ביאור:בבלי סוטה פרק ח

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת סוטה פרק: א ב ג ד ה ו ז ח ט

מסכת סוטה דף: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט | [[סוטה {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]

---

...הפרק הקודם | הפרק הבא...

פרק שמיני - משוח מלחמה

דפים בפרק זה

דפים: מב א | מב ב | מג א | מג ב | מד א | מד ב

משניות בפרק זה

משניות משנה ראשונה - 'משוח מלחמה' משנה שניה - 'ודברו השוטרים' משנה שלישית - 'ויספו השוטרים'

דף מב עמוד א

משנה א - משוח מלחמה

משנה:

ב והיה, כקרבכם אל המלחמה:
ונגש הכהן ודבר אל העם, ג ואמר אליהם:
שמע ישראל!
אתם קרבים היום למלחמה על אויבכם!
אל תיראו, ואל תחפזו ואל תערצו מפניהם.
כי ה' אלהיכם - ההולך עמכם! להלחם לכם עם איביכם! להושיע אתכם! (משוח מלחמה - פרשת כי תצא, דברים כ:ב-ג))

משוח מלחמה: ^{רש"י ?:כהן שנתרבה לכך, שנאמר 'ונגש הכהן וגו'. ובגמרא פריך מאי קאמר.}

בשעה שמדבר אל העם -

בלשון הקודש היה מדבר,

שנאמר: "והיה כקרבכם אל המלחמה..." (דברים כ ב)

"ונגש הכהן" - זה כהן משוח מלחמה.

"ודבר אל העם" ^{רש"י ?:סוף הפסוק} - בלשון הקודש,

"ואמר אליהם שמע ישראל" וגו'" ^{רש"י ?:שם}

"על אויביכם" - ולא על אחיכם:

לא יהודה על שמעון,

ולא שמעון על בנימין,

שאם תפלו בידם - ירחמו עליכם.

כמה שנאמר:

"ויקומו האנשים אשר נקבו בשמות - ויחזיקו בשביה

וכל מערומיהם הלבישו - מן השלל,

וילבישום, וינעילום, ויאכילום, וישקום ויסכום,

וינהלום בחמורים לכל כושל, ^{רש"י ?:כל הכושלים שבהם, שאינן יכולין לילך ברגליהם}

ויביאום יריחו עיר התמרים אצל אחיהם,

וישובו שומרון..." וגו' (דברי הימים ב כח טו) ^{רש"י ?:כתיב גבי פקח בן רמליהו שנלחם עם אחז, בדברי הימים, ששבו מבני יהודה הרבה, ושם היה נביא, עודד שמו, והוכיחם לבני ישראל ואמר להם: בחמת ה' על בני יהודה נתנם בידכם והכיתם בהם לאין מרפא, ועתה אתם אומרים לכבוש אותם לעבדים!? שמעוני והשיבו את השביה וגו'}

על אויביכם אתם הולכים -

שאם תפלו בידם - אין מרחמין עליכם!

"אל ירך לבבכם^{רש"י אל ירך לבבכם:שם} אל תיראו ואל תחפזו" וגו':

'אל ירך לבבכם' - מפני צהלת סוסים ^{רש"י ?:צנף סוסים קרוי צהלה בלשון המקרא} וציחצוח חרבות,

אל תיראו' - מפני הגפת תריסין, ^{רש"י ?:מגיפין וסוגרין ומדבקין התריסין זה סמוך לזה כדי שינקשו זה על זה, והקול נשמע כקול המון - לאיים על שכנגדם} ושפעת הקלגסין. ^{רש"י ?:חיילות}

'אל תחפזו' - מקול קרנות,

'אל תערצו' - מפני קול צווחות.

כי ה' אלהיכם ההולך עמכם [להלחם לכם עם איביכם להושיע אתכם] (דברים כ ד) -

הם באין בנצחונו של בשר ודם,

ואתם באים בנצחונו של מקום:

פלשתים באו בנצחונו של גלית... מה היה סופו?

לסוף נפל בחרב ונפלו עמו!

בני עמון באו בנצחונו של שובך... ^{רש"י ?:שר צבא הדרעזר} מה היה סופו?

לסוף נפל בחרב ונפלו עמו!

ואתם - אי אתם כן!

'כי ה' אלהיכם ההולך עמכם להלחם לכם' וגו' - זה מחנה הארון.

גמרא – על משנה א

גמרא

סוגיא: מקור לשון הקודש בדיבור משוח המלחמה

ביאור:פסוקים

מאי קאמר? ^{רש"י ?:היכי יליף לשון הקודש מהכא.}

הכי קאמר: שנאמר “ודבר", ולהלן אומר "משה ידבר, והאלהים יעננו בקול”:

מה להלן - בלשון הקודש,

אף כאן - בלשון הקודש. (שמות יט יט)

סוגיא: מינוי משוח המלחמה

תנו רבנן:

ודברו השוטרים אל העם לאמר:
'מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו, ילך וישב לביתו,
פן ימות במלחמה, ואיש אחר יחנכנו... (דברי השוטרים במלחמה, פרשת כי תצא, דברים כ:ה)

"ונגש הכהן ודבר אל העם" (דברים כ ב) -

יכול כל כהן שירצה?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה ודברו השוטרים (דברים כ ה) -

מה שוטרים בממונה - אף כהן בממונה.

ואימא 'כהן גדול דומיא דשוטר'?

מה שוטר - שיש ממונה על גביו,

אף כהן - שיש ממונה על גביו. ^{רש"י ?:תירוצא היא: השופט ממונה על השוטר, ששוטר עשוי לנגוש את מי שיצוה השופט לכוף.}

כהן גדול נמי - האיכא מלך על גביו?

בעבודתו קאמר.

ואימא סגן ? ^{רש"י ?:מדבר דברים הללו, דהא ממונה הוא, ויש ממונה על גביו}

סגן לאו 'ממונה' הוא,

דתניא:

אמר רבי חנינא סגן הכהנים:

לְמָה סגן ממונה? ^{רש"י ?:לאיזה דבר הוא ממונה ומוכן}

- שאם אירע בו פסול, בכהן גדול - נכנס ומשמש תחתיו. ^{רש"י ?:אבל בעוד שלא אירע פסול לכהן גדול - אין לסגן גדולה של כלום} .

סוגיא: הקריאה 'שמע ישראל' בדברי משוח המלחמה

ואמר אליהם 'שמע ישראל':

מאי שנא 'שמע ישראל'? ^{רש"י ?:למה מתחיל בלשון זה}

אמר רבי יוחנן, משום רבי שמעון בן יוחי:

אמר להן הקדוש ברוך הוא לישראל:

אפילו לא קיימתם אלא קריאת שמע שחרית וערבית -

אי אתם נמסרין בידם.

סוגיא: שני נאומי המלחמה

אל ירך לבבכם אל תיראו כו':

תנו רבנן:

פעמיים מדבר עמם: אחת – בסְפַר, ^{רש"י ?:כשיצאו מארצם} ואחת - במלחמה.

בספר - מה הוא אומר?

דף מב עמוד ב

'שמעו דברי מְעֲרכֵי המלחמה -^{רש"י ?:מי ראוי לחזור, ומי ראוי לילך} וחזרו במלחמה!' ^{רש"י ?:וחזרו הראוים לחזור, כגון 'בנה בית' ו'נטע כרם' ו'אירש אשה' ו'ירא ורך הלבב'. ואע"ג דכתיב בהן 'ודברו השוטרים' - לקמן אמרינן דכהן קאמר להו, אלא שהשוטרים משמיעין דבריו לעם}

מה הוא אומר?

'אל ירך לבבכם אל תיראו ואל תחפזו ואל תערצו' - ^{רש"י ?:ארבעה אזהרות} ?

כנגד ארבעה דברים שעובדי כוכבים עושין: ^{רש"י ?:לאיים}

מגיפין, ^{רש"י ?:בתריסין}

ומריעין ^{רש"י ?:בקרנות}

צווחין ^{רש"י ?:בקולם}

ורומסין ^{רש"י ?:בצהלת סוסיהן ודהרותם. אבל צחצוח חרבות ושפעת קלגסים - הן עיקר המלחמה, ואינן לאיים} .

{{{5}}} (קרב דוד וגלית, שמואל א יז ח-יב:ח וַיַּעֲמֹד, וַיִּקְרָא אֶל-מַעַרְכֹת יִשְׂרָאֵל, וַיֹּאמֶר לָהֶם:
לָמָּה תֵצְאוּ לַעֲרֹךְ מִלְחָמָה? הֲלוֹא אָנֹכִי הַפְּלִשְׁתִּי, וְאַתֶּם עֲבָדִים לְשָׁאוּל--
בְּרוּ-לָכֶם אִישׁ, וְיֵרֵד אֵלָי.
ט אִם-יוּכַל לְהִלָּחֵם אִתִּי, וְהִכָּנִי--וְהָיִינוּ לָכֶם, לַעֲבָדִים.
וְאִם-אֲנִי אוּכַל-לוֹ, וְהִכִּיתִיו--וִהְיִיתֶם לָנוּ לַעֲבָדִים, וַעֲבַדְתֶּם אֹתָנוּ.
י וַיֹּאמֶר, הַפְּלִשְׁתִּי:
אֲנִי חֵרַפְתִּי אֶת-מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, הַיּוֹם הַזֶּה!
תְּנוּ-לִי אִישׁ, וְנִלָּחֲמָה יָחַד.

יא וַיִּשְׁמַע שָׁאוּל וְכָל-יִשְׂרָאֵל אֶת-דִּבְרֵי הַפְּלִשְׁתִּי הָאֵלֶּה, וַיֵּחַתּוּ וַיִּרְאוּ, מְאֹד.
יב וְדָוִד בֶּן-אִישׁ אֶפְרָתִי הַזֶּה, מִבֵּית לֶחֶם יְהוּדָה, וּשְׁמוֹ יִשַׁי, וְלוֹ שְׁמֹנָה בָנִים.
וְהָאִישׁ בִּימֵי שָׁאוּל, זָקֵן בָּא בַאֲנָשִׁים. )

סוגיא: שמו של גלית

פלשתים באו בנצחונו של גלית כו':

'גלית' -

אמר רבי יוחנן:

שעמד בגילוי פנים ^{רש"י ?:בחוצפה} לפני הקב"ה,

שנאמר "ברו" (שמואל א יז ח) ^{רש"י ברו:בחרו} לכם איש וירד אלי...',

ואין 'איש' אלא הקב"ה, שנאמר "ה' איש מלחמה". (שמות טו)

אמר הקב"ה: הריני מפילו על יד בן איש,

שנא' שנאמר "ודוד בן איש אפרתי הזה...” (שמואל א יז יב)

סוגיא: גלית הכשיל את עצמו בדבריו

מב וַיַּבֵּט הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּרְאֶה אֶת-דָּוִד, וַיִּבְזֵהוּ. כִּי הָיָה נַעַר, וְאַדְמֹנִי עִם-יְפֵה מַרְאֶה.
מג וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד: "הֲכֶלֶב אָנֹכִי, כִּי-אַתָּה בָא-אֵלַי בַּמַּקְלוֹת?”
וַיְקַלֵּל הַפְּלִשְׁתִּי אֶת-דָּוִד, בֵּאלֹהָיו.
מד וַיֹּאמֶר הַפְּלִשְׁתִּי, אֶל-דָּוִד: לְכָה אֵלַי--וְאֶתְּנָה אֶת-בְּשָׂרְךָ, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְבֶהֱמַת הַשָּׂדֶה.
מה וַיֹּאמֶר דָּוִד, אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי:
אַתָּה בָּא אֵלַי, בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית וּבְכִידוֹן - וְאָנֹכִי בָא-אֵלֶיךָ בְּשֵׁם יְהוָה צְבָאוֹת, אֱלֹהֵי מַעַרְכוֹת יִשְׂרָאֵל, אֲשֶׁר חֵרַפְתָּ!
מו הַיּוֹם הַזֶּה יְסַגֶּרְךָ יְהוָה בְּיָדִי וְהִכִּיתִךָ, וַהֲסִרֹתִי אֶת-רֹאשְׁךָ מֵעָלֶיךָ,
וְנָתַתִּי פֶּגֶר מַחֲנֵה פְלִשְׁתִּים הַיּוֹם הַזֶּה, לְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּלְחַיַּת הָאָרֶץ!
וְיֵדְעוּ כָּל-הָאָרֶץ כִּי יֵשׁ אֱלֹהִים לְיִשְׂרָאֵל!
מז וְיֵדְעוּ כָּל-הַקָּהָל הַזֶּה, כִּי-לֹא בְּחֶרֶב וּבַחֲנִית יְהוֹשִׁיעַ יְהוָה,
כִּי לַיהוָה הַמִּלְחָמָה, וְנָתַן אֶתְכֶם בְּיָדֵנוּ.

(הקרב עצמו, שמואל א יז:מב-מג)

א"ר יוחנן משום רבי מאיר:

בשלשה מקומות לכדו פיו ^{רש"י ?:אמר פיו את כשלונו} - לאותו רשע:

אחד: 'ברו לכם איש וירד אלי', ^{רש"י ?:משמע 'עלי': שהוא יגבר; דהוה ליה למימר 'וילחם אתי'}

ואידך: 'אם יוכל להלחם אתי והכני' וגו' (שמואל א יז ט) ^{רש"י ?:'והכני' - ואע"ג דהדר אמר 'ואם אני אוכל לו והכיתיו' - מכל מקום פתיחת פיו לרעתו}

ואידך: דקאמר ליה לדוד - [ויאמר הפלשתי אל דוד:] הכלב אנכי כי אתה בא אלי במקלות [ויקלל הפלשתי את דוד באלהיו]. (שמואל א יז מג)

דוד נמי אמר ליה 'אתה בא אלי בחרב ובחנית ובכידון'? (שמואל א יז מה)

הדר אמר ליה: ^{רש"י ?:המשך הפסוק} 'ואנכי בא אליך בשם ה' צבאות אלהי מערכות ישראל אשר חרפת ^{רש"י ?:ואין זו פתיחת פה לרעה דאמר ליה 'אתה בא למשול בי על ידי דבר שאין בו ממש, ואני בא למשול בך בשם שהנצחנות שלו.'} .

סוגיא: גלית הפלשתי

טו וְדָוִד הֹלֵךְ וָשָׁב מֵעַל שָׁאוּל, לִרְעוֹת אֶת-צֹאן אָבִיו - בֵּית-לָחֶם.
טז וַיִּגַּשׁ הַפְּלִשְׁתִּי, הַשְׁכֵּם וְהַעֲרֵב; וַיִּתְיַצֵּב, אַרְבָּעִים יוֹם. (דוד בדרך לקרב, שמואל א יז:טו-טז)

'ויגש הפלשתי השכם והערב...' -

אמר רבי יוחנן: כדי לבטלן מק"ש שחרית וערבית.

'ויתיצב ארבעים יום' ^{רש"י ויתיצב:המשך הפסוק} -

א"ר יוחנן: כנגד ארבעים יום שנתנה בהן תורה ^{רש"י ?:שאיחרה תורה להתקבל - ניתן לו כח להתיצב} .

ג וּפְלִשְׁתִּים עֹמְדִים אֶל-הָהָר מִזֶּה, וְיִשְׂרָאֵל עֹמְדִים אֶל-הָהָר, מִזֶּה, וְהַגַּיְא, בֵּינֵיהֶם.
ד וַיֵּצֵא אִישׁ-הַבֵּנַיִם מִמַּחֲנוֹת פְּלִשְׁתִּים, גָּלְיָת שְׁמוֹ מִגַּת,  גָּבְהוֹ - שֵׁשׁ אַמּוֹת וָזָרֶת.  (תחילת פרשת דוד וגלית, שמואל א יז:ג-ד)

'ויצא איש הבינים ממחנות פלשתים...' וגו' מאי 'בינים'?

אמר רב: שמבונה מכל מום. ^{רש"י ?:מתוקן ומנוקה מכל מום של כיעור}

ושמואל אמר: בינוני שבאחיו. ^{רש"י ?:ארבעה היו (לו) כדלקמן}

דבי רבי שילא אמר: שהוא עשוי כבנין.

רבי יוחנן אמר: בר מאה פפי, וחדא נאנאי. ^{רש"י ?:בן התערובת שבאו הרבה אנשים על אמו בלילה אחת ונתעברה מן אחד נמצא האחד אביו, וכולן מנאפים רש"י פאפי:'נאנאי' זהו אב בלשון פרסי; 'פאפי': פרשטרא; ולשון איש הבינים שיצא מבין אנשים הרבה} .

'וגלית שמו, מגת...' ^{רש"י וגלית שמו:שם} -

תני רב יוסף: שהכל דשין את אמו כגת.

כג והוא מדבר עמם, והנה איש הבנים עולה - גלית הפלשתי שמו -מגת, (ממערות) [ממערכות] פלשתים, וידבר כדברים האלה, וישמע דוד. (שמואל א יז:כג)

כתיב'מערות' (שמואל א יז כג) ^{רש"י ?:'ממערות פלשתים'} וקרינן 'מערכות'?

תני רב יוסף: שהכל הערו באמו.

וישבו בנב אשר בילידי הרפה, ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה.
ויאמר להכות את דוד... (שמאול ב כא:טז)

וישאו להם נשים מאביות: שם האחת ערפה ושם השנית רות. וישבו שם כעשר שנים... (רות א:ד)
ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות, ולא נודע דבר. (שמואל ב יז:יט)
אם תכתש את האויל - במכתש, בתוך הריפות – בעלי: לא תסור מעליו אולתו. (משלי כז:כב)
ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת. ויפלו ביד דוד וביד עבדיו. (שמואל ב כא:כב)
ותשנה קולן ותבכינה עוד. ותשק ערפה לחמותה, ורות - דבקה בה. (רות א יד)

כתיב "הרפה" (שמואל ב כא טז),

וכתיב "ערפה" (רות א ד) - ^{רש"י ?:שם האחת ערפה (רות א) וכתיב 'הרפה' - "אשר בילידי הרפה" - והיא ערפה - כדאמרינן לקמן: שנגזר עליה שיפלו בניה בחרב ביד בני רות שדבקה בשכינה}

רב ושמואל:

חד אמר:

'הרפה' שמה - ולמה נקרא שמה 'ערפה'?

שהכל עורפין אותה מאחריה. ^{רש"י ?:הפקירה עצמה כבהמה פנים כנגד עורף.}

וחד אמר:

'ערפה' שמה, ולמה נקרא שמה 'הרפה'?

שהכל דשין אותה כהריפות. ^{רש"י ?:חטין כתושין} ,

וכן הוא אומר "ותקח האשה ותפרוש המסך על פני הבאר ותשטח עליו הריפות...” (שמואל ב יז יט)

ואי בעית אימא מהכא:

אם תכתש את האויל - במכתש, בתוך הריפות – בעלי...” (משלי כז כב).

ואת ארבעת אלה יולדו להרפה בגת ויפלו ביד דוד וביד עבדיו (שמואל ב כא כב) -

מאי נינהו?

אמר רב חסדא:

סף ומדון, גלית וישבי ^{רש"י ?:כולם בספר שמואל.} בנוב.

ויפלו ביד דוד וביד עבדיו

דכתיב "...ותשק ערפה לחמותה, ורות דבקה בה" (רות א יד) .

אמר רבי יצחק:

אמר הקדוש ברוך הוא:

יבואו בני הנשוקה ^{רש"י ?:שנשקה לחמותה להפרד מעמה - שלא נתגיירה.}

ויפלו ביד בני הדבוקה.

דרש רבא:

בשכר ארבע דמעות ^{רש"י ?:שתי בכיות משתי עינים} שהורידה ערפה על חמותה -

זכתה ויצאו ממנה ארבעה גבורים.

שנאמר "ותשאנה קולן ותבכינה עוד“. ^{רש"י ?:פעם שניה, דלעיל מיניה [פסוק ט] כתיב 'ותשאנה קולן ותבכינה'}

כתיב 'חץ חניתו' (שמואל ב כא יט) וקרינן 'עץ חניתו'!?

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

אמר רבי אלעזר: ^{רש"י ?:'חץ' לשון חצי הודיעך הכתוב:}

עדיין לא הגיענו ^{רש"י ?:שלא סיפר} לחצי שבחו ^{רש"י ?:בחצי גבורתו} של אותו רשע!

מכאן - שאסור לספר בשבחן של רשעים.

ולא לפתח ביה כלל?

לאודועי שבחיה דדוד! ^{רש"י ?:שנלחם עם גבור כמוהו.}

טו ותהי עוד מלחמה לפלשתים את ישראל.
וירד דוד ועבדיו עמו וילחמו את פלשתים, ויעף דוד. טז וישבו בנב אשר בילידי הרפה, - ומשקל קינו שלש מאות משקל נחשת, והוא חגור חדשה - ויאמר להכות את דוד! יז ויעזר לו אבישי בן צרויה, ויך את הפלשתי וימתהו. אז נשבעו אנשי דוד לו לאמר: לא תצא עוד אתנו למלחמה, ולא תכבה את נר ישראל. יח ויהי אחרי כן - ותהי עוד המלחמה בגוב, עם פלשתים: אז הכה סבכי החשתי את סף אשר בילדי הרפה. יט ותהי עוד המלחמה בגוב עם פלשתים: ויך אלחנן בן יערי ארגים בית הלחמי את גלית הגתי - ועץ חניתו כמנור ארגים! כ ותהי עוד מלחמה בגת: ויהי איש מדין, ואצבעת ידיו ואצבעת רגליו שש ושש - עשרים וארבע מספר, וגם הוא ילד להרפה, ויחרף, את ישראל. ויכהו יהונתן בן שמעי אחי דוד. (שמואל ב, כא טו-כא)

סוגיא: בני עמון

בני עמון באו בנצחונו של שובך כו':

כתיב שובך ^{רש"י ?:בספר שמואל (ב' י)}

וכתיב שופך ^{רש"י ?:בדברי הימים (א' יט)} !?

רב ושמואל:

חד אמר:

'שופך' שמו, ולמה נקרא שמו 'שובך'?

שעשוי כשובך.

וחד אמר:

'שובך' שמו, ולמה נקרא שמו 'שופך'?

שכל הרואה אותו נשפך לפניו כקיתון.

סוגיא: חיילי נבוכדנאצר, חולי מעיים ודאגות

אשפתו כקבר פתוח כולם גבורים. (ירמיהו ה טז) ^רש"י ?:בחיילות של נבוכדנצר כתיב. ואיידי דנקט פלוגתא דרב ושמואל בדרשות דקראי - נקט לה

רב ושמואל:

ואמרי לה - רבי אמי ורבי אסי:

חד אמר:

בשעה שזורקין חץ - עושין אשפתות אשפתות של חללים.

ושמא תאמר שאומנין בקרב? ^{רש"י ?:אבל אינם גבורים}

ת"ל "כולם גבורים”!

וחד אמר:

בשעה שעושין צורכיהן - עושין אשפתות אשפתות של זבל. ^{רש"י ?:מחמת שאוכלין הרבה בגבורה}

ושמא תאמר - מפני שחולי מעיים הם?

תלמוד לומר "כולם גבורים”.

אמר רב מרי:

שמע מינה ^{רש"י ?:מדקאמר 'שמא תאמר חולי מעיים הם'} : האי מאן דנפיש זיבליה - חולי מעיים הוא.

למאי נפקא מינה?

ליטרח בנפשיה. ^{רש"י ?:לבקש לו רפואות טרם יכבד חוליו עליו}

כה דאגה בלב איש ישחנה, ודבר טוב ישמחנה. (משלי יב:כה)

]

”דאגה בלב איש ישחנה” - (משלי יב כה)

רבי אמי ורבי אסי:

חד אמר: ישחנה מדעתו,

וחד אמר: ישיחנה לאחרים.

סוגיא: ה' עמנו

ואתם אי אתם כן כו':

דרוש ציטוט המקור המקראי או התָּנָאִי (משנה, ברייתא או תוספתא), מנוקד, ובתוספת ביאור אם צריך.

וכל כך למה? ^{רש"י ?:אומר להם? ומה היא הבטחה הזו שהבטיחן 'כי ה' אלהיכם ההולך' ולא אמר 'כי ה' אלהיכם עמכם'? ומה היא הליכה זו, דמשמע הולך ממש.}

מפני שהשם וכל כינויו...

==דף מג עמוד א

...מונחין בארון. ^{רש"י ?:היוצא עמהם במלחמה}

וכן הוא אומר וישלח אותם משה אלף למטה לצבא אותם ואת פינחס... (במדבר לא ו)

{{ביאור:הפסוק|במדבר|לא|ו|וישלח אותם משה: אלף למטה, לצבא – אותם ואת פינחס בן אלעזר הכהן לצבא, וכלי הקדש וחצצרות התרועה בידו.}

'אותם' - אלו סנהדרין.

'פינחס' - זה משוח מלחמה.

'וכלי הקודש' - זה ארון ולוחות שבו.

'וחצוצרות התרועה' - אלו השופרות.

סוגיא: פנחס

תנא:

לא לחנם הלך פינחס למלחמה,

אלא ליפרע דין אבי אמו -

שנאמר והמדנים מכרו אותו אל מצרים וגו' (בראשית לז לו)

לו והמדנים מכרו אותו אל מצרים, לפוטיפר סריס פרעה - שר הטבחים. (בראשית לז:לו)

למימרא דפינחס מיוסף אתי?

והא כתיב "ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה...”? (שמות ו כה)

כה ואלעזר בן אהרן לקח לו מבנות פוטיאל לו לאשה, ותלד לו את פינחס. אלה ראשי אבות הלוים למשפחתם... (שמות ו:כה)

מאי? לאו - דאתי מיתרו, שפיטם עגלים לעבודת כוכבים?!

לא! מיוסף - שפיטפט ביצרו. ^{רש"י ?:זילזל וכבש אותו ולא חשבו.}

והלא שבטים מבזין אותו:

'ראיתם בן פוטי זה בן שפיטם אבי אמו עגלים לעבודת כוכבים -

יהרוג נשיא מישראל'? ^{רש"י ?:כדאמרינן באלו הן הנשרפין (סנהדרין פב ב) לפיכך הוצרך ליחסו שם פנחס בן אלעזר בן אהרן הכהן.}

אלא:

אי אבוה דאימיה מיוסף - אימיה דאימיה מיתרו,

ואי אימיה דאימיה מיוסף - אבוה דאימיה מיתרו.

דיקא נמי דכתיב 'מבנות פוטיאל' - תרי ^{רש"י תרי:תרי פוטי: מדלא כתיב פוטאל הערה: אולי כוונת רש"י: 1. פוטיאל חותן אלעזר, 2. וחותן משה: ויקרא פרעה שם יוסף, צפנת פענח, ויתן לו את אסנת בת פוטי פרע כהן אן, לאשה. ויצא יוסף, על ארץ מצרים. (בראשית מא מה)} משמע!

שמע מינה מסקנה בסוגית 'תא שמע' - אכן הוכח כפי שנטען.

משנה ב – ודברו השוטרים

משנה

ה ודברו השוטרים אל העם לאמור:
מי האיש אשר בנה בית חדש, ולא חנכו –
ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה – ואיש אחר יחנכנו.
ו ומי האיש אשר נטע כרם, ולא חיללו –
ילך וישוב לביתו, פן ימות במלחמה – ואיש אחר יחללנו.
ז ומי האיש אשר ארש אישה, ולא לקחה -
ילך וישב לביתו, פן ימות במלחמה – ואיש אחר יקחנה.

ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו:
מי האיש הירא ורך הלבב -
ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו - כלבבו. (היציאה למלחמה, סוף פרשת שופטים (דברים כ ה-י)

"ודברו השוטרים אל העם לאמר:”

הבונה בית חדש

"מי האיש אשר בנה בית חדש ולא חנכו - ילך וישוב לביתו" וגו' (דברים כ ה) -

אחד - הבונה בית התבן, בית הבקר,

בית העצים, בית האוצרות. ^{רש"י ?:לאוצר יין שמן ותבואה.}

אחד - הבונה, ואחד - הלוקח, ^{רש"י ?:בית בנוי שהרי אצלו הוא חדש; ובגמרא מרבינן ליה מקרא.}

ואחד - היורש, ואחד - שנִתן לו מתנה.

הנוטע כרם

ומי האיש אשר נטע כרם ולא חללו (דברים כ ו) ^{רש"י ?:בשנת הרביעית לנטיעתו: שחלל את הפירות במעות כדרך מעשר שני, ומעלה את המעות לירושלים, ואוכלן כדכתיב 'קדש הלולים' (ויקרא יט) וגמר 'קדש' 'קדש' ממעשר.} וגו' -

אחד - הנוטע כרם,

ואחד - הנוטע חמשה אילני מאכל, ^{רש"י ?:דבהכי הוי כרם: שתים כנגד שתים, ואחת יוצאה זנב} ואפילו מחמשת המינין. ^{רש"י ?:מצטרפין}

אחד - הנוטע, ואחד - המבריך, ואחד - המרכיב,

ואחד - הלוקח, ואחד - היורש, ואחד - שנִתן לו מתנה.

המארס אישה

ומי האיש אשר ארש אשה וגו' (דברים כ ז) -

אחד - המארס את הבתולה,

ואחד - המארס את האלמנה,

אפילו שומרת יבם,

ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה

חוזר ובא לו.

פטור מקרבי, חובת מפקדה

כל אלו [ואלו] ^{רש"י ?:ה"ג כל אלו} שומעין דברי כהן מערכי מלחמה - ^{רש"י ?:כמו 'שומעין דברי מערכי מלחמה של כהן', כלומר: שהכהן אומר להן}

וחוזרין ומספקין מים ומזון ומתקנין את הדרכים.

קרבי בכל זאת

ואלו שאינן חוזרין:

• הבונה בית שער, אכסדרה ומרפסת,
• הנוטע ארבע אילני מאכל, וחמשה אילני סרק, ^{רש"י ?:כגון ארזים ושקמים שאינן עץ פרי}
• המחזיר את גרושתו, ^{רש"י ?:ואירסה - אינו חוזר, שאינה חדשה לו, וקרא - אאשה חדשה קפיד, כדכתיב כי יקח איש אשה חדשה (דברים כד ה)}
• אלמנה - ^{רש"י אלמנה:ואירסה} לכהן גדול, ^{רש"י לכהן גדול:כהן גדול אינו חוזר בשבילה דאימעוט מ'ולא לקחה': מדלא כתיב 'ולא לקח'} ,
• גרושה וחלוצה - לכהן הדיוט,
• ממזרת ונתינה – לישראל.
• בת ישראל - לממזר ולנתין -

לא היה חוזר.

רבי יהודה אומר: אף הבונה בית על מכונו, ^{רש"י ?:סתרו ובנאו במדה ראשונה} לא היה חוזר. ^{רש"י ?:דלאו 'חדש' הוא, הואיל ולא חידש להוסיף עליו, ואפילו אצלו אינו חדש; וגרע מהלוקח והיורש}

רבי אליעזר אומר: אף הבונה בית לבינים בשרון, ^{רש"י ?:מקום הוא ששמו שרון, ואין הקרקע יפה ללבינים, ולא הוי דבר קיימא, שפעמיים צריך לחדשה בשבע שנים} לא היה חוזר.^{רש"י ?:הנך דלעיל הולכין עד לספר, ושם שומעין דברי כהן, וחוזרין מן המערכה לארץ ישראל, ואינם חוזרין לבתיהם אלא עוסקין בסיפוק מים ומזון להולכי מלחמה.}

הנשארים בבית

ה כי יקח איש אשה חדשה: לא יצא בצבא, ולא יעבר עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושִמח את אשתו אשר לקח! (דברים כד:ה)

^{רש"י ?:ו} אלו שאין זזין ממקומן: ^{רש"י ?:אפילו ללכת עד הספר ולשוב ע"פ כהן}

• בנה בית - וחנכו ^{רש"י וחנכו:ולא דר בו עדיין שנה} ,
• נטע כרם - וחללו ^{רש"י וחללו:ועדיין לא עברה שנת רביעית עליו שלימה} ,
• הנושא את ארוסתו,
• הכונס את יבמתו -

שנאמר "נקי יהיה לביתו" ^{רש"י ?:בשביל ביתו} שנה אחת" (דברים כד ה) -

'לביתו' - זה ביתו,

'יהיה' ^{רש"י ?:רבויא הוא: הוסיף לך הויה אחרת להיות כזו} - זה כרמו,

'ושמח את אשתו' - זו אשתו,

'אשר לקח' - להביא את יבמתו - אין מספיקין (להם) מילה מחוקה בגרסאות מתוקנות. מסומנת למחיקה על ידי סוגריים עגולים בש"ס דפוס וילנא מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.

גמרא על משנה ב

גמרא

סוגיא: כהן מדבר ושוטר משמיע

תנו רבנן:

"ודברו השוטרים" -

יכול דברים של עצמן? ^{רש"י ?:יכול שהדברים הללו שהם אומרים 'מי האיש אשר בנה וגו' - של עצמן הן, ולא היה כהן אומרן אלא השוטרים}

כשהוא אומר "ויספו השוטרים" - (דברים כ ח) ] ^{רש"י ויספו השוטרים:'ויספו' משמע שדבר זה הם מוסיפים משלהם.}

הרי דברים של עצמן – אמור? ^{רש"י ?:שהדבר זה לבדו הן מוסיפין על של כהן, מדעד השתא גבי נטע וגבי אירס אשה לא כתיב 'ויספו' והכא כתיב 'ויספו' – שמע מינה עד הנה דברי כהן, ואת זו הן מוסיפין.}

הא - מה אני מקיים: 'ודברו השוטרים'? ^{רש"י ?:בבנה ונטע ואירס} ?

בדברי משוח מלחמה - הכתוב מדבר... ^{רש"י ?:שהכהן אומר והשוטרים משמיעין אותן.} ;

הא כיצד? כהן – מדבר, ושוטר – משמיע.

תני חדא: 'כהן – מדבר, ושוטר - משמיע',

ותניא אידך: 'כהן – מדבר, וכהן - משמיע,

ותניא אידך: שוטר – מדבר, ושוטר - משמיע!?

אמר אביי: הא כיצד?

מ'ונגש' ועד 'ודברו': ^{רש"י ?:דהיינו שמע ישראל אתם קרבים וגו' עד להושיע אתכם} כהן – מדבר, וכהן - משמיע,

מ'ודברו' עד 'ויספו': כהן – מדבר, ושוטר – משמיע,

מ'ויספו' ואילך: שוטר – מדבר, ושוטר - משמיע.

סוגיא: הבונה בית חדש

מי האיש אשר בנה בית חדש כו':

משנתנו: ...'מי האיש אשר בנה בית חדש': אחד הבונה בית התבן, בית הבקר, בית העצים, בית האוצרות. אחד הבונה, ואחד הלוקח ואחד היורש, ואחד שנִתן לו מתנה.

====מכאן עדיין לא ערוך בתבנית ביאור:שירי

תנו רבנן:

'אשר בנה' [(דברים כ ה) -

אין לי אלא אשר בנה,

לקח, וירש, וניתן לו במתנה - מנין?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה: 'מי האיש אשר בנה בית'. ^{רש"י ?:'מי האיש' - ריבויא הוא, דמצי למיכתב 'מי אשר בנה' ומדלא כתיב 'אשר בית בנה' - דרוש ביה 'בנה מכל מקום; והאי דכתיב 'בית' - למעוטי בית שער אכסדרה ומרפסת, שהם עשוים לדריסת רגל ולא ראוים לדור בהם}

אין לי אלא בית,

מנין לרבות בית התבן, ובית הבקר, ובית העצים ובית האוצרות?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה: 'אשר בנה' - מכל מקום!

יכול שאני מרבה אף הבונה בית שער, ^{רש"י ?:בית כניסת שער החצר, להסתופף שם שומר הפתח} אכסדרה, ומרפסת?

תלמוד לומר: 'בית' -

מה בית - הראוי לדירה,

אף כל הראוי לדירה.

רבי אליעזר בן יעקב אומר:

'בית' – כמשמעו.

סוגיא: חנוכת הבית

'לא חנך' ו'לא חנכו' ^{רש"י ?:מדלא כתיב 'חנך' הוי מיעוטא: חנכו לזה ולא לאחר:} -

פרט לגזלן ^{רש"י ?:פרט לגוזל בית} .

לימא דלא כרבי יוסי הגלילי ^{רש"י ?:דמתניתין} ,

דאי רבי יוסי הגלילי -

הא אמר: 'ורך הלבב' - זה המתיירא

דף מג עמוד ב

....מעבירות שבידו ^{רש"י ?:והאי אית ליה למיהדר, משום 'הירא ורך הלבב'} !?

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי:

כגון דעבד תשובה ויהבי דמי.

אי הכי הוה ליה לוקח, וליהדר?

כיון דמעיקרא בתורת גזילה אתא לידיה – לא.

סוגיא: נוטע כרם

ומי האיש אשר נטע כרם כו' (דברים כ ו)

... ^{רש"י חמשה אילני מאכל:דבהכי הוי כרם: שתים כנגד שתים, ואחת יוצאה זנב}

...ואפילו מחמשת המינין ^{רש"י מחמשת המינין:מצטרפין}

תנו רבנן:

'אשר נטע' [(דברים כ ו) - אין לי אלא נטע,

לקח וירש וניתן לו במתנה – מנין?

ביאור:תלמוד לומר 'ומי האיש אשר נטע כרם'.

אין לי אלא כרם - מנין לרבות חמשה אילני מאכל ואפילו משאר מינין?

תלמוד לומר 'אשר נטע'. ^{רש"י ?:מדלא כתיב 'אשר כרם נטע' - דרוש ביה נמי נטע מכל מקום, ואפילו אינו כרם, שהרי לא הזכיר כרם עדיין}

יכול שאני מרבה הנוטע ארבעה אילני מאכל וחמשה אילני סרק?

ביאור:תלמוד לומר 'כרם'. ^{רש"י ?:דדמי לכרם; ופחות שבכרמים - חמשה גפנים הם}

רבי אליעזר בן יעקב אומר: 'כרם' – כמשמעו. ^{רש"י ?:ולא שאר אילנות}

'לא חילל' ^{רש"י 'ולא חיללו':האות ו”ו הנוספת בסוף המילה 'חיללו' מלמדת אותנו... רש"י ?:משמע מיעוטא: לזה ולא לאחר} -

פרט למבריך, ^{רש"י ?:שכופף [הזמורה או היחור] בארץ} ולמרכיב. ^{רש"י ?:שנוקב האילן ונוטל מן הרך שבענפי האילן ותוחב לתוכו ועושה ענף בתוך הנקב ונושא ממין אותו אילן שנוטל ממנו וישראל מותר להרכיב משני אילנות שזה פירותיו גסין וזה פירותיו דקין דהוו ממין אחד זה בזה}

סוגיית המשך: המרכיב צמחים ביציאה לקרב

והא אנן תנן: 'אחד הנוטע ואחד המבריך ואחד המרכיב '?

אמר רבי זירא אמר רב חסדא:

לא קשיא,

כאן - ^{רש"י ?:ברייתא} בהרכבת איסור, ^{רש"י ?:מין בשאינו מינו; ומעטיה קרא כדמעיט 'ולא חנכו' גבי בית - פרט לגזלן}

כאן - ^{רש"י ?:דאוקמת מתניתין בה: היכי דמי דחוזר מפני חילול ההרכבה?} בהרכבת היתר.

האי 'הרכבת היתר' - היכי דמי?

אילימא: ילדה בילדה - ^{רש"י ?:שאף זו שבקרקע שהרכיב את הענף בה - נטיעה היא, ועדיין לא הגיעה לשנה רביעית לחללה רש"י ?:הא לאו משום הרכבה הדר דבלאו הרכבה נמי בעי למיהדר מן המלחמה}

תיפוק ליה דבעי מיהדר משום ילדה ראשונה!

אלא: ילדה בזקינה? ^{רש"י ?:שכבר נתחללה}

והאמר רבי אבהו:

ילדה שסיבכה ^{רש"י ?:לשון 'נאחז בסבך' (בראשית כב): שעשאה ענף בזקינה} בזקינה -

בטלה ילדה בזקינה, ואין בה דין ערלה? ^{רש"י ?:ואינה חייבת בערלה ואין בה דין רבעי; וכי תנן במסכת ערלה דמרכיב חייב בערלה - [זקינה] בילדה תנן: שאף אותו ענף חייב בערלה, ואע"ג שקצצו מזקינה - נעשה עכשיו ילדה, שזו היא נטיעתו}

אמר רבי ירמיה:

לעולם ילדה בילדה. ^{רש"י ?:ודקשיא לך 'בלא הרכבה נמי בעי למיהדר ממערכי המלחמה' - אקמייתא}

וכגון ^{רש"י ?:שהיתה פרצה בגדר שדהו} דנטע להך קמייתא – לסייג, ^{רש"י ?:ונטעה בפרצה לסתום; לשון 'סוגה בשושנים' (שיר ז): גדורה בשושנים} ולקורות. ^{רש"י ?:לקוץ ממנה קורות לכשתגדל}

דתנן:

הנוטע לסייג ולקורות - פטור מן הערלה.

ומאי שנא ילדה בזקינה – דבטלה?

ומאי שנא ילדה בילדה - ^{רש"י ?:כי הך ילדה קמייתא, דכזקינה היא לענין ערלה (דלא) בטלה הרכבה בה להפטר מן הערלה כמותה} דלא בטלה?

התם: ^{רש"י ?:גבי זקנה} אי מימליך עלה ^{רש"י ?:לאו בת אימלוכי היא לחזור ולהיות ילדה על שום מחשבה} - לאו בת מיהדר היא,

הכא: ^{רש"י ?:אבל נטע לסייג} אי מימליך עלה - ^{רש"י ?:בתוך שני ערלה לקיימה לפירות} בת מיהדר היא. ^{רש"י ?:חייבת בערלה; הילכך: ילדה, דקא מרכיב בגוה לאכילה - חייבת בערלה, ואע"ג דלא אימליך אקמייתא - הא מיהא לאכילה הוא, ומהניא מחשבה דעיקר - דידה נמי: אי הוה חשיב עלה הוה מהני מחשבה, ואע"ג דבשעת נטיעה לאו להכי נטעה} ביאור:מעודכן

מידי דהוה א'עלו מאיליהן' ^{רש"י ?:דבשעת נטיעה ליכא כוונה} ,

דתנן:

עלו מאיליהן - חייבין בערלה.

סוגיית המשך: יציאה לקרב של שותפים בכרם

^{רש"י ?:למה לי לאהדורי אשינויא דחיקא בנוטע לסייג ולקורות?} ולוקמה ^{רש"י ולוקמה:לוקמה בנוטע לאכילה; ודקשיא לך 'תיפוק לי משום דבעי למהדר משום ראשונה'? – לישני:} בכרם של שני שותפין, ^{רש"י ?:כגון שהנטיעה של ראובן, ובא שמעון והרכיב בה להיות פירות הרכבה שלו}

דהאי הדר אדידיה והאי הדר אדידיה?

אמר רב פפא:

זאת אומרת כרם של שני שותפין אין חוזרין עליו מערכי המלחמה.

ומאי שנא מחמשה אחין ומת אחד מהן במלחמה - דכולן חוזרין? ^{רש"י ?:מפני שהיא שומרת יבם לכולם רש"י ?:ברייתא היא לקמן (בפרקין מד,א)}

התם: כל חד וחד - קרינא ביה 'אשתו', ^{רש"י ?:שמא לזה תתייבם}

הכא: כל חד וחד - לא קרינא ביה 'כרמו'. ^{רש"י ?:המיוחד לו, שאין לך בה גפן שאין לשנים חלק בה}

סוגיית המשך: מרכיב אילן בירק

רב נחמן בר יצחק אמר: ^{רש"י ?:הא דקתני מתניתין מרכיב 'חוזר'} -

במבריך ^{רש"י ?:במרכיב} אילן בירק. ^{רש"י ?:דלא בעי למיהדר משום קמא; ואם תאמר 'מין בשאינו מינו הוא, ואימעיטא לה הרכבת איסור מ'ולא חיללו' - פרט למבריך ומרכיב}

והאי תנא הוא דתניא:

המבריך אילן בירק:

רבן שמעון בן גמליאל – מתיר,

משום רבי יהודה בן גמדא איש כפר עכו. ^{רש"י ?:כן שמה}

וחכמים אוסרין.

כי אתא כשהגיע (מארץ ישראל לבבל) רב דימי:

אמר רבי יוחנן:

הא מני? ^{רש"י ?:דקתני 'פרט למבריך ומרכיב' - לאו סתמא היא, אלא סיפא דמילתא}

רבי אליעזר בן יעקב – היא. ^{רש"י ?:ואפילו הרכבת היתר - לא הדר עלה}

לא אמר רבי אליעזר בן יעקב התם 'כרם כמשמעו'?

הכא נמי: 'נָטַע' כמשמעו.

נוטע - אין, מבריך ומרכיב - לא.

סוגיות המשך: דברי רבי אליעזר בן יעקב (שנאמרו על ידי רבי יוחנן)

דין ערלה בצמח גמדי

כי אתא כשהגיע (מארץ ישראל לבבל) רב דימי:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

ילדה - פחותה מטפח: ^{רש"י ?:שהיא שפל קומה ולא תגבה לעולם עד טפח} חייבת בערלה ^{רש"י ?:מדרבנן} כל שנותיה, ^{רש"י ?:כל הימים ערלה נוהגת בה}

דמתחזיא כבת שתא. ^{רש"י ?:והרואה שאוכלין פירותיה אומר שפירות ערלה מותרין}

והני מילי: שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב,

אבל כוליה כרם - קלא אית ליה! ^{רש"י ?:הכל אומרים 'כרם יש לפלוני משונה מכל הכרמים', ויודעין שהיא זקינה; להכי נקט שתים כו' - דסבר לה כמאן דאמר במסכת ברכות (לה,א) 'כרם רבעי' תנן, שאין ערלה נוהגת בנטיעה אחת אלא בכרם שלם}

דין קריאת שמע סמוך למת

כי אתא כשהגיע (מארץ ישראל לבבל) רב דימי:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

'מת תופס ארבע אמות לקריאת שמע, ^{רש"י ?:שאסור לקרות בארבע אמותיו}

דכתיב לועג לרש חרף עושהו [שמח לאיד לא ינקה] (משלי יז ה) ^{רש"י ?:שזה קורא וזה אינו יכול לקרות} '.

ה {{{4}}} (משלי יז:ה)

המשך עדיין לא ערוך לפי תבנית שירית

דין נישואים לאחות חורגת

אמר רבי יצחק:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

חורגתא ^{רש"י ?:בת אשתו} -

הגדילה בין האחין: ^{רש"י ?:בני הבעל מאשה אחרת} אסורה לינשא לאחין, דמתחזיא כי אחתייהו. ^{רש"י ?:מי שאינו מכיר בה ורואה אותה שגדלה אצלו כסבור שהיא אחותו, ואומר שנושא אחותו}

ולא היא: קלא אית ליה למילתא.

דין מעשרות בגורן של לקט שכחה או פאה

ואמר רבי יצחק:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

לקט שכחה ופאה - שעשאן ^{רש"י ?:העני} [ב]גורן: ^{רש"י ?:שכינס הרבה כאחד ועשה מהן כרי} הוקבעו למעשר. ^{רש"י ?:מדרבנן דמאן דחזי סבור שגדל בשדהו}

אמר עולא:

לא אמרן - אלא בשדה. ^{רש"י ?:שלא ידעו הכל שנכנסו מעט מעט, וסבורין שגדל שם}

אבל בעיר - קלא אית ליה למלתא. ^{רש"י ?:כל שכיניו ראו שכינס על יד על יד, ויודעין שהן של לקט שכחה ופאה, ופטור מן המעשר, כדתניא בספרי: (דברים יד כט) 'ובא הלוי כי אין לו חלק ונחלה עמך [והגר והיתום והאלמנה אשר בשעריך ואכלו ושבעו למען יברכך ה' אלקיך בכל מעשה ידך אשר תעשה]’ - בדבר שאין לו בו חלק ונחלה עמך הוא בא ונוטל מעשר ראשון שלו, יצא לקט שכחה ופאה שיש לו חלק ונחלה עמך: שאף לעניים לוים הם מופקרים, כשאר עניי ישראל}

דין חיוב מעשרות בצמח גמדי

ואמר רבי יצחק:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

ילדה הפחותה מטפח - אינה מקדשת את הזרעים. ^{רש"י ?:משום כלאי הכרם, דכתיב בהו 'תקדש המלאה הזרע'; ונראה לי דקסבר כדאמרינן במנחות (טו,ב) 'קנבוס ולוף אסרה תורה, שאר זרעים - מדרבנן נינהו' ובכי האי כרם לא גזור רבנן אשאר זרעים} ' והני מילי שתים כנגד שתים ואחת יוצאה זנב, אבל כולי כרם ^{רש"י ?:גדול, שהיא שפלת קומה} – ^{רש"י ?:הואיל וחשיבה} מקדיש ^{רש"י ?:גזור עליה}

דין אזור הטומאה של מת

ואמר רבי יצחק:

אמר רבי יוחנן משום רבי אליעזר בן יעקב:

דף מד עמוד א

מת - תופס ארבע אמות לטומאה. ^{רש"י ?:חכמים גזרו שיהא המת מטמא כל הנכנס בארבע אמותיו כדי שלא ירגילו אוכלי טהרות ליקרב לו ויהא סבור שלא האהיל ויש לחוש שמא יפשוט ידו ויאהיל ולאו אדעתיה}

ביאור:ותנא תונא: ^{רש"י ?:וכן תני תנא דידן במשנה הנשנית בינינו בבית המדרש בסדר טהרות (אהלות פט"ו מ"ח)} :

חצר הקבר - ^{רש"י ?:שלפני המערה [מערת הקבורה], כדאמר סדר בנין הקברות בבבא בתרא (במשנה בדף ק,ב) שעושין מערות גדולות של ארבע על שש, וחופר בכותליה סביב כוכין ארוכות כמדת המת, ותוחבו לתוכן; והמערה מקורה בתקרה וכיסוי, ועושה גומא רחבה בצד המערה, ופותח פי המערה לתוך הגומא בכותל המערה, כמין פתח, ואותה גומא היא 'חצר הקבר'}

העומד בתוכה טהור - ^{רש"י ?:כל מקום שהוא עומד בה טהור, דכיון דמערה חלוקה הימנה ומחיצותיה ניכרות - לא גזור רבנן במתים שבתוכה שיתפסו ארבע אמות סביבותיה לצד המערה; דכי גזור רבנן ארבע אמות - במת המוטל באויר, וכגון למעלה אצל גג המערה, כדי להרחיק את האדם מלהאהיל על הטומאה; אבל כאן יש היכר} והוא שיהו בה ארבע אמות. ^{רש"י ?:הוא דחשיבא מקום לעצמה, אבל פחות מכאן - בטלה אצל המערה, ולא חשיבא למיהוי מקום לעצמה}

דברי בית שמאי.

בית הלל אומרים:

ארבעה טפחים ^{רש"י ?:הוי מקום חשוב בכל דוכתא} .

במה דברים אמורים: ^{רש"י ?:ב"ה אמרו ליה} ? שפתחה ^{רש"י ?:של חצר} מלמעלה, ^{רש"י ?:שאין לה כניסת מדרון במעלות מן הצד, אלא כשיורדין לה - קופצין לה, וכשעולין מתוכה - מטפס ועולה; ולקמן פריך איפכא מיסתברא}

אבל: פתחה מן הצד - דברי הכל ארבע אמות.

כלפי לייא?! ^{רש"י ?:'כנגד איפוא': הפכת דבריך; 'לייא' – איפוא, כדאמר בברכות (נח,א) כגני לייא: כדים שבורים להיכן הולכים; איפכא מסתברא}

אדרבה:

מן הצד – ^{רש"י אדרבה:כשעשוי לחצר מדרון לצאת דרך צדדים איכא למימר כיון דלא גזור רבנן ארבע אמות במחיצות ניכרות - סגי להאי חצר בארבעה טפחים, והעומד בה הרי זה טהור, שאין לנו במה לטמאו, דאינו צריך לטפס ולעלות שיפשוט זרועותיו ויאהיל וכנפיו על חלל הפתח רש"י ?:דכי נפיק -} מידריד ונפיק, ^{רש"י ?:מידדי ונפיק: נשמט ונמשך לו מן הפתח של מערה לצד פתח של חצר ויוצא לו}

מלמעלה - ^{רש"י ?:כיון דאינו אלא ארבעה טפחים} אי אפשר דלא מאהיל? ^{רש"י ?:אי אפשר לו לפרוש כנפיו ולטפס ולעלות אלא אם כן מאהיל על חלל הפתח}

אלא:

במה דברים אמורים -

שפתחה מן הצד,

אבל פתחה מלמעלה - ארבע אמות.

והני מילי - ^{רש"י ?:השתא מהדר לפרושי סייעתיה מהכא: מדאיצטריך למיתני 'העומד לתוכו טהור' – שמע מינה (הני מילי)} חצר הקבר, דמסיימא מחיצתא. ^{רש"י ?:דמערה לחודיה ודחצר לחודיה, ויש היכר בדבר}

אבל מת בעלמא - ^{רש"י ?:המוטל באויר} תפיס. ^{רש"י ?:מודו בית הלל דתפיס ארבע אמות, מדאיצטריך למיתני 'העומד לתוכו טהור', דאי בעלמא לא גזור למה לי לאשמועינן הכא דטהור?}

סוגיא: סוגי מאורסין שאינם יוצאים לקרב

מי האיש אשר ארש אשה כו' (דברים כ ז)

משנתנו: מי האיש אשר ארש אשה וכו' (דברים כ ז) -
אחד המארס את הבתולה,
ואחד המארס את האלמנה,
אפילו שומרת יבם,
ואפילו שמע שמת אחיו במלחמה:
חוזר ובא לו.

ת"ר:

"אשר ארס" (דברים כ ז) -

אחד המארס את הבתולה

ואחד המארס את האלמנה

ואחד שומרת יבם ^{רש"י ?:שלא קדשה הוא אלא מכח אחיו באה לו}

ואפילו חמשה אחין, ומת אחד מהם במלחמה:

כולן חוזרין.

ז ומי האיש אשר ארש אשה ולא לקחה ילך וישב לביתו פן ימות במלחמה, ואיש אחר יקחנה. (דברים כ:ז)

'לא לקח' -"ולא לקחה”: ^{רש"י ?:מדלא כתיב 'לקח' - מיעוטא הוא: למעוטי לקיחת איסור.}

פרט לאלמנה לכהן גדול,

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,

ממזרת ונתינה - ^{רש"י ?:מן הגבעונים, דכתיב בהו 'ויתנם יהושע לחוטבי עצים (יהושע ט)', והן משבעה אומות} לישראל,

בת ישראל - לממזר ולנתין.

לימא: דלא כרבי יוסי הגלילי?

דאי רבי יוסי הגלילי - הא אמר:

"הירא ורך הלבב" (דברים כ ח) -

זה המתיירא מעבירות שבידו?

ח ויספו השטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב: ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו (דברים כ:ח)

אפילו תימא רבי יוסי הגלילי - כדרבה.

דאמר רבה:

לעולם אינו חייב עד שיבעול:

מה טעם 'לא יקח' – משום 'לא יחלל'...

משום הכי: אינו לוקה עד שיבעול. ^{רש"י ?:אין עבירה בקידושין עד שיבעול: שיביא זרעו או את האשה לידי חילול; וממזרת ונתינה אין עבירה בקידושין, דלא כתיב ביה 'לא יקח' אלא 'לא יבא' ו'לא תתחתן'; אבל אלמנה - כתיב בה 'לא יקח', ו'קיחה' - היינו קידושין; ואיצטריך דרבה, דלא תימא 'מקידושין עבד ליה איסור'.}

סוגיא: סדר החיים הרצוי לחתונה, בית ושדה (פרנסה)

תנו רבנן:

'אשר בנה', (דברים כ ה) ^{רש"י ?:בפסוק הבא: כ,ו}

'אשר נטע', ^{רש"י ?:בפסוק הבא: כ,ז}

'אשר ארש' -

לימדה תורה דרך ארץ:

שיבנה אדם בית, ויטע כרם, ואח"כ ואחר כך ישא אשה.

ואף שלמה אמר בחכמתו:

”הכן בחוץ מלאכתך, ועתדה - בשדה לך, אחר: ובנית ביתך.”:

'הכן בחוץ מלאכתך,' - זה בית,

'ועתדה - בשדה לך,' ^{רש"י ?:ונצבה בשדה מלאכתך לך} - זה כרם,

'אחר: ובנית ביתך.' - זו אשה.

דבר אחר:

'הכן בחוץ מלאכתך,' - זה מקרא,

'ועתדה - בשדה לך' - זה משנה,

'אחר: ובנית ביתך' - זה גמרא. ^{רש"י ?:לתת סברא להבין בטעמי המשנה והלכה כדברי מי}

דבר אחר:

'הכן בחוץ מלאכתך,' - זה מקרא ומשנה,

'ועתדה - בשדה לך,' - זה גמרא,

'אחר: ובנית ביתך.' - אלו מעשים טובים.

רבי אליעזר בנו של רבי יוסי הגלילי אומר:

'הכן בחוץ מלאכתך,' - זה מקרא ומשנה וגמרא,

'ועתדה - בשדה לך,' - אלו מעשים טובים,

'אחר ובנית ביתך' - דרוש - וקבל שכר.

סוגיא: סוגי בניה הפוטרים מיציאה לקרב

ואלו שאינן חוזרין הבונה בית שער כו':

תנא:

אם הוסיף בו דימוס אחד - ^{רש"י ?:שורה של אבנים או בגובה או בעובי תו לא הוי על מכונו וקרינא ביה חדש} חוזר.

רבי אליעזר אומר:

אף הבונה בית לבנים בשרון - לא היה חוזר.

תנא:

מפני שמחדשין אותו פעמים בשבוע בשבע שנים. ^{רש"י בשבוע:בשמיטה, שאינו מתקיים} .

סוגיא: המקור לפטורים נוספים מיציאה לקרב

ואלו שאין זזין ממקומן בנה בית חדש וחנכו וכו':

משנתנו: ואלו שאין זזין ממקומן: בנה בית וחנכו, נטע כרם וחללו, הנושא את ארוסתו הכונס את יבמתו שנאמר "נקי יהיה לביתו שנה אחת” (דברים כד ה): 'לביתו' - זה ביתו, 'יהיה' - זה כרמו, 'ושמח את אשתו' - זו אשתו, 'אשר לקח' - להביא את יבמתו. - אין מספיקין מים ומזון ואין מתקנין את הדרכים.

ה כי יקח איש אשה חדשה - לא יצא בצבא, ולא יעבר עליו לכל דבר. נקי יהיה לביתו שנה אחת, ושִמח את אשתו אשר לקח. (דברים כד:ה)

תנו רבנן:

”אשה חדשה" (דברים כד ה) -

אין לי אלא אשה חדשה ^{רש"י ?:בתולה} ,

אלמנה וגרושה ^{רש"י ?:מאחר ונשאה זה} מנין?

תלמוד לומר 'אשה' - מכל מקום.

אם כן מה

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה 'אשה חדשה'?

מי שחדשה לו.

יצא: מחזיר גרושתו - שאין חדשה לו.

ת"ר תנו רבנן - שנו (לימדו) רבותינו

להרחבה:

"לא יצא בצבא" (דברים כד ה) -

יכול בצבא הוא דלא יצא,

אבל יספיק מים ומזון ויתקן הדרכים?

תלמוד לומר ^{רש"י ?:שם} 'ולא יעבור עליו לכל דבר'.

יכול שאני מרבה אף -

הבונה בית ^{רש"י ?:חדש} ולא חנכו? ^{רש"י ?:יהא כזה שיהא נקי מן הכל}

נטע כרם ולא חללו?

ארס אשה ולא לקחה?

ת"ל תלמוד לומר

להרחבה 'עליו' -

עליו - אי אתה מעביר,

אבל - אתה מעביר על אחרים.

ומאחר דכתב 'לא יעבור' – 'לא יצא בצבא' למה לי?

לעבור עליו בשני לאוין.

משנה ג – 'ויספו השוטרים'

ח ויספו השוטרים לדבר אל העם ואמרו: מי האיש הירא ורך הלבב - ילך וישב לביתו, ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. (דברים כ:ח)

משנה

ויספו השוטרים ^{רש"י ?:על דברי כהן} לדבר אל העם וגו' (דברים כ ח)

רבי עקיבא אומר:

'הירא ורך הלבב' – כמשמעו: שאינו יכול לעמוד בקשרי המלחמה ^{רש"י ?:'בקשרי': כשמתקשרים לעמוד צפופים שלא יפרידום אויבים} ולראות חרב שלופה.

רבי יוסי הגלילי אומר:

'הירא ורך הלבב' - זהו המתיירא מן העבירות שבידו,

לפיכך ^{רש"י ?:שהירא זהו הירא מעבירות} תלתה לו התורה את כל אלו ^{רש"י ?:בנה ונטע ואירס} שיחזור בגללן. ^{רש"י ?:כדי שיתלה בכך החזרה, ולא יתבייש לומר מעבירות שבידו הוא ירא וחוזר}

רבי יוסי אומר:

אלמנה לכהן גדול,

גרושה וחלוצה לכהן הדיוט,

ממזרת ונתינה לישראל,

בת ישראל - לממזר ולנתין -

הרי הוא 'הירא ורך הלבב'. ^{רש"י ?:בגמרא מפרש במאי פליג אדרבי יוסי הגלילי} .

'והיה ככלות השוטרים לדבר אל העם ופקדו שרי צבאות בראש העם' (דברים כ ט) -

ובעקיבו של עם: ^{רש"י ?:בסופו של עם, שעומדים שלא יחזרו אחרונים לאחריהם לנוס}

מעמידין זקיפין לפניהם, ^{רש"י ?:בראשה של צד המלחמה מעמידין בני אדם גבורים ממונים לכך, ויזקיפוהו ויגבירו את אנשי הצבא בדבריהם}

ואחרים ^{רש"י ?:ואנשים אחרים} מאחוריהם,

וכשילין של ברזל ^{רש"י ?:לשמור שלא ינוסו; ו'כשילין' - כעין חצין שקורין ווריי"ש} בידיהן,

וכל המבקש לחזור - הרשות בידו של השוטר לקפח את שוקיו של הבורח.

דף מד עמוד ב

שתחילת ניסה – נפילה. ^{רש"י ?:בגמרא פריך: איפכא מבעי ליה: שהניסה היא תחילת הנפילה}  ::שנאמר: "נס ישראל לפני פלשתים, וגם מגפה גדולה היתה בעם (שמואל א ד יז),

ולהלן הוא אומר: "וינוסו [אנשי] ישראל מפני פלשתים - ויפלו חללים" וגו' (שמואל א לא א).

ויען המבשר ויאמר: נס ישראל לפני פלשתים וגם מגפה גדולה היתה בעם, וגם שני בניך מתו -- חפני ופינחס, וארון האלקים נלקחה. (שמואל א ד יז)
ופלשתים נלחמים בישראל וינוסו ישראל מפני פלשתים ויפלו חללים בהר הגלבע. (שמואל א לא א)

מלחמת מצווה או חובה

במה דברים אמורים? ^{רש"י ?:דחוזרין מן המערכה ויש שאינן זזין ממקומן}

במלחמות הרשות,

אבל במלחמות מצוה: ^{רש"י במלחמת מצווה:כגון כיבוש ארץ ישראל בימי יהושע} -

הכל יוצאין!

אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה.

אמר רבי יהודה:

במה דברים אמורים?

במלחמות מצוה,

אבל במלחמות חובה:

הכל יוצאין!

אפילו חתן מחדרו וכלה מחופתה. ^{רש"י ?:מפרש בגמרא} .

גמרא על משנה ג

גמרא

סוגיא: הירא מעבירות דרבנן

מאי איכא - בין רבי יוסי, לרבי יוסי הגלילי?

איכא בינייהו: עבירה דרבנן. ^{רש"י ?:לר"י הגלילי אפילו עבר על דברי סופרים חוזר; ולרבי יוסי עד שיעבור על דבר תורה, דומיא דאלמנה לכהן גדול, וכגון שנשאה, דאיכא איסור}

כמאן אזלא הא דתניא:

'שח בין תפילה לתפילה - ^{רש"י ?:בין הנחת תפילין של יד לתפילין של ראש}

עבירה היא בידו ^{רש"י ?:אם לא חזר ובירך, דהכי אמרינן במנחות (לו,א): סח -מברך שתים, לא סח מברך אחת} - וחוזר עליה מעורכי המלחמה'?

כמאן? כר"י הגלילי!

מאן תנא להא - דתנו רבנן:

'שמע קול קרנות והרתיע,

הגפת תריסין והרתיע,

צחצוח חרבות - ומים שותתין לו על ברכיו - ^{רש"י ?:מי רגלים מחמת יראה}

חוזר'?

כמאן? לימא רבי עקיבא היא, ולא רבי יוסי הגלילי?

בהא - אפילו רבי יוסי הגלילי מודה!

משום דכתיב: ולא ימס את לבב אחיו כלבבו. (דברים כ ח)

סוגיא: בריחה ומפלה

והיה ככלות השוטרים כו':

האי 'מפני שתחילת ניסה - נפילה'? ^{רש"י ?:'תחילת' משמע הגרמת הדבר; והכי איבעי ליה למימר}  :'מפני שתחילת נפילה - ניסה' מבעי ליה?! ^{רש"י ?:כשהן נסין - זו היא תחילת הגרמת הנפילה; ובניסה לא שייך למימר 'תחילה', דהא ממש קא ערקי} !?

אימא: 'מפני שתחילת נפילה - ניסה'.

סוגיא: מלחמת הרשות

ביאור:בד"א במלחמות הרשות כו':

אמר רבי יוחנן:

'רשות' דרבנן - זו היא 'מצוה' דרבי יהודה. ^{רש"י ?:ובאותה מלחמה שאמרו חכמים שהיא רשות, ואין חתן יוצא לה - אמר נמי רבי יהודה דאין חתן יוצא לה; אלא שרבי יהודה קורא אותה 'מצוה'; ונפקא מינה לפוטרו משאר מצות בעודו עסוק בה, כדמפרש רבא ואזיל}

'מצוה' דרבנן - ^{רש"י ?:דאמרו בה 'הכל יוצאין'} זו היא 'חובה' דרבי יהודה. ^{רש"י ?:אמר נמי רבי יהודה 'הכל יוצאין', אלא דקרי לה 'חובה'; ולאו מידי אשמעינן בהא, אלא כולה משום מצוה ורשות נקטו פלוגתייהו, אלא משום דקרו רבנן להא 'רשות' - די להם אם קראו את זו 'מצוה', ואפילו היא חובה, שהרי אין הדבר אלא להעלותם מעלה אחת ולומר 'אבל בזו הכל יוצאין', וגבי רשות - דיים לקרות את שלמעלה ממנה 'מצוה'; ורבי יהודה - דקרי לקמייתא 'מצוה', לאשמועינן דהעוסק בה פטור מן המצוה - והוצרך להעלות את זו מעלה אחת, לומר אבל בזו הכל יוצאין - הילכך קרייה 'חובה' כדאיתא}

אמר רבא: ^{רש"י ?:מילתיה דרבי יוחנן מפרש ואזיל, וקאמר: דהא דאמר רבי יוחנן דאיפליגו רבנן ורבי יהודה באחת המלחמות בקריאת השם - נפקא לן מיניה לענין עוסק במצוה: דלמר 'חובה' ולמר 'רשות' ופריש לן נמי רבא בהי מינייהו איפליגו}

מלחמות יהושע לכבש - דברי הכל 'חובה'. ^{רש"י ?:בהא ליכא למאן דקרי 'רשות', דאפילו חובה נמי איתא, והעוסק בה פטור מן המצוה; ורבנן - הוא דלא איכפת להו לקרותה 'חובה', דדיים לקרותה 'מצוה' אצל הרשות, שהרי אין אנו צריכין אלא למצוא בה מעלה אחת, ו'מצוה' לגבי 'רשות' - מעלה היא}

מלחמות בית דוד ^{רש"י ?:שנלחם בארם צובה להוסיפה על ארץ ישראל ובשאר סביבותיה להעלות לו מנחה ומס עובד} לרווחה - דברי הכל 'רשות'. ^{רש"י ?:ואפילו רבי יהודה, להא - לאו 'מצוה' קרי לה; והעוסק בה אינו פטור מן המצוה}

כי פליגי ^{רש"י ?:רבי יהודה ורבנן ב'מצוה' ו'רשות': דלמר פטור מן המצוה ולמר חייב} -

^{רש"י ?:במלחמה שהיא} למעוטי עובדי כוכבים דלא ליתי עלייהו:

מר קרי לה 'מצוה', ומר קרי 'רשות'.

נפקא מינה לעוסק במצוה - שפטור מן המצוה.

הדרן עלך משוח מלחמה המשך (פרק ט)...