ביאור:בבלי נזיר דף מג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד טהרות: נידה
מסכת נזיר: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בבית נמי [1] כיון דאעיל ידיה [2] איסתאב [3], [4] כי עייל כולי [5] - האי טמא הוא [משנטמא ידו]!?

אלא אמר רבי אלעזר: צירף ידו [6] משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא [7]; [8] וצירף גופו [9] - טומאה וביאה בהדי הדדי קאתו.

[10]

הא - אי אפשר דלא עייל חוטמו ברישא [11], ונחית ליה טומאה [12]?

אלא אמר רבא: הכניס ידו - משום טומאה איכא, משום ביאה ליכא; [13] הכניס גופו [14] - טומאה וביאה בהדי הדדי קא אתיין [15].

והא אי אפשר דלא עייל אצבעתא דכרעיה ברישא ונחת להו טומאה!

אלא אמר רב פפא: כגון שנכנס [16] בשידה תיבה ומגדל, ובא חבירו ופרע עליו את המעזיבה [פתח את התיבה, כגון שהרים את המכסה], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

מר בר רב אשי אמר: כגון דעייל [הנכנס] כשהוא [המת, עדיין] גוסס, ונפק נשמתיה אדיתיב [כאשר הנטמא יושב אצל הגוסס], דטומאה וביאה בהדי הדדי קאתיין.

תנו רבנן: [17] להחלו - עד שעה שימות (מותר לעסוק בו ואינו עובר עליו משום 'לא יחלל' (ויקרא כא יב) עד שעה שימות; והאי קרא קאי בכהן - והוא הדין לנזיר);

רבי אומר (במדבר ו ד: לאביו ולאמו לאחיו ולאחתו) לא יטמא בהם במותם [כי נזר אלקיו על ראשו] - עד שימות' (והאי קרא בנזיר קאי, והוא הדין בכהן).

מאי בינייהו?

אמר רבי יוחנן: משמעות דורשין איכא בינייהו (דלמר משמע ליה מהאי קרא דעד שעה שימות: אף על גב דעסיק ביה - לא הוי מחולל, ולמר מהאי קרא דלהחלו).

ריש לקיש אמר: גוסס איכא בינייהו: למאן דאמר מ'להחלו' - אפילו גוסס [18]; למאן דאמר 'במותם' - עד שימות אִין, גוסס לא [19].

ולמאן דאמר מ'להחלו' - הכתיב 'במותם'?

מיבעי ליה לכדרבי, דתניא: 'רבי אומר: במותם אינו מטמא, אבל מטמא [20] בנגעתם ובזיבתם [21]';

ולמאן דאמר 'במותם' - הא מיבעי ליה להאי סברא [22]!?

אם כן, לימא קרא 'במות' - מאי 'במותם'? - שמעת מינה תרתי.

ולמאן דאמר 'במותם' - הכתיב 'להחלו'?

'להחלו' - להכי הוא דאתא: במי שאינו מחולל, יצא זה שמחולל ועומד.

ולמאן דאמר מ'להחלו' [23] - הא מיבעי ליה להאי סברא [24]!?

אם כן [25], לימא קרא 'להחל' [26] - מאי 'להחלו' - שמעת מינה [27] תרתי.

מיתיבי [28]: אדם אינו מטמא אלא עד שתצא נפשו ואפילו מגוייד [29] ואפילו גוסס, ולמאן דאמר מ'להחלו' - [30] הא קתני דאינו מטמא [31]!?

[32] לענין טמויי [33] - עד דנפקא נפשיה [34], [35] לענין אתחולי - [36] הא איתחיל [37]!

תוספות מסכת נזיר דף מג עמוד א ד"ה ומהכא שמעינן - דכהן אינו מוזהר על הגוסס, דקי"ל כר' יוחנן לגבי ריש לקיש; ומיהו בה"ג גריס אביי במקום רבי יוחנן, ורבא במקום ריש לקיש, ולפ"ז הלכה כרבא לגבי דאביי; [ולרבא] פליגי רבי ורבנן ואית לן הלכה כרבי מחבירו [ולא מחביריו, נמצא] יהא כהן מוזהר על גוסס.


עמוד ב

אמר רב חסדא אמר רב: נקטע ראשו של אביו [38] - [39] אינו מטמא לו.

מאי טעמא?

אמר קרא: [ויקרא כא,א: ויאמר ה' אל משה אמר אל הכהנים בני אהרן ואמרת אלהם לנפש לא יטמא בעמיו [40] כי אם לשארו הקרוב אליו לאמו ו]לאביו [ולבנו ולבתו ולאחיו] - בזמן שהוא שלם [41] ולא בזמן שהוא חסר [42].

אמר ליה רב המנונא: אלא מעתה, קאזיל בפקתא [43] דערבות [44], ופסקוה גנבי לרישיה, הכי נמי דלא ליטמא ליה [45]?

אמר ליה: מת מצוה קאמרת [46]? [47] [ו]השתא יש לומר: באחריני מיחייב [48] - באביו לא כל שכן!?

והאי - מת מצוה הוא? והתניא: איזהו מת מצוה? כל שאין לו קוברין; קורא ואחרים עונין אותו - אין זה מת מצוה והא אית ליה ברא [49]!? .

כיון דקאזיל באורחא - כמי שאין לו קוברים דמי.

מיתיבי: [ספרא פרשת אמור פרשה א משנה יג] ’[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא - להּ הוא מטמא [50] ואינו מטמא לאיבריה [51], לפי שאינו מטמא [52] לאבר מן החי של אביו [53], אבל מחזיר הוא על עצם כשעורה'; מאי מחזיר הוא על עצם כשעורה? לאו למימרא דאי מיחסר פורתא? [54]?

לא ! ההיא - רבי יהודה היא [55], דתניא: רבי יהודה אומר: (ויקרא כא ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש) לָהּ ִיטַּמָּא' - ואינו מיטמא לאבריה [כך הגירסא בספרא], שאינו מיטמא על אבר מן החי של אביו, אבל מיטמא הוא לאבר מן המת 'לעצם כשעורה [בסיפרא, וכן בריב"ן] של אביו.

[56]

והתניא רב כהנא ברבי אליעזר בן יעקב [57]: ’[ויקרא כא,ג: ולאחותו הבתולה הקרובה אליו אשר לא היתה לאיש] לָהּ ִיטַּמָּא [58] ואינו מיטמא לאברים [59], פרט לכזית מן המת [60], וכזית נצל [61] ומלא תרווד רקב; יכול לא יטמא לשדרה ולגולגולת ולרוב בניינה ולרוב מניינה [62]? כתיב (ויקרא כא א: ויאמר ה' אל משה אמור אל הכהנים בני אהרן) ואמרת אליהם [לנפש לא יטמא בעמיו] - הוסיף לך הכתוב טומאה אחרת [63];

הערות[עריכה]

  1. ^ אמאי חייב שתים?! הא לא אתיין בהדדי
  2. ^ דאורחיה דאיניש בהכי
  3. ^ איטמי ליה, דכמאן דנגע בטומאת המת שבפנים דמי
  4. ^ וביאה לא הוי עד
  5. ^ גופיה
  6. ^ כל היכא דהושיט ידו ליכנס תחלה
  7. ^ ולא הוי כמאן דאתיין טומאה וביאה בהדי הדדי, ואינו חייב אלא אחת, שהרי כבר מחולל ועומד הוא
  8. ^ אלא הכא במאי עסקינן -
  9. ^ כלומר: שהכניס כל גופו כאחד
  10. ^ 'צירף גופו' לאו דוקא, אלא איידי דאמר 'צירף ידו' קאמר 'צירף גופו'.
  11. ^ משום דבולט מן הפרצוף, דאורחיה דאינש לכי עייל בביתיה דשוחה ראשו ברישא
  12. ^ ולא הויא [ביאה] עד דעייל ליה כוליה וכי עייל כוליה גופיה הא מיטמי וקאי
  13. ^ אלא היכי משכחת לה? כגון
  14. ^ שנכנס כשהוא זקוף
  15. ^ וחייב שתים
  16. ^ לבית שבתוכה טומאת מת
  17. ^ [(ויקרא כא, ד): לא יטמא בעל בעמיו]
  18. ^ קאי ב'לא יחלל': דכיון שהוא גוסס - סופו להיות חלל, דקיימא לן (גיטין דף כח,א) רוב גוססין למיתה וקאמר ד'לא יחלל כו'
  19. ^ אבל בגוסס לית לן בה: אינו עובר ב'לא יטמא' לא כהן ולא נזיר
  20. ^ בין נזיר בין כהן
  21. ^ ואינם עוברים במגע הזב, לא משום 'לא יחלל' ולא משום 'לא יטמא'
  22. ^ במותם אין מטמאין, אבל מטמאין בנגעם ובזיבתם
  23. ^ משום גוסס
  24. ^ הא אתא נמי להכי: למי שאינו מחולל
  25. ^ דלא נדרוש ליה אלא חד טעמא
  26. ^ דמשמע לענין מי שאינו מחולל
  27. ^ ומדקאמר 'להחלו'
  28. ^ הכי הויא רישא דברייתא ביבמות פרק 'האשה' (קכ,ב)
  29. ^ חתוך לאיבריו
  30. ^ ואפילו הכי
  31. ^ וקשיא לריש לקיש - דמשמע ליה מ'להחלו' דאפילו לגוסס אסור
  32. ^ לא קשיא:
  33. ^ הוא דלא מטמא
  34. ^ ולא כשהוא גוסס
  35. ^ אבל
  36. ^ מכיון דהוי גוסס
  37. ^ קאי בלאו ד'לא יחלל' (ויקרא כא יב)
  38. ^ אף על פי שהראש בצד הגוף
  39. ^ הואיל וכבר נקטע
  40. ^ פסוק ב
  41. ^ שלא נתפרדו אבריו זה מזה
  42. ^ כגון זה שנקטע ראשו
  43. ^ בבקעה
  44. ^ שגנבים ולסטין מצוין שם
  45. ^ בשביל שהוא חסר
  46. ^ ממת מצוה קא מייתית לי
  47. ^ שאני התם: כיון דלית בהדיה, אלא הוא לחודיה קאי גביה - כמת מצוה דמי
  48. ^ מיטמא, כדאמרינן לקמן: לאחותו הוא דאינו מטמא, אבל מטמא למת מצוה
  49. ^ ואילו הוה קורא ליה אב - הא עני ליה איהו, ולא הוי ליה מת מצוה
  50. ^ כשהיא שלימה
  51. ^ שאם נפרד ממנה אבר - בין בחייה בין במותה - אינו מיטמא לה
  52. ^ לא לה ולא על אחד משאר קרובין
  53. ^ לפי שאינו יכול להחזירו לכמות שהוא מתחילה; והוא הדין נמי לאבר מן המת; שאין בין אבר מן המת לאבר מן החי אלא בשר הפורש
  54. ^ כלומר: דבשעה שנגע בה ברישא הוה חסר להך עצם פורתא כשעורה, ואפילו הכי היה מותר ליטמא לה - והוא הדין לאביו אף על גב דהוא חסר ואינו שלם, וקשיא לרב חסדא, דהא סתמא לדברי הכל היא
  55. ^ דסתם ספרא - רבי יהודה היא, ושמעינן ליה לרבי יהודה דאמר נמי [בכהאי גוונא]
  56. ^ דתניא והכי גרסינן: ר' יהודה אומר: לה יטמא ואינו מיטמא לאבריה, לפי שאין אדם מיטמא 'על עצם כשעורה מאביו, אבל הוא חוזר 'על עצם כשעורה מאביו: כלומר: לאיבריו הוא דאינו מיטמא, בין בחייו בין במותו, לפי שאין אדם מיטמא תחילה על עצם כשעורה מאביו, לפי שלא התירה תורה ליטמא אלא בדבר שעיקר הגוף בו; אבל מיטמא הוא לעיקר הגוף לכתחלה; ואם נחסר הוא - הולך ובודק אחריו ואפילו על עצם כשעורה; [ואומר רב חסדא:] ואנא אמינא לה כרבנן, דפליגי עליה דרבי יהודה, דאמרי: כיון שנחסר במקצת - שוב אינו מותר ליטמא בו. וספרים שכתוב בהן ''לפי שאינו מיטמא לאבר מן החי של אביו אבל מיטמא לאבר מן המת של אביו' - שבשתא היא, מדתני רב כהנא בסמוך: 'אף כל שכל גופו תלוי בו, כגון רוב בנינו ורוב מנינו - הוא דמיטמא, אבל לא לאבר אחד' ומוקימנא לה לההיא נמי כרבי יהודה; ועוד: לא אשכחן לה דנישנית משנה זו בשם רבי יהודה הכי, דהא לא קתני לה הכי, אלא כדגרסינן לה אנן: לפי שאין אדם מיטמא על עצם כשעורה כו'
  57. ^ כלומר: בברייתא דרבי אליעזר בן יעקב
  58. ^ בגופה שלם
  59. ^ ולא לאחד מאבריה
  60. ^ שאינו מיטמא לה
  61. ^ נצל: ליחה היוצא מן המת, שפורש ממנו; ואין 'נצל' אלא לשון הפרשה, כמו שמתרגמינן 'ויצל אלהים (בראשית לא ט) = ואפרש ה’’ - מפי רבי אליקום מפרש לקמן בשר המת שקרש בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נ,א)
  62. ^ הואיל ואתה אומר כן: שאינו מיטמא לאברים
  63. ^ דבשדרה ורוב בניינה - כגון שתי שוקיים ירך אחת, וברוב מניינה - כגון קכ"ה איברים הימנה - שיכול ליטמא