפרה?  רש"י ?: למום 
הא - מיעט רחמנא "בה".
בעגלה - נמי כתיב "בה"?
ההוא -
מיבעי ליה למעוטי קדשים - דלא פסלה בהו עבודה.  רש"י ?: מהקרבה אבל פרה לא ממעטא, דאתיא מג"ש 


סלקא דעתך אמינא - ליתי בק"ו בקל וחומר מעגלה:
ומה עגלה - שאין מום פוסל בה: עבודה פוסלת בה –
קדשים - שמום פוסלת בהן: אינו דין שעבודה פוסלת בהן?

איכא למיפרך: מה לעגלה שכן שנים פוסלות בה.

אטו קדשים - מי ליכא דפסלי בהו שנים?  רש"י ?: והרי פסח וחטאת דכתיב בהו 'בני שנתן' 
כי איצטריך קרא:  רש"י ?: 'בה'  להנך קדשים - דפסלה בהו שנים.  רש"י ?: למעטינהו מפסול עבודה להכי איצטריך דאי לא מעטינהו הוו גמרי בקל וחומר מעגלה 

סוגיית המשך: דין קרבן מבהמה שעבדו בה[עריכה]

כב עורת, או שבור, או חרוץ, או יבלת, או גרב, או ילפת - לא תקריבו אלה לה', ואשֶה - לא תתנו מהם על המזבח לה’. (ויקרא כב:כב)

וקדשים דלא פסלה בהו עבודה - מהכא נפקא?

מהתם נפקא:

"עורת, או שבור, או חרוץ, או יבלת, או גרב, או ילפת - לא תקריבו אלה לה'..." (ויקרא כב כב) -
אלה - אי אתה מקריב,
אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה?
איצטריך:
סלקא דעתך אמינא: הני מילי - היכא דעבד בהן עבודת היתר,
אבל עבודת איסור,  רש"י ?: כגון בשבת או כלאים בשור וחמור  אימא ליתסרו – צריכא.


כה ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם - מכל אלה: כי משחתם בהם, מום בם, לא ירצו לכם. (ויקרא כב:כה)

והא - נמי מהכא נפקא?
"ומיד בן נכר לא תקריבו את לחם אלהיכם, מכל אלה:..." -
אלה - אי אתה מקריב,
אבל אתה מקריב קדשים שנעבדה בהן עבודה.  רש"י ?: עבודת איסור נמי מהאי קרא נפקא, דכיון דתרי קראי כתיבי - על כרחיך חד מינייהו לעבודת איסור 
איצטריך:
סלקא דעתך אמינא - הני מילי היכא דעבד בהן כשהן חולין,
אבל עבד בהן כשהן קדשים אימא ליתסרו -
צריכא.

סוגיא המשך: עבודות פוסלות נוספות - חוץ מ'עול'[עריכה]

זאת חקת התורה, אשר צוה ה' לאמר: דבר אל בני ישראל - ויקחו אליך: פרה אדמה, תמימה, אשר אין בה מום, אשר לא עלה עליה על (במדבר יט ב)

והיה - העיר הקרבה אל החלל: ולקחו זקני העיר ההוא - עגלת בקר, אשר לא עבד בה, אשר לא משכה בעל... [(דברים כא ג)

גופא:
אמר רב יהודה אמר רב:
הניח עליה על פרה אדומה עודה של שקין - פסולה,
ובעגלה - עד שתמשוך.

מְתִּיבֵי שואלים

להרחבה ראה כאן
:  רש"י ?: גבי פרה תניא 

"עול" (במדבר יט ב) -
אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין?
אמרת ק"ו קל וחומר:
ומה עגלה:
שאין מום פוסל בה -
שאר עבודות פוסלות בה...  רש"י ?: דכתיב 'אשר לא עובד בה' 
פרה:
שמום פוסל בה -
אינו דין ששאר עבודות פוסלין בה?

סוגיית אגב: פירוש 'ואם נפשך לומר'[עריכה]

ואם נפשך לומר:  רש"י ?: ואם יש לך להשיב על ק"ו זה - צא ולמד בגזירה שוה 
נאמר כאן 'עול' (במדבר יט ב), ונאמר להלן 'עול' ([[דברים כא ג):
מה להלן עגלה - שאר עבודות פוסלות בה,
אף כאן פרה שאר עבודות פוסלות.
מאי 'אם נפשך לומר'?  רש"י ?: מאי הוה לך למיפרך דשבקה תנא לאורחיה ויליף בגזירה שוה 
וכי תימא: 'איכא למיפרך: מה לעגלה - שכן שנים פוסלות בה...'?
אי נמי: 'קדשים יוכיחו - שמום פוסל בהן, ואין עבודה פוסלת בהן'?
נאמר כאן בפרה 'עול', ונאמר להלן בעגלה עול:  רש"י ?: והאי 'עול' יתירא הוא, דהא בכלל שאר עבודות הוא 
מה להלן - שאר עבודות,
אף כאן - שאר עבודות.

סוגיית המשך: מדוע אין למדים מעגלה לפרה[עריכה]

וממקום שבאתה: מה להלן עד שתמשוך - אף כאן עד שתמשוך?  רש"י ?: 'וממקום שבאת' לאו תנא קתני לה, אלא תיובתיה קא מפרש ואזיל גמרא: דקא מותיב לרב יהודה דאמר לעיל 'שאר משאות פוסל בפרה - בעלייה בעלמא' והא - כיון דשאר משאוי בפרה לא כתיב, ומעגלה יליף לה בגזירה שוה - וממקום שבאת משם יש לך ללמד נמי: דמה עגלה - עד שתמשוך, אף פרה - בשאר משאות דילפינן מעגלה - עד שתמשוך 
תנאי היא:
דאיכא דמייתי לה מעגלה,
איכא דמייתי לה מגופה דפרה.

ברייתא - פרה אדומה: עבודות אחרות פוסלות רק בשעתן[עריכה]

דתניא:
'עול' בפרה -
אין לי אלא עול, שאר עבודות מנין?
תבנית:ביאור 'אשר לא עלה עליה עול' (במדבר יט) - מכל מקום.  רש"י ?: דריש ליה בלא 'עול': מדלא כתיב 'אשר לא עלה עול עליה' ותו הדר כתיב 'עול' – לדרשא, כדדרשינא ואזיל 
אם כן - מה תבנית:ביאור 'עול'?
עול - פוסל בין בשעת עבודה, בין שלא בשעת עבודה,  רש"י ?: ואפילו הניחו עליה להקל משא מידו ולא למשוך 
שאר עבודות - אין פוסלות אלא בשעת עבודה.  רש"י ?: כלומר: שעבודה זו לצורך היא, אבל אקראי בעלמא - שהניח שק עליה ולא להוליכו אלא אקרי ואותיב - לא פסלה 
ואימא:
'אשר לא עלה עליה' - כלל,
'עול' – פרט,
כלל ופרט, אין בכלל אלא מה שבפרט:
עול - אין,
מידי אחרינא – לא!?
'אשר' - רבויא הוא.

ברייתא - בעגלה ערופה: עבודות אחרות פוסלות רק בשעתן[עריכה]

ותניא נמי גבי עגלה כי האי גוונא:
עול (דברים כא ג: -
אין לי אלא עול,
שאר עבודות מנין?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
'אשר לא עובד בה' – מכל מקום.

{
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"כ אם כן מה ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
'עול'?

עול - פוסל בין בשעת עבודה בין שלא בשעת עבודה,
שאר עבודות - אין פוסלות: אלא בשעת עבודה!
ואימא 'אשר לא עובד בה' – כלל,
'עול' – פרט.
כלל ופרט: אין בכלל אלא מה שבפרט -
עול – אין,
מידי אחרינא – לא?
'אשר' - רבויא הוא.

סוגיא: משיכת העול - הפוסלת עגלה ערופה[עריכה]

{{רן| א"ר אבהו:

בעי מיניה מרבי יוחנן:
משיכת עול בכמה  רש"י ?: לפסול בעגלה ?
אמר ליה: כמלא עול.

איבעיא להו: לארכו או לרחבו? אמר להו ההוא מרבנן, ורבי יעקב שמיה: לדידי מפרשא לי מיניה דרבי יוחנן: משיכת עול לרחבו טפח.

ולימא 'טפח'? - הא קמ"ל: שיעורא דעול טפח הוי. למאי נפקא מינה? - למקח וממכר.

אמר רבי יוחנן בן שאול:

מפני מה אמרה תורה הביא עגלה בנחל?
אמר הקב"ה:
יבא דבר שלא עשה פירות  רש"י ?: עגלה בת שנתה לא ילדה ,
ויערף במקום שאין עושה פירות  רש"י ?: נחל איתן קשה ,
ויכפר על מי שלא הניחו לעשות פירות  רש"י ?: שהרגוהו .

מאי 'פירות'? אילימא פריה ורביה - אלא מעתה אזקן ואסריס ה"נ דלא ערפינן?! - אלא מצות.

סוגיא: נחל איתן[עריכה]

וירא את הקיני וישא משלו ויאמר: איתן מושבך, ושים בסלע קנך. (פרשת בלק. נבואות בלעם לעמים – ביאור:במדבר כד - מעומד)

שמעו הרים את ריב ה'! והאיתנים – מוסדי ארץ! כי ריב לה' עם עמו, ועם ישראל יתוכח. (מיכה ו ב)

הנני מביא עליכם גוי ממרחק - בית ישראל נאם ה’: גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא, גוי לא תדע לשנו ולא תשמע מה ידבר... (ירמיהו ה טו)

ומורידין אותה אל נחל איתן: 'איתן' - כמשמעו: קשה.


סוטה דף מו עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: ...איתן משובך ושים בסלע קינך
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

תנו רבנן:

מנין ל'איתן' שהוא קשה?
שנאמר: "איתן מושבך ושים בסלע קנך"  רש"י ?: אלמא איתן הוא סלע  פרשת בלק,
ואומר "שמעו הרים את ריב ה' והאיתנים מוסדי ארץ...”  רש"י ?: 'מוסדי ארץ' הם הרים,

וכל הר - של אבנים הוא . סוף ספר מיכה

אחרים אומרים:
מנין לאיתן שהוא ישן?  רש"י ?: ולא שהובא קרקעיתו מחדש מקרקע אחריתי 

שנאמר: "גוי איתן הוא, גוי מעולם הוא..."  רש"י ?: 'גוי מעולם הוא' היינו ישן  נבואת ירמיה הארוכה על 'המשובה' בימי יאשיהו

סוגיא: עריפה בסכין קופיץ[עריכה]

ועורפין אותה בקופיץ מאחוריה: מאי טעמא? גמר "עריפה" - "עריפה" מחטאת העוף  רש"י ?: דכתיב בה 'ממול ערפו' (ויקרא ה) .

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

סוגיא: שדה לא מעובד[עריכה]

ומקומה אסור מלזרוע ומליעבד:

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן
(דברים כא ד) [והורדו זקני העיר ההוא את העגלה, אל נחל איתן] אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ [וערפו שם את העגלה בנחל] – לשעבר, דברי רבי יאשיה; רבי יונתן אומר: להבא.

רבא אמר: להבא, דכולי עלמא לא פליגי  רש"י ?: דהא כתיב 'ולא יזרע' - משמע להבא, מדלא כתיב 'ואשר לא יזרע' דלהוי משמע לשעבר , דכתיב 'ולא יִזָּרֵעַ'; כי פליגי לשעבר: רבי יאשיה סבר: מי כתיב 'ולא יעובד'?  רש"י ?: אי הוה כתיב 'אל נחל איתן ולא יעבד בו' הוה משמע להבא, אבל השתא דכתיב 'לא יֵעָבֵד' - משמע לשעבר, ד'אשר' לאו לשון צַוָאָה הוא ?; ורבי יונתן: מי כתיב 'אשר לא נעבד'? ...ורבי יאשיה: 'אשר' - לשעבר משמע.  רש"י ?: אע"ג ד'לא יעבד' - להבא משמע, הני מילי בלאו 'אשר', אבל השתא דכתיב 'אשר' - על כרחיך מוכח עלה דלשעבר הוא  ...ורבי יונתן: 'אשר' - רבויא הוא.  רש"י ?: לא בא אלא לרבות כל עבודות, כדלקמן, דלא תדרשיה בכלל ופרט 


סוגיא: עבודות הפוסלות שדה, לעגלה ערופה[עריכה]

ומותר לסרוק שם פשתן ולנקר שם אבנים: ת"ר: (דברים כא ד) [והורדו זקני העיר ההוא את העגלה, אל נחל איתן] אשר לא יֵעָבֵד בו ולא יִזָּרֵעַ [וערפו שם את העגלה בנחל] - אין לי אלא זריעה, שאר עבודות מנין? תלמוד לומר 'אשר לא יֵעָבֵד בו' - מכל מקום.

אם כן מה ת"ל 'ולא יִזָּרֵעַ'? לומר לך: מה זריעה מיוחדת, שהיא בגופה של קרקע - אף כל שהוא בגופה של קרקע. יצא - סריקת פשתן, וניקור אבנים, שאינן בגופה של קרקע.

ואימא 'אשר לא יעבד בו' – כלל, 'ולא יזרע' – פרט. כלל ופרט - אין בכלל אלא מה שבפרט: זריעה אין, מידי אחרינא לא!?

'אשר' - רבויא הוא.


סוגיא: מקום רחיצת הידים בעגלה ערופה[עריכה]

זקני העיר רוחצין ידיהן כו': ת"ר (דברים כא ו) וכל זקני העיר ההיא הקרובים אל החלל ירחצו את ידיהם על העגלה הערופה בנחל... שאין ת"ל 'הערופה'; ומה ת"ל 'הערופה'? על מקום עריפתה של עגלה;

סוגיא: חשיבות הליווי[עריכה]

ואמרו 'ידינו לא שפכו את הדם הזה ועינינו לא ראו'; וכי על לבנו עלתה שב"ד שופכין דמים? אלא לא בא לידינו ופטרנוהו בלא מזונות ולא ראינוהו והנחנוהו בלא לויה.

תניא: היה רבי מאיר אומר: כופין  רש"י ?: את מי שאינו רוצה ללוות את חבירו לדרך  ללויה,  רש"י ?: שילוהו  ששכר הלויה אין לה שיעור. שנאמר (שופטים א כד) 'ויראו השומרים איש יוצא מן העיר ויאמרו לו הראנו נא את מבוא העיר ועשינו עמך חסד', וכתיב (שופטים א כה) ויראם את מבוא העיר [ויכו את העיר לפי חרב; ואת האיש ואת כל משפחתו שלחו]. ומה חסד עשו עמו? שכל אותה העיר הרגו לפי חרב ואותו האיש ומשפחתו שלחו.

העיר לוז[עריכה]

(שופטים א כו) וילך האיש ארץ החתים ויבן עיר ויקרא שמה לוז היא שמה עד היום הזה'  רש"י ?: סיפיה דקרא 'היא שמה עד היום הזה', ומיניה יליף דלא נתבלבלה ולא חרבה, כדאמרינן: כל מקום שנאמר 'עד היום הזה' - לעולם ולעולמי עולמים הוא .

תניא: היא לוז שצובעין בה תכלת, היא לוז שבא סנחריב ולא בלבלה, נבוכדנצר ולא החריבה, ואף מלאך המות אין לו רשות לעבור בה, אלא זקנים שבה: בזמן שדעתן קצה עליהן - יוצאין חוץ לחומה והן מתים;

המקור לחשיבות הליווי[עריכה]

והלא דברים ק"ו: ומה כנעני זה, שלא דיבר בפיו  רש"י ?: דלא כתיב אלא 'ויראם' באצבעו או בעקמימות שפתים, כדלקמן  ולא הלך ברגליו - גרם הצלה לו ולזרעו,  רש"י ?: כדאמרינן שאין מלאך המות שולט בהם  עד סוף כל הדורות... מי שעושה לויה ברגליו - על אחת כמה וכמה.

המשת"פ מלוז[עריכה]

במה הראה להם? חזקיה אמר: בפיו עקם להם. רבי יוחנן אמר: באצבעו הראה להם. תניא כוותיה דרבי יוחנן: בשביל שכנעני זה הראה באצבעו גרם הצלה לו ולזרעו עד סוף כל הדורות.

מימרות שונות בעניין ליווי[עריכה]

לימוד תורה אם אין ליווי[עריכה]

אמר רבי יהושע בן לוי: המהלך בדרך, ואין לו לויה - יעסוק בתורה, שנאמר (משלי א ט) כי לוית חן הם לראשך וענקים לגרגרותיך.

שכר פרעה בליווי אברהם[עריכה]

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשביל ארבעה פסיעות שלוה פרעה לאברהם שנאמר (בראשית יב כ) ויצו עליו פרעה אנשים  רש"י ?: וישלחו אותו  וגו' [וישלחו אתו ואת אשתו ואת כל אשר לו.] נשתעבד בבניו ארבע מאות שנה שנאמר (בראשית טו יג) [ויאמר לאברם: ידע תדע כי גר יהיה זרעך בארץ לא להם] ועבדום וענו אותם ארבע מאות שנה.

ליווי מציל מנזק[עריכה]

אמר רב יהודה אמר רב: כל המלוה את חבירו ארבע אמות בעיר - אינו ניזוק  רש"י ?: אותו היוצא לדרך . בינא - אלויה לרבא בר יצחק ארבע אמות בעיר. מטא לידיה היזיקא - ואיתציל.

ברייתא: המרחק הנדרש לליווי[עריכה]

ת"ר: הרב לתלמיד - עד עיבורה של עיר  רש"י ?: שהוא יוצא ממנה, והוא בבית החיצון שבתוך שבעים אמה ושירים לבתי העיר ; חבר לחבר - עד תחום שבת; תלמיד לרב - אין לו שיעור.

וכמה? א"ר ששת: עד פרסה. ולא אמרן - אלא רבו שאינו מובהק, אבל רבו מובהק - שלשה פרסאות.

הליווי הארוך של רב כהנא את רב שימי בר אשי[עריכה]

רב כהנא - אלויה לרב שימי בר אשי - מפום נהרא עד בי ציניתא דבבל.  רש"י ?: מקום הוא, ובו דקלים הרבה, כמו 'ציני הר הברזל' (סוכה כט ב)   כי מטו התם - אמר ליה: ודאי דאמריתו הני ציניתא דבבל משני אדם הראשון איתנהו! א"ל: אדכרתן מלתא דאמר רבי יוסי ברבי חנינא: מאי דכתיב (ירמיהו ב) בארץ לא עבר בה איש ולא ישב אדם שם וכי מאחר שלא עבר - היכן ישב? <ומאחר שלא ישב היכן עבר> אלא ארץ, שגזר עליה אדם הראשון לישוב - נתישבה. ארץ, שלא גזר עליה אדם הראשון - לא נתישבה.  רש"י ?: והיינו 'לא ישב אדם שם' - לא גזר אדם הראשון יישוב שם; והיינו דאמרי אינשי 'איתנהו משני אדם הראשון' - שגזר עליו אדם הראשון יישוב דקלים ולא יישוב אחר .

הליווי הארוך של רב מרדכי לרב אשי[עריכה]

רב מרדכי אלויה לרב אשי מהגרוניא ועד בי כיפי, ואמרי לה עד בי דורא.

אינו בליווי - כאילו שופך דמים[עריכה]

אמר רבי יוחנן משום רבי מאיר: כל שאינו מלוה ומתלוה - כאילו שופך דמים, שאילמלי ליווהו אנשי יריחו לאלישע - לא גירה דובים לתינוקות, שנאמר (מלכים ב ב כג) 'ויעל משם בית אל והוא עלה בדרך ונערים קטנים יצאו מן העיר ויתקלסו בו ויאמרו לו "עלה קרח עלה קרח"'; אמרו לו: עלה! - שהקרחת עלינו את המקום.  רש"י ?: שכשהיו המים הרעים היתה פרנסתינו להביא מים ולמכור 

בירור לגבי אלישע הילדים והדובים[עריכה]

מאי 'ונערים קטנים' [’נערים' אינם 'קטנים’]? אמר רבי אלעזר: שמנוערים מן המצות. 'קטנים' - שהיו מקטני אמנה.  רש"י ?: שהיו דואגים שפסקה פרנסתם בשביל שנתרפאו המים 

תנא: נערים היו, ובזבזו עצמן כקטנים. מתקיף לה רב יוסף: ודלמא  רש"י ?: קטנים ממש הוו  על שם מקומן?  רש"י ?: נקראו 'נערים' שהיו מן נעורן  מי לא כתיב (מלכים ב ה ב) וארם יצאו גדודים וישבו מארץ ישראל נערה קטנה [ותהי לפני אשת נעמן], וקשיא לן: 'נערה' ו'קטנה'? ואמר רבי פדת [אביו של רבי אלעזר] 'קטנה דמן נעורן'? התם - לא מפרש מקומה, הכא - מפורש מקומן.  רש"י ?: יריחו .

חטא הילדים אצל אלישע[עריכה]

(מלכים ב ב כד) ויפן אחריו ויראם ויקללם בשם ה' [ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים] - מה ראה?

אמר רב: ראה ממש, כדתניא: רבן שמעון בן גמליאל אומר: כל מקום שנתנו חכמים עיניהם - או מיתה או עוני;

ושמואל אמר: ראה שכולן נתעברה בהן אמן ביום הכיפורים;

ורבי יצחק נפחא אמר: בלורית ראה להן, כאמוריים;

ורבי יוחנן אמר: ראה שלא היתה בהן לחלוחית של מצוה. ודלמא בזרעייהו ניהוה הוה? אמר רבי אלעזר: לא בם ולא בזרעם עד סוף כל הדורות.

הדובים והיער[עריכה]

מקור = מאגר של נוזלים[עריכה]

זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדוייק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.

בלשון ימינו, מקור הוא מוצא של דבר או של רעיון, המקום שממנו בא הדבר או הרעיון. בלשון המקרא, המשמעות שונה במקצת.

א. מקור = מאגר מי תהום[עריכה]

בלשון המקרא, מקור קשור, במקרים רבים, למים, למשל:

  • (משלי כה כו): "מַעְיָן נִרְפָּשׂ וּמָקוֹר מָשְׁחָת, צַדִּיק מָט לִפְנֵי רָשָׁע": המקור הוא מאגר המים התת-קרקעי, והמעיין הוא ה"עין", הפתח של המאגר מעל פני השטח (" "המקור הוא במעמקי האדמה, שמשם יבעו המים אל המעיין..." " - מלבי"ם; פירוט ).

כך גם בפסוקים:

  • (ירמיהו נא לו): "לָכֵן כֹּה אָמַר ה': הִנְנִי רָב אֶת רִיבֵךְ, וְנִקַּמְתִּי אֶת נִקְמָתֵךְ; וְהַחֲרַבְתִּי אֶת יַמָּהּ , וְהֹבַשְׁתִּי אֶת מְקוֹרָהּ": כעונש על פשעיה של בבל נגד ישראל, ה' ייבש את מקורות המים שלה - הים והמאגרים התת קרקעיים.
  • (הושע יג טו): "כִּי הוּא בֵּן אַחִים יַפְרִיא, יָבוֹא קָדִים רוּחַ ה' מִמִּדְבָּר עֹלֶה, וְיֵבוֹשׁ מְקוֹרוֹ , וְיֶחֱרַב מַעְיָנוֹ , הוּא יִשְׁסֶה אוֹצַר כָּל כְּלִי חֶמְדָּה"
  • (זכריה יג א): "בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מָקוֹר נִפְתָּח לְבֵית דָּוִיד וּלְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלִָם לְחַטַּאת וּלְנִדָּה": באחרית הימים יתגלה מאגר מים חדש בירושלים, שבו ישתמשו יושבי ירושלים כדי להיטהר.

ב. מקור = מאגר נוזלים בתוך הגוף[עריכה]

גם בתוך גוף האדם ישנם מקורות :

  • (ויקרא כ יח): "וְאִישׁ אֲשֶׁר יִשְׁכַּב אֶת אִשָּׁה דָּוָה, וְגִלָּה אֶת עֶרְוָתָהּ, אֶת מְקֹרָהּ הֶעֱרָה, והוא גִּלְּתָה אֶת מְקוֹר דָּמֶיהָ, וְנִכְרְתוּ שְׁנֵיהֶם מִקֶּרֶב עַמָּם"- רחמה של האישה, שהוא מקור שממנו יוצאים נוזלים רבים, נקרא "מקור", ואסור לגלות אותו בזמן שהיא דוה.
  • (ויקרא יב ז): "וְהִקְרִיבוֹ לִפְנֵי ה' וְכִפֶּר עָלֶיהָ, וְטָהֲרָה מִמְּקֹר דָּמֶיהָ; זֹאת תּוֹרַת הַיֹּלֶדֶת לַזָּכָר אוֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹֹ לַנְּקֵבָה"
  • (משלי ה יח): "יְהִי מְקוֹרְךָ בָרוּךְ, וּשְׂמַח מֵאֵשֶׁת נְעוּרֶךָ"- גם כאן המקור הוא משל לרחם האישה, או שהוא משל למאגר של נוזל הזרע בגופו של האיש ( פירוט ).
  • (ירמיהו ח כג): "מִי יִתֵּן רֹאשִׁי מַיִם, וְעֵינִי מְקוֹר דִּמְעָה, וְאֶבְכֶּה יוֹמָם וָלַיְלָה אֵת חַלְלֵי בַת עַמִּי"- ירמיהו מבקש שיהיה לו מאגר של דמעות בעיניו, כדי שיוכל לבכות בלי הפסקה.

ג. מקור = דבר הנותן חיים[עריכה]

שני סוגי המקורות - גם של מי תהום וגם של נוזלי גוף - נותנים חיים, ולכן, בהשאלה, משתמשים במילה מקור כדי לציין כל דבר שנותן חיים, ובפרט, את ה', בורא החיים:

  • (ירמיהו ב יג): "כִּי שְׁתַּיִם רָעוֹת עָשָׂה עַמִּי: אֹתִי עָזְבוּ, מְקוֹר מַיִם חַיִּים, לַחְצֹב לָהֶם בֹּארוֹת בֹּארֹת נִשְׁבָּרִים, אֲשֶׁר לֹא יָכִלוּ הַמָּיִם"
  • (ירמיהו יז יג): "מִקְוֵה יִשְׂרָאֵל ה', כָּל עֹזְבֶיךָ יֵבֹשׁוּ, וְסוּרַי בָּאָרֶץ יִכָּתֵבוּ, כִּי עָזְבוּ מְקוֹר מַיִם חַיִּים, אֶת ה'"
  • (תהלים לו י): "כִּי עִמְּךָ מְקוֹר חַיִּים, בְּאוֹרְךָ נִרְאֶה אוֹר"

בספר משלי נזכרו ארבעה מקורות לחיים:

  • (משלי י יא): "מְקוֹר חַיִּים פִּי צַדִּיק, וּפִי רְשָׁעִים יְכַסֶּה חָמָס"- אצל הצדיק , מקור החיים הוא הפה - הדיבור הרגיל שלו, שבו הוא מדגים בכל רגע את מצוות ה' הקשורות לדיבור - איך מדברים בלי לשון-הרע ורכילות וכד'; בניגוד לרשעים, שפיהם מכסה את העולם בחמס ועוול ( פירוט ).
  • (משלי יג יד): "תּוֹרַת חָכָם מְקוֹר חַיִּים , לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"- אצל החכם , מקור החיים הוא התורה שלו - כי התמחותו של החכם היא לגבש תורה ערוכה ומסודרת, ש"עושה סדר" בחוקי החכמה. תורה כזאת עוזרת לאדם להיזהר מסכנות גם אם הוא עדיין לא נתקל בהן ( פירוט ).
  • (משלי יד כז): "יִרְאַת ה' מְקוֹר חַיִּים , לָסוּר מִמֹּקְשֵׁי מָוֶת"- יראת ה' היא מקור חיים, כי יראת ה' היא תנאי מקדים לקבלת חכמה (ראו חכמה, בינה, יראה ואהבה ).
  • (משלי טז כב): "מְקוֹר חַיִּים שֵׂכֶל בְּעָלָיו, וּמוּסַר אֱוִלִים אִוֶּלֶת"- השכל ( התבונה המעשית המאפשרת לאדם להצליח בחיים ) הוא מקור חיים - אבל רק לבעליו ; סוד ההצלחה שונה מאדם לאדם, בדרך-כלל מאד קשה לחקות אדם מצליח כמו שמחקים את הצדיק, או ללמוד ממנו את "תורת ההצלחה" כמו שלומדים מהחכם ( פירוט ).

ראו גם עץ חיים .

פסוקים נוספים[עריכה]

  • (תהלים סח כז): "בְּמַקְהֵלוֹת בָּרְכוּ אֱלֹהִים, ה' מִמְּקוֹר יִשְׂרָאֵל"אפשר לפרש לפי כמה מהמשמעויות שנזכרו למעלה: רחם האם (רש"י) , זרע האב (מצודות) , או ארץ ישראל, כאשר חיילי ישראל היוצאים מהארץ למלחמה נמשלים למים היוצאים מהמקור (מלבי"ם) .
  • (משלי יח ד): "מַיִם עֲמֻקִּים דִּבְרֵי פִי אִישׁ, נַחַל נֹבֵעַ מְקוֹר חָכְמָה"( פירוט ).



מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2008-01-06.


{{רן| ...ותצאנה שתים דובים מן היער ותבקענה מהם ארבעים ושני ילדים: {{קטן|[[ביאור:מלכים ב כד - מעומד|אליהו והדובים, ספר מלכים}}


סוטה דף מז עמוד א בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: רב ושמואל: חד אמר 'נס'...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

רב ושמואל: חד אמר 'נס', וחד אמר 'נס בתוך נס'.

מאן דאמר 'נס' - יער הוה, דובים לא הוו. מ"ד 'נס בתוך נס' - לא יער הוה ולא דובים הוו.

וליהוי דובים ולא ליהוי יער?  רש"י ?: מאי עבד ליה יער, דקרית ליה נס  דבעיתי הילדים ולא היו מתקרבים, ורש"י פירש שהדובים מפחדים לתקוף.  רש"י ?: הדובים להתגרות בהם, כשאין מקום קרוב להם לנוס ולהתחבאות, וכשהן קרובים ליער יוצאין בהבטחה  }}

הסיבה להרג הילדים[עריכה]

אמר רבי חנינא:
בשביל ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב -
הובקעו מישראל ארבעים ושנים ילדים.
איני?

וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה, אֶת-יְהוָה, לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו. רַק - בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר. וַיֵּלֶךְ הַמֶּלֶךְ גִּבְעֹנָה לִזְבֹּחַ שָׁם, כִּי הִיא הַבָּמָה הַגְּדוֹלָה. אֶלֶף עֹלוֹת יַעֲלֶה שְׁלֹמֹה, עַל הַמִּזְבֵּחַ הַהוּא! בְּגִבְעוֹן, נִרְאָה יְהוָה אֶל-שְׁלֹמֹה, בַּחֲלוֹם הַלָּיְלָה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים: 'שְׁאַל מָה אֶתֶּן לָךְ.'
וַיֹּאמֶר שְׁלֹמֹה: 'אַתָּה עָשִׂיתָ עִם-עַבְדְּךָ דָוִד אָבִי חֶסֶד גָּדוֹל, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבִצְדָקָה וּבְיִשְׁרַת לֵבָב, עִמָּךְ. וַתִּשְׁמָר לוֹ אֶת הַחֶסֶד הַגָּדוֹל הַזֶּה, וַתִּתֶּן לוֹ בֵן יֹשֵׁב עַל-כִּסְאוֹ, כַּיּוֹם הַזֶּה.
וְעַתָּה, יְהוָה אֱלֹהָי, אַתָּה הִמְלַכְתָּ אֶת-עַבְדְּךָ, תַּחַת דָּוִד אָבִי. וְאָנֹכִי נַעַר קָטֹן, לֹא אֵדַע צֵאת וָבֹא. וְעַבְדְּךָ - בְּתוֹךְ עַמְּךָ, אֲשֶׁר בָּחָרְתָּ - עַם רָב, אֲשֶׁר לֹא יִמָּנֶה וְלֹא יִסָּפֵר מֵרֹב!
וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ, לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין, בֵּין טוֹב לְרָע! כִּי מִי יוּכַל לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ הַכָּבֵד הַזֶּה!'
וַיִּיטַב הַדָּבָר בְּעֵינֵי אֲדֹנָי כִּי שָׁאַל שְׁלֹמֹה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה.
וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֵלָיו: 'יַעַן אֲשֶׁר שָׁאַלְתָּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ יָמִים רַבִּים וְלֹא שָׁאַלְתָּ לְּךָ עֹשֶׁר, וְלֹא שָׁאַלְתָּ, נֶפֶשׁ אֹיְבֶיךָ. וְשָׁאַלְתָּ לְּךָ הָבִין, לִשְׁמֹעַ מִשְׁפָּט!
הִנֵּה עָשִׂיתִי כִּדְבָרֶיךָ. הִנֵּה! נָתַתִּי לְךָ לֵב חָכָם וְנָבוֹן, אֲשֶׁר כָּמוֹךָ לֹא הָיָה לְפָנֶיךָ, וְאַחֲרֶיךָ לֹא יָקוּם כָּמוֹךָ.
וְגַם אֲשֶׁר לֹא שָׁאַלְתָּ נָתַתִּי לָךְ: גַּם עֹשֶׁר גַּם כָּבוֹד, אֲשֶׁר לֹא-הָיָה כָמוֹךָ אִישׁ בַּמְּלָכִים, כָּל-יָמֶיךָ.
וְאִם תֵּלֵךְ בִּדְרָכַי, לִשְׁמֹר חֻקַּי וּמִצְו‍ֹתַי, כַּאֲשֶׁר הָלַךְ דָּוִיד אָבִיךָ: וְהַאֲרַכְתִּי אֶת יָמֶיךָ. (מלכים א פרק ג)

והאמר רב יהודה אמר רב:
לעולם יעסוק אדם בתורה ובמצות
ואף על פי שלא לשמה -
שמתוך שלא לשמה בא לשמה,
שבשכר ארבעים ושנים קרבנות שהקריב בלק מלך מואב -
זכה ויצתה ממנו רות,  רש"י ?: שיצאו ממנה דוד 
שיצא ממנו שלמה,
שכתוב ביה (מלכים א ג ד) "...אלף עלות יעלה שלמה..."  רש"י ?: שהרבו להקריב קרבנות' אלמא זה היה שכרו 
ואמר רבי יוסי בן חוני:
רות - בתו של עגלון בנו של בלק היתה;
תאותו מיהא - לקללה הוי.  רש"י ?: למעט את ישראל ואותה כוונה כאן נתקיימה 

סוגיות המשך[עריכה]

חן המקום[עריכה]

(מלכים ב ב יט) ויאמרו אנשי העיר אל אלישע:
הנה נא מושב העיר טוב כאשר אדוני רואה וגו' [והמים רעים והארץ משכלת] -
וכי מאחר דמים רעים וארץ משכלת -
אלא מה טובתה?!  רש"י ?: דמקום, הואיל והמים רעים והארץ משכלת 
אמר רבי חנין: חן מקום על יושביו.  רש"י ?: ואפילו הוא רע נראה להם טוב 

סוגי חן סובייקטיבי[עריכה]

אמר רבי יוחנן:
שלשה חינות הן:
חן מקום על יושביו,
חן אשה  רש"י ?: תמיד  על בעלה  רש"י ?: ואפילו היא מכוערת נושאת חן בעיניו ,
חן מקח על מקחו.

הטעויות של אלישע[עריכה]

תנו רבנן:

ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו, וירד אליו יואש מלך ישראל, ויבך על פניו ויאמר: 'אבי אבי! רכב ישראל ופרשיו! (מלכים ב יג יד)

שלשה חלאין חלה אלישע:
אחד שגירה דובים בתינוקות  רש"י ?: בעון שגירה דובים בתינוקות ,
ואחד שדחפו לגחזי בשתי ידים,
ואחד שמת בו,
שנאמר "...ואלישע חלה את חליו אשר ימות בו..." (מלכים ב יג יד)  רש"י ?: 'חלה' – חד,'את חליו' – תרי,וחד – 'אשר ימות בו' .

שמאל דוחה וימין מקרבת[עריכה]

תנו רבנן:

לעולם תהא שמאל דוחה וימין מקרבת,
לא כאלישע שדחפו לגחזי בשתי ידיו,
ולא כיהושע בן פרחיה שדחפו לאחד מתלמידיו {להנוצרי} בשתי ידיו.
אלישע וגחזי[עריכה]

אלישע - מאי היא? דכתיב (מלכים ב ה כג) ויאמר נעמן הואל קח ככרים [ויפרץ בו ויצר ככרים כסף בשני חרטים ושתי חלפות בגדים ויתן אל שני נעריו וישאו לפניו] וכתיב (מלכים ב ה כו) ויאמר אליו לא לבי הלך כאשר הפך איש מעל מרכבתו לקראתך העת לקחת את הכסף ולקחת בגדים וזיתים וכרמים וצאן ובקר ועבדים ושפחות;

מי שקיל כולי האי?  רש"י ?: בהאי קרא כתיב שמנה דברים: כסף, ובגדים, וצאן, ובקר, ועבדים, ושפחות, וזיתים, וכרמים ? כסף ובגדים הוא דשקיל  רש"י ?: דכתיב (פסוק כג) ויצר ככרים כסף בשני חריטים ושתי חליפות בגדים  אמר רבי יצחק: באותה שעה היה אלישע עוסק בשמנה שרצים.  רש"י ?: בפרק שמנה שרצים (שבת קז א)  אמר לו: רשע! הגיע עת ליטול שכר שמנה שרצים,  רש"י ?: שכר תורתך בעולם הזה  וצרעת נעמן תדבק בך ובזרעך לעולם. (מלכים ב ז ג) וארבעה אנשים היו מצורעים [פתח השער; ויאמרו איש אל רעהו מה אנחנו ישבים פה עד מתנו]; אמר רבי יוחנן: זה גחזי ושלשת בניו.

גחזי לא חזר בתשובה[עריכה]

(מלכים ב ח ז) וילך [ויבא] אלישע דמשק [ובן הדד מלך ארם חלה; ויגד לו לאמר: בא איש האלהים עד הנה]; למה הלך?

אמר רבי יוחנן: שהלך להחזירו לגחזי בתשובה, ולא חזר. אמר לו: חזור בך! אמר לו: כך מקובלני ממך: כל מי שחטא והחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.

חטא גחזי[עריכה]

מאי עבד?

איכא דאמרי: אבן שואבת.  רש"י ?: שמגבהת את המתכת מן הארץ ומעמידתו באויר  תלה לו לחטאת ירבעם והעמידו בין שמים לארץ  רש"י ?: [וע"י אותו אבן העמיד העגלים של ירבעם באויר]  ואיכא דאמרי: שם חקק לה אפומה, והיתה אומרת 'אנכי' ו'לא יהיה לך'. ואיכא דאמרי: רבנן דחה מקמיה.  רש"י ?: דוחה היה את התלמידים מפני אלישע כשהיה משמש לפניו.  דכתיב:  רש"י ?: לאחר שפירש ממנו  (מלכים ב ו א) "ויאמרו בני הנביאים אל אלישע הנה נא המקום אשר אנחנו יושבים שם לפניך  רש"י ?: בית המדרש של רבנן  צר ממנו" -  רש"י ?: שנתוספו התלמידים שהיה גחזי דוחה  מכלל דעד האידנא - לא הוה דחיק.

יהושע בן פרחיה ויש"ו[עריכה]

'יהושע בן פרחיה' - מאי היא? כדהוה קא קטיל ינאי מלכא לרבנן -  רש"י ?: כדאמרינן בקידושין בהאומר לשלוחו (סו,א)  שמעון בן שטח - אטמינהו אחתיה שהיתה אשת המלך. רבי יהושע בן פרחיה – אזל, ערק לאלכסנדריא של מצרים.

כי הוה שלמא - שלח ליה שמעון בן שטח: 'מִנִי ירושלים עיר הקודש, לך אלכסנדריא של מצרים אחותי: בעלי שרוי בתוכך  רש"י ?: נשיא היה כדאמרינן בחגיגה (טז,ב)  ואני יושבת שוממה'. אמר רבי יהושע בן פרחיה: שמע מינה הוה ליה שלמא.


כי אתא כשהגיע מארץ ישראל לבבל (בדרך כלל על מנת להנהיג שם קהילה) - אקלע לההוא אושפיזא. קם קמייהו ביקרא. שפיר עבדי ליה יקרא טובא.  רש"י ?: כיבדתו ; יתיב - וקא משתבח: 'כמה נאה גירסת רש"י: יפה אכסניא זו.'  רש"י ?: במעשיה 

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"ל אמר ליה, אמר לו... יש”ו לפי גרסאות מצונזרות על ידי הנוצרים באירופה, הגרסה היא: אמר לו אחד מתלמידיו.: רבי! עיניה טרוטות?  רש"י ?: עגולות  א"ל: רשע! בכך אתה עוסק?  רש"י ?: מסתכל באשת איש 

אפיק ארבע מאה שפורי - ושמתיה. כל יומא ! אתא לקמיה - ולא קבליה. יומא חד - הוה קרי קרית שמע: אתא לקמיה. הוה בדעתיה לקבוליה: אחוי ליה בידיה.  רש"י ?: שיקבלנו  סבר: מדחא דחי ליה, אזל זקף לבינתא, פלחא.


אמר ליה: חזור בך! א"ל: כך מקובלני ממך: כל החוטא ומחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה. דאמר מר: {יש"ו} - כישף והסית והדיח והחטיא את ישראל.

סוגיא: שמאל דוחה וימין מקרבת[עריכה]

תניא: רבי שמעון בן אלעזר אומר: יצר, תינוק, ואשה - תהא שמאל דוחה וימין מקרבת.  רש"י ?: יצר של תשמיש - תקרבנו בימין שלא יקוץ בפריה ורביה, וכן תינוק - פן יברח ויאבד את עצמו, ואשה אף היא דעתה קלה, ואם ירדפוה תצא לתרבות רעה 

משנה ג – 'נמצא ההורג עד שלא נערפה'[עריכה]

משנה

דין העגלה כשההורג נמצא[עריכה]

נמצא ההורג -
עד שלא נערפה העגלה: תצא ותרעה בעדר.  רש"י ?: כשאר חולין; והאי תנא לית ליה הא דאמרינן בכמה דוכתי 'עגלה ערופה נאסרה מחיים, וירידתה לנחל איתן אוסרתה'; ובמסכת כריתות מוקמינן לה למילתא בפלוגתא דתנאי בפרק בתרא (כה,א) 
משנערפה העגלה:תקבר במקומה,
שעל ספק באתה מתחילתה -
כיפרה ספיקה - והלכה לה.  רש"י ?: היא עשתה את שלה, ואם לא נמצא ההורג - נתכפר הספק; ולכשנמצא - נעשה ודאי, ויהרג; ומיהו היא - באיסור הנאה דידה קיימא, ד'כפרה' כתיב בה, כקדשים 

דין ההורג שנמצא אחרי עריפת העגלה[עריכה]

נערפה העגלה - ואחר כך נמצא ההורג -
הרי זה יהרג.

ספקות ומקרים גבוליים של עגלה ערופה[עריכה]

עד אחד אומר 'ראיתי את ההורג', ועד אחד אומר 'לא ראית'.
אשה אומרת 'ראיתי', ואשה אומרת 'לא ראית' -
היו עורפין.
עד אחד אומר 'ראיתי', ושנים אומרים 'לא ראית' -
היו עורפין.
שנים אומרים 'ראינו'  רש"י ?: דהא נודע מי הכהו ואע"פ שאינו עכשיו בפנינו לדונו  ואחד אומר להן 'לא ראיתם' -
לא היו עורפין.

כשהתרבו הפושעים[עריכה]

יד לא אפקוד על בנותיכם - כי תזנינה,
ועל כלותיכם - כי תנאפנה,
כי הם עם הזנות – יפרדו, ועם הקדשות – יזבחו! ועם לא יבין - ילבט! (הושע ד:יד)

משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה.  רש"י ?: שהרי מכירין (הן) בהן מי הרגיל בהן להרוג 
משבא אליעזר בן דינאי, ו"תחינה בן פרישה" היה נקרא - חזרו לקרותו בן הרצחן.
משרבו המנאפים - פסקו המים המרים.
ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן,
שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם - כי תזנינה, ועל כלותיכם - כי תנאפנה, כי הם...” וגו' (הושע ד יד)  רש"י ?: 'לא אפקוד' על ניאוף נשותיכם – לבודקן. ומפני מה? על בנותיכם כי תזנינה! ועוד: 'כי הם עם הזונות יפרדו' - הם עצמן נואפין - כפרדים הללו! 

ירידת הדורות עם מות התנאים[עריכה]

א אללי לי כי הייתי כאספי קיץ! כעללת בציר! אין אשכול אכול לאכול! בכורה אותה נפשי. (מיכה ז:א)

משמת יוסי בן יועזר איש צרידה,
ויוסי בן יהודה איש ירושלים -
בטלו האשכולות.  רש"י ?: מפרש בגמרא שהכל בהן עד ימיהן לא היה מחלוקת בחכמי ישראל כולן היו אומרים דברים כנתינתן למשה מסיני והן הראשונים שנחלקו בסמיכת קרבנות ביו"ט כדאמרינן בחגיגה (דף טז.) והוא היה מחלוקת ראשון שהיה בישראל בדברי תורה 
שנאמר "...אין אשכול לאכול בכורה אותה נפשי.” (מיכה ז א)


סוטה דף מז עמוד ב בתלמוד הבבלי מהדורת דפוס וילנא
החל מן המלים: עד ימיו - היה פטיש מכה בירושלים...
ראו צורת הדף באתר כתבים עבריים

יוחנן כהן גדול -
העביר הודיית המעשר.  רש"י ?: שלא יהיו מתוודין 'בערתי הקדש כו' ובגמרא מפרש טעמא 
אף הוא - בטל את המעוררין ואת הנוקפין.  רש"י ?: בגמרא מפרש טעמא .
עד ימיו - היה פטיש מכה בירושלים!  רש"י ?: בבית הנפחים בחולו של מועד, לעשות מלאכת דבר האבד שמותרת במועד, ועמד הוא וגזר על הנפחים אפילו בדבר האבד מפני שקולן נשמע למרחוק, ואין הכל יודעין שהיא לדבר האבד; והכי אמרינן לה במועד קטן (יא,א) 
ובימיו -  רש"י ?: כל ימיו  א"צ אין צריך  רש"י ?: לא הוצרך אדם  לשאול  רש"י ?: לחבירו  על הדמאי.  רש"י ?: אם מעושר אם לאו, שהוא התקין שיהו כל הלוקחין מעם הארץ מעשרין 

גמרא על סוטה פרק ט משנה ג[עריכה]

גמרא הלימוד - כלומר: הדיון במשנה (הנקראת בתלמוד הארץ-ישראלי 'הירושלמי': הלכה) בידי הדורות שאחרי חתימת המשנה וחורבן הארץ בעקבות מרד בר-כוכבא

סוגיא: רוצח חייב גם אחרי עריפת עגלה[עריכה]

לג [ולא תחניפו את הארץ אשר אתם בה, כי הדם הוא יחניף את הארץ] ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכה. (במדבר לה:לג)

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן
:

מנין - שאם נערפה העגלה, ואח"כ נמצא ההורג -
שאין פוטרת אותו?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
"...ולארץ לא יכופר לדם אשר שפך בה כי אם בדם שפכה.” (במדבר לה לג)

סוגיא: עד אחד מספיק לעריפת עגלה[עריכה]

משנתנו: עד אחד אומר: 'ראיתי את ההורג', ועד אחד אומר: 'לא ראית'!
אשה אומרת: 'ראיתי', ואשה אומרת: 'לא ראית' - היו עורפין.

עד אחד אומר: "ראיתי את ההורג" כו'
טעמא - דמכחיש ליה,
הא - לא מכחיש ליה: עד אחד מהימן!
מנהני מילי?


א כי ימצא חלל באדמה אשר ה' אלקיך נתן לך לרשתה - נפל בשדה, לא נודע מי הכהו... (דברים כא:א)

ד

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן

"...לא נודע מי הכהו...” (דברים כא א) -
הא - נודע מי הכהו:
אפילו אחד בסוף העולם -  רש"י ?: הכיר בו [ואף על פי שאיננו לפנינו בבית הדין, רק שמענו עליו או ממנו, עד מפי עד] 
לא היו עורפין!


ז וענו ואמרו: ידינו - לא שפכה את הדם הזה, ועינינו - לא ראו... (דברים כא:ז)

רבי עקיבא אומר:
מנין לסנהדרין -
שראו אחד שהרג את הנפש, ואין מכירין אותו -
שלא היו עורפין?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ראה כאן
"...ועינינו לא ראו...” (דברים כא ז) -

והלא ראו!

סוגיית המשך: כיצד עד אחד מכחיש[עריכה]

השתא - דאמרת 'עד אחד מהימן' -
אידך חד - היכי מצי מכחיש ליה?!
והאמר עולא:  רש"י ?: סוגיא זו כולה פירשתיה בפרק מי שקינא (לעיל לא,ב) ואינה חלוקה כאן כלום 
'כל מקום שהאמינה תורה עד אחד -
הרי כאן 'שנים'.
ואין דבריו של אחד - במקום שנים?

פתרון ראשון: עולא: שינוי גרסה, ר' חיא: בזה אחר זה[עריכה]

אמר לך עולא:
תני: “לא היו עורפין".
וכן
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

א"ר אמר רבי יצחק: תני: “לא היו עורפין"

ורבי חייא אמר: תני “היו עורפין”.
ולרבי חייא - קשיא דעולא?
לא קשיא:
כאן בעגלה ערופה, שעד אחד מכחיש את השני - בבת אחת,
{כאן דברי עולא, שעד אחד הוא כמו שני עדים, ואי אפשר להכחישו - בזה אחר זה.

שאלה ממשנת "ראיתי – לא ראית"[עריכה]

תנן:
שנים מכחישים אחד: מאמינים לשנים המכחישים[עריכה]
עד אחד אומר: "ראיתי את ההורג",
ושנים אומרים: "לא ראית" -
היו עורפין.
הא - חד וחד: לא היו עורפין?! כלומר: מאמינים למעיד - ולא למכחיש!
תיובתא דרבי חייא?
אחד מכחיש שנים: מאמינים לשנים המכחישים[עריכה]
וליטעמיך?
אימא סיפא:
שנים אומרים: "ראינו",
ועד אחד אומר: "לא ראיתם" -
לא היו עורפין.
הא - חד וחד: היו עורפין?! כלומר: מאמינים למכחיש!
פתרון א: המשנה עוסקת בשתי נשים נגד איש[עריכה]
אלא: מתניתין כולה - בפסולי עדות.
וכדרבי נחמיה. דאמר:
כל מקום שהאמינה תורה עד אחד -
הלך אחר רוב דעות.
ועשו שתי נשים שכל אחת במקרה זה היא עדה כשרה - באיש אחד,
כשני אנשים כי "הלוך אחר הרוב" - באיש אחד במקרה הראשון המכחישות הן שתיים לכן מאמינים להן, ואילו היתה רק מכחישה אחת, לא יכלה לפסול את האיש המעיד ראשונה. במקרה השני המעידות הן שתיים, לכן המכחיש לא מצליח למנוע עדותן, אך אילו היתה רק עדה אחת, האיש המכחיש היה יכול לסתור את דבריה. ואכן בסוגיה שלנו (איש נגד איש): לרבי חיא (המקבל את המכחיש היחיד) אפילו נגד איש, המכחיש יכול לעמוד. ולפי ר' יצחק (אשר אינו מקבל הכחשת יחיד) – אמנם בדרך כלל אין מקבלים הכחשת יחיד נגד עד יחיד, אך במשנה זו היו מקבלים את הכחשת היחיד, כי המעידה היא אישה, ואין כאן “רוב דעות..

פתרון ב: המשנה עוסקת באשה יחידה מול שני גברים, =[עריכה]

ואיכא דאמרי:
כל היכא דאתא עד אחד כשר מעיקרא -
אפילו מאה נשים -
כי אחד דמיין.
והכא - במאי עסקינן:
כגון דאתאי אשה מעיקרא,
ותרצה לדרבי נחמיה הכי:
רבי נחמיה אומר:
כל מקום שהאמינה תורה עד אחד -
הלך אחר רוב דעות.
ועשו שתי נשים דרוש הסבר!!... - באשה אחת,
כשני אנשים - באיש אחד דרוש הסבר!!....
אבל שתי נשים - באיש אחד -
כי פלגא ופלגא ובמשנה ברישא: ... דרוש הסבר... דמי.
ותרתי פסולי עדות - למה לי?
מהו דתימא:
'כי אזלינן בתר רוב דעות – לחומרא,
אבל לקולא – לא'? -

קמ"ל קא משמע לן - משמיע לנו, מלמד אותנו

להרחבה ראה כאן
.

משנתנו: משרבו הרצחנין, בטלה עגלה ערופה. משרבו המנאפים - פסקו המים המרים. ורבי יוחנן בן זכאי הפסיקן, שנאמר "לא אפקוד על בנותיכם - כי תזנינה...”

סוגיא: ביטול עגלה ערופה כשהתרבו הרוצחים[עריכה]

משרבו הרוצחין כו':

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן

משרבו הרוצחנין - בטלה עגלה ערופה,
לפי - שאינה באה אלא על הספק.
משרבו הרוצחנין בגלוי - בטלה עגלה ערופה.  רש"י בגלוי: ועכשיו יודעים את ההורגים מי הם. 

סוגיא: ביטול מי סוטה[עריכה]

לא (הערה: אחרי שתיית המים...) ונקה האיש מעון, והאשה ההִוא תשא את עונה. (במדבר ה:לא)

משרבו הנואפין כו':

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה ראה כאן

::"ונקה האיש מעון...” (במדבר ה לא) - 
בזמן שהאיש מנוקה מעון  רש"י ?: ניאוף באשה האסורה לו בין מזו שנסתרה בין מאחרת  -
המים בודקין את אשתו.
אין האיש מנוקה מעון -
אין המים בודקין את אשתו.
ואומר: "לא אפקוד על בנותיכם כי תזנינה..." כו' (הושע ד יד)


יד לא אפקוד על בנותיכם - כי תזנינה,
ועל כלותיכם - כי תנאפנה,
כי הם עם הזנות – יפרדו, ועם הקדשות – יזבחו! ועם לא יבין - ילבט! (הושע ד:יד)

מאי 'ואומר'?
וכי תימא:
'עון דידיה – אין,
דבניה ודבנתיה  רש"י ?: שהם נואפין  – לא'...  רש"י ?: אינו מונע את אשתו מליבדק 
תא שמע:
"לא אפקוד  רש"י ?: לבדוק את הנשים; ומה טעם?  על בנותיכם - כי תזנינה,
ועל כלותיכם - כי תנאפנה'.
וכי תימא:
'עון אשת איש – אין,
עון דפנויה – לא' -

ת"ש תא שמע - 'בא שמע!', פתיח להוכחת טענה בדיון תלמודי

להרחבה ראה כאן
:

"כי הם עם הזונות – יפרדו,
ועם הקדשות - יזבחו...” וגו'
מאי "...ועם לא יבין ילבט”?
אמר רבי אלעזר:
אמר להם נביא לישראל:
אם אתם מקפידין על עצמכם - מים בודקין נשותיכם,
ואם לאו - אין המים בודקין נשותיכם.

ברייתא: ירידת הדורות[עריכה]

משרבו בעלי הנאה -
נתעותו הדינין,  רש"י ?: דמתוך שהם בעלי הנאה אין מטריחין עצמן לעיין בדין ובאיסור והיתר להורות לציבור 
ונתקלקלו המעשים,  רש"י ?: מתוך כך ,  רש"י ?: וכיון שכן 
ואין נוח בעולם.  רש"י ?: אין להקב"ה נחת רוח בעולמו ואין עולמו נוח לו 


יז לא תכירו פנים במשפט, כקטן כגדל תשמעון. לא תגורו מפני איש, כי המשפט לאלהים הוא. והדבר אשר יקשה מכם - תקרבון אלי ושמעתיו. (דברים א:יז)

משרבו רואי פנים בדין -
בטל "לא תגורו",
ופסק "לא תכירו”,
ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם.


א מזמור לאסף: אלהים נצב בעדת אל, בקרב אלהים ישפוט. (תהלים פב:א)

משרבו לוחשי לחישות בדין -  רש"י ?: עורכי הדיינין, ומתלחשים עם הדיינין, לפתוח להם פתח בזכותו של זה ובחובתו של זה 
רבה חרון אף בישראל.  רש"י ?: שעל הטיית המשפט חרון אף בא, שנאמר (שמות כב) 'אם ענה תענה אותו' וגו' 'וחרה אפי' 
ונסתלקה השכינה,
משום שנאמר "...בקרב אלהים ישפוט". (תהלים פב א)  רש"י ?: נצב בעדת אל בזמן שבקרב אלהים ישפוט 


לא ויבואו אליך - כמבוא עם, וישבו לפניך עמי, ושמעו את דבריך, ואותם לא יעשו, כי עגבים בפיהם המה עשים... אחרי בצעם לבם הולך! (יחזקאל לג:לא)

כ הוי – האומרים לרע טוב, ולטוב רע. שמים חשך – לאור, ואור – לחושך. שמים מר – למתוק, ומתוק – למר. (ישעיהו ה:כ)

משרבו "...אחרי בצעם לבם הולך” (יחזקאל לג לא) -  רש"י ?: 'אחר בצעם': להנאתם 
רבו "...האומרים לרע טוב ולטוב רע...” (ישעיהו ה כ)
משרבו "האומרים לרע – טוב,  רש"י ?: שמשבחין את הרשעים  ולטוב – רע...” -
רבו "הוי!' הוי!” בעולם.  רש"י ?: דכתיב הוי הוי בההיא פרשתא טובא 
משרבו מושכי הרוק -  רש"י ?: מאריכין הרוק ומדת גאוה הוא 
רבו היהירים,
ונתמעטו התלמידים  רש"י ?: כדקיימא לן (קידושין מט ב): סימן לגסות הרוח - עניות של תורה 
והתורה - חוזרת על לומדיה.  רש"י ?: מחזרת אולי תמצא לומדיה 
משרבו היהירים -
התחילו בנות ישראל להנשא ליהירים,
שאין דורינו רואה אלא לפנים.
איני!
והאמר מר: האי מאן דמיהר - אפילו אאינשי ביתיה לא מיקבל, שנאמר (חבקוק ב ה) [ואף כי היין בגד] גבר יהיר ולא ינוה [אשר הרחיב כשאול נפשו והוא כמות ולא ישבע ויאסף אליו כל הגוים ויקבץ אליו כל העמים] לא ינוה - אפילו בנוה שלו!?

מעיקרא קפצה עליה, לסוף מיתזיל עלייהו  רש"י ?: נמאס בעיניהם .

משרבו מטילי מלאי  רש"י ?: הדיינים מטילין מלאי פרקמטיא שלהם  על בעלי בתים  רש"י ?: היודעים בטיב סחורה, שישתכרו הדיינין על ידו  - רבה השוחד והטיית משפט ופסקה טובה.

משרבו 'מקבלני טובתך' ו'מחזקני טובותיך' - רבו (שופטים יז ו) [בימים ההם אין מלך בישראל] איש הישר בעיניו יעשה  רש"י ?: שהרואה שהדיינין מסבירים לו פנים מפני טובה שעשה לו, ואינו מתיירא מהם  - שפלים הוגבהו  רש"י ?: שאין אימת הגדולים על הקטנים  והגבוהים הושפלו  רש"י ?: ואין ניכר בין גבוה לשפל  ומלכותא  רש"י ?: מלכותם של ישראל  אזלא ונולא  רש"י ?: הולכת ומתנוולת .

משרבו צרי עין  רש"י ?: מלהנות אחרים בממונם  וטורפי טרף  רש"י ?: גזלנים  - רבו מאמצי הלב  רש"י ?: מן העניים לרחם , וקופצי ידים מלהלוות, ועברו על מה שכתוב בתורה (דברים טו ט) השמר לך פן וגו' [יהיה דבר עם לבבך בליעל לאמר: קרבה שנת השבע שנת השמטה, ורעה עינך באחיך האביון ולא תתן לו; וקרא עליך אל ה' והיה בך חטא].

משרבו (ישעיהו ג טז) [ויאמר ה': יען כי גבהו בנות ציון ותלכנה] נטויות גרון ומשקרות עינים [הלוך וטפף תלכנה וברגליהם תעכסנה] - רבו מים המרים  רש"י ?: רבו המקנאים לנשותיהם, והיה למים המרים להרבות  אלא שפסקו  רש"י ?: מלהשקותם,

כדאמרינן: שאין המים בודקין משרבו המנאפים .

משרבו מקבלי מתנות - נתמעטו הימים ונתקצרו השנים, דכתיב (משלי טו כז) [עכר ביתו בוצע בצע] ושונא מתנות יחיה.

משרבו זחוחי הלב  רש"י ?: שאין מטין את אזנם לשמוע יפה מפי רבם, וסומכים על בינתם לדקדק שמועתם  - רבו מחלוקת בישראל.

משרבו תלמידי שמאי והילל שלא שימשו כל צורכן - רבו מחלוקת בישראל ונעשית תורה כשתי תורות.

משרבו מקבלי צדקה מן העובדי כוכבים - היו ישראל למעלה והם למטה ישראל לפנים  רש"י ?: כינוי הוא  והם לאחור.

משמת יוסי בן יועזר כו':

מאי 'אשכולות'?

אמר רב יהודה אמר שמואל: איש שהכל בו  רש"י ?: תורה באמתה ואין דופי ושכחה ומחלוקת .

יוחנן כהן גדול העביר הודיית המעשר כו':

מאי טעמא?

אמר רבי יוסי ברבי חנינא: לפי שאין נותנין אותו כתיקונו; דרחמנא אמר דיהבי ללוים  רש"י ?: דקנסינהו עזרא, כדאמרינן ביבמות (פו,ב) ,


דף מח עמוד א[עריכה]

ואנן קא יהבינן לכהנים  רש"י ?: וכיון דאינן נותנין כתקנן - אין יכולין לומר 'וגם נתתיו ללוי... ככל מצותך' .

ולודי אשאר מעשרות?

אמר ריש לקיש: כל בית שאין מתודה על מעשר ראשון - שוב אין מתודה על שאר מעשרות.

מאי טעמא?

אמר אביי: הואיל ופתח בו הכתוב תחילה  רש"י ?: 'ונתת ללוי' - זה מעשר ראשון; 'לגר' - זה מעשר עני; 'בשעריך' - זה מעשר שני, דכתיב 'לא תוכל לאכול בשעריך' (דברים יב)  - מכלל דאפרושי הוו מפרשי.

והא תניא: אף הוא  רש"י ?: יוחנן כהן גדול  ביטל את הוידוי וגזר על הדמאי, לפי ששלח בכל גבול ישראל וראה שאין מפרישין אלא תרומה גדולה בלבד ומעשר ראשון ומעשר שני מקצתן מעשרין ומקצתן אין מעשרין, אמר להם: בני! בואו ואומר לכם: כשם שתרומה גדולה יש בה עון מיתה - כך תרומת מעשר וטבל יש בהן עון מיתה  רש"י ?: ב'אלו הן הנשרפין (סנהדרין פג א) ילפינן לה   רש"י ?: וכשאתם לוקחין מעם הארץ והם לא הפרישו אלא תרומה - עודנו טבל למעשרות, ואתם נענשים מיתה .

עמד והתקין להם: הלוקח פירות מעם הארץ - מפריש מהן מעשר ראשון ומעשר שני  רש"י ?: מפריש כל המעשרות ממנה להוציא מידי טבל ;  רש"י ?: ואחר כך מפריש מתוך  מעשר ראשון - מפריש ממנה תרומת מעשר  רש"י ?: מה שעל הלוי להפריש , ונותנה לכהן  רש"י ?: משום דאית ביה עון מיתה - אחמור עלייהו שלא לעכבו אצלו ולמכור לכהן כשם שהוא מעכב אצלו מעשר ראשון ומעשר עני ; ומעשר שני עולה ואוכלו בירושלים.

מעשר ראשון ומעשר עני - המוציא מחבירו עליו הראיה  רש"י ?: ואומר 'המוציא מחבירו עליו הראיה' – גזירה: דלמא כי משהי ליה גביה אכיל ליה, אבל מעשר ראשון ומעשר עני - מותרים לזרים ואין בהן אלא גזל כהן, הלכך המוציא מחבירו עליו הראיה .  רש"י ?: אלמא אפרושי נמי לא הוו מפרשי, ואת אמרת 'לפי שאין נותנין אותו כתקנן' - הא אפרושי מפרשי ליה? 

תרתי תקן: ביטל וידוי דחבירים וגזר על דמאי של עמי הארץ  רש"י ?: לעולם העברת הודאות מעשר - משום שאינם נותנין אותו ללוים הוא, והא דתניא 'לפי ששלח כו' - לאו אביטל את הוידוי קאי, אלא אגזר על הדמאי קאי, ותרתי תקנות תקן: ביטל וידוי של חברים אע"פ שמפרישין אותו, לפי שאין נותנין אותו כתקונו, וגזר על הדמאי על לוקח מעם הארץ לפי ששלח כו' .

ואף הוא ביטל את המעוררים:

מאי 'מעוררים'?

אמר רחבה: בכל יום ויום שהיו עומדים לוים על דוכן ואומרים (תהלים מד כד) עורה למה תישן ה' [הקיצה אל תזנח לנצח] - אמר להן: וכי יש שינה לפני המקום והלא כבר נאמר (תהלים קכא ד) הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל? אלא בזמן שישראל שרויין בצער ועובדי כוכבים בנחת ושלוה לכך נאמר עורה למה תישן ה'.

ואת הנוקפים:

מאי 'נוקפים'?

אמר רב יהודה אמר שמואל: שהיו מסרטין  רש"י ?: כשהיו רוצין להפילו לארץ לשוחטו  לעגל בין קרניו כדי שיפול דם בעיניו  רש"י ?: ואינו רואה ואינו מתחזק כל כך על רגליו; ו'נוקפין' - לשון ונקף סבכי היער (ישעיהו י) . אתא איהו בטיל משום דמיחזי כי מומא.

במתניתא תנא: שהיו חובטין אותו במקלות  רש"י ?: להפילו לארץ; ו'נוקפין' - לשון חבטה ומכה, כדאמרינן: 'אין אדם מנקף אפילו אצבעו'; דם ניקוף מרצה כדם עולה (חולין ז ב)  כדרך שעושין אותו לפני עבודת כוכבים.

אמר להם: עד מתי אתם מאכילין נבילות למזבח?

'נבילות'? הא שחיט להו?

אלא טריפות - שמא ניקב קרום של מוח; עמד והתקין להם טבעות בקרקע  רש"י ?: להכניס צואר בהמה לתוכו :

עד ימיו היה פטיש מכה בירושלים:

בחולו של מועד:

כל ימיו לא היה אדם צריך לשאול על הדמאי:

כדאמרן  רש"י ?: שתיקן שיהו כל הלוקחין מפרישין, ולא היה אדם צריך לישאל לחבירו חבר שלקח מעם הארץ הפרשת דמאי .

משנה:

משבטלה סנהדרין - בטל השיר מבית המשתאות שנאמר (ישעיהו כד ט) בשיר לא ישתו יין וגו' [ימר שכר לשתיו].  רש"י ?: ובגמרא מפרש מנא לן דמשבטלה סנהדרין הוא .

משמתו נביאים הראשונים  רש"י ?: בגמרא מפרש  - בטלו אורים ותומים.

משחרב בהמ"ק - בטל השמיר ונופת צופים  רש"י ?: מפרש בגמרא , ופסקו אנשי אמנה מישראל  רש"י ?: בוטחים בהקב"ה וסומכין עליו לעשות טוב, ואין דואגין לחסרון  שנאמר (תהלים יב ב) הושיעה ה' כי גמר חסיד וגו' [כי פסו אמונים מבני אדם];

רשב"ג אומר: העיד רבי יהושע: מיום שחרב בהמ"ק אין יום שאין בו קללה ולא ירד הטל לברכה וניטל טעם הפירות;

רבי יוסי אומר: אף ניטל שומן הפירות;

רבי שמעון בן אלעזר אומר: הטהרה נטלה את <הטעם ואת> הריח המעשרות נטלו את שומן הדגן;

וחכמים אומרים: הזנות והכשפים כילו את הכל.

גמרא:

וממאי דמשבטלה סנהדרי כתיב?

אמר רב הונא בריה דרב יהושע: דאמר קרא (איכה ה יד) זקנים משער שבתו - בחורים מנגינתם.

אמר רב: אודנא דשמעא זמרא – תעקר.

אמר רבא: זמרא בביתא - חורבא בסיפא שנאמר (צפניה ב יד) [ורבצו בתוכה עדרים כל חיתו גוי גם קאת גם קפד בכפתריה ילינו] קול ישורר בחלון חרב בסף כי ארזה ערה;

מאי 'כי ארזה ערה'? אמר רבי יצחק:  רש"י ?: הכי קאמר: וכי  בית המסובך בארזים - עיר הוא  רש"י ?: שלא יהא נוח ליחרב ? אלא: אפילו בית המסובך בארזים מתרועע  רש"י ?: לשון 'ערה' כמו 'ערו ערו' (תהלים קלז) .

אמר רב אשי: שמע מינה: כי מתחיל חורבא - בסיפא מתחיל  רש"י ?: מאיסקופת הבית ופתחיו מתחיל , שנאמר 'חרב בסף'; ואיבעית אימא מהכא: (ישעיהו כד יב) [נשאר בעיר שמה] ושאיה יוכת שער  רש"י ?: 'ושאיה' - לשון בית השאה מאין יושב, ומתוך כך שעירים מרקדים שם ומנגחין וכותתין את שעריו .

אמר מר בר רב אשי: לדידי חזי ליה, ומנגח כי תורא.

אמר רב הונא: זמרא דנגדי  רש"י ?: מושכי ספינות בחבל – שרי, שאינו אלא לזרזם במלאכתם  ודבקרי  רש"י ?: שמזמרין בשעה שחורשין ואינו אלא לכוין את השוורים לתלמיהם שהולכין לקול השיר דערב עליהם  שרי, דגרדאי אסיר  רש"י ?: אינו אלא לשחוק .

רב הונא בטיל זמרא  רש"י ?: גזר על דורו שלא יזמרו בביתם ובבית משתאות ; קם מאה אווזי בזוזא, ומאה סאה חיטי בזוזא, ולא איבעי  רש"י ?: ולא היו רוצים לקנותם בכך . אתא רב חסדא זלזיל ביה  רש"י ?: ולא הקפיד למחות בידם , איבעאי אווזא בזוזא ולא משתכח.

אמר רב יוסף: זמרי גברי ועני נשי – פריצותא; זמרי נשי ועני גברי - כאש בנעורת  רש"י ?: לפי שהעונה מטה אזנו לשמוע את המזמר לענות אחריו, ונמצאו האנשים נותנים לבם לקול הנשים, וקול באשה ערוה, כדכתיב 'השמיעני את קולך' (שיר ב), ומבעיר את יצרו כאש בנעורת; אבל זמרי גברי ועניין נשי - קצת פריצות יש, דקול באשה ערוה, אבל אינו מבעיר יצרו כל כך, שאין המזמרים מטים אזנם לקול העונים .

למאי נפקא מינה?

לבטולי הא מקמי הא  רש"י ?: אם אין שומעין לנו לבטל את שניהם - נקדים לבטל את זה שהוא כאש בנעורת .

אמר רבי יוחנן: כל השותה בארבעה מיני זמר - מביא חמש פורעניות לעולם, שנאמר (ישעיהו ה יא) הוי משכימי בבקר שכר ירדפו מאחרי בנשף יין ידליקם  רש"י ?: פסוק יב  והיה כנור ונבל תוף וחליל ויין משתיהם ואת פועל ה' לא יביטו; מה כתיב אחריו:  רש"י ?: פסוק יג  לכן גלה עמי מבלי דעת [וכבודו מתי רעב והמונו צחה צמא] - שגורמין גלות לעולם 'וכבודו מתי רעב' - שמביאין רעב לעולם; 'והמונו צחה צמא'  רש"י ?: צמא (שמות יז) מתרגם צחותא  - שגורמין לתורה שתשתכח מלומדיה.

(ישעיהו ה טו) וישח אדם וישפל איש [ועיני גבוהים תשפלנה] - שגורמין שפלות לשונאו של הקב"ה; ואין איש אלא הקדוש ב"ה, שנאמר (שמות טז ג) ה' איש מלחמה [ה' שמו]

'ועיני גבוהים תשפלנה' - שגורמין שפלות של ישראל; ומה כתיב אחריו  רש"י ?: לאחר שהביאו חמש פורעניות הללו לעולם ?  רש"י ?: פסוק יד  'לכן


דף מח עמוד ב[עריכה]

הרחיבה שאול נפשה ופערה פיה  רש"י ?: סופן נופלין בגיהנם  לבלי חק, וירד הדרה והמונה ושאונה ועלז בה'.

משמתו נביאים הראשונים:

מאן 'נביאים הראשונים'? אמר רב הונא זה דוד ושמואל ושלמה; רב נחמן אמר: בימי דוד זימנין סליק וזימנין לא סליק  רש"י ?: פעמים עולים בידם שנענים ופעמים שלא עלה בידם  שהרי  רש"י ?: כשברח דוד מפני אבשלום, יצא מירושלים  שאל צדוק  רש"י ?: באורים ותומים  ועלתה לו  רש"י ?: שהשיבוהו , שאל אביתר ולא עלתה לו שנאמר (שמואל ב טו כד) [והנה גם צדוק וכל הלוים אתו נשאים את ארון ברית האלקים ויצקו את ארון האלקים] ויעל אביתר [עד תם כל העם לעבור מן העיר]  רש"י ?: שנסתלק מן הכהונה מפני שלא נענה באורים ותומים;

והכי תניא בסדר עולם גבי ארון: ובברחו מפני אבשלום - יצא עמו עד שעלה במעלה הזיתים, ונשאל באורים ותומים, ונסתלק אביתר מן הכהונה גדולה - נכנס צדוק תחתיו כדכתיב (שמואל ב טו) ויאמר המלך לצדוק השב את הארון וגו' .

מתיב רבה בר שמואל (דברי הימים ב כו ה) ויהי לדרוש אלהים כל ימי זכריה  רש"י ?: והוא בנו של יהוידע שהיה בימי יואש  המבין בראות אלהים [ובימי דרשו את ה' הצליחו האלקים] - מאי לאו באורים ותומים?

לא, בנביאים.

ת"ש: משחרב בהמ"ק ראשון - בטלו ערי מגרש  רש"י ?: ערי לוים שהטעינן הכתוב מגרשות , ופסקו אורים ותומים, ופסק מלך מבית דוד; ואם לחשך [ילחוש לך, יאמר לך] אדם לומר (עזרא ב סג) 'ויאמר התרשתא להם אשר לא יאכלו מקדש הקדשים עד עמוד כהן לאורים ותומים'  רש"י ?: אלמא הוו אורים בבית שני  - [אמור לו]  רש"י ?: לא שהיו אורים ותומים אלא  כאדם שאומר לחבירו 'עד שיחיו מתים ויבא משיח בן דוד'  רש"י ?: אלמא כל ימי המקדש ראשון הוו .

אלא אמר רב נחמן בר יצחק: מאן 'נביאים הראשונים'? לאפוקי מחגי זכריה ומלאכי, דאחרונים נינהו, דת"ר [גירסת רש"י: דתניא. חגי זכריה ומלאכי נקראו אחרונים]: משמתו חגי זכריה ומלאכי נסתלקה רוח הקודש מישראל, ואע"פ כן היו משתמשים בבת קול: שפעם אחת היו מסובין בעליית בית גוריא ביריחו נתנה עליהן בת קול מן השמים ואמרה: 'יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו ראוי לכך' - נתנו עיניהם בהלל הזקן, וכשמת הספידוהו: 'הי חסיד הי עניו תלמידו של עזרא'; ושוב פעם אחרת היו מסובין בעלייה ביבנה נתנה להן בת קול מן השמים ואמרה להן 'יש בכם אדם אחד שראוי שתשרה שכינה עליו אלא שאין דורו זכאין לכך' - נתנו עיניהם בשמואל הקטן, וכשמת הספידוהו 'הי עניו הי חסיד תלמידו של הלל'; ואף הוא אמר בשעת מיתתו: שמעון  רש"י ?: רבן שמעון שהיה נשיא  וישמעאל  רש"י ?: ורבי ישמעאל בן אלישע כהן גדול שהרגתם מלכות יון  לחרבא  רש"י ?: שעתידין ליהרג בחרב , וחברוהי לקטלא  רש"י ?: לשאר מיתות, כגון רבי עקיבא שסרקו בשרו במסריקות פיפיות של ברזל, כדאמר בברכות (סא,ב), ורבי חנניה בן תרדיון שנשרף, ורבי יהודה בן בבא בלונביאות של ברזל כדאמר בסנהדרין (יד,א) , ושאר עמא לביזא, ועקן סגיאין עתידין למיתי על עמא.

ואף על רבי יהודה בן בבא בקשו לומר 'הי חסיד הי עניו', אלא שנטרפה שעה שאין מספידין על הרוגי מלכות  רש"י ?: מאימת המלך לפיכך מיחו בידם .

משחרב בהמ"ק בטל השמיר כו':

ת"ר: שמיר שבו בנה שלמה את בהמ"ק, שנאמר (מלכים א ו ז) והבית בהבנותו אבן שלמה מסע נבנה [ומקבות והגרזן כל כלי ברזל לא נשמע בבית בהבנתו] - הדברים ככתבן  רש"י ?: כמשמען אבן שלמה מסע כמה שהסיעה מן ההר ולא סיתתוה שוב בכלי ברזל , דברי רבי יהודה.

אמר לו רבי נחמיה: וכי אפשר לומר כן והלא כבר נאמר (מלכים א ז ט) כל אלה אבנים יקרות וגו' [כמדות גזית] מגוררות במגרה [מבית ומחוץ וממסד עד הטפחות ומחוץ עד החצר הגדולה] - אם כן מה ת"ל 'לא נשמע בבית בהבנותו'? שהיה מתקין מבחוץ ומכניס מבפנים.

אמר רבי: נראין דברי רבי יהודה באבני מקדש ודברי רבי נחמיה באבני ביתו.

ורבי נחמיה - שמיר  רש"י ?: דאמרינן במסכת גיטין (סח,א) שהביאו שמיר ע"י אשמדאי מלכא דשדאי  למאי אתא?

מיבעי ליה לכדתניא: אבנים הללו  רש"י ?: שבאפוד וחשן  - אין כותבין אותן בדיו משום שנאמר (שמות כח יא) [מעשה חרש אבן] פתוחי חותם [תפתח את שתי האבנים על שמת בני ישראל מסבת משבצות זהב תעשה אתם]  רש"י ?: 'פתוחי חותם' - חקק משמע , ואין מסרטין עליהם באיזמל משום שנאמר (שמות לט יג) [והטור הרביעי: תרשיש שהם וישפה, מוסבת משבצת זהב] במלואותם  רש"י ?: שיהיו שלמות שלא יחסרו מהם כלום ; אלא כותב עליהם בדיו, ומראה להן שמיר מבחוץ  רש"י ?: על פני הדיו כחריץ האות , והן נבקעות מאליהן - כתאינה זו שנבקעת בימות החמה ואינה חסירה כלום, וכבקעה זו שנבקעת בימות הגשמים ואינה חסירה כלום.

ת"ר: שמיר זה - ברייתו כשעורה, ומששת ימי בראשית נברא, ואין כל דבר קשה יכול לעמוד בפניו. במה משמרין אותו? כורכין אותו בספוגין של צמר ומניחין אותו באיטני של אבר  רש"י ?: גובתא מש"א בלע"ז  מליאה סובי שעורין.

אמר רבי אמי: משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא וזכוכית לבנה תניא נמי הכי משחרב מקדש ראשון בטלה שירא פרנדא  רש"י ?: מין משי הוא , וזכוכית לבנה, ורכב ברזל; וי"א אף יין קרוש הבא משניר הדומה כעיגולי דבילה.

ונופת צופים:

מאי 'נופת צופים'?

אמר רב: סולת שצפה על גבי נפה  רש"י ?: מרוב שומנה מדבקת בדופני נפה, ודומים לעיסה חיה שנילושה ביין כו'; 'נופת' - דבק הנפה; 'צופים' - שצפה , ודומה לעיסה שנילושה בדבש ושמן;

ולוי: אמר שתי ככרות הנדבקות בתנור ותופחות ובאות עד שמגיעות זו לזו  רש"י ?: שהיתה ברָכה מצויה בעיסה, וכשמדבקין ככרות בדופני התנור - אחת בדופן זה ואחת בדופן זה שכנגדו, והן תפוחות (אצפליי"ר בלע"ז) - עד שמגעת פני זו לזו, כצוף זה שגדל ומתפשט והולך ותולה באויר - כן אלו צפות ותפוחות באויר ;

ורבי יהושע בן לוי אמר: זה דבש הבא מן הציפיא  רש"י ?: 'מן הצופים': ההרים הגבוהים שמשם צופה למרחוק .

מאי משמע  רש"י ?: מהיכא ילפת שדבש בא מן ההרים ?

כדמתרגם רב ששת  רש"י ?: גירסת רש"י: כדמתרגם רב יוסף :  רש"י ?: כאשר תעשינה הדבורים : כמא דנתזן [כמו שמתפזרים] דבריאתה [הדבורים] ושייטן ברומי עלמא [ועפים ברומו של עולם] ומתיין דובשא מעישבי טורא [ומביאים דבש מעשבי ההר].

תנן התם: כל הנצוק  רש"י ?: המערה מכלי טהור לכלי טמא -  טהור  רש"י ?: אין הקילוח מצרפן להיות חיבור לטמא את מה שבתוך הכלי שהוא מערה ממנו , חוץ מדבש זיפים  רש"י ?: שהוא עב מאד, והרי הוא כמחובר: שכשהקילוח פוסק - הוא הולך מלמטה למעלה; והכי אמרינן ב'מדות'  והצפיחים  רש"י ?: הצפחת: ברשק"א בלע"ז, שהן עבות ונכנסת השעוה עם הדבש .

מאי 'זיפים'?

אמר רבי יוחנן: דבש שמזייפין בו  רש"י ?: מתוך שהוא טוב ועב - מערבין בו מים ויין, ואין נכרות בו ;

וריש לקיש אמר: על שם מקומו כדכתיב (יהושע טו כד) זיף וטלם ובעלות.

כיוצא בדבר אתה אומר: (תהלים נד ב) בבא הזיפים ויאמרו לשאול הלא דוד וגו' [מסתתר עמנו].

מאי 'זיפים'?

אמר רבי יוחנן: בני אדם המזייפין דבריהם  רש"י ?: שקרנים והולכי רכיל ;

ורבי אלעזר אומר: על שם מקומן, כדכתיב (יהושע טו כד) זיף וטלם ובעלות.

ופסקו אנשי אמנה:

אמר רבי יצחק: אלו בני אדם שהן מאמינין בהקב"ה  רש"י ?: לוותר ממונם לנוי הדור מצוה ולצדקה ולהוצאת שבתות וימים טובים , דתניא: רבי אליעזר הגדול אומר: 'כל מי שיש לו פת בסלו, ואומר 'מה אוכל למחר'? - אינו אלא מקטני אמנה';

והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (זכריה ד י) כי מי בז ליום קטנות [ושמחו וראו את האבן הבדיל ביד זרבבל - שבעה אלה עיני ה' המה משוטטים בכל הארץ] מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנן לעתיד לבא  רש"י ?: שאין מקבלין שכר שלם; והכי משמע: כי מי בז ליום הבא את הצדיקים ? קטנות  רש"י ?: קטנות אמנה  שהיה בהן, שלא האמינו בהקב"ה.

רבא אמר: אלו קטני בני רשעי ישראל  רש"י ?: גירסת רש"י:קטני רשעי בני ישראל: שמתו כשהן קטנים ,



דף מט עמוד א[עריכה]

שמבזבזין דין אביהם  רש"י ?: קורעים דין אביהם  לעתיד לבוא,  רש"י ?: שכשבאין לדונם  אומרים לפניו 'רבונו של עולם! מאחר שאתה עתיד ליפרע מהן - למה הקהיתה שיניהם בם  רש"י ?: למה האבלתם וצערתם עלינו במותינו, ונפרעת מהם בחייהם ?'

אמר רבי אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של דוד היו כל ישראל מוכרי רבב  רש"י ?: 'רבב' הוא דבר מאוס, כגון חלב ושומן, ונדבק בבגדים, ונמאסין; ואין לך אדם מתעסק בהם אלא עני  שנאמר (תהלים ט כא) שיתה ה' מורה להם [ידעו גוים אנוש המה סלה]  רש"י ?: לעיל מיניה כתיב 'כי לא לנצח ישכח אביון תקות ענוים תאבד לעד - שיתה ה' מורה להם': תן להם מרות לאותן עניים עושר, שיהו הגוים נוהגין בהם כבוד, וידעו הגוים שהן אנוש ואינם אלהות, שאין כל הכבוד והגדולה שלהם .

וא"ר אילעא בר יברכיה: אלמלא תפלתו של חבקוק היו שני תלמידי חכמים מתכסים בטלית אחת  רש"י ?: משום עוני  ועוסקין בתורה, שנאמר (חבקוק ג ב) ה' שמעתי שמעך יראתי ה' פעלך בְּקֶרֶב שָנִים חייהו  רש"י ?: רפאהו והרווח להם, ותן להם חיותם  [בקרב שנים תודיע; ברגז רחם תזכור] - אל תקרא 'בקרב שנים' אלא 'בִּקרוֹב שְנַיִם'  רש"י ?: אותה פעולה שלך, דהיינו דבר תורה - שהיא בקירוב שנים, ששנים צריכין להתקרב יחד בכיסוי אחד .

ואמר רבי אילעא בר יברכיה: שני תלמידי חכמים המהלכין בדרך ואין ביניהן דברי תורה - ראוין לישרף באש, שנאמר (מלכים ב ב יא) ויהי המה הולכים הלוך ודבר  רש"י ?: בדברי תורה; באליהו ובאלישע כתיב  והנה רכב אש וגו' [וסוסי אש ויפרדו בין שניהם; ויעל אליהו בסערה השמים] - טעמא דאיכא דיבור, הא ליכא דיבור - ראוין לישרף  רש"י ?: שעל מנת כן בא הרכב אש עליהם .

וא"ר אילעא בר יברכיה: שני ת"ח הדרין בעיר אחת ואין נוחין זה לזה בהלכה - אחד מת  רש"י ?: ע"י חבירו, שהרגו בשוגג  ואחד גולה  רש"י ?: וזה גולה לערי מקלט; ואם אין כאן מיתה - סימן למיתה; וגלות - סימן לגלות, שאחד מת ואחד גולה , שנאמר (דברים ד מב) לנוס שמה רוצח אשר ירצח את רעהו בבלי דעת [והוא לא שנא לו מתמל שלשם, ונס אל אחת מן הערים האל וחי]  רש"י ?: 'בבלי דעת' על שלא היה להם דעת להיות מלמדין זה את זה ולמדין זה מזה ; ואין דעת אלא תורה, שנאמר (הושע ד ו) נדמו עמי מבלי הדעת  רש"י ?: וסיפיה דקרא ותשכח תורת אלהיך  [כי אתה הדעת מאסת ואמאסאך מכהן לי ותשכח תורת אלקיך אשכח בניך גם אני].

אמר רבי יהודה בריה דרבי חייא: כל ת"ח העוסק בתורה מתוך הדחק - תפלתו נשמעת, שנאמר (ישעיהו ל יט) כי עם בציון ישב, בירושלים בכה לא תבכה, חנון יחנך לקול זעקך - כשמעתו ענך  רש"י ?: 'כי עם בציון ישב' - אלו יושבי ישיבת תורה; וסיפא דקרא 'חנון יחנך לקול זעקך' , וכתיב בתריה  רש"י ?: פסוק כ  ונתן ה' לכם לחם צר ומים לחץ [ולא יכנף עוד מוריך, והיו עיניך ראות את מוריך]  רש"י ?: 'לחם צר' - במי הכתוב מדבר? במי שמזונותיו קשין עליו - ואעפ"כ יושב ועוסק בתורה   רש"י ?: והיו עיניך וגו': וכן בתריה כתיב 'ולא יכנף': לא יתכסה ממך בכנף בגדו ומחיצתו .

רבי אבהו אומר: משביעין אותו מזיו שכינה, שנאמר  רש"י ?: שם  'והיו עיניך רואות את מוריך'.

רבי אחא בר חנינא אמר: אף אין הפרגוד  רש"י ?: מחיצה  ננעל בפניו, שנאמר  רש"י ?: שם  'ולא יכנף עוד מוריך'.

רשב"ג אומר משום ר' יהושע מיום שחרב בהמ"ק אין וכו':

אמר רבא: בכל יום ויום מרובה קללתו משל חבירו שנאמר (דברים כח סז) בבקר תאמר מי יתן ערב ובערב תאמר מי יתן בקר [מפחד לבבך אשר תפחד, וממראה עיניך אשר תראה] - הי 'בקר'? אילימא בקר דלמחר  רש"י ?: מי יתן שיבא יום  - מי ידע מאי הוי  רש"י ?: אם ייטב מן הלילה ?! אלא דחליף  רש"י ?: מי יתן והיה זה יום הבא כזה שעבר ;

ואלא עלמא - אמאי קא מקיים  רש"י ?: מאחר שהקללה הולכת תמיד ורבה ? אקדושה דסידרא  רש"י ?: סדר קדושה, שלא תקנוה אלא שיהו כל ישראל עוסקין בתורה בכל יום דבר מועט: שאומר קריאתו ותרגומו - והן כעוסקין בתורה; וכיון שנוהג בכל ישראל - בתלמידים ובעמי הארץ, ויש כאן שתים: קדושת השם ותלמוד התורה - חביב הוא  ואיהא שמיה רבא דאגדתא  רש"י ?: וכן 'יהא שמיה רבה מברך' שעונין אחר הגדה, שהדרשן דורש ברבים בכל שבת - היו נוהגין כך, ושם היו נקבצין כל העם לשמוע, לפי שאינו יום של מלאכה, ויש כאן תורה וקידוש השם , שנאמר (איוב י כב) ארץ עפתה כמו אופל צלמות ולא סדרים [ותפע כמו אפל] - הא יש סדרים  רש"י ?: סדרי פרשיות דתורה  תופיע מאופל.

ולא ירד טל לברכה וניטל טעם פירות וכו':

תניא: ר"ש בן אלעזר אומר: טהרה  רש"י ?: שפסקה מישראל  בטלה טעם  רש"י ?: הפירות  וריח  רש"י ?: וריחם: שמתוך שהיו טהורים ונוהגין בטהרה - אף הקב"ה מטהר פירותיהן מריח רע ומטעם רע ;

מעשר  רש"י ?: בעון פיסוק מעשרות  - ביטל שומן דגן  רש"י ?: פסק שומן הדגן, כשמו של מעשר דאיקרי 'חלב', כדכתיב: כל חלב יצהר וגו' (במדבר יח) .

רב הונא אשכח תומרתא דחינוניתא  רש"י ?: שמינה ויש בה ריח טוב, ומין תמרים הוא לעצמן  שקלה, כרכה בסודריה; אתא רבה בריה, א"ל: "מורחינא ריחא דחינוניתא"! א"ל: "בני, טהרה יש בך"  רש"י ?: לפיכך מריחה לך, ולא בטל הריח מאצלך . יהבה ניהליה. אדהכי אתא אבא בריה  רש"י ?: דרבה בר רב הונא , שקלה יהבה ניהליה. א"ל  רש"י ?: רב הונא לבריה : "בני! שמחת את לבי  רש"י ?: בטהרתך  - והקהיתה את שיני  רש"י ?: שהראיתני שאהבתך על בנך יותר מעלי: שנטלת ממני ונתת לו ".

היינו דאמרי אינשי: 'רחמי  רש"י ?: אהבה  דאבא – אבני, רחמי דבני – אבני דהוו ליה'.

רב אחא בר יעקב איטפל ביה  רש"י ?: גידלו בביתו  ברב יעקב בר ברתיה; כי גדל א"ל "אשקיין מיא"! אמר לו: "לאו בריך אנא"!

והיינו דאמרי אינשי: 'רבי רבי  רש"י ?: גדל גדל אותי ואע"פ כן איני בנך:  בר ברתך אנא  רש"י ?: ואין עלי לכבדך כבן '.

משנה:

בפולמוס של אספסיינוס  רש"י ?: חיל שהביא אספסיינוס על ירושלים  - גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס  רש"י ?: מפרש בגמרא ;

בפולמוס של טיטוס  רש"י ?: שהביא הורקנוס אאריסתובלוס אחיו, ובין זה [אספסיינוס] לזה [טיטוס] היו חמשים ושתים שנה, כדאמר בסדר עולם  - גזרו על עטרות כלות  רש"י ?: מפרש בגמרא  ושלא ילמד אדם את בנו יוונית;

בפולמוס האחרון  רש"י ?: הוא של חורבן הבית, ושל טיטוס נמי הוה  - גזרו שלא תצא הכלה באפריון בתוך העיר  רש"י ?: שהיו מוליכין אותה מבית אביה לבית בעלה; ואפריון של מעילים וטליתות מוזהבות מוקפות לה , ורבותינו התירו שתצא הכלה באפריון בתוך העיר.

משמת רבי מאיר - בטלו מושלי משלים  רש"י ?: לתת אות אמתלא וטעם לחכמה, ליכנס בה בשערי בינה, כגון ממשלות שועלים, דאמר בסנהדרין (לח,ב) כי הוה דריש רבי מאיר בפירקא - הוה דריש תילתא שמעתא ותילתא אגדתא ותילתא מתלי .

משמת בן עזאי - בטלו השקדנים  רש"י ?: שוקדין על דלתות בית המדרש לילה ויום, כדאמר ביבמות (סג,ב): אבל מה אעשה שנפשי חשקה בתורה .

משמת בן זומא - בטלו הדרשנים  רש"י ?: שהיה בקי בטעמי המקראות, כדאמר 'לא זכיתי שתאמר יציאת מצרים בלילות עד שדרשה בן זומא' (ברכות יב ב) .

משמת רבי עקיבא - בטל כבוד התורה  רש"י ?: שהיה נותן לבו לדרוש כל קוץ וקוץ של כל אות, וכ"ש תיבות יתירות ואותיות יתירות, כגון: 'בת' 'ובת' אני דורש (סנהדרין נא ב), וזהו 'כבוד תורה' גדול: שאין בה דבר לבטלה .

משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה  רש"י ?: בטוח בחשיבותו ועושה מעשים מופלאים, כדאמר בתענית (כה,א): נמטי כשוריך! יאמר לחומץ וידלוק ולעזים להביא זאבים בקרניהם .

משמת רבי יוסי קטנתא - פסקו חסידים; ולמה נקרא שמו 'קטנתא'? שהיה קטנתא של חסידים  רש"י ?: קטנותם של חסידים: שהיו החסידים הולכים וכלים והוא היה מקטניהם וסופן .

משמת רבי יוחנן בן זכאי - בטל זיו החכמה  רש"י ?: זה - לא ידענא מאי היא .

משמת רבן גמליאל הזקן - בטל כבוד התורה  רש"י ?: במסכת מגילה (כא,א) אמר: שעד שמת הוא - היה בריאות בעולם, ולא היו למידין תורה אלא מעומד; משמת הוא - ירד חולי לעולם והוצרכו ללמוד תורה מיושב  ומתה טהרה ופרישות.

משמת רבי ישמעאל בן פאבי - בטלה זיו הכהונה  רש"י ?: שהיה חכם ועשיר וכהנים רבים אוכלין על שולחנו .

משמת רבי - בטל ענוה ויראת חטא.

גמרא:

[ת"ר [לפי גירסאות אחדים זהו המשך למשנה; וכן נראה היה לרש"י]]

רבי פנחס בן יאיר אומר: משחרב בהמ"ק בושו חברים ובני חורין  רש"י ?: מיוחסין , וחפו ראשם  רש"י ?: שגברה יד עזי פנים ממזרים, שהם עשירים ואלו עניים , ונדלדלו אנשי מעשה  רש"י ?: אין חש להם , וגברו בעלי זרוע ובעלי לשון ואין דורש  רש"י ?: לישראל  ואין מבקש  רש"י ?: עליהם רחמים  ואין שואל; על מי לנו להשען - על אבינו שבשמים.

רבי אליעזר הגדול אומר: מיום שחרב בית המקדש שרו חכימיא  רש"י ?: התחילו החכמים  למהוי כספריא  רש"י ?: מלמדי תינוקות שהם קטנים מן החכמים , וספריא כחזניא, וחזניא כעמא דארעא  רש"י ?: כעמי הארץ , ועמא דארעא


דף מט עמוד ב[עריכה]

אזלא ודלדלה  רש"י ?: גירסת רש"י: 'אזלא ונוולא': הולכים ודלים ומתנוולים , ואין שואל ואין מבקש; על מי יש להשען - על אבינו שבשמים.

בעקבות משיחא  רש"י ?: בעקבות המשיח, בסוף הגלות לפני ביאת משיח  חוצפא יסגא, ויוקר יאמיר, הגפן תתן פריה - והיין ביוקר  רש"י ?: שהכל עוסקין במשתאות , ומלכות תהפך למינות, ואין תוכחת  רש"י ?: אין לך אדם שיוכל להוכיח, שכולם נכשלים בחטאות, וכשמוכיחין אומר לו 'אתה כמוני' ;

בית וועד  רש"י ?: של חכמים  יהיה לזנות  רש"י ?: שכלו החכמים ואין לומד תורה, ויהא חרב מאין איש, ובעלי זימה מתגודדים שם; מפני שחוץ לעיר היו בתי מדרשות שלהם ,

והגליל יחרב, והגבלן [יש מפרשים: הגולן, ויש אומרים גבל (תהלים פג ח)] ישום, ואנשי הגבול יסובבו מעיר לעיר ולא יחוננו,

וחכמות סופרים תסרח, ויראי חטא ימאסו, והאמת תהא נעדרת;

נערים פני זקנים ילבינו, זקנים יעמדו מפני קטנים;

בן מנוול אב, בת קמה באמה, כלה בחמותה: אויבי איש - אנשי ביתו.

פני הדור כפני הכלב.

הבן אינו מתבייש מאביו,

ועל מה יש לנו להשען - על אבינו שבשמים.

גמרא:

אמר רב: לא שנו אלא של מלח וגפרית  רש"י ?: ענין עטרה עושין מאבן של מלח שהוא צלול כאבן הבדולח וקורין שליימי"א וצובעין אותה כמין ציורין בגפרית כשם שעושין בכלי זהב וכסף וקורין נאול"א  אבל של הדס ושל וורד מותר;

ושמואל אומר: אף של הדס ושל וורד אסור, של קנים ושל חילת  רש"י ?: לישק"א כמין גומא הגדל במים  מותר;

ולוי אמר: אף של קנים ושל חילת אסור, וכן תני לוי במתניתיה: אף של קנים ושל חילת אסור.

ועל האירוס:

מאי 'אירוס'?

א"ר אלעזר טבלא דחד פומא  רש"י ?: זוג של עינבל אחד, שמקשקשין בו לשיר בבית המשתאות .

רבה בר רב הונא עבד ליה לבריה טנבורא  רש"י ?: כך קורין אותו בלשון לעז 'טנבור'; והוא עשוי דפנותיו עגולות כעין נפה, וקושרין בדפנותיו חוטין של ברזל, ושוטחין על פיו עור כשהוא לח - ומותח, והוא מתייבש שם מאליו; וכשמכין עליו במקל דק - הוא מוציא קול צלול, ויש אומנין שיודעין להכות עליו מכה אחר מכה כסדר עד שנשמע כמין שיר . אתא אבוה – תבריה. אמר ליה: מיחלף בטבלא דחד פומא  רש"י ?: זוג של עינבל שעושים בבית משתאות דומה לו בקול, ואתי למעבד ההוא דגזור עליה ! זיל עביד ליה אפומא דחצבא או אפומא דקפיזא  רש"י ?: כלי מחזיק ג' לוגין .

בפולמוס של טיטוס גזרו על עטרות כלות וכו':

מאי 'עטרות כלות'?

אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: עיר של זהב  רש"י ?: עטרה של זהב ועיר של זהב מצויירת עליה .

תניא נמי הכי: איזהו 'עטרות כלות'? - עיר של זהב; אבל עושה אותה כיפה  רש"י ?: 'כיפה' כמו כובע  של מילת  רש"י ?: של צמר לבן שקורין פילטר"א .

תנא: אף על חופת חתנים גזרו.

מאי 'חופת חתנים'?

זהורית המוזהבות  רש"י ?: טלית צבועה שני, ובו קבועין טסי זהב, עד שמעמידין אותה כמין כיפה 

תניא נמי הכי: אלו הן חופת חתנים: זהורית המוזהבות; אבל עושה פפירית  רש"י ?: כמין כיפה של מעגלי עץ, כמו שאנו עושין  ותולה בה כל מה שירצה  רש"י ?: ותולין בה צניפין ורדידי זהב, כמו שאנו עושין .

ושלא ילמד את בנו יוונית  רש"י ?: לשון חכמה שמדברים בו בני פלטין, ואין שאר העם מכירין בו :

ת"ר: כשצרו מלכי בית חשמונאי זה על זה  רש"י ?: שני אחים שהיו מתקוטטין על המלוכה: הורקנוס ואריסטובלוס  - היה הורקנוס מבחוץ  רש"י ?: צר על ירושלים והביא עמו חייל רומיים  ואריסטובלוס מבפנים; בכל יום ויום היו משלשלין דינרים בקופה  רש"י ?: מתרומת הלשכה, לתמידים  ומעלין להן תמידים.

היה שם  רש"י ?: מבפנים  זקן אחד, שהיה מכיר בחכמת יוונית; לעז להם  רש"י ?: לאותן שבחוץ  בחכמת יוונית, אמר להן: כל זמן שעוסקים בעבודה - אין נמסרין בידכם.

למחר שלשלו להם דינרים בקופה - והעלו להם חזיר! כיון שהגיע לחצי חומה - נעץ צפרניו; נזדעזעה ארץ ישראל ארבע מאות פרסה  רש"י ?: מחמת המלך שבערה על חילול שמו ! אותה שעה אמרו: ארור אדם שיגדל חזירים, וארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית.

ועל אותה שנה שנינו: מעשה ובא עומר מגגות צריפים, ושתי הלחם מבקעת עין סוכר  רש"י ?: שאותה שנה החריבו החיילות את הזרעים שסביבות מדינת ירושלים, והוצרך להביא אותה שנה את העומר מגגות צריפים; ובשאר השנים מצות העומר להביא מן הקרוב לירושלים, כדכתיב (ויקרא כג) 'כרמל תקריבו' - שיהא הזרע לח והכר מלא ממנו, וכשהוא בא מרחוק מתייבש ומתמעך ואין כר השבלת מלא מן הגרעין .

איני! והאמר רבי: 'בא"י - לשון סורסי  רש"י ?: קרוב הוא ללשון ארמי; ואומר אני שזה לשון גמרת ירושלמי; ואומות העולם קורין אותו לינג"א שוריי"א  למה? אלא אי לשון הקודש אי לשון יוונית  רש"י ?: שהיו קרובין לארץ יון, ולשון יון יפה מזה, והיה לו לספר בו '!

ואמר רב יוסף: 'בבבל לשון ארמי למה? אלא או לשון הקודש או לשון פרסי'?

לשון יוונית לחוד וחכמת יוונית לחוד.

וחכמת יוונית מי אסירא? והאמר רב יהודה אמר שמואל משום רשב"ג: 'מאי דכתיב  רש"י ?: 'מאי דכתיב' - לא גרס, אלא 'ר"ש קרא מקרא זה על עצמו ואמר שעליו לעולל את עיניו בבכי יותר מן הכל  (איכה ג נא) עיני עוללה  רש"י ?: מנוולת את עניי  לנפשי  רש"י ?: על נפשי, מפני קורותיי  מכל בנות עירי - אלף ילדים היו בבית אבא: חמש מאות למדו תורה וחמש מאות למדו חכמת יוונית; ולא נשתייר מהן אלא אני כאן ובן אחי אבא בעסיא.'

שאני של בית ר"ג, דקרובין למלכות הוו, דתניא: מספר קומי  רש"י ?: מספר שערו שלפניו ומניח בלורית מאחוריו  - הרי זה מדרכי האמורי  רש"י ?: שהן מניחין בלורית לשם עבודת כוכבים .

אבטולוס בן ראובן התירו לספר קומי שהוא קרוב למלכות; של בית רבן גמליאל התירו להן חכמת יוונית מפני שקרובין למלכות.

בפולמוס האחרון גזרו שלא תצא כלה באפריון וכו':

מאי טעמא?

משום צניעותא.

משמת רבן יוחנן - בטלה החכמה:

ת"ר: משמת רבי אליעזר - נגנז ספר תורה  רש"י ?: שהיה בעל הלכות מפי שמועה הרבה, וסדורות בפיו כאילו כתוב בספר, כדאמר בסנהדרין (סח,א): הרבה תורה למדתי מרבותיי, ולא עוד אלא שאני שונה שלשת אלפים הלכות בנטיעות קישואין ושלש מאות בבהרת עזה .

משמת רבי יהושע - בטלה עצה ומחשבה  רש"י ?: שהיה זהיר בדרשות ובקי בהלכות ובתשובת האפיקורסים ולהבין ברמזיהם, כדאמרינן בפרק קמא דחגיגה (ה,ב): כי נח נפשיה - אמרו ליה רבנן: מאי תהוי עלן ממינים? אמר להן: אבדה עצה מבני ישראל - נסרחה חכמה של עובדי כוכבים .

משמת רבי עקיבא - בטלו זרועי תורה ונסתתמו מעיינות החכמה  רש"י ?: עומק סברא ולסמוך טעמי תורה שבעל פה על מדרשי המקראות ואותיות היתרים ולשונות המשתנים במקרא .

משמת רבי אלעזר בן עזריה  רש"י ?: עשיר הוא, כדאמרינן (שבת נד ב): תריסר אלפי עגלי הוה מעשר מעדריה כל שתא  - בטלו עטרות חכמה, (משלי יד כד) ש'עטרת חכמים עשרם [אולת כסילים אולת].

משמת רבי חנינא בן דוסא - בטלו אנשי מעשה.

משמת אבא יוסי בן קטונתא - בטלו חסידים; ולמה נקרא שמו 'אבא יוסי בן קטונתא'? שהיה מקטני חסידים.

משמת בן עזאי - בטלו השקדנין.

משמת בן זומא - בטלו הדרשנין.

משמת רשב"- ג עלה גובאי, ורבו צרות

משמת רבי - הוכפלו צרות.

משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא:

אם רב יוסף עניו, מדוע הוא מתפאר בכך שהוא עניו? ראו מוסר אביך ג ד, העמק דבר על במדבר יב ג, ועוד כמה פירושים במאמר של אהרן ארנד

.

אמר ליה רב יוסף לתנא: לא תיתני 'ענוה' - דאיכא אנא  רש"י ?: שאני ענוותן .

אמר ליה רב נחמן לתנא: לא תיתני 'יראת חטא' - דאיכא אנא.

הדרן עלך עגלה ערופה וסליקא לה מסכת סוטה