ביאור:בבלי נזיר דף כח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, ולא מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.


זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה
מסכת נזיר: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו | הדף המהדורה הרגילה


עמוד א (דלג לעמוד ב)

בזמן שהן סתומין [1] ולא בזמן שהן מפורשין?

תלמוד לומר [2] קרבנו [לחטאת - נקבה תמימה יביאנה] [3]: בקרבנו הוא יוצא, ואינו יוצא בקרבן אביו;

יכול לא יצא במעות שהפריש אפילו מן הקלה על הקלה [4], מן החמורה על החמורה [5], אבל יוצא בקרבן שהפריש לעצמו מן הקלה על החמורה מן החמורה על הקלה? –

תלמוד לומר (ויקרא ד כח, לעיל) קרבנו על חטאתו '- עד שיהא קרבנו לשום חטאו;

יכול לא יצא בבהמה שהפריש לעצמו מן הקלה על הקלה או מן החמורה על החמורה, אפילו מן הקלה על החמורה או מן החמורה על הקלה שכן אם הפריש בהמה על החלב [6] והביא על הדם [7], או על הדם והביא על החלב שהרי לא מעל [8] ולא כיפר [9], אבל יוצא במעות שהפריש לעצמו מן הקלה לקלה ומן החמורה לחמורה מן החמורה לקלה ומן הקלה לחמורה, שכן אם הפריש לעצמו מעות מן החלב והביא על הדם, על הדם והביא על החלב - שהרי מעל [10] וכיפר [11]?

תלמוד לומר [שם] '[12] על חטאתו' - [13] עד שיהא קרבנו לשם חטאו' [14];

קתני מיהת 'בהמה' [15] - מאי לאו אפילו בעלת מום?

לא, תמימה.

אבל בעלת מום – מאי? כסתומה דמיא? מאי איריא דקתני '[16]מעות שהפריש אביו'? ליתני 'בעלת מום'!?

הכי נמי; דלמאי חזיא? לדמי! דמי היינו 'מעות'.

משנה:

נזרק עליה אחד מן הדמים - אינו יכול להפר.

רבי עקיבא אומר: אפילו נשחטה עליה אחת מכל הבהמות - אינו יכול להפר.

במה דברים אמורים? - בתגלחת הטהרה, אבל בתגלחת הטומאה – יפר, שהוא יכול לומר: "אי אפשי באשה מנוולת [17]".

רבי <מאיר> אומר: אף בתגלחת הטהרה יפר, שהוא יכול לומר "אי אפשי באשה מגלחת".

תוד"ה נזרק עליה אחד מן הדמים - כגון שגמרה נזירות בטהרה והביאה קרבנות נזירות טהרה שהן שלש בהמות: כבשה לחטאת, וכבש לעולה, ואיל לשלמים, ונִזְרק עליה אחד מן הדמים - חטאת או עולה או שלמים - אינו יכול להפר נדרה לענין שלא תצטרך לגלח ולהביא שאר קרבנות, דלפי שאין כאן עוד עינוי נפש: דביין מותרת; ואי משום שצריכה לגלח ומטו עליה 'אשה מתגלחת' - אפשר לה בפאה נכרית; הכי מפרש בגמרא; אבל אי לא נִזְרק הדם עדיין, דאסורה [ביין] - מיקרי שפיר 'עינוי נפש' אף על גב דלא מיתסרא אלא שעתא פורתא.

תוד"ה רבי עקיבא אומר אפילו נשחט - ולא נזרק הדם - אינו יכול להפר; בגמרא מפרש משום הפסד קדשים ומסיק בגמרא כשנשחטה החטאת שאם יפר לה נמצאת בהמה זו תצא לבית השריפה, שהיא אינה צריכה לחטאת - וגם לא יוכל לזרוק דמה לשם שלמים דחטאת שלא לשמה פסולה; יש להסתפק אם היפר לה אם מופר או שמא יש כח ביד חכמים לעקור דבר מן התורה בשב ואל תעשה.

תוד"ה בד"א - שאינו יכול להפר אחר שנזרק אחד מן הדמים בתגלחת טהרה, כדפי': שגמרה נזירות בטהרה, אבל בתגלחת טומאה כגון שנטמאת בנזירותה והביאה קרבנותיה בטומאה - אע"פ שנזרקו דמים יכול להפר, מפני שאפשר לומר לה "אי אפשי באשה מנוולת", כלומר: שהיא צריכה למנות מעתה נזירות טהרה ותאסר ביין ויש כאן עינוי נפש, וה"נ בגמרא מצינו לשון ניוול: שר"ל עינוי וקשה לישנא [18] דאי אפשי דהוי ליה למימר משום עינוי

וצ"ל דקאי אדרבי עקיבא, דקאמר שנשחטה אחת מן הבהמות אינו יכול להפר מפני שאפשר [לבוא] להפסד קדשים אע"ג דאסורה ביין עד שישחטו שאר הבהמות ויזרוק דמן, ויש כאן ענוי נפש פורתא - בשביל ההוא פורתא אינו יכול להפר בשביל הפסד קדשים, אבל בתגלחת דטומאה דאיכא עינוי נפש גדול: שסותרת ובעי למימני נזירות אחרת - [מודה] שיכול לומר לה "אי אפשי [בעינוי] גדול", אי נמי: משום דר"מ קאמר האי לישנא "אי איפשי" קאמר תנא קמא נמי "אי אפשי"; הכי גרסינן: "אי אפשי באשה מגלחת", שצריכה לגלח בסוף נְזִירות טהרה, כדכתיב בהדיא; ולתנא קמא אפשר בפאה נכרית; הכי מפרש בגמרא.

גמרא:

מתניתין דלא כרבי אליעזר, דאי רבי אליעזר - האמר תגלחת מעכבת [19], וכיון דלא גילחה - [20] אסירה בחמרא [21], וכיון דאית לה ניוול - [22] מצי מיפר [23].

<ובהא פליגי>


עמוד ב

תנא דידן סבר: כיון דאיזדריק עלה דם [24] - לאלתר שריא בחמרא, והא לית לה ניוול [25]; ורבי עקיבא סבר: אפילו אישתחיטת בהמה אינו יכול להפר, משום הפסד קדשים [26].

מתקיף לה רבי זירא: ואמאי [27]?: לזרוק דמן שלא לִשְּמָן, ויתיר בשר באכילה [28]!? מי לא תניא [דומה לתוספתא מנחות פרק ה הלכה א [29]]: 'כבשי עצרת ששחטן שלא לשמן או ששחטן לפני זמנן או לאחר זמנן - הדם יזרק [30] והבשר יאכל; ואם היתה שבת - לא יזרק [31], ואם זרק - הורצה להקטיר אימורין לערב [32]'.

אמרי: אי דשחט עולה או שלמים [33] – הכי נמי [34], אלא הכא [35] במאי עסקינן? - כגון ששחט חטאת ברישא, [36], [37] כדתנן [נזיר פ"ו מ"ז]: אם גילח על אחת משלשתן יצא; [תוספתא נזיר פרק ג הלכה יד [38] עם שנויים] במה דברים אמורים [39]? - בתגלחת טהרה [40]; אבל בתגלחת טומאה [41] - יפר <מפני שיכול לומר "אי אפשי באשה מנוולת">;

ורבי מאיר אומר: אפילו בתגלחת טהרה יפר מפני שיכול לומר אי אפשי באשה מגלחת'.

ותנא קמא?

אמר לך: אפשר בפאה נכרית [42].

ורבי מאיר?

סבר בפאה נכרית - איידי דזוהמא [43] - לא ניחא ליה [44].

משנה:

האיש מדיר את בנו בנזיר, ואין האשה מדרת את בנה בנזיר.

כיצד?

גילח [45] או שגילחוהו קרוביו [46], [47] מיחה [48]; או שמיחו קרוביו [49]:

היתה לו בהמה מופרשת:

החטאת תמות,

והעולה תקרב עולה,

ושלמים יקרבו שלמים, ונאכלין ליום אחד, ואינן טעונין לחם.

היו לו מעות סתומין - יפלו לנדבה;

מעות מפורשים:

דמי חטאת ילכו לים המלח, לא נהנין ולא מועלין [50];

דמי עולה יביאו עולה ומועלין בהן;

דמי שלמים יביאו שלמים ונאכלין ליום אחד ואינן טעונין לחם.

גמרא:

איש - אִין, אבל אשה לא; - מאי טעמא?

רבי יוחנן אמר: הלכה היא בנזיר [51];

ורבי יוסי ברבי חנינא

הערות[עריכה]

  1. ^ כדתנן בשילהי מתניתין
  2. ^ [(ויקרא ד, לב): ואם כבש יביא]
  3. ^ ואית דדרשי ליה מקרבנו קמא
  4. ^ משבועת העדות לשבועת הפקדון או לשבועת ביטוי
  5. ^ מחלב לדם מחייבי מיתות לחייבי כריתות בשוגג
  6. ^ שאכל בשוגג
  7. ^ שאכל בשוגג
  8. ^ לפי שהוא קדושת הגוף, ואי אפשר לו להוציאה לחולין
  9. ^ לפיכך לא כיפר, וכדאמרינן בפרק [בתרא] דכריתות: דכיון דלא מצי מעיל - כפורי נמי לא מכפר
  10. ^ דכיון דלקח בהן חטאת אחר, שלא הופרש לשמן - הוה ליה כמפיק להו לחולין, ומעל
  11. ^ וכיון דמעל בו - אמרינן 'וכפר', דהוא קרבן מעליא
  12. ^ וכפר עליו הכהן
  13. ^ דלעולם לא כפר
  14. ^ שאף על פי שמעל - לא כיפר, שהרי מעל במעות; כל דבר שיוצא לחולין - אית ביה מעילה, והואיל דאית ביה מעילה - כיפר
  15. ^ שהרי אין אדם מגלח על בהמת אביו; מאי טעמא? לאו משום דכמפורשת דמיא?
  16. ^ אבל יוצא ב
  17. ^ שאינה שותה יין
  18. ^ דעינוי
  19. ^ כיון דתגלחת מעכבתה שלא לשתות יין כדאמרינן בפרק 'שלשה מינין' (לקמן מו,א) 'ואחר ישתה הנזיר יין' - אחר מעשים כולן, דברי רבי אליעזר
  20. ^ הילכך
  21. ^ אסורה ביין והוה לה ניוול, כדכתיב (זכריה ט יז) ותירוש ינובב בתולות
  22. ^ הילכך
  23. ^ אף על פי שנזרקו עליה כל הדמים
  24. ^ אחד מן הדמים
  25. ^ וכיון דלית לה ניוול - אינו יכול לומר "אי אפשי באשה מנוולת"
  26. ^ דהואיל ואין הבעלים מתכפרים בו - אין הבשר נאכל
  27. ^ הוי בזיון קדשים
  28. ^ בזריקת דם שלא לשמן
  29. ^ צוקרמאנדל
  30. ^ שלא לשמן
  31. ^ לפי שאין הבשר נאכל בשבת, שאין צליית קדשים דוחה את השבת .
  32. ^ ובלבד שאימורין מקטיר לערב
  33. ^ ברישא
  34. ^ דאפשר למיהוי להו תקנתא בזריקה
  35. ^ קאמינא לך
  36. ^ דאי מיפר לה בעל - תו לא הוי ליה תקנתא, דהויא לן כ'חטאת שנתכפרו בעליה'
  37. ^ ומנא תימרא דכל מאי דבעי שחיט ברישא? -
  38. ^ ליברמן
  39. ^ כיון דנזרק עליה אחד מן הדמים אינו יכול להפר
  40. ^ הואיל ושותה יין בו ביום, וכדאמרן
  41. ^ אף על פי שנזרק עליה אחד מן הדמים
  42. ^ משום תגלחת לא אפשר להפר, דלא הויא עליה מנוולת, משום תגלחת דאפשר לה בפאה נכרית ומיחזיא כאינה מגלחת
  43. ^ דאית לה
  44. ^ ולכך יכול להפר לה, לפי שיכול לומר "אי אפשי באשה מגולחת"
  45. ^ בתוך ימי נזירותו
  46. ^ בתוך ימי נזירותו
  47. ^ או
  48. ^ שמיחה הבן בתוך ימי נזירותו - ואפילו ביום אחרון
  49. ^ הרי זה בטלה נזירותו
  50. ^ כדאמר מר: חטאות המתות ודמי חטאת ההולכין לים המלח - בכולן לא נהנין ולא מועלין: לא נהנין מדרבנן ולא מועלין משום דלאו בני הקרבה נינהו
  51. ^ שהאיש מזיר ולא האשה