ביאור:משנה נגעים פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת נגעים: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

מסכת נגעים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד

---

טקסי ראיית הנגעים וטימואם

חטיבה I: טומאה התלויה בטקס

(א) הַכֹּל מִטַּמִּין בִּנְגָעִין - חוּץ מִן הַגּוֹיִם וְגֵר תּוֹשָׁב. שלא נימול

הנגע אינו טמא בעצמו, אלא מכח התורה; שהרי הגוי אינו טמא.

הכהן מוצג כמכשיר של הרואה, ואין לו שיקול דעת עצמאי. אבל הוא חיוני לטקס הטימוא או הטיהור, ואם אינו מטהר - המצורע לשעבר טמא (ראו תוספתא א, י;) וראו תוספתא שבועות א, ד, שר' עקיבא הסיק מהצורך הזה מסקנה הלכתית.

התפיסה המנמיכה את מעמדו של הכהן משתלבת במגמה הפרושית המכונה "דמוקרטיזציה של הידע", וראו גם הוריות ג, ח, וכן אבות א, א.

כיוון שהעיקר הוא ראיית החכם, ולא המציאות של הנגע – ניתן לדחות את הראיה מטעמים שונים. וראו גם לעיל א, חטיבה II.

אם אדם נמצא באמצע הסגר לנגע אחד, או שהוחלט לטומאה בגללו – אין מתחילים טיפול בנגע אחר, אלא ממתינים עד שיגיע סוף ההסגר ואז רואים את כל נגעיו.

הַכֹּל כְּשֵׁרִין לִרְאוֹת אֶת הַנְּגָעִים; אֶלָּא שֶׁהַטֻּמְאָה וְהַטַּהֲרָה מִפִּי כֹהֵן.

אוֹמְרִים לוֹ: "אֱמֹר טָמֵא!" - וְהוּא אוֹמֵר: "טָמֵא".

"אֱמֹר טָהוֹר!" - וְהוּא אוֹמֵר: "טָהוֹר".

אֵין רוֹאִין שְׁנֵי נְגָעִים כְּאַחַת, בֵּין בְּאִישׁ אֶחָד - בֵּין בִּשְׁנֵי אֲנָשִׁים,

אֶלָּא רוֹאֶה אֶת הָרִאשׁוֹן, מַסְגִּירוֹ, וּמַחֲלִיטוֹ, וּפוֹטְרוֹ - וְחוֹזֵר לַשֵּׁנִי.

אֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּסְגָּר, וְלֹא מַחֲלִיטִין אֶת הַמֻּחְלָט.

וְאֵין מַסְגִּירִין אֶת הַמֻּחְלָט, (וְאֵין מַחֲלִיטִין אֶת הַמֻּסְגָּר.)

אֲבָל כַּתְּחִלָּה, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ – מַסְגִּיר מַסְגִּיר, מסגיר את הנגע הראשון ואת השני. וּמַחֲלִיט מַחֲלִיט, מַסְגִּיר וּפוֹטֵר, מַחֲלִיט וּפוֹטֵר. או מחליט את הנגע הראשון ופוטר את השני

(ב) חָתָן שֶׁנִּרְאָה בוֹ נֶגַע - נוֹתְנִין לוֹ שִׁבְעַת יְמֵי הַמִּשְׁתֶּה, לוֹ וּלְבֵיתוֹ וְלִכְסוּתוֹ.

גם דין זה מתאפשר רק בגלל התפיסה המבחינה בין הנגע לבין טימואו, וראו גם מו"ק א, ה.

וְכֵן בָּרֶגֶל - נוֹתְנִין לוֹ כָל יְמֵי הָרֶגֶל.

חטיבה II: סיכום הטקסים וסימני הטומאה בנגעים שונים

(ג) עוֹר הַבָּשָׂר מִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁלֹשָׁה סִימָנִין:

הגדרת הפישיון אינה מאפשרת לטמא בגללו בראיה הראשונה, אלא לאחריה.

היום האחרון של ההסגר הראשון נחשב כיומו הראשון של ההסגר השני, ולכן שני שבועות הם 13 יום.

בְּשֵׂעָר לָבָן, וּבְמִחְיָה, וּבְפִסָּיוֹן.

בְּשֵׂעָר לָבָן וּבְמִחְיָה - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, או בסוף שבוע ההסגר הראשון, וכן בהמשך בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּבַפִּסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּמִטַּמֵּא בִשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם.

(ד) הַשְּׁחִין וְהַמִּכְוָה מִטַּמִּין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, בִּשְׁנֵי סִימָנִין: בְּשֵׂעָר לָבָן וּבַפִּסָּיוֹן.

כאן אין מחיה, כי העור נצרב.

כאן גם אין מסגירים לשבוע שני, וראו לקמן ט, א.

בְּשֵׂעָר לָבָן - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּבַפִּסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּמִטַּמִּין בְּשָׁבוּעַ אֶחָד, שֶׁהוּא שִׁבְעַת יָמִים.

(ה) הַנְּתָקִין מִטַּמִּין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁנֵי סִימָנִין: בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק, וּבְפִסָּיוֹן.

הנתק הוא בראש או בזקן, וראו לקמן, י, א.

בְּשֵׂעָר צָהֹב דַּק - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּבְפִסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּמִטַּמִּין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם.

(ו) הַקָּרַחַת וְהַגַּבַּחַת מִטַּמּוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, וּבִשְׁנֵי סִימָנִין: בְּמִחְיָה וּבְפִסָּיוֹן.

כאן אין שיער, אלא רק הסימנים האחרים ממשנה ג.

בְּמִחְיָה - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּבְפִסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּמִטַּמּוֹת בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם.

(ז) הַבְּגָדִין מִטַּמִּין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִין: בִּירַקְרַק, וּבַאֲדַמְדַּם, וּבַפִּסָּיוֹן.

בגד טמא בנגע – נשרף, אבל לשון הטומאה נמשכה מהמשניות הקודמות, וראו לקמן יא.

בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּבַפִּסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

וּמִטַּמִּין בִּשְׁנֵי שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר יוֹם.

(ח) הַבָּתִּים מִטַּמִּין בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, בִּשְׁלֹשָׁה סִימָנִים: בִּירַקְרַק, וּבַאֲדַמְדַּם, וּבַפִּסָּיוֹן.

דיני נגעי בתים ראו לקמן יב, ה ואילך.

בסוף המשנה מסוכם זמן ההסגר המינימלי והמקסימלי.

בִּירַקְרַק וּבַאֲדַמְדַּם - כַּתְּחִלָּה, בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, וּבְסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר.

[וּבַפִּסָּיוֹן - בְּסוֹף שָׁבוּעַ רִאשׁוֹן, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שֵׁנִי, בְּסוֹף שָׁבוּעַ שְׁלִישִׁי, לְאַחַר הַפְּטוּר.]

וּמִטַּמִּין בִּשְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת, שֶׁהֵן תִּשְׁעָה עָשָׂר יוֹם.

אֵין בִּנְגָעִים פָּחוּת מִשָּׁבוּעַ אֶחָד, וְלֹא יָתֵר עַל שְׁלֹשָׁה שָׁבוּעוֹת.