ביאור:משנה פאה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
משנה מבוארת למסכת פאה: א ב ג ד ה ו ז ח
מסכת פאה עוסקת בדיני מתנות עניים: פאה, לקט, שכחה, פרט ועוללות.
המונח "מתנות עניים" מייצג היטב את הבעייתיות בהן: מדובר במתנה, לכאורה, ומתנה היא עניין וולונטארי. מצד שני מדובר בדין ובחובה הלכתית. המסכת עוסקת רבות במאמצים להגדיר את מתנות העניים במסגרת שיח הזכויות והחובות המשפטי, ולהוציא אותן מהשיח של החסד הטהור.
כחלק מהמהלך הזה עושים חכמים גם האחדה של מתנות העניים השונות, שבתורה שבכתב נראות כתלויות בסוג הגידול החקלאי: שדה, כרם או מטע. הם מבטלים את הגבולות הללו, וקובעים תחתיהם גבולות חליפיים. כך למשל מורחבות מצוות פאה ושכחה, ומוחלות גם על קטניות ומטעים (ראו ספרא קדושים פרק א ז, וכן ספרי דברים רפד, שם מוחלת מצוות שכחה אף על היבול המחובר לקרקע), אבל מפסחים ד, ח נראה שהיתה התנגדות להרחבת מצוות הפאה גם לירקות. מנגד, מורחבות גם מצוות הפרט והעוללות לזיתים, ולא רק לגפנים.
אין בידינו עדויות מתקופת המקרא ומתחילת ימי בית שני לנתינת מתנות עניים, חוץ מהלקט המופיע במגילת רות. מצד שני, אין דיון על תבואה שלא הופרשו ממנה מתנות עניים, ואילו בעניין מעשר ראשון היתה תופעה כזאת רווחת, כפי שרואים במסכת דמאי. לפחות בסוף ימי בית שני נראה שהפרשת מתנות העניים היתה נפוצה, ואפילו גויים נהגו בה לעיתים (ראו לקמן, ד, ט.)
במסגרת הדיון בזכויות העניים עולה גם השאלה מיהו עני. לדוגמא: מה זכויותיו של הפועל העני שעובד עבור בעל הבית? ומה זכויותיו של בעל הבית עצמו, כשהוא אינו בביתו? מצד שני יש מאמץ להגביל גם את זכויות העניים, כך שלא יפגע המטע או הכרם, וכן כדי שלא יפגעו העניים זה בזה.
נושא נוסף הוא היחס בין מתנות העניים לבין ההקדש, שהרי מצד אחד אין מתנות עניים בשדה של הקדש, ומצד שני אין מתנות העניים עצמן חייבות בתרומות ובמעשרות. לכן חשוב להגדיר את הגבול בין "מתנות העניים" לבין נתינה - גם לעני - כמתנה, החייבת בתרומות ובמעשרות.
ניתן לראות את עריכת פרקים א-ד ומחצית פרק ה כנסיון לעקוב אחר הסדר של מתנות העניים בויקרא יט ט- י.
הפרק הראשון מוקדש לעקרונות מצוות הפאה: אמנם אין לה שיעור, אבל למעשה נקבע לה שיעור מינימום ברור למדי. פרקים ב-ג מגדירים את השדה ואת המטע החייבים בפאה. עד סוף פרק ג לא נזכרים העניים, ונראה כאילו הפאה היא מהמצוות שבין אדם למקום, שהוא בעל הבית האמיתי. פרק ד עוסק בדרכי נתינת הפאה לעניים, ובמאבקים ביניהם על הלקט. בפרק ד (משנה ט) גם נאמר במפורש שאין לבעל השדה זכות לבחור לאיזה עני יעניק את המתנות.
הפרקים הבאים מוקדשים ליתר מתנות העניים: פרק ה מציג את מצוות הלקט מול מצוות השכחה: הלקט הוא זכותם של העניים, ואילו השכחה היא חובתו של בעל הבית. כיוון שכך, במקרה של השכחה נוצרים לעיתים מצבים שבהם לא ברור לעניים אם אכן היא נשכחה, ועליהם לברר זאת עם בעל הבית. לעניינים כאלה מוקדש הפרק הששי. פרק ז משלים את הדיון במצוות השכחה במטעים, וכן בשאר מצוות המטע כגון פרט ועוללות. הפרק האחרון עוסק בשאלת ההגדרה של העניים, גם כאשר הם מוכרים בשוק את המתנות שלהם, וכן במצוות הצדקה.
גבולות חדשים למצוות פאה
[עריכה]חטיבה I: מצוות שאין להן שיעור
[עריכה]|
משנה זו אמנם מתחילה בפאה, אבל אין הפאה עניינה המרכזי, אלא הדגש בה הוא על תלמוד תורה. מצווה זו היא הגדולה מבין הדברים שאדם אוכל פירותיהם בעולם הזה, והיא אחת משתי המצוות שמופיעות בשתי הרשימות במשנה. השאלה הזו מכוונת אותנו להשוות בין תלמוד תורה לבין פאה. בסוף מסכת ברכות הופיעה הבחנה בין מצוות שעושה אדם בגופו לבין אלו שבממונו. ת"ת ופאה נראות כמייצגות שני תחומים אלה. הנוכחות של מצוות תלמוד תורה כאן עשויה גם לסמן שכאן היה אמור – אולי בעריכה המקורית - להיפתח ספר המשנה, ואכן מסכת ברכות אינה מעניין סדר זרעים, והיא מעין הקדמה למשנה, לפני גוף הספר. |
|
לתרומה יש שיעור מלמעלה, ראו חלה א ט. נראה שהרשימה מכוונת להשוואה בין מצוות שבין אדם למקום (ביכורים, ראיון) לבין מצוות שבין אדם לחברו (פאה, גמילות חסדים). התרומה אינה במעמד ברור כי היא ניתנת לכהנים ולא למקדש. תלמוד תורה מופיע כתחום שלישי ונפרד, וראו אבות א, ב. וראו ספרא אמור פרק יג יא, המציג את מתנות העניים כתחליף למצוות המקדש. הרשימה השניה מונה מצוות שעצם עשייתן מעניקה גמול, וכולן מהתחום שבין אדם לחבירו, חוץ מתלמוד תורה. והשוו ספרי דברים שלו, שם הקרן הקיימת היא אריכות ימים לעולם הבא, והרשימה כוללת כיבוד אב ואם, שילוח הקן ותלמוד תורה. לגבי השכר בעולם הזה על תלמוד תורה השוו לסוף מסכת קידושין. אמנם אין להשתמש בתג התורה (אבות א, יג,) אבל יש בהחלט הכרה בשכר המצווה בעולם הזה. |
(א) אלו דברים שאין להם שיעור:
- הפאה,
- והבכורים, והראיון, עולת ראיה, או זמן השהות במקדש
- וגמילות חסדים,
- ותלמוד תורה.
אלו דברים שאדם אוכל פרותיהן בעולם הזה - והקרן קימת לו לעולם הבא:
- כיבוד אב ואם,
- וגמילות חסדים, והבאת שלום בין אדם לחברו
- ותלמוד תורה - כנגד כלם:
|
משנה ב נראית כסותרת את עצמה, שהרי אם אין לפאה שיעור מה משמעות תחילת המשנה? ואם שיעורה אחד מששים, מה ההשפעה של ריבוי עניים? יתכן שמדובר כאן בשלושה דינים שנוצרו בזמנים שונים, ולוקטו כאן יחדיו. יתכן גם להסביר את הכלל "אין לפאה שיעור" כדברי התוספתא א, א: הכלל מסיר את הגבול המקסימלי, אבל מלמטה יש לה שיעור. לגבי הביטוי "רוב הענווה" ראו לקמן ו, ז, וכן כתובות קיא ב. ניתן לפרש את הביטוי גם כרומז לריבוי העניים או העוני, או למידת רצונו של בעל הבית לתת לעניים, רצון הקשור אולי למידת האמפתיה שלו עם העניים. |
(ב) אין פוחתין לפאה מששים,
- ואף על פי שאמרו "אין לפאה שיעור".
- הכל לפי גודל השדה,
- ולפי רוב העניים,
- ולפי רוב הענווה כמות הענבים המלאים, גודל היבול. או: גודל העניות של העניים.
|
ר' שמעון לומד מהפסוק "לא תכלה פאת שדך", שיש להשאיר את הפאה בסוף השדה - במקום שבו סיים לקצור. אך לדעת תנא קמא, הביטוי "לא תכלה" יכול להתקיים גם אם נשארה פאה בתחילת השדה. ר' שמעון סובר שהפאה ניתנת כיחידה אחת, וראו את נימוקיו בתוספתא א, ז. ר' יהודה מקבל פורמאלית את דברי ר' שמעון, אבל מאפשר לפצל את הפאה לשתי חלקות: יכול בעל הבית להגדיר שטח בתחילת השדה או באמצע כפאה, ולראות את השטח שבחר כנספח לקלח האחד שהשאיר בסוף השדה. לדיון במשנה זו יש השלכה נוספת: הפאה פטורה מתרומות ומעשרות, ולכן כנראה היו חקלאים שרצו להגדיר חלק גדול מהשדה כ"פאה", כך שקרוביהם העניים יוכלו ללקט בלי צורך להפריש תרו"מ. הם יכלו אמנם להשיג תוצאה דומה ע"י הפקרת היבול, אלא שההפקר הוא גם לעניים וגם לעשירים, והפאה לעניים בלבד; ראו לקמן ו, א. |
(ג) נותנין פאה מתחילת השדה, ומאמצעה.
- רבי שמעון אומר: ובלבד שיתן בסוף כשעור. הפאה שנתן בהתחלה ובאמצע נחשבת 'פאה' לעניין פטור מתרומות ומעשרות, אבל בעל השדה עדיין חייב לתת פאה בשיעור 1/60 בסוף השדה.
- רבי יהודה אומר: אם שייר קלח אחד - סומך לו משום פאה.
- ואם לאו - אינו נותן, אלא משום הפקר:
חטיבה II: הרחבת מצוות הפאה והגבלתה
[עריכה]|
חכמים מרחיבים את מצוות פאה, ומחילים אותה על מטעים ועל שדות שונים, למרות שבמקרא נאמרה המצווה רק לגבי שדה תבואה, וראו ספרא קדושים פרק א ז-ח, וכן ספרי דברים רפד. השוו מעשרות א, א: הכללים הללו קיימים במעשרות, חוץ מ"לקיטתו כאחת ומכניסו לקיום". נראה שפאה דומה בעניין זה למעשרות, שהרי שתיהן בגדר מתנות עניים - למרות שבמעשרות לא מופיע עני במפורש (ראו דברים יד כט ודברים כו יב). הנימוק לתנאי "לקיטתו כאחת" הוא פרקטי, שהרי בעל הבית חושש שמא יבואו עניים לפאה וישחיתו את השדה שעדיין לא סיים ללקטו. אבל ראו לקמן ג, ג לגבי בצל ירוק. התנאי "ומכניסו לקיום" מוציא מגדרי פאה את הירקות שנאכלים טריים, והוא נלמד מהשוואה לשדה התבואה, שבו נאמרה מצוות פאה במפורש. אבל ירקות הנשמרים נכנסו לחיוב המצווה, וראו גם לקמן ח, ג-ד, ולקמן ג, ג מובאת פאה גם בבצל ירוק. וראו פסחים ד, ח, שהיו שנתנו פאה אפילו לירק. וראו סיפור על חזרה של בנו של בן בוהין לשיטת חכמים בתוספתא פסחים ג, כ. |
(ד) כלל אמרו בפאה:
- כל שהוא אוכל, ונשמר,
- וגדוליו מן הארץ,
- ולקיטתו כאחת, ומכניסו לקיום - חייב בפאה.
- והתבואה והקטניות - בכלל הזה:
(ה) ובאילן: האוג, והחרובין, ואגוזים, והשקדים,
- והגפנים, והרמונים, והזיתים, והתמרים - חייבין בפאה:
|
משנה ו קשורה לכלל שהפאה פטורה מן המעשרות (ראו חלה א, ג.) היא עוסקת בגבולות של כלל זה, וקובעת שהוא אינו חל לגבי פאה שניתנה לאחר המירוח בגורן, המסמל את הכנת היבול למאכל. המירוח עצמו אינו מבטל את החיוב בפאה, אבל הוא מחייב את היבול במעשרות, וראו מעשרות א, ו. הכלל הנ"ל מאפשר להתחמק מתשלום מעשרות, למי שעשה כל שדהו פאה (חוץ משיבולת אחת, ראו תוספתא א, א.) האפשרות הזאת פוגעת מבחינה כלכלית בכהנים, ומעדיפה על פניהם את העניים. וראו לקמן ד, ז, מהלך הפוך, המאפשר להתחמק מנתינת פאה. מותר להאכיל טבל לבהמה חיה ועוף בתנאי שלא מירח את הערימה. אם מאכיל דמאי - פטור מהפרשה אפילו אם מירח, ראו תוספתא דמאי א, יג. גם הזרעים שזורע פטורים ממעשרות, אם השתמש בהם לפני המירוח. וראו גם ספרי דברים קה. |
(ו) לעולם הוא נותן משום פאה, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
- ונותן משום הפקר, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
- ומאכיל לבהמה ולחיה ולעופות, ופטור מן המעשרות - עד שימרח.
- ונוטל מן הגורן וזורע, ופטור מן המעשרות - עד שימרח, דברי רבי עקיבא.
כהן ולוי שלקחו את הגורן - המעשרות שלהם, עד שימרח.
- המקדיש ופודה - חייב במעשרות, עד שימרח הגזבר: