ביאור:בבלי נזיר דף יז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת נזיר:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו | הדף המהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
הכא במאי עסקינן - ביוצא ונכנס [1].
איתיביה [רבי יוחנן לריש לקיש]: אין בין טמא שנזר [2] לנזיר טהור שנטמא, אלא טמא שנזר - שביעי שלו עולה לו למנין [3], ונזיר טהור שנטמא - אין שביעי שלו עולה לו למנין [4], ואי סלקא דעתא לא חיילא - אמאי עולה לו מן המנין?
אמר מר בר רב אשי: מיחל - כולי עלמא לא פליגי דחיילא [5], אלא כי פליגי – למלקי: רבי יוחנן סבר: כיון דחיילא – לקי [6], וריש לקיש סבר: לא לקי, וחיילא [7].
ולכשיטהר אין צריך לחזור לידור בנזיר דחייל עליו מנזירות ראשון וניחא השתא דשביעי עולה לו מן המנין ואפילו לא יחזור ויקבל והוא הדין נמי דמודה ר' שמעון בן לקיש (נמי אם שותה יין) דלקי תוך ימי טומאתו אשתיה ואתגלחת וכי פליגי למלקי פירוש אטומאה לחוד אי התרו בו אטומאה ר' יוחנן סבר כיון דחיילא נזירות [לשאר] מילי אשתיית יין ואתגלחת [חיילא] נמי אטומאה אם התרו בו לצאת ולא יצא דרחמנא לא מעטיה אלא מקרבן לחודיה לקמן ולא ממלקות דטומאה ורבי שמעון בן לקיש סבר אע"ג דחיילא לשאר מילי ליין ולתגלחת לא לקי אטומאה דכיון דמיעטיה רחמנא מקרבן טומאה - מיעטיה מכל דין טומאה אף ממלקות.
איתיביה ממשנתנו רבי יוחנן לריש לקיש: מי שנזר והוא בבית הקברות - אפילו היה שם שלשים יום - אין עולין לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה; קרבן טומאה הוא דלא מייתי, הא מילקי לקי עליה!?
בדין הוא דליתני 'אינו לוקה', אלא משום דקא בעי למיתנא סיפא יצא ונכנס עולה לו מן המנין ומביא קרבן טומאה - תנא רישא אינו מביא קרבן טומאה;
תא שמע מהברייתא לעיל: אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא שטמא שנזר - שביעי שלו עולה לו מן המנין, ונזיר טהור שנטמא - אין שביעי שלו עולה לו מן המנין - הא למלקות זה וזה שוין [8]!?
אמר ליה: לא! לתגלחת זה וזה שוין[9].
י"מ דלקי אתגלחת [ולא נהירא דלימא] לתגלחת ויין זה וזה שוין כיון דבאיסור תגלחת קמיירי; לכן נראה לי 'הא לתגלחת' - פירוש למצות תגלחת: לענין שמגלח בשביעי לטהרתו, אף על גב דלקמן בעיא היא ואיפשיטא דנזיר טמא דמעיקרא אינו מגלח בשביעי לטהרתו - אפילו הכי לא קפיד לשנויי הכי [דבלא"ה] איתותב רבי שמעון בן לקיש בסוף.
אבל לענין מלקות מאי? זה לוקה וזה אינו לוקה? ליתנייה[10]!??
בתקנתיה קא מיירי[11], בקלקוליה אבל בקלקוליה דלוקה לא קא מיירי.[12].
תא שמע תוספתא נזיר פ"ב ה"יד: מי שהיה טמא ונזר - אסור לגלח ולשתות יין, ואם גילח ושתה יין ונטמא למתים - הרי זה סופג את הארבעים[13]!
תיובתא דריש לקיש[14].
בעי רבא[15]: 'נזיר והוא בבית הקברות' מהו?: בעי שהייה למלקות[16] או לא?
היכי דמי?
אילימא דאמרי ליה "לא תינזור" - למה לי שהייה? נזיר[17] מאי טעמא לא בעי שהייה? דקא מתרי ביה [18]? הכא נמי קא מתרי ביה[19]?!
והוא עומד בבית הקברות למה לי שהייה פשיטא דלקי בלא שהייה דנזיר טהור מאי טעמא דלא בעי שהייה ולא משכחת ליה [כלל] דבעי שהייה משום דקמתרין ביה שלא יטמא והוא נזיר טהור הכא נמי מתרין ביה שלא ידור בו בנזיר והוא עובר לקי כמו היכא דהוה טהור ומתרין ביה שלא יטמא ולאו האי כלאו שאין בו מעשה במה שמקבל נזירות דלאו שיש בו מעשה הוא במה שאינו יוצא משם כשנודר בנזיר.
אלא[20] כגון שנכנס בשידה תיבה ומגדל[21] ובא חבירו ופרע [מעליו] מעזיבה[22]: כי גמירין שהייה בבית המקדש [23], אבל אבראי לא[24]? או דלמא לא שנא[25]?
תיקו.
בעי רב אשי: נזר והוא בבית הקברות, טעון גילוח[26] או לא?: כי בעי תגלחת - טהור שנטמא דקא מטמא לנזירותיה, אבל טמא שנזר לא? או דלמא לא שנא?
תא שמע ממשנתנו: מי שנזר והוא בבית הקברות - אפילו היה שם שלשים יום - אינו עולה לו מן המנין ואינו מביא קרבן טומאה: קרבן טומאה הוא דלא מייתי[27] אבל גלוחי - בעי!?
'מה טעם שאינו מביא קרבן' קאמר: מה טעם אינו מביא קרבן טומאה? - משום דלא בעי גלוחי[28].
תא שמע מן הברייתא לעיל:
- אין בין טמא שנזר לנזיר טהור שנטמא, אלא טמא שנזר - שביעי שלו עולה לו מן המנין, ונזיר טהור שנטמא - אין שביעי שלו עולה לו מן המנין.
מאי? לאו - הא לתגלחת זה וזה שוין[29]!?
לא! הא למלקות זה וזה שוין[30].
אבל תגלחת מאי? זה מגלח וזה אינו מגלח? ליתנייה תנא 'שביעי שלו' וכל מילי[31], דמשמע מאותו יום ואילך נזירות דטהרה}}.
תא שמע:
- אין לי אלא ימי טומאתו שאין עולין לו מן המנין[32], ימי חלוטו [33] - מנין?
- ודין הוא: מה ימי טומאתו מגלח תגלחת טומאה ומביא קרבן צפרים, אף ימי חלוטו מגלח ומביא קרבן{{הערה|דכתיב 'וכבס המטהר את בגדיו וגלח את כל שערו (ויקרא יד ח), וכתיב וביום השמיני יקח שני כבשים (ויקרא יד ח) וגו'[34]
לא: אם אמרת בימי טומאתו, שכן מבטל בהן את הקודמין [35] - לפיכך אין עולין לו מן המנין - תאמר בימי חלוטו, שאינו מבטל את הקודמין [36] – לפיכך [37] עולין לו [38] מן המנין!
אמרת: ומה נזיר בקבר [39] ששערו ראוי לתגלחת - אין עולין לו מן המנין, ימי חלוטו שאין ראוי לתגלחת לא כל שכן שאין עולין לו מן המנין!' מאי? לאו תגלחת טומאה [40]?
לא, תגלחת טהרה [41];
הכי נמי מסתברא,
הערות[עריכה]
- ^ שיצא והזה בשלישי ובשביעי וטבל והדר אמר "הריני נזיר" והדר נכנס - סופג את הארבעים, ולאפוקי מדרבי אליעזר דאמר 'לא בו ביום כו'; אבל אי לא הדר ואמר - אינו אסור לגלח, וכו', שאין נזירות חלה עליו
- ^ כגון שהיה עומד בבית הקברות ונזר
- ^ דכיון דטבל והוי טהור - מתחיל למנות מבו ביום, לפי שאינו מביא קרבן
- '^ אף על פי ש[הזה ו]טבל והוא טהור, עד יום שמיני שמביא בו קרבנותיו, כדאמרינן בפרק 'שלשה מינין' (נזיר פ"ו מ"ו; דף מד,ב): ’[סדר] תגלחת [הטומאה] כיצד? היה מזה בשלישי ובשביעי ומגלח בשביעי ומביא קרבנותיו בשמיני
- ^ דכיון דמשכחת טהרה - חיילא ממילא [כמו שאמר רבא בסוגיא יש נדר חל על נדר (נדרים יח,א) אמר רבא: אם נשאל על הראשונה - שניה חלה עליו], שהנדר רובץ וממתין עד שיוכל לחול])
- ^ (אפילו אטומאה דמעיקרא דנזר בבית הקברות)
- ^ אף על גב דחיילא: שהוא צריך לשמור מכל דקדוקי נזירות - לא לקי אפילו אטומאה דבסוף - אי לא הדר ואמר
- ^ ששניהם לוקין על הטומאה ולדקדוקי נזירות
- ^ ששניהם מגלחין ביום שביעי שלהן
- ^ 'אין בין טמא שנזר כו' אלא שטמא שנזר שביעי שלו עולה לו מן המנין ואינו לוקה וטהור שנזר אין שביעי שלו עולה לו מן המנין ולוקה
- ^ אימת מתחילין למנות זה משביעי וזה משמיני
- ^ ואמר לן רבי: דהכי נמי מצי למיתני 'אלא טמא שנזר - אין מגלח תגלחת טומאה, ונזיר טהור שנטמא מגלח בשביעי וטמא שנזר אין מגלח בשביעי' אלא תנא שביעי שלו וכל מילי כדמפרש לקמן
- ^ ושמע מינה דכיון דחיילא עליה נזירות דהוי אסור לגלח - לוקה
- ^ וביוצא ובנכנס לא מצי לתרץ ליה כדלעיל, דהא אוקימנא דמודי ריש לקיש דחיילא וקאי ליה באיסורא אבל מילקי לא לקי, ואילו הכא משמע דכיון שאסור - לוקה אף על גב דלא הדר ואמר
- ^ הואיל דאמר רבי יוחנן דלוקה ותנן במתניתין כוותיה
- ^ המפרש: דלא לילקי עד דלישהי ביה כדי שיעור השתחויה, כדמפרש במסכת שבועות, בפרק 'ידיעות הטומאה' (לעיל יז.)
- ^ המפרש: טהור הנכנס בבית הקברות
- ^ המפרש: "אל תכנס לבית הקברות"
- ^ "לא תינזור", ושהייה למה לי
- ^ היכי דמי שאילתא דרבא?
- ^ בבית הקברות, שמפסיק בינו לבין הטומאה, ונדר בעודו בשידה שהוא טהור
- ^ ואחר כך בא חברו ופרע את המעזיבה שהוא תחתיו שהיתה השידה מעל ראשו
- ^ כשנטמא בבית המקדש בפרק 'ידיעות הטומאה': נטמא בבית המקדש ושהה כדי השתחויה חייב
- ^ כגון בבית הקברות; לא בעי שהייה וכיון שפרע מתחתיו את המעזיבה אף על גב דלא שהה חייב
- ^ דהכא והכא בעינן שיעור כדי השתחויה
- ^ ביום השביעי שלו
- ^ משום דלא מייתי קרבן אלא מאן דמטמא ליה לנזירותיה
- ^ אינו מביא קרבן לפי שאינו מגלח
- ^ דזה וזה מגלחין בשביעי שלהן
- ^ וכדרבי יוחנן לעיל
- ^ דהכי משמע: שביעי שלו עולה לו מן המנין לפי שאינו מביא קרבן; ומה טעם אינו מביא קרבן? לפי שאינו טעון גילוח טומאה בשביעי, וזה - אין שביעי שלו עולה, לפי שיש לו לגלח בשביעי ולהקריב קרבן בשמיני, ומאותו יום שמקריב קרבן חל עליו נזירות, כדכתיב (פרשת נשא) וכפר עליו מאשר חטא על הנפש וקדש את ראשו ביום ההוא
- ^ כדכתיב: והזיר לה' את ימי נזרו וקדש את ראשו ביום ההוא (פרשת נשא, פסוק ההמשך) דמשמע: מאותו היום ואילך שהביא קרבנותיו יתכפר ויתחיל למנות לימי נזרו
- ^ שאם נצטרע בימי נזירותו, והוחלט - שלא יהו עולין למנין נזירותו
- ^ ומה ימי טומאתו אין עולין לו מן המנין אף ימי חלוטו אין עולין לו מן המנין!
- ^ כדכתיב: והימים הראשונים יפלו (במדבר ו יב)
- ^ כגון בנזירות מרובה, כדלקמן בפרק 'כהן גדול ונזיר' (נו,ב) תנן לה, והואיל ואינו מבטל את הקודמין
- ^ יהו
- ^ ימי חלוטו
- ^ נזיר והוא בבית הקברות
- ^ דכיון שהזה ושנה וטבל מגלחין – אותו, ושמע מינה דטעון גילוח; והכי משמע: מה נזיר בקבר ששערו ראוי לתגלחת שבעה אין עולין לו מן המנין ימי חלוטו, שאין שערו ראוי לתגלחת טומאה אלא לתגלחת צרעת - לא כל שכן דאין עולה לו
- ^ שאם לא נכנס לקבר; אי נמי נכנס לקבר ונטהר ואחר כך השלים ימי נזרו - שהוא טעון גילוח לסוף שלשים, דהכי משמע 'ששערו ראוי לתגלחת טהרה': שאין מגלח תגלחת טומאה אלא תגלחת לסוף מיירי, אבל בימי חלוטו אינו מגלח תגלחת טהרה, אלא תגלחת צרעת לסוף שבעה