ביאור:בראשית לד
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות)
א וַתֵּצֵא דִינָה בַּת לֵאָה אֲשֶׁר יָלְדָה לְיַעֲקֹב לִרְאוֹת בִּבְנוֹת הָאָרֶץ להיפגש עם בנות העיר שכם. ב וַיַּרְא אֹתָהּ שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר הַחִוִּי נְשִׂיא הָאָרֶץ חמור היה הנשיא של העיר שכם, וקרא את שם העיר על שם בנו (או להיפך), וַיִּקַּח אֹתָהּ וַיִּשְׁכַּב אֹתָהּ וַיְעַנֶּהָ. ג וַתִּדְבַּק נַפְשׁוֹ בְּדִינָה בַּת יַעֲקֹב, וַיֶּאֱהַב אֶת הַנַּעֲרָ וַיְדַבֵּר עַל לֵב הַנַּעֲרָ. ד וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל חֲמוֹר אָבִיו לֵאמֹר: "קַח לִי אֶת הַיַּלְדָּה הַזֹּאת לְאִשָּׁה".
ה וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא מישהו טימא, אנס אֶת דִּינָה בִתּוֹ, וּבָנָיו הָיוּ אֶת עִם מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה, וְהֶחֱרִשׁ ושתק יַעֲקֹב עַד בֹּאָם. ו וַיֵּצֵא חֲמוֹר אֲבִי שְׁכֶם אֶל יַעֲקֹב לְדַבֵּר אִתּוֹ. ז וּבְנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ מִן הַשָּׂדֶה כְּשָׁמְעָם ברגע ששמעו על כך, וַיִּתְעַצְּבוּ הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר לָהֶם מְאֹד, כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב וְכֵן לֹא יֵעָשֶׂה ודבר זה - לשכב עם אישה בלי נישואין - לא היה מקובל גם בקרב הגויים. ח וַיְדַבֵּר חֲמוֹר אִתָּם לֵאמֹר: "שְׁכֶם בְּנִי חָשְׁקָה נַפְשׁוֹ בְּבִתְּכֶם, תְּנוּ נָא אֹתָהּ לוֹ לְאִשָּׁה. ט וְהִתְחַתְּנוּ אֹתָנוּ: בְּנֹתֵיכֶם תִּתְּנוּ לָנוּ וְאֶת בְּנֹתֵינוּ תִּקְחוּ לָכֶם. י וְאִתָּנוּ תֵּשֵׁבוּ, וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה לִפְנֵיכֶם, שְׁבוּ וּסְחָרוּהָ וְהֵאָחֲזוּ בָּהּ". יא וַיֹּאמֶר שְׁכֶם אֶל אָבִיה וְאֶל אַחֶיהָ: "אֶמְצָא חֵן בְּעֵינֵיכֶם, וַאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלַי אֶתֵּן. יב הַרְבּוּ עָלַי מְאֹד מֹהַר כסף שהחתן משלם לאבי הכלה, כביכול שווי הכלה וּמַתָּן מתנות שנותן החתן למשפחת הכלה וְאֶתְּנָה כַּאֲשֶׁר תֹּאמְרוּ אֵלָי, וּתְנוּ לִי אֶת הַנַּעֲרָ לְאִשָּׁה". יג וַיַּעֲנוּ בְנֵי יַעֲקֹב אֶת שְׁכֶם וְאֶת חֲמוֹר אָבִיו בְּמִרְמָה, וַיְדַבֵּרוּ, אֲשֶׁר בגלל ש טִמֵּא אֵת דִּינָה אֲחֹתָם. יד וַיֹּאמְרוּ אֲלֵיהֶם: "לֹא נוּכַל לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר הַזֶּה, לָתֵת אֶת אֲחֹתֵנוּ לְאִישׁ אֲשֶׁר לוֹ עָרְלָה, כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ. טו אַךְ בְּזֹאת נֵאוֹת לָכֶם, אִם תִּהְיוּ כָמֹנוּ לְהִמֹּל לָכֶם כָּל זָכָר. טז וְנָתַנּוּ אֶת בְּנֹתֵינוּ לָכֶם וְאֶת בְּנֹתֵיכֶם נִקַּח לָנוּ, וְיָשַׁבְנוּ אִתְּכֶם וְהָיִינוּ לְעַם אֶחָד. יז וְאִם לֹא תִשְׁמְעוּ אֵלֵינוּ לְהִמּוֹל, וְלָקַחְנוּ אֶת בִּתֵּנוּ וְהָלָכְנוּ". יח וַיִּיטְבוּ דִבְרֵיהֶם בְּעֵינֵי חֲמוֹר וּבְעֵינֵי שְׁכֶם בֶּן חֲמוֹר.
יט וְלֹא אֵחַר הַנַּעַר לַעֲשׂוֹת הַדָּבָר כִּי חָפֵץ בְּבַת יַעֲקֹב, וְהוּא נִכְבָּד ולכן שמעו לו כל אנשי עירו מִכֹּל בֵּית אָבִיו. כ וַיָּבֹא חֲמוֹר וּשְׁכֶם בְּנוֹ אֶל שַׁעַר עִירָם, וַיְדַבְּרוּ אֶל אַנְשֵׁי עִירָם לֵאמֹר: כא הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה שְׁלֵמִים כוונתם לשלום הֵם אִתָּנוּ וְיֵשְׁבוּ בָאָרֶץ וְיִסְחֲרוּ אֹתָהּ, וְהָאָרֶץ הִנֵּה רַחֲבַת יָדַיִם לִפְנֵיהֶם יש מספיק שטחים פנויים באיזור גם בשבילם, אֶת בְּנֹתָם נִקַּח לָנוּ לְנָשִׁים וְאֶת בְּנֹתֵינוּ נִתֵּן לָהֶם. כב אַךְ בְּזֹאת יֵאֹתוּ לָנוּ הָאֲנָשִׁים לָשֶׁבֶת אִתָּנוּ, לִהְיוֹת לְעַם אֶחָד: בְּהִמּוֹל לָנוּ כָּל זָכָר כַּאֲשֶׁר הֵם נִמֹּלִים. כג מִקְנֵהֶם וְקִנְיָנָם וְכָל בְּהֶמְתָּם הֲלוֹא לָנוּ הֵם, אַךְ אם רק נֵאוֹתָה נסכים להימול לָהֶם וְיֵשְׁבוּ אִתָּנוּ". כד וַיִּשְׁמְעוּ אֶל חֲמוֹר וְאֶל שְׁכֶם בְּנוֹ כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר כל תושבי העיר עִירוֹ, וַיִּמֹּלוּ כָּל זָכָר, כָּל יֹצְאֵי שַׁעַר עִירוֹ.
כה
וַיְהִי בַיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי בִּהְיוֹתָם כֹּאֲבִים, וַיִּקְחוּ שְׁנֵי בְנֵי יַעֲקֹב, שִׁמְעוֹן וְלֵוִי, אֲחֵי דִינָה, אִישׁ חַרְבּוֹ וַיָּבֹאוּ עַל הָעִיר בֶּטַח בביטחון, בלי פחד, וַיַּהַרְגוּ כָּל זָכָר.
כו
וְאֶת חֲמוֹר וְאֶת שְׁכֶם בְּנוֹ הָרְגוּ לְפִי חָרֶב על ידי חרב
להרחבה, וַיִּקְחוּ אֶת דִּינָה מִבֵּית שְׁכֶם וַיֵּצֵאוּ.
כז
בְּנֵי יַעֲקֹב בָּאוּ עַל הַחֲלָלִים וַיָּבֹזּוּ הָעִיר, אֲשֶׁר טִמְּאוּ אֲחוֹתָם ועשו זאת לאנשי העיר כעונש על כך שפגעו בדינה (כל תושבי העיר נושאים באחריות על כך שלא הביאו את שכם בן חמור לדין).
כח
אֶת צֹאנָם וְאֶת בְּקָרָם וְאֶת חֲמֹרֵיהֶּם וְאֵת אֲשֶׁר בָּעִיר וְאֶת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה לָקָחוּ.
כט
וְאֶת כָּל חֵילָם וְאֶת כָּל טַפָּם וְאֶת נְשֵׁיהֶם שָׁבוּ לקחו בשבי וַיָּבֹזּוּ, וְאֵת כָּל אֲשֶׁר בַּבָּיִת.
ל
וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל שִׁמְעוֹן וְאֶל לֵוִי: "עֲכַרְתֶּם אֹתִי עשיתם אותי עכור, דעתי איננה צלולה ביגללכם לְהַבְאִישֵׁנִי להמאיסני ולהשׂניאני בְּיֹשֵׁב הָאָרֶץ, בַּכְּנַעֲנִי וּבַפְּרִזִּי, וַאֲנִי מְתֵי מִסְפָּר מיספר האנשים שאיתי מועט וְנֶאֶסְפוּ עָלַי וְהִכּוּנִי וְנִשְׁמַדְתִּי אֲנִי וּבֵיתִי".
לא
וַיֹּאמְרוּ: "הַכְזוֹנָה יַעֲשֶׂה אֶת אֲחוֹתֵנוּ?". {פ}
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "כִּי נְבָלָה עָשָׂה בְיִשְׂרָאֵל לִשְׁכַּב אֶת בַּת יַעֲקֹב" (פסוק ז) - השימוש במילה "ישראל" כמתייחס לעם ישראל הוא אנכרוניסטי, שהרי עדיין לא קיים העם. הרד"צ הופמן מפרש כך: "ניכרת כאן מורת רוחו של המספר שבהתרגשותו מתאר את המצב לבני זמנו ומראה בהזדמנות זו, שבבית יעקב שורר היה אותו טוהר המידות, שניתן לאחר מכן כחוק לישראל עם קדושים". הרב תמיר גרנות מוצא בפסוק זה רמז לכך שהתורה מצדיקה את החלטתם של שמעון ולוי (גם אם לא לכך שהם שהם ביצעו זאת בכעס ולקחו מהשלל - וע' להלן בהערות).
- "כִּי חֶרְפָּה הִוא לָנוּ" (פסוק יד) - המילה היתה רווחת בקרב עמי כנען, ולמי שלא נימול היה הדבר נחשב לבושה. ראה "הַיּוֹם גַּלּוֹתִי אֶת חֶרְפַּת מִצְרַיִם מֵעֲלֵיכֶם" (יהושע ה, ט) וכן "הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיך... לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים" (שופטים יד, ג).
- תגובת יעקב למעשה שמעון ולוי היא מעשית: "עכרתם אותי להבאישני... והיכוני", אך בבירכתו בסוף ימיו (מט, ה-ז) הוא מגנה אותם על עצם המעשה. הרמב"ן מסביר שיעקב ומשפחתו תיכננו רק לשחרר את דינה, אך שמעון ולוי הגזימו, ועל כך כעס עליהם. הרמב"ם מצדיק את מעשיהם בכך שהם הענישו את בני העיר שלא דנו את שכם על חטיפה ואונס. אמנם הרמב"ן לא מסכים לרמב"ם שהמעשה הוא חיובי, אבל בכל זאת הוא מוצא בו צד זכות, והוא האחווה של שמעון ולוי לאחותם.
- "וְאֶת כָּל חֵילָם... עֲכַרְתֶּם אֹתִי" - אם נעיין בפרשיית עיר הנידחת בה משמידים עיר אך אסור לקחת מהשלל, ובפרשיית כיבוש יריחו שגם שם זה נאסר, ניתן לאמר שגם אם השמדת העיר כאן היתה במקומה, הרי שנזיפת יעקב היתה על כך ששמעון ולוי לקחו שלל. גם השימוש במילה "עכרתם" מקבילה ל: "וְרַק אַתֶּם שִׁמְרוּ מִן הַחֵרֶם פֶּן תַּחֲרִימוּ וּלְקַחְתֶּם מִן הַחֵרֶם, וְשַׂמְתֶּם אֶת מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל לְחֵרֶם וַעֲכַרְתֶּם אוֹתוֹ" (יהושע ו יח). הנצי"ב על פרשת עיר הנדחת מסביר: "על זה הבטיח הכתוב שבזה שתעסוק בזה בלי שום הנאה מביזה ישוב ה' מחרון אפו. ונתן לך רחמים - מידת רחמים." (על פי מאמר של הרב אמנון בזק)