ביאור:בראשית כד
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות)
| אליעזר ורבקה, מאת יעקב הוגרס |
א וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים כבר עברו עליו הרבה ימים, וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל. ב וַיֹּאמֶר אַבְרָהָם אֶל עַבְדּוֹ אליעזר (ראה להלן טו, ב), זְקַן בעל תפקיד מכובד ב- בֵּיתוֹ, הַמֹּשֵׁל בְּכָל האחראי על כל אֲשֶׁר לוֹ: "שִׂים נָא יָדְךָ תַּחַת יְרֵכִי כך היו נשבעים (ראה למשל את שבועת יוסף ליעקב, להלן מז, כט). ג וְאַשְׁבִּיעֲךָ בַּיהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם וֵאלֹהֵי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יוֹשֵׁב בְּקִרְבּוֹ. ד כִּי אֶל אַרְצִי וְאֶל מוֹלַדְתִּי משפחתי (השווה להלן, פסוק לח, שהרי אברהם נולד באור כשדים ואליעזר הלך לארם נהריים). ואולי הכוונה היא שיש עדיפות לבת המשפחה, אך אם אין מישהי ראויה ניתן לחפש מישהי אחרת מארם נהריים. תֵּלֵךְ, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי לְיִצְחָק". ה וַיֹּאמֶר אֵלָיו הָעֶבֶד: "אוּלַי לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרַי אֶל הָאָרֶץ הַזֹּאת - הֶהָשֵׁב אָשִׁיב אֶת בִּנְךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָצָאתָ מִשָּׁם"? ו וַיֹּאמֶר אֵלָיו אַבְרָהָם: "הִשָּׁמֶר לְךָ פֶּן תָּשִׁיב אֶת בְּנִי שָׁמָּה. ז יְהוָה אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם אֲשֶׁר לְקָחַנִי מִבֵּית אָבִי וּמֵאֶרֶץ מוֹלַדְתִּי, וַאֲשֶׁר דִּבֶּר לִי, וַאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לִי לֵאמֹר: 'לְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת הָאָרֶץ הַזֹּאת' - הוּא יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ את השגחתו לְפָנֶיךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִשָּׁם. ח וְאִם לֹא תֹאבֶה הָאִשָּׁה לָלֶכֶת אַחֲרֶיךָ, וְנִקִּיתָ מִשְּׁבֻעָתִי זֹאת תהיה פטור מלקיים את השבועה הזאת. רַק אֶת בְּנִי לֹא תָשֵׁב שָׁמָּה". ט וַיָּשֶׂם הָעֶבֶד אֶת יָדוֹ תַּחַת יֶרֶךְ אַבְרָהָם אֲדֹנָיו, וַיִּשָּׁבַע לוֹ עַל הַדָּבָר הַזֶּה.
י וַיִּקַּח הָעֶבֶד עֲשָׂרָה גְמַלִּים מִגְּמַלֵּי אֲדֹנָיו, וַיֵּלֶךְ, וְכָל טוּב אֲדֹנָיו בְּיָדוֹ. וַיָּקָם וַיֵּלֶךְ אֶל אֲרַם נַהֲרַיִם הארץ ארם הנמצאת בין שתי נהרות: הפרת והחידקל (או בין החבור לבליח, יובלים הנשפכים לפרת), אֶל עִיר נָחוֹר העיר שגר בה נחור, חרן. יא וַיַּבְרֵךְ הושיב על הברכיים את הַגְּמַלִּים מִחוּץ לָעִיר, אֶל על יד בְּאֵר הַמָּיִם, לְעֵת עֶרֶב, לְעֵת צֵאת הַשֹּׁאֲבֹת. יב וַיֹּאמַר: "יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, הַקְרֵה נָא אנא הכן מקרה לְפָנַי הַיּוֹם, וַעֲשֵׂה חֶסֶד עִם אֲדֹנִי אַבְרָהָם. יג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וּבְנוֹת אַנְשֵׁי הָעִיר יֹצְאֹת לִשְׁאֹב מָיִם. יד וְהָיָה הַנַּעֲרָ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַטִּי נָא כַדֵּךְ וְאֶשְׁתֶּה', וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה' - אֹתָהּ הֹכַחְתָּ בחרת לְעַבְדְּךָ לְיִצְחָק, וּבָהּ אֵדַע כִּי עָשִׂיתָ חֶסֶד עִם אֲדֹנִי".
טו וַיְהִי הוּא טֶרֶם כִּלָּה לְדַבֵּר, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת, אֲשֶׁר יֻלְּדָה לִבְתוּאֵל בֶּן מִלְכָּה אֵשֶׁת נָחוֹר אֲחִי אַבְרָהָם, וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ. טז וְהַנַּעֲרָ טֹבַת מַרְאֶה מְאֹד, בְּתוּלָה, וְאִישׁ לֹא יְדָעָהּ. וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתְּמַלֵּא כַדָּהּ וַתָּעַל. יז וַיָּרָץ הָעֶבֶד לִקְרָאתָהּ, וַיֹּאמֶר: "הַגְמִיאִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ". יח וַתֹּאמֶר: "שְׁתֵה אֲדֹנִי", וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד מעל ראשה כַּדָּהּ עַל יָדָהּ, וַתַּשְׁקֵהוּ. יט וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב עַד אִם כִּלּוּ כאשר יגמרו לִשְׁתֹּת". כ וַתְּמַהֵר, וַתְּעַר כַּדָּהּ אֶל הַשֹּׁקֶת, וַתָּרָץ עוֹד אֶל הַבְּאֵר לִשְׁאֹב, וַתִּשְׁאַב לְכָל גְּמַלָּיו. כא וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ משתומם על מעשיה, מַחֲרִישׁ, לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא. כב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר כִּלּוּ הַגְּמַלִּים לִשְׁתּוֹת, וַיִּקַּח הָאִישׁ נֶזֶם זָהָב בֶּקַע חצי שקל מִשְׁקָלוֹ, וּשְׁנֵי צְמִידִים עַל יָדֶיהָ, עֲשָׂרָה זָהָב שקלי זהב מִשְׁקָלָם. כג וַיֹּאמֶר: "בַּת מִי אַתְּ? הַגִּידִי נָא לִי, הֲיֵשׁ בֵּית אָבִיךְ מָקוֹם לָנוּ לָלִין"? כד וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "בַּת בְּתוּאֵל אָנֹכִי, בֶּן מִלְכָּה אֲשֶׁר יָלְדָה לְנָחוֹר". כה וַתֹּאמֶר אֵלָיו: "גַּם תֶּבֶן קש גַּם מִסְפּוֹא מאכל בהמה בכלל, ובמיוחד דגן רַב עִמָּנוּ, גַּם מָקוֹם לָלוּן". כו וַיִּקֹּד הָאִישׁ וַיִּשְׁתַּחוּ לַיהוָה. כז וַיֹּאמֶר: "בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אֲשֶׁר לֹא עָזַב מנע חַסְדּוֹ וַאֲמִתּוֹ את החסד של אמת שלו, נאמנותו לעשות טוב מֵעִם אֲדֹנִי, אָנֹכִי בַּדֶּרֶךְ נָחַנִי כאשר הלכתי בדרך שבה הדריך אותי יְהוָה בֵּית אל בית אֲחֵי אֲדֹנִי.
| אליעזר ורבקה, ציור מאת ניקולא פוסן, 1648 |
כח וַתָּרָץ הַנַּעֲרָ, וַתַּגֵּד לְבֵית אִמָּהּ כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה. כט וּלְרִבְקָה אָח וּשְׁמוֹ לָבָן, וַיָּרָץ לָבָן אֶל הָאִישׁ הַחוּצָה אֶל הָעָיִן. ל וַיְהִי כִּרְאֹת אֶת הַנֶּזֶם וְאֶת הַצְּמִדִים עַל יְדֵי אֲחֹתוֹ, וּכְשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי רִבְקָה אֲחֹתוֹ לֵאמֹר: "כֹּה דִבֶּר אֵלַי הָאִישׁ", וַיָּבֹא אֶל הָאִישׁ וְהִנֵּה עֹמֵד עַל הַגְּמַלִּים עַל הָעָיִן על יד המַעיָן. לא וַיֹּאמֶר: "בּוֹא בְּרוּךְ יְהוָה. לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ, וְאָנֹכִי פִּנִּיתִי הַבַּיִת וּמָקוֹם לַגְּמַלִּים". לב וַיָּבֹא הָאִישׁ אליעזר הַבַּיְתָה וַיְפַתַּח הַגְּמַלִּים, וַיִּתֵּן תֶּבֶן וּמִסְפּוֹא לַגְּמַלִּים, וּמַיִם לִרְחֹץ רַגְלָיו וְרַגְלֵי הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אִתּוֹ. לג (ויישם) וַיּוּשַׂם לְפָנָיו לֶאֱכֹל, וַיֹּאמֶר: "לֹא אֹכַל עַד אִם דִּבַּרְתִּי דַּבֵּר", וַיֹּאמֶר: "דַּבֵּר". לד וַיֹּאמַר: "עֶבֶד כנראה הם חשבו שהוא אדון בפני עצמו עד עכשיו אַבְרָהָם אָנֹכִי. לה וַיהוָה בֵּרַךְ אֶת אֲדֹנִי מְאֹד, וַיִּגְדָּל, וַיִּתֶּן לוֹ צֹאן וּבָקָר וְכֶסֶף וְזָהָב וַעֲבָדִם וּשְׁפָחֹת וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים. לו וַתֵּלֶד שָׂרָה אֵשֶׁת אֲדֹנִי בֵן לַאדֹנִי אַחֲרֵי זִקְנָתָהּ, וַיִּתֶּן לּוֹ אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ. לז וַיַּשְׁבִּעֵנִי אֲדֹנִי לֵאמֹר: 'לֹא תִקַּח אִשָּׁה לִבְנִי מִבְּנוֹת הַכְּנַעֲנִי אֲשֶׁר אָנֹכִי יֹשֵׁב בְּאַרְצוֹ. לח אִם לֹא אֶל בֵּית אָבִי תֵּלֵךְ וְאֶל מִשְׁפַּחְתִּי, וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי'. לט וָאֹמַר אֶל אֲדֹנִי: 'אֻלַי לֹא תֵלֵךְ הָאִשָּׁה אַחֲרָי'? מ וַיֹּאמֶר אֵלָי: 'יְהוָה אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנָיו יִשְׁלַח מַלְאָכוֹ אִתָּךְ וְהִצְלִיחַ דַּרְכֶּךָ וְלָקַחְתָּ אִשָּׁה לִבְנִי מִמִּשְׁפַּחְתִּי וּמִבֵּית אָבִי - מא אָז תִּנָּקֶה מֵאָלָתִי כִּי תָבוֹא אֶל מִשְׁפַּחְתִּי; וְאִם לֹא יִתְּנוּ לָךְ, וְהָיִיתָ נָקִי מֵאָלָתִי'. מב וָאָבֹא הַיּוֹם אֶל הָעָיִן, וָאֹמַר: 'יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם, אִם יֶשְׁךָ נָּא מַצְלִיחַ דַּרְכִּי אֲשֶׁר אָנֹכִי הֹלֵךְ עָלֶיהָ. מג הִנֵּה אָנֹכִי נִצָּב עַל עֵין הַמָּיִם, וְהָיָה הָעַלְמָה הַיֹּצֵאת לִשְׁאֹב, וְאָמַרְתִּי אֵלֶיהָ: הַשְׁקִינִי נָא מְעַט מַיִם מִכַּדֵּךְ. מד וְאָמְרָה אֵלַי: גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב - הִוא הָאִשָּׁה אֲשֶׁר הֹכִיחַ יְהוָה לְבֶן אֲדֹנִי'. מה אֲנִי טֶרֶם אֲכַלֶּה לְדַבֵּר אֶל לִבִּי, וְהִנֵּה רִבְקָה יֹצֵאת וְכַדָּהּ עַל שִׁכְמָהּ, וַתֵּרֶד הָעַיְנָה וַתִּשְׁאָב, וָאֹמַר אֵלֶיהָ: 'הַשְׁקִינִי נָא'. מו וַתְּמַהֵר וַתּוֹרֶד כַּדָּהּ מֵעָלֶיהָ וַתֹּאמֶר: 'שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה'. וָאֵשְׁתְּ, וְגַם הַגְּמַלִּים הִשְׁקָתָה. מז וָאֶשְׁאַל אֹתָהּ וָאֹמַר: 'בַּת מִי אַתְּ'? וַתֹּאמֶר: 'בַּת בְּתוּאֵל בֶּן נָחוֹר אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ מִלְכָּה'. וָאָשִׂם הַנֶּזֶם עַל אַפָּהּ וְהַצְּמִידִים עַל יָדֶיהָ. מח וָאֶקֹּד וָאֶשְׁתַּחֲוֶה לַיהוָה, וָאֲבָרֵךְ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵי אֲדֹנִי אַבְרָהָם אֲשֶׁר הִנְחַנִי בְּדֶרֶךְ אֱמֶת לָקַחַת אֶת בַּת אֲחִי אֲדֹנִי בת בנו של אחיו של אברהם, (גם בני בנים נקראים 'בנים') לִבְנוֹ. מט וְעַתָּה אִם יֶשְׁכֶם עֹשִׂים חֶסֶד וֶאֱמֶת אֶת אֲדֹנִי - הַגִּידוּ לִי; וְאִם לֹא - הַגִּידוּ לִי, וְאֶפְנֶה עַל יָמִין אוֹ עַל שְׂמֹאל".
| הפגישה בין יצחק לרבקה (ג. דורה) |
נ וַיַּעַן לָבָן וּבְתוּאֵל: "וַיֹּאמְרוּ: מֵיְהוָה יָצָא הַדָּבָר, לֹא נוּכַל דַּבֵּר אֵלֶיךָ רַע אוֹ טוֹב. נא הִנֵּה רִבְקָה לְפָנֶיךָ קַח וָלֵךְ, וּתְהִי אִשָּׁה לְבֶן אֲדֹנֶיךָ כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה". נב וַיְהִי כַּאֲשֶׁר שָׁמַע עֶבֶד אַבְרָהָם אֶת דִּבְרֵיהֶם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַרְצָה לַיהוָה להודות לו. נג וַיּוֹצֵא הָעֶבֶד כְּלֵי כֶסֶף וּכְלֵי זָהָב וּבְגָדִים וַיִּתֵּן לְרִבְקָה, וּמִגְדָּנֹת מתנות, נָתַן לְאָחִיהָ וּלְאִמָּהּ. נד וַיֹּאכְלוּ וַיִּשְׁתּוּ, הוּא וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר עִמּוֹ, וַיָּלִינוּ. וַיָּקוּמוּ בַבֹּקֶר, וַיֹּאמֶר: "שַׁלְּחֻנִי לַאדֹנִי". נה וַיֹּאמֶר אָחִיהָ וְאִמָּהּ: "תֵּשֵׁב הַנַּעֲרָ אִתָּנוּ יָמִים שנה אוֹ עָשׂוֹר עשרה חודשים, אַחַר תֵּלֵךְ". נו וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם: "אַל תְּאַחֲרוּ אֹתִי, וַיהוָה הִצְלִיחַ דַּרְכִּי. שַׁלְּחוּנִי וְאֵלְכָה לַאדֹנִי". נז וַיֹּאמְרוּ: "נִקְרָא לַנַּעֲרָ וְנִשְׁאֲלָה אֶת פִּיהָ". נח וַיִּקְרְאוּ לְרִבְקָה וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ: "הֲתֵלְכִי עִם הָאִישׁ הַזֶּה?", וַתֹּאמֶר: "אֵלֵךְ". נט וַיְשַׁלְּחוּ אֶת רִבְקָה אֲחֹתָם וְאֶת מֵנִקְתָּהּ מי שהניקה אותה כאשר היתה תינוקת, והמשיכה להיות המשרתת שלה לאחר מכן, וְאֶת עֶבֶד אַבְרָהָם וְאֶת אֲנָשָׁיו. ס וַיְבָרֲכוּ אֶת רִבְקָה וַיֹּאמְרוּ לָהּ: "אֲחֹתֵנוּ, אַתְּ הֲיִי לְאַלְפֵי רְבָבָה, וְיִירַשׁ זַרְעֵךְ אֵת שַׁעַר ערי שֹׂנְאָיו".
סא
וַתָּקָם רִבְקָה וְנַעֲרֹתֶיהָ וַתִּרְכַּבְנָה עַל הַגְּמַלִּים וַתֵּלַכְנָה אַחֲרֵי הָאִישׁ. וַיִּקַּח הָעֶבֶד אֶת רִבְקָה וַיֵּלַךְ.
סב
וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא מן הדרך שהולכת אל בְּאֵר לַחַי רֹאִי לעיל טז, יד, וְהוּא יוֹשֵׁב בְּאֶרֶץ הַנֶּגֶב.
סג
וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ לשוחח, להתפלל בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב. וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה גְמַלִּים בָּאִים.
סד
וַתִּשָּׂא רִבְקָה אֶת עֵינֶיהָ וַתֵּרֶא אֶת יִצְחָק, וַתִּפֹּל צנחה, ירדה מהר (לכבוד יצחק, כדי שלא תפגוש אותו כאשר היא יושבת גבוה על הגמל ויצחק על הקרקע) מֵעַל הַגָּמָל.
סה
וַתֹּאמֶר אֶל הָעֶבֶד: "מִי הָאִישׁ הַלָּזֶה הַהֹלֵךְ בַּשָּׂדֶה לִקְרָאתֵנוּ"? וַיֹּאמֶר הָעֶבֶד: "הוּא אֲדֹנִי". וַתִּקַּח הַצָּעִיף וַתִּתְכָּס.
סו
וַיְסַפֵּר הָעֶבֶד לְיִצְחָק אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר עָשָׂה.
סז
וַיְבִאֶהָ יִצְחָק הָאֹהֱלָה שָׂרָה אל האוהל שהיה שייך לשרה אִמּוֹ, וַיִּקַּח אֶת רִבְקָה וַתְּהִי לוֹ לְאִשָּׁה וַיֶּאֱהָבֶהָ, וַיִּנָּחֵם יִצְחָק אַחֲרֵי אִמּוֹ. {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- בפרק ארוך זה יש חזרות רבות והמפרשים עמדו על ההבדלים בין התיאורים השונים. לדוגמה: אליעזר בתפילתו אומר "...וְאָמְרָה: 'שְׁתֵה וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה'...". וכך גם כאשר סיפר את שאירע ללבן ובתואל: "וְאָמְרָה אֵלַי: גַּם אַתָּה שְׁתֵה וְגַם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב... וַתֹּאמֶר: 'שְׁתֵה, וְגַם גְּמַלֶּיךָ אַשְׁקֶה' ". אך בתיאור הדברים כפי שקרו: "וַתֹּאמֶר: 'שְׁתֵה אֲדֹנִי', וַתְּמַהֵר וַתֹּרֶד כַּדָּהּ עַל יָדָהּ, וַתַּשְׁקֵהוּ. וַתְּכַל לְהַשְׁקֹתוֹ, וַתֹּאמֶר: "גַּם לִגְמַלֶּיךָ אֶשְׁאָב". רבקה הקפידה שלא להזכיר במשפט אחד גם את אליעזר וגם את הגמלים כדי לא לפגוע בכבודו. רבקה גם הוסיפה את המילה "אֲדֹנִי" וראוי לציין שזאת הפעם היחידה בכל הפרק בו המילה אֲדֹנִי מיוחסת לאליעזר (ביתר הפרק היא מיוחסת לאברהם, או בסוף הפרק, ליצחק). (על פי הרב אמנון בזק, תורת עציון, 228)
- לעומת אברהם ויעקב, על יצחק מסופר משמעותית פחות. הוא מוצג כדמות פאסיבית ומרומה, וגם בפעולותיו יש חזרות רבות על דברים שארעו באופן דומה לאברהם. אפילו הפסוקים מזכירים את אברהם רבות כאשר הם מספרים על יצחק (למשל בפרק כו, פסוקים א, ג, ה, כד). ד"ר ברכי אליצור (תורת עציון, 229) מסבירה: ייעודו של יצחק הוא הבן הממשיך, איש המעשה המיישם את הדרך שהתווה החלוץ. במשימה זו אין ראשוניות ואין הילה. יצחק הוא איש א"י הנאחז ברגביה, ונושא את בשורת השורשיות כתנאי הבלעדי להבטחת קיומה. (ראה בהקשר זה הערה מאת נחמה ליבוביץ בישעיהו פרק מ). "וְיִצְחָק בָּא מִבּוֹא בְּאֵר לַחַי רֹאִי... וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ" - בכך שיצחק בא מהבאר ויוצא לשוח בשדה, הוא מעיד על קשר חזק לעבודת האדמה. גם רבקה מתרשמת מכך ואולי גם מעצם ההישג בגידולים חקלאיים באיזור הנגב, וצונחת מהגמל. (מקבילה לעכסה יהושע טו יח, שופטים א יד שגם היא צנחה מהחמור בהקשר של מקורות מים באיזור צחיח). יצחק רואה ייעוד לשני בניו: יעקב כהמשך לאברהם, דרך דתית מוסרית. עשיו ימשיך את ירושת הארץ וההגנה מעושקים. יצחק כנראה לא שיתף בכך את רבקה, ומכאן העיניינים התגלגלו לגניבת הברכות ובריחתו של יעקב לחרן. יעקב גלה והתחשל 20 שנה אצל לבן ואז עם שובו לארץ מילא את שני הייעודים.
