ביאור:בבלי קידושין פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

( עבודה בהתהוות. יש להשלים כאן )

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת קידושין: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו עז עח עט פ פא פב | [[קידושין {{{2}}} א|הדף המהדורה הרגילה]]

---

...הפרק הקודם

אודות הגמרא המבוארת

המקור עובד מטקסטים
באדיבות האתר "גמרא נוחה",
על שם נפתלי וחנה הולנדר
ובהשוואה למקורות מקוונים נוספים

גמרא נוחה - בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

• מגמרא נוחה: רש"י, חלק מההפניות למקורות, וחלק מההסברים המורחבים
• דיבורי המתחיל (רש"י): במקום שנמצאים - הוכנסו ידנית לפי ש"ס וילנא
• מילים עם קו מתחתם – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
• ראו גם מילון ארמי – עברי בויקימילון
• הסברים נוספים ללא שם: הוכנסו על ידי הויקיעורכים העורכים את הדף.
• תבנית ב - מציגה פירושים לגמרא המבוססים בעיקר על המפרשים שטיינזלץ ושוטנשטיין.

פרק שלישי - האומר

משנה א - האומר לחבירו צא וקדש לי

משנה:

הבטחה מול ביצוע בקידושי אשה

השליח שקידש

האומר לחבירו "צא וקדש לי אשה פלונית",

והלך - וקדשה לעצמו:

מקודשת לשני.

הבטיח לקדש 'לאחר שלשים יום'

וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום"

ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום:

מקודשת לשני,

בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה.

הבטיח לקדש 'לאחר שלשים יום' קידושין שיחולו מעכשיו

- "מעכשיו ולאחר שלשים יום",

ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום:

מקודשת ^{רש"י ?:לשניהם} ואינה מקודשת. ^{רש"י ?:דאסורה לשניהם, אלא אם כן נתן האחד גט ולאדם אחר אסורה עד שיתנו שניהם גט; ובגמרא פליגי בה ומפרש טעמא.}

בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה^{רש"י ?:שמא אינן קדושין; ובת כהן לישראל נמי לא תאכל בתרומת בית אביה, שמא הוו קידושין, וזר פוסל בקדושין את בת כהן מן התרומה} .

גמרא על משנה א

גמרא:

הרמאות של השליחים

האומר לחבירו "צא וקדש...":

תנא:

מה שעשה - עשוי,

אלא - שנהג בו מנהג רמאות.

ותנא דידן?

'הלך' - 'והלך' פירוש גמרא נוחה:מלה מיותרת, והיה די לומר: 'וקדשה' נמי,

דקתני: הלך ברמאות.

מאי שנא הכא דקתני 'האומר לחבירו'

דף נט עמוד א

ומאי שנא התם ^{רש"י ?:בפרק 'האיש מקדש'} דקתני 'האומר לשלוחו...' ^{רש"י ?:"צא וקדש לי אשה פלונית במקום פלוני" והלך וקדשה במקום אחר - אינה מקודשת} ' ^{רש"י ?:מאי שנא התם דנקט לשון שליחות: ששלחו לשם כך, והכא נקט 'חברו' - שלא שלחו לשם כך, אלא אם יזדמן לו במקום פלוני דרך אצְלָהּ} ?

הכא רבותא קא משמע לן,

והתם רבותא קא משמע לן:

הכא - רבותא קא משמע לן:

דאי תנא 'שלוחו' -

הוה אמינא:

שלוחו - הוא דהוי רמאי, דסמכה דעתיה: סבר - 'עבד לי שליחותי',

אבל חבירו - דלא סמכה דעתיה: אימא - לא ליהוי רמאי...

התם - רבותא קא משמע לן:

דאי תנא 'האומר לחבירו' -

הוה אמינא:

חבירו - הוא דכי קדשה, במקום אחר אינה מקודשת: דסבר ^{רש"י ?:האי משלח} - לא טרח^{רש"י ?:האי שליח לבקשה לי במקום אחר, ולא סמכה דעתיה לשוויה שליח אלא באותו מקום} ,

אבל שלוחו - דטרח: אימא 'מראה מקום הוא לו'^{רש"י ?:"אם תמצאנה שם קדשנה לי שם, ואיני מטריחך למקום אחר"; ומיהו אם עבד - עבד} .

קא משמע לן.

סוגיא: התקדשה לאב (רבין 'החסיד') במקום לבן

רבין חסידא המכונה 'החסיד' - אזיל לקדושי ליה איתתא לבריה,

קידשה לנפשיה.

והתניא:

מה שעשה - עשוי,

אלא שנהג בו מנהג רמאות?

לא יהבוה ניהליה. ^{רש"י ?:לא רצו ליתנה לצורך בנו}

- ^{רש"י ?:ומקשינן:} איבעי ליה לאודועי? ^{רש"י ?:להוציא עצמו מן מנהג רמאות}

סבר: אדהכי והכי - אתא איניש אחרינא מקדש לה.

סוגיא: רב השליח (של רבה בר בר-חנה) שקנה הקרקע בעצמו

רבה בר בר חנה - יהיב ליה זוזי לרב,

אמר "זבנה ניהלי להאי ארעא" -

אזל זבנה לנפשיה.

והתניא

מה שעשה - עשוי,

אלא שנהג בו מנהג רמאות?

באגא דאלימי - הוה ליה. ^{רש"י ?:בקעה של בעלי זרוע היתה, ולא יניחו לכל אדם לקנות קרקע אצלם}

לרב - נהגי ביה כבוד,

לרבה בר בר חנה - לא נהגי ביה כבוד.

איבעי ליה לאודועי?

סבר: אדהכי והכי - אתא איניש אחרינא זבין לה.

סוגיא: רבי אבא שקנה קרקע שרב גידל התעניין בה

רב גידל - הוה מהפיך בההיא ארעא. ^{רש"י ?:מחזר עליה לקנותה}

אזל רבי אבא - זבנה.

אזל רב גידל, קבליה ^{רש"י ?:קָבַל עליה: סיפר דברי צעקתו} לרבי זירא.

אזל רבי זירא וקבליה - לרב יצחק נפחא.

אמר ליה: המתן עד שיעלה אצלנו לרגל. ^{רש"י ?:כשדורשין בהלכות הרגל היו מקבלין פני הרב}

כי סליק – אשכחיה:

אמר ליה: 'עני מהפך בחררה ^{רש"י ?:מחזר אחריה לזכות בה מן ההפקר או שיתננה לו בעל הבית} , ובא אחר ונטלה הימנו' – מאי?

אמר ליה: נקרא רשע! ^{רש"י ?:שיורד לחיי חבירו}

- ואלא מר, מאי טעמא עבד הכי?!

אמר ליה: לא הוה ידענא. ^{רש"י ?:שרב גידל מתעסק בה}

- השתא נמי: ניתבה ניהליה מר!

אמר ליה: זבוני - לא מזבנינא לה, דארעא קמייתא היא ^{רש"י ?:זו היא לי ראשונה שלקחתי מעולם} , ולא מסמנא מילתא ^{רש"י ?:אינה סימן טוב שימכור אדם מקחו הראשון} .

אי בעי במתנה – נישקליה.

כז עֹכֵר בֵּיתוֹ - בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה. (וראה ביאור:משלי טו כז (משלי טו:כז)

רב גידל - לא נחית לה: דכתיב "...ושונא מתנות יחיה".

רבי אבא - לא נחית לה: משום דהפיך בה רב גידל!

לא מר נחית לה ולא מר נחית לה,

ומיתקריא "ארעא דרבנן ^{רש"י ?:הפקר לתלמידים} ".

סוגיא: כח ביטול של מחשבה, דיבור ומעשה

(כנראה הכוונה למשנתנו: ...וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני, בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה.
"מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת, בת ישראל לכהן או בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה.

וכן האומר לאשה התקדשי לי כו':

כשהגיע זמן ההבטחה

לא בא אחר וקידשה בתוך שלשים –

מהו?

רב ושמואל דאמרי תרוייהו:

מקודשת - ואף על פי שנתאכלו המעות. ^{רש"י ?:בתוך שלשים יום דכי בעו קידושין למיחל ליתנייהו למעות אפילו הכי חיילי}

מאי טעמא?

הני זוזי - לא למלוה דמו ^{רש"י ?:דנימא 'המקדש במלוה אינה מקודשת'} , ולא לפקדון דמו ^{רש"י ?:דנימא: אם לא נשתייר בה שוה פרוטה - אינה מקודשת, כדאמר ב'האיש מקדש' (לעיל מז,א) "התקדשי לי בפקדון" והלכה ומצאתו שנגנב או שנאבד - אם נשתייר בו שוה פרוטה מקודשת כו'} :

לפקדון לא דמו:

פקדון - ברשותא דמרא קא מתאכלי,

והני - ברשותא דידה קא מתאכלי.

למלוה נמי לא דמו:

מלוה - להוצאה ניתנה ^{רש"י ?:מקמי דניתחלי קידושין, וכי אמר לה "התקדשי לי בה" - לאו דידיה היא, ולאו מידי יהיב לה} ,

הני - בתורת קידושין יהבינהו ניהלה ^{רש"י ?:אבל אלו לא ניתנו לה להוציאן, אלא על מנת שתתקדש בהן; ולהכי: כי אכלה - דידה אכלה, ולכי מטא זמנא מקדש} .

דיבור מבטל דיבור (הגיע זמן ההבטחה, אך האשה חזרה בה)

לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה ^{רש"י ?:בתוך שלשים אמרה 'אי אפשי בהן [בקידושין]'} –

מהו?

רבי יוחנן אמר: חוזרת: אתי דיבור - ומבטל דיבור.

ריש לקיש אמר: אינה חוזרת: לא אתי דיבור - ומבטל דיבור.

השוואה לסוגיית ביטול שליח לתרומה

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש:

'^{רש"י ?:האומר לשלוחו "צא ותרום"} ...ביטל ^{רש"י ?:וחזר ובטלו מלהיות שלוחו, או בפניו או שלא בפניו} :

אם עד שלא תרם - ביטל:

אין תרומתו תרומה'.

והא הכא - דדיבור ודיבור הוא, וקאתי דיבור - ומבטל דיבור?

שאני נתינת מעות ליד אשה,

דכי מעשה דמו ^{רש"י ?:ואף על פי שלא חלו מיד - הוי מעשה, מיהא לחול אחר שלשים; והא דקרי ליה 'דיבור': משום דלאו מעשה ממש הוא} ,

ולא אתי דיבור - ומבטל מעשה.

השוואה לביטול שליח של גט

איתיביה:

'השולח גט לאשתו והגיע בשליח (גיטין פרק ד' משנה א) ^{רש"י ?:רבותא אשמועינן: אף על פי שלא יצא אחריו לשם כך, אלא שפגע בו, ואמר לו "הרי בטל", ולא אמרינן לצעורי בעלמא קא מכוין; והכי מפורשת בפרק 'השולח'} ,

או - ששלח אחריו שליח ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא":

הרי זה בטל.

והא - נתינת גט ליד שליח - דכי נתינת מעות ליד אשה דמי,

וקתני 'הרי זה בטל'?

התם נמי:

כל כמה דלא מטא גיטא לידה ^{רש"י ?:ליד האשה} 'דיבור ודיבור' הוא ^{רש"י ?:לאו מידי הוא} -

אתי דיבור ומבטל דיבור.

השוואה ל'מחשבות טומאה' - המאפשרות לכלי לקבל טומאה

איתיביה ריש לקיש לרבי יוחנן:

'כל הכלים ^{רש"י ?:כגון גולמי כלים דאמר ב'הכל שוחטין' (חולין כה,א): כל שעתיד לשוף, לשבץ, ולגרר; ואמר התם דאכתי חסרון מלאכה הוא, וטהורים; ואם חישב עליה שלא לשוף ושלא לשבץ}

...יורדין לידי טומאתן במחשבה, ^{רש"י ?:הביאתו מחשבה זו לידי גמר מלאכה מכאן ולהבא}

ואין עולים מידי טומאתן אלא בשינוי מעשה. ^{רש"י ?:שיעשה בה מעשה לקלקלם: שישברם או ינקבם, וכן: עד שלא יקבלו טומאה - אין עולין מתורת קבלת טומאה שירדו במחשבה זו, אלא בשינוי מעשה: עד שיתחיל לשוף לשבץ ולגרר}

דף נט עמוד ב

מעשה - מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה, ^{רש"י ?:התחיל לשוף - ביטל מהם תורת גמר מלאכה לשם כלי, בין שירד להו על ידי מעשה: שהחליקן וגילה דעתו שאין מחוסרין עוד תיקון, בין שירד להו על ידי מחשבה}

מחשבה - ^{רש"י ?:חישב עליהן לשוף לשבץ אחר שחישב עליהן שלא לשוף שלא לשבץ} אין מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה. ^{רש"י ?:אין יוצאין מידי מחשבתן הראשונה}

בשלמא - מיד מעשה לא מפקה, דלא אתי דיבור ומבטל מעשה.

אלא - מיד מחשבה מיהא תפיק?

שאני מחשבה דטומאה - דכי מעשה דמי ^{רש"י ?:דרחמנא קרייה מעשה}

וכדרב פפא:

לח וְכִי יֻתַּן מַיִם עַל זֶרַע וְנָפַל מִנִּבְלָתָם עָלָיו: טָמֵא הוּא לָכֶם. (ראה: ביאור פרשת החיות הטהורות והטמאות) (ויקרא יא:לח)

דרב פפא רמי: כתיב ...כי יתן (ויקרא יא לח) ^{רש"י ?:והיינו בידים} , וקרינן 'כי יוּתן';

הא כיצד?

כי יותן - דומיא ד'כי יתן':

מה יתן - דניחא ליה,

אף יותן - דניחא ליה פירוש גמרא נוחה: כלומר: שמחשבה להכשר קבלת טומאה – יש לה תוקף מיוחד, כפי שמלמד רב פפא. ^{רש"י ?:ואף על גב דמחשבה בעלמא הוא, דאפילו נפלו ממילא וניחא ליה - הוי הכשר, ומיקרי 'כי יותן'}

גרסת רב זביד: מחשבה דיבור ומעשה - וכוחם לבטל פעולה

רב זביד מתני להא שמעתתא ^{רש"י ?:דרבי יוחנן וריש לקיש} אהא ^{רש"י ?:משנה היא לקמן בפרק בתרא (קידושין פ"ד מ"ט)} :

וכן היא - שנתנה רשות לשלוחה לקדשה,

והלכה היא - וקדשה את עצמה:

אם שלה קדמו -קידושיה קידושין,

ואם של שלוחה קדמו - אין קידושיה קידושין.

לא קדשה את עצמה - וחזרה בה ^{רש"י ?:בין בפני שליח בין שלא בפניו} – מהו?

רבי יוחנן אמר: חוזרת.

וריש לקיש אמר: אינה חוזרת ^{רש"י ?:ולקמן מותבינן ליה מהא דהשולח גט} .

רבי יוחנן אמר חוזרת: אתי דיבור - ומבטל דיבור.

ריש לקיש אמר אינה חוזרת: לא אתי דיבור - ומבטל דיבור.

השוואה לביטול שליחות של תרומה

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש:

ביטל...

אם עד שלא תרם - ביטל:

אין תרומתו תרומה?

אמר רבא:

הכא במאי עסקינן - כגון שקדם בעל הבית ותרם את כריו, דהוה ליה מעשה.

השוואה ל'מחשבות טומאה' - המאפשרות לכלי לקבל טומאה

איתיביה ריש לקיש:

כל הכלים - יורדים לידי טומאתן במחשבה,

ואין עולין מטומאתן - אלא בשינוי מעשה. (מסכת כלים פרק כה משנה י)?

מעשה - מוציא מיד מעשה ומיד מחשבה,

מחשבה - אינה מוציאה לא מיד מעשה ולא מיד מחשבה!

בשלמא מיד מעשה לא מפקה: לא אתי דיבור ומבטל מעשה,

אלא מיד מחשבה מיהא תפיק?

אמר ליה: שאני מחשבה דטומאה - דכי מעשה דמי.

וכדרב פפא:

דרב פפא רמי:

כתיב 'כי יתן' וקרינן 'כי יותן' - הא כיצד?

- 'כי יותן' דומיא ד'יתן':

מה 'יתן' דניחא ליה - אף 'יותן' נמי דניחא ליה.

קושיה משליח של גט ומסקנת הסוגיא

איתיביה רבי יוחנן לריש לקיש:

השולח גט לאשתו - והגיע בשליח,

או ששלח אחריו שליח - ואמר לו "גט שנתתי לך בטל הוא":

הרי זה בטל (גיטין פרק ד' משנה א)?

תיובתא דריש לקיש – תיובתא.

והילכתא - כוותיה דרבי יוחנן, ואפילו בקמייתא! ^{רש"י ?:גבי מתניתין: לא בא אחר וקידשה, וחזרה בה - קיימא לן הילכתא כרבי יוחנן דאתי דיבור ומבטל דיבור} ,

ואף על גב דאיכא למימר:

שאני נתינת מעות ליד אשה - דכמעשה דמי,

- אפילו הכי: אתי דיבור - ומבטל דיבור.

קשיא הילכתא אהילכתא?!

אמרת - הילכתא כרבי יוחנן,

וקיימא לן הילכתא כרב נחמן:

דאיבעיא להו:

מהו שיחזור ויגרש בו? ^{רש"י ?:בגט, לאחר שאמר לשליח "גט שנתתי לך בטל הוא"}

רב נחמן אמר: חוזר ומגרש בו.

רב ששת אמר: אינו חוזר ומגרש בו,

וקיימא לן הילכתא כותיה דרב נחמן!

נהי דבטליה מתורת שליח - מתורת גט לא בטליה.

סוגיא: תקופת תוקף הקידושין

משנתנו: וכן האומר לאשה "הרי את מקודשת לי לאחר שלשים יום", ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת לשני, בת ישראל לכהן - תאכל בתרומה.
"מעכשיו ולאחר שלשים יום" ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת, בת ישראל לכהן, או בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה.

מקודשת לשני...:

אמר רב: מקודשת - לעולם ^{רש"י ?:אין בטלין לאחר שלשים, שהרי ניתן לה זמן לחול בתוך שלשים שיהו כולן פנויין מקידושי ראשון}

ושמואל אמר: מקודשת עד שלשים יום. לאחר שלשים יום - פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון ^{רש"י ?:לקמן פריך עלה רב חסדא} .

יתיב רב חסדא וקא קשיא ליה: קידושי שני - במאי פקעי?

אמר ליה רב יוסף: מר - ארישא ^{רש"י ?:דמתניתין: דלא אמר "מעכשיו"} מתני לה ^{רש"י ?:להך פלוגתא} , וקשיא ליה, ^{רש"י ?:ומשום הכי קשיא ליה למר מאי דקשיא ליה}

רב יהודה - אסיפא מתני לה, ולא קשיא ליה.

מעכשיו ולאחר שלשים יום [ובא אחר וקידשה בתוך שלשים יום - מקודשת ואינה מקודשת: בת ישראל לכהן או בבת כהן לישראל לא תאכל בתרומה]: אמר רב: מקודשת [ואינה מקודשת27] לעולם ^{רש"י ?:ואפילו לאחר שלשים עומדת בספק קידושי שניהם, ואסורה לשניהם בלא גט האחד, כדמפרש טעמא לקמן} ; ושמואל אמר: מקודשת [ואינה מקודשת27] אלא עד שלשים יום ^{רש"י ?:אינה בספיקא אלא עד שלשים יום שמא ימות הראשון ולא יגמרו הקדושין ונמצאו קדושי שני חיילי למפרע} ; לאחר שלשים פקעי קידושי שני וגמרי קידושי ראשון;

לרב מספקא ליה ^{רש"י ?:האי 'לאחר שלשים'} : אי תנָאָה הואי ^{רש"י ?:"אם לא אחזור בי בתוך שלשים יהיו קדושין מעכשיו"} אי חֲזָרָה הואי ^{רש"י ?:ממאי דקאמר "מעכשיו", וקאמר: איני אומר מעכשיו אלא התקדשי לי לאחר שלשים"; הילכך לעולם היא בספיקא: דאי הוי תנאה - קידושי ראשון חיילי, קידושי שני לא חיילי; ואם חזרה - הוי קידושי שני חיילי, קידושי ראשון לא חיילי} ; לשמואל פשיטא ליה דתנאה הואי ^{רש"י ?:הילכך כל שלשים יום הוו קידושין תלוין שמא יחזור בו; משלשים ואילך גמרו} .

ובפלוגתא דהני תנאי, דתניא: '"מהיום ולאחר מיתה" - גט ואינו גט דברי חכמים ^{רש"י ?:מספקא ליה: האי "ולאחר מיתה" אי הוי תנאה: "מהיום יהיה גט אם אמות", ולכשימות נמצא גט למפרע מאותו יום; אי חזרה הוי, וחזר בו מ'מהיום', ואמר "זה גיטך לאחר מיתה" - ולא אמר כלום, דאין גט לאחר מיתה, דכיון דמית - היכי מגרש?} ; רבי אומר: כזה גט ^{רש"י ?:דתנאה הוי} .'

ונימא רב 'הלכה כרבנן' ונימא שמואל 'הלכה כרבי'?

צריכא: דאילו אמר רב 'הלכה כרבנן' הוה אמינא: התם ^{רש"י ?:הוא דאיכא לספוקי ולמימר 'חזרה הוי', משום} דלרחוקה קאתי ^{רש"י ?:וקשה בעיניו לרחקה ולגרשה, ולהכי הדר ביה מ'מעכשיו'} אבל הכא - דלקרובה קאתי ^{רש"י ?:כל מה דמצי לקרובה מקרב לה, וכי אמר 'לאחר שלשים' לא הדר ביה מ'מעכשיו'} אימא מודה ליה לשמואל דתנאה הואי!? [ולכן קא משמע לן דלא מודה]; ואי אמר שמואל 'הלכה כרבי' הוה אמינא: התם הוא ^{רש"י ?:דאמר 'תנאה הוא, ולא חזרה'} : ^{רש"י ?:דאדם יודע} דאין גט לאחר מיתה ^{רש"י ?:ומידי דכדי לא עביד איניש דאמר} , אבל הכא - דיש קידושין לאחר שלשים ^{רש"י ?:אם לא קדשה אחר בנתיים} - אימא מודי ליה לרב ^{רש"י ?:דילמא הוי חזרה, דלא רצה לקדשה מעכשיו שמא דעתו על אחרת, וימלך בתוך שלשים יום} !? צריכא ^{רש"י ?:קמשמע לן} .

אמר אביי: ולטעמיה דרב ^{רש"י ?:דמספקא ליה בחזרה ותנאה} , בא אחד ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר שלשים יום", ובא אחר ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרים יום" ^{רש"י ?:שכלו של שני בתוך של ראשון, ואם דראשון חזרה הוו - להו דשני קידושין, דהא ראשון הדר ביה מ'מעכשיו'} ,

ובא אחר ואמר לה "הרי את מקודשת לי מעכשיו ולאחר עשרה ימים" ^{רש"י ?:והוא הדין בהאי אחֵר, אם קדשה סתם, הואיל ולא בא אחר אחריו - מה לי ולתנאו? אלא סידרא נקט ותנא} - מראשון ומאחרון צריכה גט, מאמצעי אינה צריכה גט! מה נפשך: אי תנאה הואי דקמא – קידושי, דהנך לאו קידושי; אי חזרה הואי: דבתרא – קידושי ^{רש"י ?:דבתרא הוו קידושין, שלא בא אחר אחריו, וגמרו קידושין לאחר עשרה} , דהנך לאו קידושי!

פשיטא!?

מהו דתימא האי לישנא משמע תנאה ומשמע חזרה ^{רש"י ?:שתי לשונות במשמע: יש אומרה בלשון תנאי, ויש אומרה בלשון חזרה, ואיכא למימר להאי 'תנאה' ולהאי 'חזרה'} , ותיבעי גיטא מכל חד וחד ^{רש"י ?:דלמא קמא לחזרה מכוין, וחָלו של שני, ושני לתנאה איכוון, ושלו קיימין, ואין של ראשון ושל אחרון קידושין, ובעיא גיטא מאמצעי; ואיכא למימר דקמא תנאה, ושלו קיימין; ואיכא למימר דכולהו חזרה, ושל אחרון לבד קיימין} - קא משמע לן ^{רש"י ?:דלאו תרוייהו משתמעי מינה, אלא ספק תנאה ספק חזרה, ואי תנאה הוא - לכולהו הוי תנאה, ואין לשון חזרה כלל; ואי חזרה הוי - לא הוה ביה לישנא דתנאה כלל, וממה נפשך אמצעי לא הוו קידושין} .

עולא אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסין בה; וכן אמר רבי אסי אמר רבי יוחנן: אפילו מאה תופסין בה.

אמר ליה רב משרשיא בריה דרב אמי לרבי אסי: אסברה לך טעמא דרבי יוחנן ^{רש"י ?:דהא ליכא למימר טעמא דרבי יוחנן משום דקסבר שתי לשונות במשמע, ומספקא ליה לגבי האי גברא בתנאה ולגבי האי בחזרה, דאם כן לא שייך למיתני 'תופסין': דאין תפיסה אלא באחד מהן, ואנן הוא דלא ידעינן הי נינהו; ומדקתני 'תופסין' משמע דסבירא ליה שיש בה צד קידושין לכולהו} : שוו נפשיה כי שרגא דליבני, דכל חד וחד רוחא לחבריה שבק ^{רש"י ?:המסדר לבינים ורחב כולן שוה אינו מסדר ממש זו על זו דא"כ הרי שורה החיצונה נופלת וחבירתה אחריה אלא מסדר תחילה זו אצל זו וחוזר ומסדר עליה שורה אחרת ונותן החיצונה משוכה לחוץ כדי שישאר ריוח בתחתונה להיות שניה יושבת מקצת עליה ומקצת על שאצלה ונשאר ריוח גם בשניה להיות שלישית מקצת עליה וכן כולם; הכא נמי כל אחד מצא מקום זמן פנוי לקדושין ותפסו כולן לאוסרה} .

מתיב רב חנינא [גיטין פ"ז מ"ג]: '"מהיום ולאחר מיתה" - גט ואינו גט, ואם מת - חולצת ^{רש"י ?:שמא אינו גט, וזקוקה ליבם} , ולא מתייבמת ^{רש"י ?:שמא גט הוא, והויא לה גרושת אחיו, והרי היא לו בכרת, שאין עליה זיקת יבום} ': בשלמא לרב - מסייעא ליה; לשמואל נמי: הא מני - רבנן היא ^{רש"י ?:דמספקא להו אי תנאה אי חזרה} , ואנן דאמרי כרבי; אלא לרבי יוחנן, דאמר שיורא הוי, כל גיטא דמשייר בה ולא כלום הוא ^{רש"י ?:דרחמנא אמר [דברים כד,א: וכתב לה ספר כריתות} , יבומי מייבם!

אמר רבא: גט להוציא ומיתה להוציא: מה ששייר גט - גמרתו מיתה.

אמר ליה אביי: מי דמי? גט מוציאה מרשות יבם - מיתה מכנסה לרשות יבם!

אלא אמר אביי: התם - טעמא מאי? - גזירה משום [גיטין פ"ז מ"ג] '"מהיום אם מתי" ^{רש"י ?:פשיטא לן דתנאה הוא} הרי זה גט' ^{רש"י ?:והוי גיטא למפרע לכשימות, ואינה צריכה חליצה משימות} '.

ונגזור "מהיום אם מתי" דתחלוץ, אטו '"מהיום ולאחר מיתה"' ^{רש"י ?:דפשיטא לרבי יוחנן דשיורא הוא, ולא הוי גט כלל} ?

^{רש"י ?:ומשני:} אם אתה אומר חולצת - מתייבמת ^{רש"י ?:אם אתה מצריכה חליצה אתו נמי ליבומה, דאמר: מדאצרכוה חליצה - קים להו לרבנן דלאו גיטא הוא, ואתו לייבומי גרושה והיא בכרת} !

^{רש"י ?:ופרכינן:} הכא נמי ^{רש"י ?:במהיום ולאחר מיתה - ניחוש דלמא אתי ליבומה:} אם אתה אומר חולצת מתייבמת!

^{רש"י ?:ומשני:} תתייבם ואין בכך כלום ^{רש"י ?:דגיטא דשייר ביה לאו גיטא הוא כלל} ; ^{רש"י ?:והא דקתני 'לא מתייבמת'} חששא דרבנן הוא ^{רש"י ?:דגזרו אטו "מהיום אם מתי".}

'אחזקה דיבם מוקמינן לה' לא שייך למיתני הכא, אלא ביבמות, גבי מילתא אחריתי דמשום ספיקא, בפרק 'ארבע אחין' ^{רש"י ?:יבמות לא,א} ; אבל הכא - דאפילו ספיקא ליכא - לא בעי חזקה, דהא ודאי יבמה היא .

משנה:

האומר לאשה "הרי את מקודשת לי ^{רש"י ?:בפרוטה זו} על מנת שאתן לך מאתים זוז" - הרי זו מקודשת והוא יתן;

"על מנת שאתן לך מכאן ועד שלשים יום": נתן לה בתוך שלשים - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת.

"על מנת שיש לי מאתים זוז" - הרי זו מקודשת ויש לו;

"על מנת שאראך מאתים זוז" - הרי זו מקודשת, ויראה לה; ואם הראה על השלחן - אינה מקודשת ^{רש"י ?:והכי פירושה: ואם היה שולחני, והראה לה מעות שאינן שלו והם על שלחן שלפניו - אינה מקודשת, דלא נתכוונה זו אלא לראות משלו} .

גמרא:

איתמר: רב הונא אמר: 'והוא יתן' ^{רש"י ?:לכשירצה, וקידושין חלין למפרע משעת קידושין; ומיהו מודה רב הונא דאם מת קודם שניתנו - אינה צריכה חליצה, שהרי לא קיים תנאו}  ; רב יהודה אמר 'לכשיתן':

רב הונא אמר 'והוא יתן': תנאה הוי, מקיים תנאה ואזיל; רב יהודה אמר 'לכשיתן': לכי יהיב הוו קידושי, השתא מיהא לא הוו קידושי.

מאי בינייהו?

איכא בינייהו שפשטה ידה וקבלה קידושין מאחר ^{רש"י ?:קודם שיקיים תנאו, ואחר כך עמד זה וקיים תנאו} : לרב הונא לא הוו קידושי ^{רש"י ?:לא הוו קידושי שני קידושין, דהא גמרו קידושי ראשון למפרע} ; לרב יהודה הוו קידושי ^{רש"י ?:הוו קידושי שני קדושין, שהרי הראשון לא נתכוון לקדשה בפרוטה אלא במאתים זוז; דלית ליה לרב יהודה ב'אומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי', והרי קדמו קידושי שני} ;

ותנן נמי גבי גיטין כי האי גוונא [גיטין פ"ז מ"ה]: 'האומר לאשה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" - הרי זו מגורשת, והיא תתן';

איתמר: רב הונא אמר: והיא תתן, רב יהודה אמר: לכשתתן:

רב הונא אמר 'והיא תתן' - תנאה הוי, מקיימא תנאה ואזלה; רב יהודה אמר: 'לכשתתן': לכי יהיבה ליה - הוא דהוי גט, השתא מיהא לא הוי גט.

דף ס עמוד ב=

מאי בינייהו ^{רש"י ?:על כרחיך לרב הונא נמי אסורה לינשא עד שתתן, שמא לא יתקיים התנאי, וגט בטל, ובניה ממזרים} ?

איכא בינייהו שנתקרע הגט או שאבד: לרב הונא הוי גט, לרב יהודה לא הוי גט.

וצריכא [ללמד את שתי המחלוקות: בקידושין ובגירושין]: דאי אשמעינן גבי קידושין - בהא קאמר רב הונא, משום דלקרובה קאתי ^{רש"י ?:ומיהר לקרבה אליו וגמר קידושין בפרוטה שנתן לה} , אבל גירושין - דלרחקה קאתי - אימא מודי ליה לרב יהודה ^{רש"י ?:דלא גמר למיהוי גיטא עד שתתן; אולי יתפייסו בינתיים, שאין אדם ממהר לרחק את אשתו} ; ואי איתמר בהך [גבי גירושין] - בהך קאמר רב הונא ^{רש"י ?:דמגורשת מיד: לא חשש הבעל לעכב גירושיה עד שיקבל המעות} , משום דאיהו לא כסיף ליה למתבעה, אבל הכא - דאיהי כסיפא לה למיתבעיה - אימא מודי ליה לרב יהודה ^{רש"י ?:שהרי לא נתרצית בקידושיה עד שיתן} ? – צריכא.

מיתיבי [תוספתא גיטין פ"ה ה"ה [ליברמן] בסיפא]: '"הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז": אף על פי שנתקרע הגט או שאבד ^{רש"י ?:קודם שנתנה} - הרי זו מגורשת; לאחֵר לא תנשא עד שתתן'; ועוד תניא [תוספתא גיטין פ"ה ה"ה [ליברמן] ברישא]: 'אמר לה "הרי זה גיטך על מנת שתתני לי מאתים זוז" ומת: נתנה ^{רש"י ?:קודם שמת} - אין זקוקה ליבם, לא נתנה - זקוקה ליבם; רבן שמעון בן גמליאל אומר: ננותנת לאחיו או לאביו או לאחד מן הקרובים.' עד כאן לא פליגי אלא דמר סבר '"לי" ולא ליורשיי' ומר סבר 'אפילו ליורשיי', דכולי עלמא מיהא תנאה הוי ^{רש"י ?:ואפילו תנא קמא מודה שאם פירש "על מנת שתתן לי או ליורשיי" שאפילו מת נותנה ליורשיו ופטורה מן החליצה, דהוה ליה גט למפרע משקבלתו} , תיובתא דרב יהודה!

אמר לך רב יהודה: הא מני? - רבי היא, דאמר רב הונא אמר רבי: 'כל האומר "על מנת ^{רש"י ?:כך וכך} " - כאומר מעכשיו דמי', ופליגי רבנן עליה, ואנא דאמרי כרבנן.

גופא אמר רב הונא אמר רבי: כל האומר "על מנת" - כאומר "מעכשיו" דמי.

אמר רבי זירא: כי הוינן בבבל הוה אמרינן: הא דאמר רב הונא 'אמר רבי: כל האומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי' - פליגי רבנן עליה; כי סלקי להתם ^{רש"י ?:כשעליתי לארץ ישראל} אשכחיה לרבי אסי, דיתיב וקאמר לה משמיה דרבי יוחנן: הכל מודים באומר "על מנת" כאומר "מעכשיו" דמי; לא נחלקו ^{רש"י ?:כלומר לא מספקא להו לרבנן אי תנאה אי חזרה} אלא "מהיום ולאחר מיתה", והתניא ^{רש"י ?:בניחותא} : '"מהיום ולאחר מיתה": גט ואינו גט, דברי חכמים; רבי אומר: כזה גט.'

ולרב יהודה דאמר ב'על מנת' נמי פליגי - אדמיפלגי ב"מהיום ולאחר מיתה" - ניפלגי ב'על מנת'?

להודיעך כח דרבי, ד'מהיום ולאחר מיתה' נמי הרי זה גט.

וניפלגי ב'על מנת', להודיעך כח דרבנן?

כח דהיתירא עדיף.

"על מנת שאתן לך מכאן [ועד שלשים יום": נתן לה בתוך שלשים - מקודשת, ואם לאו - אינה מקודשת]:

פשיטא ^{רש"י ?:דאם לא נתן לה בתוך שלשים אינה מקודשת}  ?

מהו דתימא לאו תנאה הוא ^{רש"י ?:ולא קפדה אשלשים יום} ולזרוזיה קאמר - קא משמע לן.

על מנת שיש לי מאתים זוז [הרי זו מקודשת ויש לו]:

^{רש"י ?:'ויש לו' משמע שיש עדים שיש לו, הא לאו הכי אינה מקודשת, ומותרת לאחר; ואמאי?} וניחוש שמא יש לו <ועוד תניא: 'חיישינן שמא יש לו'?>

לא קשיא: הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק ^{רש"י ?:קידושי ודאי הוו אם אנו יודעים שיש לו; ונפקא מינה שאם בא אחר וקידשה - אינה מקודשת; וכי לא ידעינן - חיישינן שמא יש לו, ואינה מותרת לאחֵר; ומיהו צריכה גט מן השני, דשמא לא היו הראשונים קידושין} .

על מנת שאראך מאתים זוז [הרי זו מקודשת ויראה לה, ואם הראה לה על השלחן אינה מקודשת]:

תנא: 'לא נתכונה אלא לראות משלו' ^{רש"י ?:לפיכך אם הראה על השלחן שלפניו, והוא שולחני והמעות אינם שלו - אינה מקודשת} .

'ואם הראה לה על השלחן אינה מקודשת':

- פשיטא!?

לא, צריכא: דאף על גב דנקט דמי בעיסקא ^{רש"י ?:למחצית שכר היו לפניו על שולחנו להחליף ולהשתכר} .

משנה:

"על מנת שיש לי בית כור עפר" ^{רש"י ?:'בית כור': מקום הראוי לזרוע שלשים סאין; וחשבינן לכל סאתים - מאה על חמשים, כחצר המשכן: חמשים על חמשים לבית סאה; ובית כור אלף וחמש מאות אורך על חמישים רוחב; ואם אתה מרבעו תמצאנו מאתים ושבעים ושלשה וה' טפחים על מאתים ושבעים ושלשה וה' טפחים ועוד דבר מועט} הרי זו מקודשת ויש לו.

"על מנת שיש לי במקום פלוני": אם יש לו באותו מקום – מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת.

"על מנת שאראך בית כור עפר" - הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה בבקעה ^{רש"י ?:"הרי ליך בקעה גדולה ובה כמה בתי כורין" - ואין אחד מהן שלו} - אינה מקודשת.

גמרא:

וניחוש שמא יש לו? ועוד תניא: 'חיישינן שמא יש לו'?

לא קשיא: הא בקידושי ודאי הא בקידושי ספק.

למה לי למיתנא גבי ארעא ולמה לי למיתנא גבי זוזי?

צריכא: דאי אשמעינן גבי זוזי - משום ^{רש"י ?:זוזי הוא} דעבידי אינשי דמצנעי, ^{רש"י ?:והתם הוא דחזינא אי יש לו הוו קידושי ודאי, לא חזינא הוו קידושי ספק} , אבל ארעא ^{רש"י ?:אי לא ידעינן דיש לו אפילו קידושי ספק ליכא} – אימא: אי דאית ליה ארעא - קלא אית ליה! - קא משמע לן ^{רש"י ?:מדתננהו גבי הדדי - למימרא דארעא כי זוזי: מה התם יש לו – ודאי, אין לו – ספק, אף קרקע: יש לו – ודאי, אין לו - ספק} .

"על מנת שיש לי במקום פלוני" אם יש לו וכו' [באותו מקום – מקודשת, ואם לאו אינה מקודשת]:

פשיטא!?

מהו דתימא אמר לה "מאי נפקא לך מינה ^{רש"י ?:אם רחוק הוא} , אנא טרחנא ומייתינא ^{רש"י ?:התבואה לביתי} " - קמשמע לן.

על מנת שאראך בית כור עפר [הרי זו מקודשת, ויראנה; ואם הראה בבקעה - אינה מקודשת]:

תאנא: 'לא נתכוונה זו אלא לראות משלו'.

'ואם הראה בבקעה אינה מקודשת':

פשיטא!?

לא, צריכא: דנקיט בדיסתורא ^{רש"י ?:אריסות} .

גבי הקדש תנן:

דף סא עמוד א

[ת"כ בחקתי; ערכין פ"ז מ"א, בבלי כה,א; בבא בתרא קב,ב] 'המקדיש שדהו בשעת היובל ^{רש"י ?:בזמן שהיובל נוהג; שכל שדה אחוזה פדיונו שוה מגזירת הכתוב, אחת יפה ואחת רעה, אבל בזמן שאין היובל נוהג נפדין בשוייָן} נותן ב-זרע חומר שעורים חמשים שקל כסף [ויקרא כז,טז]; היו נקעים ^{רש"י ?:כמין גומות} עמוקים עשרה טפחים או סלעים גבוהים עשרה טפחים אין נמדדין עמה; פחות מכאן נמדדין עמה' והוינן בה: נהי דבהדי ארעא לא קדשו ^{רש"י ?:להיות נמדדים בקרקע שוה להיות קטפרס[1] שלהן נמדד לעלות בחשבון} - נקדשו באפי נפשייהו ^{רש"י ?:להיות נמדדין לפי מה שיש בהן ולא יעלה מדרון שלהן בחשבון} ? וכי תימא: כמה דלא הוי בית כור לא חשיב – ורמינהו: '"שדה" מה תלמוד לומר ^{רש"י ?:והוה ליה למכתב 'ואם מאחוזתו יקדיש איש וגו', וכתב 'ואם משדה אחוזתו'} ? - לפי שנאמר [ויקרא כז,טז: ואם משדה אחזתו יקדיש איש לה' והיה ערכך לפי זרעו] זרע חומר שעורים בחמשים [שקל כסף], אין לי אלא שהקדיש בענין הזה ^{רש"י ?:כדי זרע חומר שעורים} ; מנין לרבות לתך ^{רש"י ?:חצי כור} , וחצי לתך, סאה, תרקב ^{רש"י ?:חצי סאה} , וחצי תרקב, ואפילו רובע – מנין? תלמוד לומר: "שדה" מכל מקום'?

אמר מר עוקבא בר חמא: הכא בנקעים מלאים מים עסקינן, משום דלאו בני זריעה נינהו ^{רש"י ?:וכתב הכתוב 'זרע', ומידי דלאו בני זריעה נינהו - אינן נפדין בדמים הללו אלא בשוויָה} ; דיקא נמי דקתני דומיא דסלעים [[נראה לי שרש"י לא גרס] גבוהים [עשרה טפחים]] ^{רש"י ?:שסתם סלע אין ראוי לזריעה דקשה הוא} - שמע מינה.

אי הכי - אפילו פחות מיכן נמי!?

הנהו – 'נאגני דארעא' מיקרו ^{רש"י ?:הנקעים קרויין אגנות הקרקע: שהמים מתמצין לתוכן, כמו 'וישם באגנות' רש"י ?:שמות כד,ו} , 'שדרא דארעא' מקרו ^{רש"י ?:מקום הסלעים אין להם שם 'סלעים' לעצמן, אלא על שם הקרקע הם נקראים: 'שידראות הקרקע'} .