ביאור:משנה פרה פרק ה

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

מסכת פרה עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב

---

הכנות לקידוש המים לחטאת

חטיבה I: טהרת כלי הקידוש

ת"ק דורש ממי שמביא את כלי המים לחטאת לשמור עליו מרגע שהסתיימה מלאכתו ועלול להיטמא. אבל לדעת ר' יהודה הכל נאמנים על החטאת (ראו אהלות ה, ה,) ולכן אין צורך לשמור על הכלי.

דווקא בכלי לתרומה מחמירים יותר, והלוקח כלי מתנור הקדר צריך לקחת מעומק התנור, כי הכלים הסמוכים לפתחו חשודים כטמאים. וראו גם חגיגה ג, ד. אבל ראו תוספתא ה, א, שגם בתרומה הגבילו את הצורך לקחת מעומק התנור למקרה שמצאו פתוח, ולבסוף ביטלו את הדין הזה לחלוטין.

(א) הַמֵּבִיא כְּלִי חֶרֶשׂ לַחַטָּאת - טוֹבֵל, וְלָן עַל הַכִּבְשָׁן.

רְבִּי יְהוּדָה אוֹמֵר: אַף מִן הַבַּיִת הוּא מֵבִיא - כָּשֵׁר, שֶׁהַכֹּל נֶאֱמָנִין עַל הַחַטָּאת.

וּבִתְרוּמָה - פּוֹתֵחַ אֶת הַכִּבְשָׁן וְנוֹטֵל.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשֵּׁנִי. רְבִּי יוֹסֵה אוֹמֵר: מִן הַסֵּדֶר הַשְּׁלִישִׁי.

(ב) הַמַּטְבִּיל כֶּלִי לְחַטָּאת בְּמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ - צָרִיךְ לְנַגֵּב,

ראו מקואות א, ח: רק מי מעיין – "מים חיים" – ראויים לקדש מי חטאת, ולכן צריך לנגב מהכלי מים שאינם חיים כדי שלא יתערבבו במי החטאת.

ראו תוספתא ה, ג, המציגה מים שחשב לשתותם כמים שאינם ראויים לקידוש. שוב נראה שהמחשבה משפיעה על הטהרה, כמו במקרים רבים נוספים.

אם טובל את הכלי במי חטאת כדי למלאו מהם – אינו צריך לנגבו מבחוץ.

וּבְמַיִם שֶׁהֵן רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ - אֵינוּ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

אִם לֶאֱסֹף לְתוֹכוֹ מַיִם מְקֻדָּשִׁין - בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ אֵינוּ צָרִיךְ לְנַגֵּב.

(ג) קְרוּיָה כלי מדלעת שֶׁהִטְבִּילוּהָ בְמַיִם שֶׁאֵינָן רְאוּיִם לְקַדֵּשׁ - מְקַדְּשִׁין בָּהּ עַד שֶׁתִּטַּמֵּא.

הקרויה אינה צריכה ניגוב כיוון שאינה פולטת מים. אבל ת"ק פוסל אותה לשימוש אם נטמאה, למרות שהטביל אותה וטיהרה. ר' יהושע אוסר להשתמש בה למי חטאת אפילו אם לא נטמאה.

נִטַּמָּאת - אֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: אִם אילו היה מְקַדֵּשׁ בָּהּ כַּתְּחִלָּה - אַף בַּסּוֹף;

אִם אֵינוּ מְקַדֵּשׁ בָּהּ בַּסּוֹף - אֲבָל לֹא כַתְּחִלָּה.

בֵּין כָּךְ וּבֵין כָּךְ לֹא יֶאֱסֹף לְתוֹכָהּ מַיִם מְקֻדָּשִׁין.

את האפר היבש היו שומרים בשפופרת. לדעת ר' אליעזר צריך להטביל את השפופרת לפני השימוש, גם אם היא טהורה – לשם חטאת (ראו חגיגה ב, ו, ושם ג, ב.)

ר' יהושע מעדיף שהשפופרת תהיה טבולת יום כמו הכהן (ראו לעיל ג, ז,) ולכן דורש לטמא אותה – ואז להטבילה.

וראו תוספתא ה, ד, שחלקו בעניין גם ר' שמעון וחכמים.

(ד) שְׁפוֹפֶרֶת שֶׁחֲתָכָהּ לְחַטָּאת;

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: יִטְבֹּל מִיָּד. רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: יְטַמֵּא וְיַטְבִּיל.

חטיבה II: האדם המקדש

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ, חוּץ מֵחֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן.

החרש והשוטה פסולים לקדש, ואילו האיל כשר לכך, ראו לעיל ג, ג!

לעניין אנדרוגינוס, אשה, ערל וטומטום ראו תוספתא ה, ה.

לשיטת ר' יהודה יש דמיון בין הכשרים לקדש לבין הכשרים להזות, ראו תוספתא יב, ה.

רְבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁיר בַּקָּטָן, וּפוֹסֵל בָּאִשָּׁה וּבְאַנְדְּרוֹגִינָס.

חטיבה III: הכלי לקידוש

(ה) בְּכָל הַכֵּלִים מְקַדְּשִׁין, אֲפִלּוּ בִכְלֵי גְלָלִים, בִּכְלֵי אֲבָנִים, בִּכְלֵי אֲדָמָה.

ניתן לקדש את המים בכל כלי – גם כלי שאינו מקבל טומאה, כי הוא עשוי מאבן וכו' וגם בספינה, שהיא גדולה (ראו כלים י, א, ושם טו, א.) אבל לא בדפנות שבורות של כלים או בחפניו, שהרי נאמר "אל כלי" (במדבר יט יז.)

והשוו תוספתא מכשירין א, ד, שם נידון הדין ההפוך, של מים שנשאבו ומכשירים לקבל טומאה.

וראו לעיל ג, ג, שגם הקלל שבהר הבית היה מאבן.

וראו ידים א, ב, שם חוזרים על אותו דין בהגדרת הכלי לנטילת ידים.

וּבִסְפִינָה - מְקַדְּשִׁין בָּהּ.

אֵין מְקַדְּשִׁין, לֹא בְדָפְנוֹת הַכֵּלִים, וְלֹא בְשׁוּלֵי הַמַּחַץ, וְלֹא בִמְגוּפַת הֶחָבִית, וְלֹא בְחָפְנָיו,

מִפְּנֵי שֶׁאֵין מְמַלִּין, וְאֵין מְקַדְּשִׁין וְאֵין מַזִּין מֵי חַטָּאת אֶלָּא בַכֶּלִי.

אֵין מַצִּילִין צָמִיד פָּתִיל, אֶלָּא כֵלִים, שֶׁאֵין מַצִּיל מִיַּד כְּלִי חֶרֶשׂ אֶלָּא כֵלִים.

(ו) בֵּיצַת הַיּוֹצְרִין - כְּשֵׁרָה. רְבִּי יוֹסֵה פוֹסֵל.

ביצת היוצר היא כלי מחרס שאינו גמור. היו שמצאו שימוש גם לקליפת ביצת תרנגולת, וראו שבת ב, ד. אבל לא כולם מסכימים להגדיר את הביצים הלו "כלי". וראו רשימת כלים נוספים שאין מקדשים מהם בתוספתא ה, ו.

בֵּיצַת תַּרְנְגֹלֶת; רְבִּי מֵאִיר וּרְבִּי יְהוּדָה מַכְשִׁירִין, וַחֲכָמִים פּוֹסְלִין.

חטיבה IV: השוקת לקידוש

(ז) הַשֹּׁקֶת שֶׁבַּסֶּלַע - אֵין מְמַלִּין בָּהּ, וְאֵין מְקַדְּשִׁין בָּהּ, וְאֵין מַזִּין מִמֶּנָּה,

אם חצב שוקת בסלע – אינה כלי, ולכן אין לקדש בה מים ולהזות ממנה, וכן אינה כלי לעניין צמיד פתיל (משנה ה) ולעניין פסילת המקוה (מקואות ד, ה. שם חוזרת המשנה.)

אבל אם חיבר כלי לסלע – הוא נשאר ככלי לכל העניינים הללו.

אם יש בתחתית הכלי חור – אינו נחשב כלי.

אם החור מהצד, ותחתיו יש מספיק מים – הוא ככלי.

אם המים הגיעו לשוקת בגלל טיט שהיה באמה - המים פסולים, אבל ראו תוספתא ה, ז, שר' אליעזר מכשיר.

כלי מטיט (בוץ) אינו כלי, ולכן אם עשה את קירות השוקת מטיט – אינה כלי, אבל אם הטיט היה מחובר היטב לשוקת ואין לשברו ממנה – הוא נחשב חלק ממנה וכשר.

וְאֵינָה צְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וְאֵינָה פוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

הָיְתָה כֶלִי, וְחִבְּרָהּ בַּסִּיד - מְמַלִּין בָּהּ, וּמְקַדְּשִׁין בָּהּ, וּמַזִּין מִמֶּנָּה,

וּצְרִיכָה צָמִיד פָּתִיל, וּפוֹסֶלֶת אֶת הַמִּקְוֶה.

נִקָּבָה מִלְּמַטָּן וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט - הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ פְּסוּלִין, מִפְּנֵי שֶׁאֵינָן עֲגֻלִּין כֶּלִי;

מִן הַצַּד וּפְקָקָהּ בִּסְמַרְטוּט - הַמַּיִם שֶׁבְּתוֹכָהּ כְּשֵׁרִים, מִפְּנֵי שֶׁהֵם עֲגֻלִּין כֶּלִי.

עָשׁוּ לָהּ עֲטָרָה שֶׁלַּטִּיט, קירות מבוץ וְהָלְכוּ הַמַּיִם לְשָׁם - פְּסוּלִין;

אִם הָיָה בָרִיא כְּדֵי שֶׁיִּנָּטֵל עִמָּהּ - כְּשֵׁרִין.

(ח) שְׁתֵּי שְׁקָתוֹת שֶׁבְּאֶבֶן אַחַת;

שני כלים שעשאם שקתות סמוכות, וקידש מי חטאת באחד מהם – מי השני קדושים אם יש חיבור ביניהם כדין מקואות: בחור המחבר ביניהן בגודל שפופרת הנוד או בהשקה מעל לקיר המפריד, והשוו מקואות ו, ז.

קִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן - הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה אֵינָן מְקֻדָּשִׁין.

וְאִם הָיוּ נְקוּבוֹת זוֹ לָזוֹ כִשְׁפוֹפֶרֶת הַנּוֹד, אוֹ שֶׁהָיוּ הַמַּיִם צָפִין עַל גַּבֵּיהֶן, אֲפִלּוּ כִּקְלִפַּת הַשּׁוּם;

קִדֵּשׁ אֶת אַחַת מֵהֶן - הַמַּיִם שֶׁבַּשְּׁנִיָּה מְקֻדָּשִׁין.

(ט) שְׁתֵּי אֲבָנִים שֶׁהִקִּיפָן שקירבן זוֹ לָזוֹ וַעֲשָׂאָן שֹׁקֶת, וְכֵן שְׁתֵּי עֲרֵבוֹת, וְכֵן שֹׁקֶת שֶׁנֶּחְלָקָה;

אם הכלי מורכב מכמה כלים שאינם מחוברים היטב זה לזה – אינו כלי, וראו גם בסוף משנה ז.

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם בשוקת, בין האבנים - אֵינָן מְקֻדָּשִׁים.

עֲשָׂאָן בַּסִּיד אוֹ בַגִּפְּסֵיס, וְהֵן יְכוּלוֹת לְהִנָּטֵל כְּאַחַת; חיבר אותן בסיד או בגבס, ואם מרימים אחת השניה עולה איתה

הַמַּיִם שֶׁבֵּינֵיהֶם - מְקֻדָּשִׁים.