ביאור:בבלי סוטה דף יב
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת סוטה פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט
מסכת סוטה דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דיקא נמי דכתיב [1] דכתיב [2] [בלתי כלב בן יפנה] הקניזי [ויהושע בן נון כי מלאו אחרי ה’] [3] – שמע מינה.
'עזובה' [(דברי הימים א ב יח) וכלב בן חצרון הוליד את עזובה אשה ואת יריעות ואלה בניה ישר ושובב וארדון] - זו מרים, ולמה נקרא שמה 'עזובה'? - שהכל עזבוה מתחילתה;
'הוליד' [4]? - והלא מינסב הוה נסיב לה [5]?
א"ר יוחנן: כל הנושא אשה לשם שמים [6] - מעלה עליו הכתוב כאילו ילדה;
'יריעות' - שהיו פניה דומין ליריעות [7]
'ואלה בניה' - אל תקרי 'בניה' אלא 'בוניה' [8]:
'ישר' - שישר את עצמו [9];
'שובב' - ששיבב את יצרו [10]
'וארדון' - שרדה את יצרו [11].
ואיכא דאמרי: על שהיו פניה דומין לורד.
(דברי הימים א ד ה) ולאשחור אבי תקוע היו שתי נשים חלאה ונערה: 'אשחור' זה כלב, ולמה נקרא שמו 'אשחור'? שהושחרו פניו בתעניות [12];
'אבי' - שנעשה לה כאב [13];
'תקוע' - שתקע את לבו לאביו שבשמים [14];
'היו שתי נשים' - נעשה מרים כשתי נשים;
'חלאה ונערה' - לא 'חלאה' ו'נערה' הואי, אלא בתחילה חלאה [15], ולבסוף נערה [16].
(דברי הימים א ד ז) ובני חלאה צרת וצהר ואתנן [17]: 'צרת' - שנעשית צרה לחברותיה [18]; 'צהר' - שהיו פניה דומין כצהרים, 'אתנן' - שכל הרואה אותה מוליך אתנן לאשתו [19].
(שמות א כב) ויצו פרעה לכל עמו [לאמר: כל הבן הילוד היארה תשליכהו וכל הבת תחיון]: א"ר יוסי ברבי חנינא: אף על עמו גזר [20].
ואמר ר"י ברבי חנינא: שלש גזירות גזר: בתחילה 'אם בן הוא והמתן אותו [21] ולבסוף 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' [22], ולבסוף - אף על עמו גזר [23].
(שמות ב א) וילך איש מבית לוי [ויקח את בת לוי] - להיכן הלך?
אמר רב יהודה בר זבינא: שהלך בעצת בתו: תנא: עמרם גדול הדור היה [24]; כיון <שראה שאמר> [שגזר] פרעה הרשע 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו' - אמר לשוא אנו עמלין; עמד וגירש את אשתו. עמדו כולן וגירשו את נשותיהן!
אמרה לו בתו: אבא! קשה גזירתך יותר משל פרעה, שפרעה לא גזר אלא על הזכרים ואתה גזרת על הזכרים ועל הנקיבות [25]!? פרעה לא גזר אלא בעוה"ז [26], ואתה [27] בעוה"ז ולעוה"ב [28]!? פרעה הרשע ספק מתקיימת גזירתו ספק אינה מתקיימת, אתה צדיק - בודאי שגזירתך מתקיימת, שנאמר (איוב כב כח) ותגזר אומר ויקם לך [ועל דרכיך נגה אור]!?
עמד והחזיר את אשתו - עמדו כולן והחזירו את נשותיהן.
'ויקח'? – 'ויחזור' מיבעי ליה!?
א"ר יהודה בר זבינא: שעשה לו מעשה ליקוחין: הושיבה באפריון, ואהרן ומרים מרקדין לפניה, ומלאכי השרת אמרו (תהלים קיג ט) [מושיבי, עקרת הבית] אם הבנים שמחה [הללויה].
'את בת לוי' - אפשר בת מאה ושלשים שנה הויא [29], וקרי לה 'בת'? דא"ר חמא בר' חנינא [30]: [31] זו יוכבד [32], שהורתה בדרך, ולידתה בין החומות, שנאמר (במדבר כז נט) [ושם אשת עמרם יוכבד בת לוי] אשר ילדה אותה ללוי במצרים לידתה במצרים [ותלד לעמרם את אהרן ואת משה ואת מרים אחתם] ואין הורתה במצרים.
א"ר יהודה: שנולדו בה סימני נערות [33].
(שמות ב ב) ותהר האשה ותלד בן [ותרא אתו כי טוב הוא ותצפנהו שלשה ירחים] - והא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא [34]!?
א"ר יהודה בר זבינא: [35] מקיש לידתה להורתה: מה הורתה שלא בצער אף לידתה שלא בצער; מכאן לנשים צדקניות שלא היו בפיתקה של חוה [36].
'ותרא אותו כי טוב הוא' – תניא: רבי מאיר אומר: 'טוב' שמו; רבי יהודה אומר: 'טוביה' שמו; רבי נחמיה אומר: הגון לנביאות [37]; אחרים אומרים: נולד כשהוא מהול; וחכמים אומרים: בשעה שנולד משה נתמלא הבית כולו אור: כתיב הכא: 'ותרא אותו כי טוב הוא', וכתיב התם (בראשית א ד) וירא אלהים את האור כי טוב [ויבדל אלקים בין האור ובין החשך].
'ותצפנהו שלשה ירחים' [38] - דלא מנו מצרים אלא משעה דאהדרה [39] והיא הות מיעברא ביה תלתא ירחי מעיקרא [40].
(שמות ב ג) 'ולא יכלה עוד הצפינו' [ותקח לו תבת גמא ותחמרה בחמר ובזפת; ותשם בה את הילד ותשם בסוף על שפת היאר] – אמאי? תצפניה ותיזיל [41]!?
אלא כל היכא דהוו שמעי מצראי דמתיליד ינוקא - ממטו ינוקא התם, כי היכי דלישמעינהו ומעוי <בהדיהו> [42] דכתיב (שיר השירים ב טו) אחזו לנו שועלים שועלים קטנים וגו' [מחבלים כרמים, וכרמינו סמדר] [43].
'ותקח לו תבת גומא' - מאי שנא 'גומא'?
א"ר אלעזר: מיכן לצדיקים שממונם חביב עליהן יותר מגופן [44], וכל כך למה? לפי שאין פושטין ידיהן בגזל.
רבי שמואל בר נחמני אמר: דבר רך שיכול לעמוד בפני דבר רך ובפני דבר קשה [45].
'ותחמרה בחמר ובזפת' תנא: חמר מבפנים וזפת מבחוץ, כדי שלא יריח אותו צדיק ריח רע [46].
'ותשם בה את הילד ותשם בסוף' - רבי אלעזר אומר: ים סוף; רבי שמואל בר נחמני אמר:
אגם, כדכתיב (ישעיהו יט ו) [והאזניחו נהרות דללו וחרבו יארי מצור] קנה וסוף קמלו [47].
(שמות ב ה) ותרד בת פרעה לרחוץ על היאור [ונערתיה הלכת על יד היאר; ותרא את התבה בתוך הסוף ותשלח את אמתה ותקחה];
א"ר יוחנן משום רבי שמעון בן יוחי: מלמד שירדה לרחוץ מגלולי אביה [48], וכן הוא אומר [49]: (ישעיהו ד ד) אם רחץ ה' את צואת בנות ציון וגו' [ואת דמי ירושלם ידיח מקרבה ברוח משפט וברוח בָּעֵר].
'ונערותיה הולכות וגו': א"ר יוחנן אין הליכה זו אלא לשון מיתה [50], וכן הוא אומר (בראשית כה לב) [ויאמר עשו] הנה אנכי הולך למות [ולמה זה לי בכרה].
'ותרא את התיבה בתוך הסוף' - כיון דחזו דקא בעו לאצולי למשה - אמרו לה: "גבירתנו מנהגו של עולם מלך בשר ודם גוזר גזירה אם כל העולם כולו אין מקיימין אותה בניו ובני ביתו מקיימין אותה ואת עוברת על גזירת אביך!?" - בא גבריאל וחבטן בקרקע.
'ותשלח את אמתה ותקחה': - רבי יהודה ורבי נחמיה: חד אמר ידה, וחד אמר שפחתה.
מ"ד ידה - דכתיב 'אמתה'; ומ"ד שפחתה - מדלא כתיב 'ידה'! ולמ"ד שפחתה - הא אמרת 'בא גבריאל וחבטן בקרקע'?
דשייר לה חדא, דלאו אורחא דבת מלכא למיקם לחודה.
ולמאן דאמר 'ידה' - ליכתוב 'ידה'!?
הא קמ"ל דאישתרבב אישתרבובי, דאמר מר [51] וכן אתה מוצא באמתה של בת פרעה, וכן אתה מוצא בשיני רשעים [52] דכתיב (תהלים ג ח) [קומה ה' הושיעני אלקי כי הכית את כל איבי לחי] שִנֵּי רשעים שברת', ואמר ריש לקיש: אל תיקרי 'שברת' אלא 'שריבבתה' [53].
(שמות ב ו) 'ותפתח ותראהו את הילד' [והנה נער בכה ותחמל עליו ותאמר: מילדי העברים זה] – 'ותרא' מיבעי ליה!?
א"ר יוסי ברבי חנינא: שראתה שכינה עמו [54].
'והנה נער בכה' קרי ליה 'ילד' וקרי ליה 'נער' [55]?!
תנא: הוא ילד, וקולו כנער - דברי רבי יהודה.
אמר לו רבי נחמיה: א"כ עשיתו למשה רבינו בעל מום [56]!?
אלא מלמד שעשתה לו אמו חופת נעורים בתיבה, אמרה: שמא לא אזכה לחופתו.
'ותחמול עליו ותאמר מילדי העברים זה' - מנא ידעה?
א"ר יוסי ברבי חנינא: שראתה אותו מהול.
'זה' - א"ר יוחנן: מלמד שנתנבאה שלא מדעתה: זה נופל [57], ואין אחר נופל [58], והיינו דאמר רבי אלעזר: מאי דכתיב (ישעיהו ח יט) וכי יאמרו אליכם [59] דרשו [60] אל האובות ואל הידעונים המצפצפים והמהגים [הלוא עם אל אלקיו ידרש בעד החיים אל המתים] [61], צופין ואינם יודעין מה צופין, מהגים ואינן יודעים מה מהגים [62].
ראו [64] שמושיען של ישראל במים הוא לוקה - עמדו וגזרו 'כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו'; כיון דשדיוה למשה [65] - אמרו 'תו לא חזינן כי ההוא סימנא' - בטלו לגזירתייהו, והם אינן יודעין שעל מי מריבה הוא לוקה .
והיינו דאמר רבי חמא ברבי חנינא מאי דכתיב (במדבר כ ג) המה מי מריבה אשר רבו [בני ישראל את ה' ויקדש בם] - המה שראו איצטגניני פרעה וטעו והיינו דקאמר משה (במדבר יא כא) [ויאמר משה] שש מאות אלף רגלי וגו' [העם אשר אנכי בקרבו; ואתה אמרת בשר אתן להם ואכלו חדש ימים]: אמר להן משה לישראל: בשבילי [’רגלי' – בשבילי, כמו ויברך ה' אותך לרגלי (בראשית ל)] נצלתם כולכם.
רבי חנינא בר פפא אמר: אותו היום - עשרים ואחד בניסן היה; אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם: מי שעתיד לומר שירה על הים ביום זה - ילקה ביום זה?!
[66].
רבי אחא בר חנינא: אמר אותו היום - ששה בסיון היה; אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבש"ע מי שעתיד לקבל תורה מהר סיני ביום זה ילקה ביום זה?!
בשלמא למ"ד בששה בסיון - משכחת לה תלתא ירחי [67], דאמר מר: בשבעה באדר מת [68] ובשבעה באדר נולד משה [69] ומשבעה באדר ועד ששה בסיון תלתא ירחי; אלא למ"ד בעשרים ואחד בניסן - היכי משכחת לה?
אותה שנה מעוברת היתה: רובו של ראשון [70] ורובו של אחרון [71] ואמצעי [72] שלם.
(שמות ב ז) ותאמר אחותו אל בת פרעה האלך וקראתי לך אשה מינקת מן העבריות [ותינק לך את הילד] ומאי שנא 'מעבריות' [73]?
מלמד שהחזירוהו למשה על כל המצריות כולן ולא ינק אמר פה שעתיד לדבר עם השכינה יינק דבר טמא [74]?!
והיינו דכתיב (ישעיהו כח ט) את מי יורה דעה וגו' [ואת מי יבין שמועה? - גמולי מחלב עתיקי משדים]: למי יורה דעה ולמי יבין שמועה [75]? לגמולי מחלב [76] ולעתיקי משדים [77].
(שמות ב ח) ותאמר לה בת פרעה לכי וגו' [ותלך העלמה ותקרא את אם הילד]; א"ר אלעזר: מלמד שהלכה בזריזות כעלמה [78].
רבי שמואל בר נחמני אמר: 'העלמה' - שהעלימה את דבריה [79].
(שמות ב ט) ותאמר לה בת פרעה היליכי את הילד הזה [והינקהו לי ואני אתן את שכרך; ותקח האשה הילד ותניקהו]; אמר רבי חמא ברבי חנינא: מתנבאה ואינה יודעת מה מתנבאה: היליכי הא [80] שליכי.
'ואני אתן את שכרך' - א"ר חמא ברבי חנינא: לא דיין לצדיקים שמחזירין להן אבידתן, אלא שנותנין להן שכרן.
(שמות טו כ) ותקח מרים הנביאה אחות אהרן וגו' [את התף בידה; ותצאן כל הנשים אחריה בתפים ובמחלת] - 'אחות אהרן' ולא אחות משה?
אמר רב עמרם אמר רב, ואמרי לה אמר רב נחמן אמר רב: מלמד שהיתה מתנבאה כשהיא אחות אהרן [81],
הערות
[עריכה]- ^ קרא אחרינא, כי משתעי בכלב - לא קריה 'בן קנז' כדכתיב בעתניאל, אלא 'הקניזי':
- ^ במדבר לב,יב; (יהושע יד ו)
- ^ מאנשי ביתו ומגידוליו של קנז
- ^ שמתחילה חולנית היתה כדקרי לה הכא יריעות ולקמן קרי לה נמי חלאה ועזובה שעזבוה כל בחורי ישראל מלישא אותה
- ^ כדכתיב 'ותמת עזובה ויקח לו וגו' - אלמא איתתיה הואי
- ^ כגון זו שהיתה חולה, ונשאה לשם שמים, שבדק באחיה: אהרן ומשה, וראה אותם צדיקים, ורוב בנים דומין לאחי האם - בבבא בתרא ב'יש נוחלין' (קי,א)
- ^ בלי תואר אדמומית דמחמת חוליה היתה ירקרקת
- ^ אלו שמות בעלה שבנאה ועשאה מְבוּנָה כשאר נשים, בנישואין ובנים: ישר ושובב וארדון
- ^ מלטעות את טעות המרגלים
- ^ מעצתן, לשון 'הבת השובבה' (ירמיהו לא): יוצאנית ומורדת; והכי נמי קרי ליה 'מרד' בקרא אחרינא, על שם שמרד בעצת מרגלים
- ^ שהיה מסיתו לטעות עמהן
- ^ שקבל עליו תעניות הרבה שינצל מעצת מרגלים
- ^ להתעסק בה ברפואות ומזונות הצריכין לחולה
- ^ שלא להיות בעצת מרגלים
- ^ חולי
- ^ שנתרפאה מחליה וחזרה בתואר פנים כנערה
- ^ ובנייני חלאה שנבנית ונתרפאת - משובחין היו, להיות צרת וצהר ואתנן
- ^ מתקנאות ביופיה
- ^ שהיה מתאוה למשכב נשים
- ^ דרש רבי תנחומא: יום שנולד משה אמרו איצטגניניו: היום נולד מושיען של ישראל, ואין אנו יודעים אם מצרי הוא או יהודי! ועמד וקיבץ כל עמו ובקש מהן ליתן לו הנולדים בו ביום וגזר אף על עמו
- ^ לא הושיב שומרים אלא סמך על המילדות
- ^ שהושיב שומרין וקסדורין לדבר
- ^ כדפרישית וכיון שעבר היום ועדיין רואין איצטגניניו שלא לקה העמיד הגזירה עד יום שהושלך ליאור
- ^ והיו הכל נשמעין לדבריו
- ^ שלא יולידו לא זכר ולא נקיבה
- ^ שנולדים ומתים וחוזרים וחיים הן לעוה"ב
- ^ גזרת
- ^ שכיון שאינם נולדים אינן באין לעולם הבא
- ^ כדמפרש ואזיל: שנולדה בירידתן למצרים, וישראל עמדו שם ר"י שנה, ומשנולד משה לא נתעכבו אלא שמונים שנים, כדכתיב: ומשה בן שמונים שנה וגו' בדברם אל פרעה (שמות ז); ואותה שנה יצאו, נמצא שעברו מירידתם עד שנולד משה ק"ל שנה; וכשהחזיר עמרם את יוכבד - היתה מעוברת ממשה כדאמרינן לקמן בשמעתין
- ^ ביש נוחלין
- ^ בפרטן של יורדי מצרים אתה מוצא שבעים חסר אחת, ובכללן אתה אומר 'הבאה מצרימה שבעים'
- ^ שהשלימה מנינן בכניסתן לעיר
- ^ חזרה לימי עלומיה: באורח כנשים ובתואר פנים ופשטו הקמטים
- ^ מקמי דאהדרה, כדלקמן
- ^ לא נכתב הריון זה אלא לדרוש כך:
- ^ בגזר דין שלה ושטר גזירות קללתה דעצבון והריון
- ^ ראתה ברוח הקודש שעתיד [להיות הגון] לנבואה
- ^ שלשה חדשים יכלה להצפינו
- ^ שלא הלכו המצרים לבדוק אחריה אלא לסוף תשעה חדשים משהחזירה
- ^ ומהכא נפקא לן
- ^ מאחר שצפון במסתרים היה כדכתיב ותצפנהו מה יש לה לדאג
- ^ וצועק שם; ודרך תינוק לצעוק כששומע קול תינוק חבירו
- ^ בת קול אומר למי הים: אחזו לנו שועלים הקטנים המחבלים את הכרמים, בהיותם סמדר - בעוד הפרי קטן
- ^ שדמיו מועטין, ואף על פי שהיה משתמר גופו יותר בשל [בתיבה של] עצים שקשים וחזקים
- ^ בזה הוא משתמר יפה מן הכל, לפי שהדבר הקשה - כשהמים מוליכין אותו בחזקה - הוא נתקל והוא נישוף ונשבר, אבל דבר קל - נתקל ונזדקר באבן לאחוריו
- ^ של זפת
- ^ אגם של עצי ערבה וקנים דקין, והוא 'קנה וסוף' דקרא: 'קנה' – קנים; 'סוף' - ערבה דקה
- ^ לטבול שם לשם גירות
- ^ שהשב ומתנקה מעונו קרוי 'רחוץ'
- ^ כדמפרש ואזיל: שהיו ממחות בידה הצלתו של צדיק
- ^ גבי שרביט הזהב דאחשורוש במסכת מגילה
- ^ דעוג מלך הבשן [במסכת ברכות בתחלת פרק 'הרואה’]
- ^ לשון דאישתרבובי
- ^ והאי 'את' - לשון 'עם', כמו 'לא שלח יעקב את אחיו (בראשית מב)'
- ^ גדול משמע
- ^ והוא לוי, ונפסל בקול לעבודת השיר
- ^ ליאור
- ^ שאותו היום בטלו גזירתם
- ^ העובדי כוכבים
- ^ כמותינו
- ^ נביא קרי לשון גנאי, שהם מצפצפין כעגורים, ומהגים כיונים: מוציאין קול בגרונם ואין יודעין מה אומרים - כך דרך איצטגנינין:
- ^ אינן רואין אלא סימן אבל לא פירושו של כל דבר
- ^ ראו שמושיען של ישראל כו'. והך מילתא - לאו ר' אלעזר קאמר לה, דקרא לאו אמצרים קאי, אלא גמרא קאמר לה, וקאי אהא דאמרינן לעיל ואין אחר נופל, וכדרבי אלעזר, דאמר שאין יודעים מה הוגין - הילכך ראו המצרים ולא ידעו מה ראו.
- ^ אצטגניני פרעה
- ^ במים - כל זמן שהיה ביאור אין לקות גדולה מזו ובטלה סימן של לקייה
- ^ שירה על הים בכ"א בניסן נאמרה, כדתניא בסדר עולם: מרעמסס לסוכות ומסוכות לאיתם ומאיתם לפני פי החירות - הרי שלשה; ברביעי 'ויוגד למלך מצרים כי ברח העם'; חמישי וששי רדפו מצרים; אור שביעי ירדו לים, שנאמר 'ויאר את הלילה'; לשחרית אמרו שירה, ויום שביעי היה, ויו"ט אחרון של פסח היה
- ^ שלשה ירחי היו, והן שלשה חדשים שהצפינתו
- ^ בפ"ק דקידושין (לח,א) ילפינן לה מקראי, דכתיב 'ויבכו בני ישראל את משה בערבות מואב שלשים יום', וכתיב 'משה עבדי מת ועתה קום עבור' וכתיב 'כי בעוד שלשת ימים אתם עוברים את הירדן וגו', וכתיב 'והעם עלו מן הירדן בעשור לחדש הראשון'; צא מהן שלשים ושלשה למפרע - תמצא שבשבעה באדר מת משה
- ^ ומנין שבשבעה באדר נולד? שנאמר 'ויאמר אליהם בן מאה ועשרים שנה אנכי היום וגו' מה ת"ל 'היום'? היום מלאו ימי ושנותי
- ^ לא חסר אלא שבעה ימים
- ^ של שלישי
- ^ אדר השני
- ^ דקאמרה לה, מכלל דמצריות לא ניחא לה
- ^ זו שאכילתה דברים טמאים והתינוק טועם בחלבה כל מה שתאכל כדאמרי' ביומא (דף עה:) גבי לשד השמן
- ^ למי לימד הקב"ה תורה
- ^ למי שגמל והפריש עצמו מחלב טמא
- ^ ונעתק מן השדים הטמאים, כמו ויעתק משם (בראשית יב)
- ^ שכל כחה עליה, כמו 'חזק ואמץ' (דברים לא) תקיף ועלם
- ^ שלא אמרה שהיא אחותו ושהיא מביאה את אמו
- ^ הרי ליך
- ^ עד שלא נולד משה והיינו 'הנביאה אחות אהרן'