ביאור:בבלי נזיר דף ד
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
[1] הרי מושבע ועומד עליו מהר סיני [2]!? [3]
תוספות ד"ה מאי היא קידושא ואבדלתא מושבע ועומד מהר סיני הוא - דקדוש היום דאורייתא, ואיך תחול עליו נזירות?
וקשה: דאדרבה: להכי איצטריך קרא מיותר: לומר דחייל עליה נזירות!
ועוד קשה: מאי משני בתר הכי כגון שנשבע לשתות וחזר ונדר בנזיר דאתיא נזירות וחייל אשבועה?: מכל מקום תקשי לו 'הרי מושבע ועומד מהר סיני', כלומר: דאין מושבע ועומד גדול מזה שנשבע לשתות!
ועוד קשה: דקדוש היום לאו דאורייתא הוא! דנהי נמי דכתיב זכור ודרשינן 'זוכרהו על היין' - אסמכתא הוא!
לכן נראה לרבנו תם דגרסינן בתמיה: וכי מושבע ועומד מהר סיני? כלומר: למה לי קרא מיותר לאסור יין מצוה? וכי מושבע וכו'? דנהי דקידוש היום דאורייתא - על היין לאו דאורייתא, דזוכרהו על היין אסמכתא! והשתא משני 'כגון שנשבע לשתות', וקא משמע לן קרא יתירא - דחייל עליה [הנזירות] אף על גב שנשבע לשתות.
אלא כי הא דאמר רבא: "שבועה שאשתה" וחזר ואמר "הריני נזיר" אתיא נזירות חיילא על שבועה [4];
ורבנן נמי - הא מיבעי ליה לאסור יין מצוה כיין רשות?!
אם כן לימא קרא 'מיין' - מאי 'ושכר'? שמעת מינה תרתי [5].
ורבי שמעון?
היינו טעמא דכתב 'שכר': לאלופי 'שכר' 'שכר' למקדש, דכתיב (ויקרא י ט) יין ושכר אל תשת אתה ובניך אתך [בבאכם אל אהל מועד ולא תמתו חקת עולם לדרתיכם] מה גבי נזיר: יין הוא דליתסר, אבל שאר משקין לא - אף גבי מקדש [6] נמי: [7] יין הוא דליתסר אבל [8] שאר משקין המשתכרין [9] - לא, ולאפוקי מדרבי יהודה, דתניא: רבי יהודה אומר: אכל דבילה קעילית [10] ושתה דבש וחלב ונכנס למקדש – חייב. [כלומר: לרבי שמעון צריך 'ושכר' ללמד שאי הלכה כרבי יהודה, אלא הנכנס למקדש אינו חייב אלא על שכר מענבים.]
איבעית אימא: [11] רבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור [12], [13] דתניא: 'רבי שמעון אומר: האוכל נבילה ביום הכפורים – פטור [14].
ולרבנן נמי הכתיב (במדבר ו ד: כל ימי נזרו) מכל אשר יעשה מגפן היין [מחרצנים ועד זג לא יאכל]?
תוספות מסכת נזיר דף ד עמוד א ד"ה ר"ש לית ליה איסור חל על איסור - פירוש בעלמא כדתניא כו' ואי לאו קרא הכא הוה אמינא: היכא דנשבע שלא לשתות ושוב הזיר בנזיר ושתה ביין - לא חייב אנזירות? - קא משמע לן קרא יתירא דמיין ושכר דאם נשבע שלא לשתות כוס זה ונדר בנזיר ועבר ושתה הכוס - דלקי תרתי: משום שבועתא ומשום נזירות, ולא תימא כדקאמר רבא לעיל "שבועה שאשתה" אלא תוכל לתרץ אפילו שבועה שלא אשתה כדפירשתי.
אמרי לך רבנן: התם לימד על איסורי נזיר שמצטרפים זה עם זה [15]; ורבי שמעון [16] לית ליה צירוף [17], דתניא: 'רבי שמעון אומר: כל שהו למכות; לא אמרו [18] 'כזית' אלא לענין קרבן [19].
משנה:
"הריני כשמשון, כבן מנוח כבעל דלילה כמי שעקר דלתות עזה כמי שנקרו פלשתים את עיניו" [20] - הרי זה נזיר שמשון [21].
גמרא:
למה לי למיתנא כל הלין? צריכי: דאי אמר "הריני כשמשון" [22] הוה אמינא שמשון אחרינא [23] - קא משמע לן "כבן מנוח"; ואי תנא "כבן מנוח" [24] הוה אמינא איכא [25] דמיתקרי הכי [26] - קא משמע לן [27] "כבעל דלילה" ו"כמי שנקרו פלשתים את עיניו" [28].
[## לפי לפירוש ריב"ן נראה שכאן המשנה סוברת שצריך זיהוי כמעט מושלם, ולא סתם ידות – האם זו מחלוקת לגבי כינויים וידות? או שמשנתנו כשמואל, שאמר שהידות צריכות להיות מוכיחות כגון שתפוס בשערו, וכן כאן, צריך שיהא ברור שהנודר מתכוין לנזירות שמשון.]
משנה:
מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?
נזיר עולם [29]: הכביד שערו - מיקל בתער ומביא שלש בהמות [30], ואם נטמא - מביא קרבן טומאה [31]; נזיר שמשון [32]: הכביד שערו - אינו מיקל [33], ואם נטמא - אינו מביא קרבן טומאה [34].
גמרא:
נזיר עולם - מאן דכר שמיה?
חסורי מיחסרא והכי קתני:
'האומר "הריני נזיר עולם" - הרי זה נזיר;
מה בין נזיר עולם לנזיר שמשון?
נזיר עולם: הכביד שערו - מיקל בתער ומביא שלש בהמות; ואם נטמא - מביא קרבן טומאה; נזיר שמשון: הכביד שערו - אינו מיקל בתער,
ואינו מביא קרבן טומאה'.
[הגמרא מדייקת – ומקשה:] - קרבן הוא דלא מייתי, אבל נזירות חיילא עליה?! מני מתניתין? לא רבי יהודה ולא רבי שמעון, דתניא: רבי יהודה אומר: נזיר שמשון מותר ליטמא למתים, שכן מצינו בשמשון שנטמא; רבי שמעון אומר: האומר "נזיר שמשון" לא אמר כלום, שלא מצינו בשמשון שיצאת נזירות מפיו. מני? אי רבי יהודה - האמר [35] אפילו [36] לכתחילה, ומתניתין קתני אם נטמא [37]; אי רבי שמעון - האמר לא חיילא עליה נזירות כלל!?
לעולם רבי יהודה היא, ואיידי דקתני גבי נזיר עולם אם נטמא - תנא נמי גבי נזיר שמשון אם נטמא [38].
לימא בפלוגתא דהני תנאי קמיפלגי, דתנן תניא (נדרים יב ב): "הרי עלי [39] כבכור": רבי יעקב אוסר [40] ורבי יוסי מתיר מאי לאו רבי יהודה סבר לה כרבי יעקב, דאמר 'לא בעינן דבר הנידר' [41], ורבי שמעון [42] סבר לה כרבי יוסי, דאמר בעינן דבר הנידר [43]?
לא! דכולי עלמא [רבי יהודה ורבי שמעון סוברים – או יכולים לסבור] בעינן דבר הנידר, ושאני גבי בכור [44] דכתיב ביה (במדבר ל ג: איש כי ידור נדר) לה' [או השבע שבעה לאסר אסר על נפשו - לא יחל דברו, ככל היצא מפיו יעשה] - לרבות את הבכור [שהוא כנידר], ורבי יוסי אמר לך: ההוא 'לה’’ - מיבעי ליה לרבות חטאת ואשם [45].
ומה ראית לרבות חטאת ואשם ולהוציא את הבכור?
מרבה אני חטאת ואשם, שכן מתפיסן בנדר [46], ומוציא אני את הבכור שאין מתפיסו בנדר [47].
ורבי יעקב אמר לך: בכור - נמי מתפיסו בנדר הוא, דתניא: 'של בית רבינו אמרו: מנין לנולד לו בכור בתוך עדרו - שמצוה עליו להקדישו? - שנאמר (דברים טו יט: כל הבכור אשר יולד בבקרך ובצאנך) הזכר תקדיש [לה' אלקיך, לא תעבד בבכר שורך ולא תגז בכור צאנך]
ורבי יוסי?
אמר לך: נהי דמצוה להקדישו - אי לא מקדיש ליה - מי לא קדוש? גבי נזיר נמי [48] הכתיב [49] [מדבר ו,ב: דבר אל בני ישראל ואמרת אלהם: איש או אשה כי יפלא לנדר נדר נזיר להזיר] לה'.
ההוא מיבעי ליה לכדתניא:
'אמר שמעון הצדיק: מימי לא אכלתי אשם נזיר [טמא] [50] חוץ מאדם אחד שבא אלי מן הדרום: יפה עינים וטוב רואי, וקווצותיו סדורות לו תלתלים. אמרתי לו: "בני! מה ראית לשחת שער נאה זה"?
אמר לי: "רועה הייתי לאבי בעירי, והלכתי לשאוב מים מן המעיין [51], ונסתכלתי בבבואה שלי, ופחז יצרי עלי [52], וביקש לטורדני מן העולם. אמרתי לו 'ריקה - מפני מה אתה מתגאה בעולם שאינו שלך שסופך להיות רמה ותולעה! העבודה שאגלחך לשמים!"
עמדתי ונשקתיו על ראשו, אמרתי לו: כמותך ירבו נזירים בישראל! עליך הכתוב אומר (במדבר ו ב) איש [או אשה] כי יפליא לנדור נדר נזיר להזיר לה' [53].
ושמשון לאו נזיר הוה? והכתיב (שופטים יג ה: כי הנך הרה וילדת בן, ומורה לא יעלה על ראשו) כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן [והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלשתים] [54].
התם - מלאך הוא דקאמר [55].
ומנלן דאיטמי למתים?: אילימא מדכתיב (שופטים טו טז: ויאמר שמשון: בלחי החמור - חמור חמרתים) בלחי החמור הכיתי אלף איש' - דילמא גרויי גרי בהו [56], [57] ולא נגע בהו [58]!?
אלא מהכא: (שופטים יד יט: ותצלח עליו רוח ה', וירד אשקלון) ויך מהם שלשים איש ויקח את חליצותם [ויתן החליפות למגידי החידה ויחר אפו ויעל בית אביהו] [59]?!
דילמא אשלחינון [הפשיטם] ברישא, והדר קטלינן?
'ויך' 'ויקח' כתיב.
ודילמא גוססין שוינן [60]!?
אלא גמרא גמירי לה.
ונזיר עולם - היכא כתיב [61]?
דתניא: 'רבי אומר: אבשלום - נזיר עולם היה, שנאמר (שמואל ב טו ז) ויהי מקץ ארבעים שנה ויאמר אבשלום אל המלך אלכה נא ואשלם את נדרי אשר נדרתי לה' בחברון; ומגלח [62] אחד לשנים עשר חדש [63] שנאמר (שמואל ב יד כו: ובגלחו את ראשו) ויהי מקץ ימים לַיָּמים [אשר יגלח, כי כָבֵד עליו וגלחו ושקל את שער ראשו: מאתים שקלים באבן המלך],
הערות
[עריכה]- ^ מי חייל עליה איסור נזירות [לומד שחל נזירות גם ביין מצוה]?
- ^ דכתיב 'זכור את יום השבת לקדשו' (שמות כ ז) - זוכרהו על היין; אין לי אלא בכניסתו, ביציאתו מנין? תלמוד לומר כו' (פסחים דף קו), וקיימא לן דנשבע לבטל את המצוה פטור, דלא אתיא שבועה ומבטלה מצוה
- ^ ואי תימא הא תנן (נדרים פ"ב מ"ב; דף טז,א, שבועות דף כה,א) חומר בנדרים מבשבועות, שכן הנדר חל על דבר מצוה כדבר הרשות, ד'איש כי ידור נדר לה’’ כתיב: אפילו במידי דלה' נמי? - לא קשיא: דהא לא הוי אלא כגון דאמר "ישיבת סוכה עלי" דאוסר אותה עליו, ואין מאכילין את האדם דבר האסור לו; אבל אם אמר "קונם שלא אשב בסוכה" אין בדבריו כלום; והכי מסקינן לה בנדרים בפרק 'ואלו מותרין' (טז,ב)
- ^ והיינו דקאמר לאסור יין מצוה דנשבע לשתות כיין הרשות; וכי תימא 'מאי שנא נשבע מפי עצמו מנשבע מהר סיני'? הכי אמרינן ליה בהדיא במסכת שבועות (פ"ג מ"ט; כט,א): '"שבועה שאוכל ככר זו" וחזר ואמר "שבועה שלא אוכלנה" - על הראשונה חייב משום שבועת בטוי ועל השניה חייב משום שבועת שוא'; והתם מפרש טעמא; ומיהו איכא לן למשמע מינה דקאמר 'חייב על השניה' - אף על גב דהוי נשבע לבטל את המצוה - דנזירות נמי חיילא אהאי דנשבע לשתות יין
- ^ לאסור יין מצוה כיין הרשות, וכי לא נדר נמי, אלא מחד מינייהו [משנשבע על אחד מהם] דהוי נזיר מכולהו
- ^ כהן הבא למקדש
- ^ כי שתה
- ^ כי שתה
- ^ כי שתה שאר מילי דמשכרין
- ^ שם מקום
- ^ היינו טעמא דרבי שמעון דאמר אינו חייב בנזירות עד שיזיר מכולן, בסתם: דאמר "הריני נזיר", דרבי שמעון לטעמיה,
- ^ דלית ליה איסור חל על איסור; והכא נמי כי אסר עצמו מן החרצנים ומן הזגין וחיילא עליה נזירות [לחרצנים וזגים] לא אתי אידך פלגא דתגלחת וטומאה וחיילא עילויה; אי נמי כי הזיר עצמו מן היין - לא אתי איסור תגלחת וטומאה וחייל אאיסור יין לשווייה נדר גמור
- ^ ומנא תימרא דרבי שמעון לית ליה איסור חל על איסור?
- ^ דלא אתי איסור יום הכפורים וחייל אאיסור נבילה, דלא אמרינן מיגו דאתא יום הכפורים ואיתוסף איסורא לגבי שאר מילי - איתוסף נמי לגבי נבילה; ורבי שמעון לטעמיה, דאמר במסכת כריתות (כג,א) דאפילו איסור חמור לא אתי וחייל על איסור קל, והכי פרישנא לה במסכת יבמות (יג,ב) ובמסכת שבועות (כד,א)
- ^ לכזית, שאם לא אכל בין חרצן וזג אלא כזית בלבד - חייב מלקות
- ^ דלא דריש ביה האי טעמא אלא עד שיזיר כו' אזיל לטעמיה: דלא מצריך ליה האי קרא משום צירוף, דלרבי שמעון
- ^ דקסבר רבי שמעון אפילו לא אכל אלא כל שהוא חייב, דעובר בלאו האמור בו 'מחרצנים ועד זג לא יאכל'
- ^ שיעור אכילה
- ^ ולענין שאר איסורין שחייבין על שגגתו חטאת, כגון חלב ודם וחמץ בפסח, אבל גבי נזיר - כי עבר על נזירותו ואכל זג או חרצן, דמילקא הוא דלקי ולא הוי חייב קרבן - בכל שהוא מחייב, ולא בעינן ביה צירוף! הלכך הואיל ולא מיצטריך משום צירוף - מייתר ליה קרא לההוא טעמא: דאינו חייב עד שיזיר מכולן
- ^ או שלא אמר "כבעל דלילה" אלא אמר "כשמשון" או "כבן מנוח", "כמי שעקר דלתות עזה" או שלא אמר "דלתות עזה" אלא אמר "כשמשון", "כבן מנוח", "כמי שנקרו פלשתים את עיניו"
- ^ צריך לנהוג בעצמו בנזירות שמשון ולקמן מפרש היכי הוי
- ^ גירסת ריב"ן: דאי אמר כשמשון ותו לא
- ^ קאמר, להכי אמר "כבן מנוח"
- ^ ואי הוה אמר נמי "כשמשון כבן מנוח" בלבד
- ^ איניש אחרינא
- ^ או בן מנוח או שמשון בן מנוח
- ^ להכי קאמר בהדייהו
- ^ או "כמי שעקר דלתות עזה" דמיגליא מילתא דלא הוה אחרינא
- ^ "הריני נזיר עולם" הרי זה נזיר כל ימי חייו, דכי אמר "הריני נזיר עולם" - משמע דנזירות קבל עליו עד עולם, לפיכך כיון שהגיע לשלשים יום שיש לו כובד שיער - מיקל בתער ומגלח כל שלשים ושלשים
- ^ לכל תגלחת ותגלחת שלש בהמות: חטאת ועולה ושלמים, כמו שנאמר בענין
- ^ כבש בן שנתו לאשם, ושתי תורים או שני בני יונה; ולעולם אינו מיקל בתער
- ^ אבל המקבל עליו נזירות שמשון - הרי זה נזיר עולם
- ^ ולעולם אינו מיקל בתער
- ^ שכן מצינו בשמשון שנטמא למתים כדמפרש לקמן
- ^ דמותר
- ^ ליטמא
- ^ בדיעבד, אבל לכתחילה לא
- ^ והוא הדין נמי לכתחילה מותר
- ^ ככר זו
- ^ דלא בעינן שיהא איסורו בדבר הנידר, כגון (
חטאת) עולה ושלמים (דהא כתיב 'איש כי ידור נדר לה’’ - לרבות דבר האסור, כגון בכור) - ^ הכי נמי כי אמר "הריני נזיר שמשון" הוי נזיר, ואף על גב דשמשון - לא יצא נזירות מפיו
- ^ דאומר לא הוי נזיר
- ^ מותר, משום דלא התפיס אלא בבכור [והתפסה זו אינה מועילה] דלא הוי [בכור] דבר הנדור, שהרי קדושתו מרחם
- ^ דהיינו טעמא דרבי יעקב: משום
- ^ דכי אמר "ככר זה עלי כחטאת וכאשם" - אסור
- ^ שאינו מביא חטאת ואשם עד שיהא מחויב להן ויאמר "זה לחטאתי ולאשמי"
- ^ דנדור ועומד מרחם הוא, אבל גבי נזיר - דכולי עלמא: בין לרבי יעקב בין לרבי יוסי בעינן דבר הנדור, וכי אמר "הריני נזיר שמשון" - לא אמר ולא כלום
- ^ בין לרבי יעקב בין לרבי יוסי - אמאי בעינן דבר הנדור?
- ^ ביה
- ^ משום ההוא טעמא דאמרינן לעיל: דכשהן מטמאין, ורבין עליהן ימי טומאה - הן מתחרטין, ומביאין חולין לעזרה
- ^ 'לשאוב מים מן העין' גרסינן: שכן הוא לשון המשנה, ופירושו 'מן המעיין'
- ^ ומהר עלי יצרי והביאני לידי הרהור
- ^ דמשמע שנודר לשם שמים
- ^ וקא סלקא דעתא דמנוח קאמר להא מילתא, דהוה ליה 'דבר הנדור': דאדם מדיר את בנו בנזיר
- ^ 'כי נזיר אלהים יהיה הנער מן הבטן', אבל מפי מנוח לא יצא
- ^ מחתך חתך בהן
- ^ אבל
- ^ הוא גופיה
- ^ דמשמע 'ויך' והדר 'ויקח'
- ^ ובהדי דהוו גוססין אשלחינהו ולא איטמי בהו
- ^ שמיקל בתער ומביא שלש בהמות
- ^ היה אבשלום
- ^ דבכך הוה ליה כובד, ובבציר מהכי לא הוה ליה כובד, דכאיש גבורתו (שופטים ח כא); אבל שאר נזירי עולם מגלח אחת לשלשים יום, דהוי ליה בהכי כובד