ביאור:בבלי נזיר דף טו
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
שאני הכא [1], [2] דאמר רחמנא (במדבר ו ט: וכי ימות מת עליו בפתע פתאם) וטמא ראש נזרו [וגלח ראשו ביום טהרתו - ביום השביעי יגלחנו]; מי שנזרו תלוי לו בראשו [3].
מיתיבי: נזיר שכלו לו ימיו - אסור לגלח ולשתות יין ולטמא למתים; ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים הרי זה סופג את הארבעים [4]!?
תיובתא [5].
משנה:
"הריני נזיר לכשיהא לי בן" ו"נזיר מאה יום" [6]:
נולד לו בן [7] עד שבעים [8] לא הפסיד כלום [9];
[10] לאחר שבעים [11] - סותר שבעים, שאין תגלחת פחות משלשים יום [12].
גמרא:
אמר רב: יום שבעים [13] - [14] עולה לכאן [15] ולכאן [16].
תנן: נולד לו עד שבעים לא הפסיד כלום, ואי סלקא דעתך 'עולה לכאן ולכאן' - איתגורי מיתגר [שהשתכר בשכר] [17]?!
אלא בדין הוא דלא ליתני 'עד 'שבעים, ומשום דקתני סיפא אחר שבעים סותר שבעים קתני רישא שבעים [18].
תא שמע מסיפא נולד אחר שבעים סותר שבעים [19]!?
מאי ’[ל]אַחָר' [20]? - 'אחר אחר' [21], אבל 'אחר' ממש מאי - הכי נמי דלא סתר.
אי הכי - מאי איריא דתני [22]: נולד עד שבעים לא הפסיד כלום? אפילו אחר שבעים [23] נמי [24]: הא אמרת 'לא סתר'!?
אלא שמע מינה אחר [אחרי היום השבעים] ממש [25], וכן מתניתין לרב [26]!
שמע מינה.
ורב - כמאן אמרה לשמעתיה? [27]
אילימא כאבא שאול, דתנן [דומה למשנה מועד קטן פ"ג מ"ח, וברייתא בדף יט,ב]: 'הקובר את מתו שלשה ימים קודם לרגל - בטלה ממנו גזירת שבעה [28]; [29] שמנה ימים קודם לרגל - [30] בטלה ממנו [31] גזירת שלשים, ומותר לספר ערב הרגל [32], ואם לא סיפר ערב הרגל - אסור לספר אחר הרגל [33];
אבא שאול אומר: אפילו לא סיפר קודם הרגל - מותר לספר אחר הרגל [34], שכשם שמצות שלשה [35] [כיון שמיצה שלשה ימים מתוך השבעה] מבטלת גזירת שבעה - כך מצות שבעה מבטלת גזירת שלשים [36]' [37] - מאי טעמא דאבא שאול [38]? לאו משום דקסבר שביעי עולה לכאן ולכאן [39]?
דלמא עד כאן לא קאמר אבא שאול אלא באבילות שבעה, דרבנן [40], אבל בנזיר - דאורייתא – לא [41]!
אלא רב - דאמר כרבי יוסי, דתניא: 'רבי יוסי אומר: שומרת יום כנגד יום, ששחטו וזרקו עליה בשני שלה [42], [43] ואחר כך ראתה - הרי זו אינה אוכלת [44], [45] ופטורה מלעשות פסח שני [46]' - מאי טעמא דרבי יוסי [47]? לאו משום דקסבר מקצת היום ככולו [48]?
ממאי? ודלמא [49] משום דקסבר '[50] מכאן ולהבא הוא מטמא' [51]?
ומי סבר רבי יוסי הכי [52]? והתניא: רבי יוסי אומר: זב בעל שתי ראיות [53] ששחטו וזרקו עליו בשביעי [54], וכן שומרת יום כנגד יום [55] ששחטו וזרקו עליה ואחר כך ראו - אף על פי שמטמאין משכב ומושב למפרע - פטורין מלעשות פסח שני [56].
[57] - מאי '[58] למפרע'? - מדרבנן [59]!
הכי נמי מיסתברא, דאי סלקא דעתא מדאורייתא [60] - [61] אמאי פטורין מלעשות פסח שני [62]?
לעולם אימא לך טומאה [63] דאורייתא [64]: [65] תהום דזיבה התירו [66].
ואף רבי אושעיא סבר [67] למפרע' [68] מדרבנן, דתניא: רבי אושעיא אמר: ’<אבל [69]> הרואה זב בשביעי שלו - סותר את שלפניו ואמר ליה רבי יוחנן: 'לא נסתור אלא יומו'.
[אומרת הגמרא:] מה נפשך: אי סתר [70] - כולהו [את כל הימים הנקיים] סתר [71]; [72] אי לא סתר - לא נסתור ולא יומו [73]!?
אלא אימא [שאמר רבי יוחנן] 'לא נסתור ולא יומו'.
הערות
[עריכה]- ^ גבי טומאה
- ^ טעמא מאי הוא דלוקה? -
- ^ דמשמע שתלה הכתוב את הטומאה במי שעדיין לא נתגלח, ואפילו לאחר שכלו לו ימיו - כל זמן שלא גילח שערו, שנזרו על ראשו: מי שכבר כלו ימי נזירותו, ואין נזרו תלוי אלא בראשו
- ^ אלמא דגמרי 'ימי' 'ימי' - לרבות ימים שלאחר מלאת
- ^ לרבי יוסי ברבי חנינא
- ^ והתחיל למנות את שלו
- ^ אם נולד לו בן
- ^ יום - צריך להניח את שלו ולמנות את של בנו
- ^ דשלשים יום הוא דמייתרי ליה ממאה; אלא מניח את שלו ומונה את של בנו ומגלח, ומונה שלשים כדי להשלים מאה שלו ומגלח, דבשלשים אית בהו כדי גידול שער
- ^ אבל אם נולד לו
- ^ דלא מייתרי להו שלשים, דלית בהו גידול שער, שאין תגלחת פחות משלשים יום
- ^ הלכך סותר את הכל, ומתחיל למנות את של בנו, ומגלח; ואחר כך מונה מאה שלו; והני מילי בנזירות מרובה, אבל בנזירות מועטת - אינו סותר כלל, כדתנן לעיל 'מניח את שלו ומונה את של בנו ואחר כך משלים את שלו', ואינו סותר; וטעמא מאי? כדאמרן: שאין תגלחת בינתים, וכחדא נזירות אריכא הוא
- ^ נולד לו בן ביום שבעים
- ^ אותו יום
- ^ למנין שבעים
- ^ ולמנין של בנו דשלשים דלבנו נמי מתחיל למנות בו ביום וכן כשבא להשלים מאה שלו שלאחר נזירות של בנו אין צריך למנות אלא כ"ט
- ^ דעולה לו לכאן ולכאן: שאינו צריך להשלים אלא למאה בלבד! ועוד: שנזירות של בנו מתחיל מבו ביום - צריכא למימר דלא הפסיד כלום
- ^ הך 'אלא' נשתנה מכל אלא שבש"ס, והכי משמע: אלא משום דקתני סיפא אחר שבעים תנא ליה רישא עד שבעים; ובדין הוא דלא ליתנייה כלל, דהא אמרינן דאפילו איתגורי מיתגר! ואית ספרים דכתיב בהו: בדין ליתני עד שבעים כו' אלא משום דקתני סיפא לישנא דהפסיד - דקתני 'אחר שבעים סותר' - תנא נמי רישא עד שבעים דאינו סותר
- ^ ואי איתא כדקאמרת - אמאי סותר? כיון דמתחיל למנות מבו ביום לבנו, ויום שלשים דבנו עולה לו לכאן ולכאן - אכתי פשו להו שלשים יום כדי גידול שיער
- ^ דקתני
- ^ דהיינו [יום] שבעים ושנים, דאפילו אי אמרת ד'עולה לכאן ולכאן' - אכתי לא פשו להו אלא כ"ט יום, ואין תגלחת פחות משלשים יום
- ^ רישא
- ^ ביום שבעים ואחד
- ^ לא הפסיד
- ^ ביום שבעים ואחד דקתני 'סותר' - משום דלא אמרינן שהוא עולה לו לכאן ולכאן
- ^ וכן לענין זה קשיא מתניתין לרב
- ^ ואי קשיא: למה לי מיבעיא הכי? הא אשכחן בפרק קמא דתני 'יום שלשים עולה לכאן ולכאן'? - דילמא מתניתין דהתם לא מתרצא כרב מתנא [שאמר נזירות שלשים יום לפחות] אלא כבר פדא דאמר אין סתם נזירות אלא כ"ט?
- ^ שאין צריך להשלים אחר הרגל שבעת ימי אבילות: דכיון דעיקר האבילות - דהיינו שלשה ימים ראשונים, כדאמרינן במועד קטן, הוו קודם לרגל - ביטל הרגל את האחרונים
- ^ ואם קברו
- ^ כיון דיום אחד של שלשים היה קודם הרגל
- ^ ביטל הרגל ממנו
- ^ משום כבוד הרגל
- ^ עד שלשים
- ^ כיון שעשאם קודם הרגל בטל הימנו גזירת שבעה לגמרי
- ^ כשם שמצות אבילות הנוהגת שלשה ימים הראשונים
- ^ כיון שנעשו קודם הרגל - שוב הרגל מבטל גזירת שלשים לגמרי
- ^ גזירת שלשים = גלוח וכיבוס
- ^ דאמר דיום שביעי מבטלת גזירת שבעה ושלשים? והא לא שימר עדיין מיום שלשים כלום קודם הרגל אפילו יום אחד? דבשלמא לתנא קמא דאמר 'שמֹנָה' - היינו משום דיום שמיני עולה למנין שלשים, אלא לאבא שאול מאי טעמא
- ^ למנין שבעה ולמנין שלשים, וכמאן דעבר עליו יום אחד מגזירת שלשים דמי, ומשום הכי מתבטלת
- ^ דעיקר אבילות אינו אלא יום אחד, דכתיב (עמוס ח) ואחריתה כיום מר, אלא רבנן תקנו שבעה דסמכו אקרא כדכתיב (בראשית נ) ויעש לאביו אבל שבעת ימים
- ^ בחושבנא דיומי, דשלשים יום בעינן כדכתיב (במדבר ו) 'יהיה' [בגמטריא שלשים] - לא אמר דיום אחד עולה לכאן ולכאן
- ^ שכבר ראתה ביום שמיני [לנדתה – דכתיב שבעת ימים תהיה בנדתה (ויקרא טו יט)] - עד שלא ראתה ביום תשיעי, שהיא שומרת כנגדו לידע אם תראה בשלשה ימים שלש ראיות ותהא זבה
- ^ ושחטו הפסח וזרקו עליה
- ^ בפסח, דטמאה היא
- ^ ואף על גב דאינה אוכלת
- ^ דאכילת פסחים לא מיעכבא
- ^ דפטורה מלעשות פסח שני
- ^ דיום שני, שהוא תשיעי - ככולו דמי, והויא לה טהורה בשעה ששחטו וזרקו עליה; והכא נמי - לימא דעולה לו לכאן ולכאן משום דמקצת היום ככולו
- ^ האי דקאמר רבי יוסי דפטורה לאו משום דקסבר דמקצת היום ככולו אלא
- ^ דכשהיא רואה
- ^ אבל למפרע לא; ומשום הכי פטורה: דבההיא שעתא דשחטו וזרקו עליה - טהורה הואי, ולהך דבתר נטמאת לא חיישינן [לא איכפת לנו]
- ^ דמכאן ולהבא היא מטמאה אבל למפרע לא
- ^ בין ביום אחד בין בשני ימים, כדאמרינן התם (בבא קמא כד א): תלה הכתוב את הזב בראיות, דכתיב וזאת תהיה טומאתו בזובו (ויקרא טו, ג); ואת הזבה בימים, דכתיב ואשה כי יזוב זוב דמה ימים רבים (ויקרא טו כה): מיעוט ימים - שנים, רבים - שלשה
- ^ בשביעי שלו, שאין בין זב רואה שתים [שתי ראיות של זיבה] לרואה שלש [ראיות] אלא קרבן: שבעל שלש מונה שבעה ומביא קרבן, ובעל שתי [ראיות] מונה שבעה ואין מביא קרבן
- ^ להכי נקט 'בעל שתי ראיות' ו'שומרת יום': משום דלאו בני קרבן נינהו; דעל הנך דבני קרבן - לא מצי למשחט עלייהו בשביעי, משום דלא מצו אכלי פסח בערב: דכפרת קרבן דבעו לאיתויי בשמיני מעכבת להו, כדקיימא לן (יבמות עד ב): 'הביא כפרתו - אוכל בקדשים'
- ^ אלא מיהא מדקתני 'מטמא משכב ומושב למפרע' - דלא הוי טעמא דרבי יוסי משום ד'מכאן ולהבא הוא מטמא', וטעמא משום דמקצת היום ככולו קא פטר מלעשות פסח שני, דה"ל ככל מידי דתלי במניינא דאמרינן ביה 'מקצת היום ככולו', ומש"ה פטורין
- ^ לעולם אימא לך דמכאן ולהבא הוא מטמא, ולאו טעמא דרבי יוסי משום דמקצת היום ככולו, ודקאמר למפרע
- ^ מטמאין...
- ^ מדרבנן הוא דקאמר, ומשום דלית בהו טומאה אלא מדרבנן - פטורין מלעשות פסח שני
- ^ מטמאין למפרע
- ^ אפילו אמרת מקצת היום ככולו אכתי
- ^ והא איגלאי מילתא למפרע דבההוא שעתא דשחט ונזרק הדם - טמאה מדאורייתא הואי
- ^ למפרע
- ^ וכל היכא דתלי מילתא במניינא כגון בשתי נזירות שצריך למנות לזו שלשים ולזו שלשים - הוי מקצת היום ככולו
- ^ והכא - אף על גב דמדאורייתא מטמא למפרע - אמאי הקילו בה? היינו טעמא: דטומאה
- ^ דכיון דבההיא שעתא דנשחט, אכתי הוה קיימא טיפת דם במקור של אשה, ולא יצא לחוץ - אהני בה מקצת היום ככולו, דכמאן דנשחט עליה בשעת טהרה דמי. ואית דמפרשי 'טומאת התהום בזיבה' - היינו דבשעת שחיטה וזריקה עדיין לא היתה יודעת אם תהא רואה בו ביום ואם לאו; משום הכי קרי לה 'טומאת תהום': דהויא טמאה למפרע בשעת שחיטה וזריקה, ואיהי לא הות ידעה בההיא שעתא, ודמי לעובר ברשות הרבים וטומאת התהום תחתיו
- ^ דרבי יוסי לא אמר 'דמטמא
- ^ אלא
- ^ ומהדר אהא דאמר לעיל 'מאי למפרע מדרבנן'
- ^ דלמפרע טמאה
- ^ דהא לא הוו להו שבעה נקיים כלל
- ^ אלא אימא
- ^ משום דמכאן ולהבא מטמאה, ולמפרע הויא טהורה ממש