ביאור:בראשית יט
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
בראשית א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ
א וַיָּבֹאוּ שְׁנֵי הַמַּלְאָכִים סְדֹמָה בָּעֶרֶב, וְלוֹט יֹשֵׁב בְּשַׁעַר ברחבה הסמוכה לשער, שם היו יושבים מכובדי העיר סְדֹם. וַיַּרְא לוֹט וַיָּקָם לִקְרָאתָם, וַיִּשְׁתַּחוּ אַפַּיִם אָרְצָה. ב וַיֹּאמֶר: "הִנֶּה נָּא אֲדֹנַי מכובדי (בדומה להכנסת האורחים של אברהם בפרק הקודם, גם לוט מארח בביתו שני אנשים זרים שבהתחלה מתגלים בפניו כאנשים רגילים), סוּרוּ נָא אֶל בֵּית עַבְדְּכֶם וְלִינוּ וְרַחֲצוּ רַגְלֵיכֶם, וְהִשְׁכַּמְתֶּם וַהֲלַכְתֶּם לְדַרְכְּכֶם", וַיֹּאמְרוּ: "לֹּא, כִּי בָרְחוֹב נָלִין". ג וַיִּפְצַר בָּם מְאֹד, וַיָּסֻרוּ אֵלָיו וַיָּבֹאוּ אֶל בֵּיתוֹ. וַיַּעַשׂ לָהֶם מִשְׁתֶּה וּמַצּוֹת היה נהוג להכין מצות לאורחים כי הן נאפות מהר (כך גם למשל בשופטים ו, יט) אָפָה וַיֹּאכֵלוּ.
ד טֶרֶם יִשְׁכָּבוּ, וְאַנְשֵׁי הָעִיר, אַנְשֵׁי סְדֹם, נָסַבּוּ עַל הקיפו את הַבַּיִת, מִנַּעַר וְעַד זָקֵן, כָּל הָעָם מִקָּצֶה מקצוות העיר. ה וַיִּקְרְאוּ אֶל לוֹט וַיֹּאמְרוּ לוֹ: "אַיֵּה הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר בָּאוּ אֵלֶיךָ הַלָּיְלָה? הוֹצִיאֵם אֵלֵינוּ וְנֵדְעָה אֹתָם ונשכב איתם משכב זכור". ו וַיֵּצֵא אֲלֵהֶם לוֹט הַפֶּתְחָה, וְהַדֶּלֶת סָגַר אַחֲרָיו. ז וַיֹּאמַר: "אַל נָא אַחַי תָּרֵעוּ. ח הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ בתולות. אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם. רַק לָאֲנָשִׁים הָאֵל האלה אַל תַּעֲשׂוּ דָבָר כִּי עַל כֵּן (כדי שאשמור עליהם) מכיוון ש- בָּאוּ בְּצֵל קֹרָתִי". ט וַיֹּאמְרוּ: "גֶּשׁ הָלְאָה זוז הצידה. ולאחר שלא הסכים, המשיכו לדבר". וַיֹּאמְרוּ: "הָאֶחָד אדם יחיד, לוט בָּא לָגוּר רק הצטרף לעיר כגר וכבר נהיה שופט ומוכיח אותנו וַיִּשְׁפֹּט שָׁפוֹט, עַתָּה נָרַע לְךָ מֵהֶם יותר מאשר לאורחים". וַיִּפְצְרוּ בָאִישׁ, בְּלוֹט, מְאֹד. וַיִּגְּשׁוּ לִשְׁבֹּר הַדָּלֶת. י וַיִּשְׁלְחוּ הָאֲנָשִׁים המלאכים, מתוך הבית אֶת יָדָם, וַיָּבִיאוּ אֶת לוֹט אֲלֵיהֶם הַבָּיְתָה, וְאֶת הַדֶּלֶת סָגָרוּ. יא וְאֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר פֶּתַח הַבַּיִת הִכּוּ בַּסַּנְוֵרִים מכת עיוורון זמני, מִקָּטֹן וְעַד גָּדוֹל, וַיִּלְאוּ התעייפו בניסיונות שווא לִמְצֹא הַפָּתַח.
| "לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה" (פסוק יט) - לוט חשש שלא יוכל לטפס על מצוק ההעתקים |
יב וַיֹּאמְרוּ הָאֲנָשִׁים המלאכים (בשלב זה, לאחר שלוט ראה את כוחם המיוחד, הוא לוקח ברצינות את דבריהם לגבי השמדת סדום) אֶל לוֹט: "עֹד מִי לְךָ פֹה? חָתָן וּבָנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְכֹל אֲשֶׁר לְךָ בָּעִיר, הוֹצֵא מִן הַמָּקוֹם. יג כִּי מַשְׁחִתִים אֲנַחְנוּ אֶת הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי גָדְלָה צַעֲקָתָם של העשוקים אֶת פְּנֵי אל מול פני יְהוָה, וַיְשַׁלְּחֵנוּ יְהוָה לְשַׁחֲתָהּ". יד וַיֵּצֵא לוֹט וַיְדַבֵּר אֶל חֲתָנָיו, לֹקְחֵי המאורסים ל- בְנֹתָיו, וַיֹּאמֶר: "קוּמוּ צְּאוּ מִן הַמָּקוֹם הַזֶּה, כִּי מַשְׁחִית יְהוָה אֶת הָעִיר". וַיְהִי כִמְצַחֵק בְּעֵינֵי חֲתָנָיו.
טו וּכְמוֹ כאשר הַשַּׁחַר עָלָה, וַיָּאִיצוּ הַמַּלְאָכִים בְּלוֹט לֵאמֹר: "קוּם קַח אֶת אִשְׁתְּךָ וְאֶת שְׁתֵּי בְנֹתֶיךָ הַנִּמְצָאֹת, פֶּן תִּסָּפֶה בַּעֲוֹן הָעִיר". טז וַיִּתְמַהְמָהּ, וַיַּחֲזִקוּ הָאֲנָשִׁים בְּיָדוֹ וּבְיַד אִשְׁתּוֹ וּבְיַד שְׁתֵּי בְנֹתָיו בְּחֶמְלַת בזכות העובדה שה' חמל עליו יְהוָה עָלָיו, וַיֹּצִאֻהוּ, וַיַּנִּחֻהוּ מִחוּץ לָעִיר. יז וַיְהִי כְהוֹצִיאָם אֹתָם הַחוּצָה, וַיֹּאמֶר אחד המלאכים: "הִמָּלֵט עַל נַפְשֶׁךָ. אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ וְאַל תַּעֲמֹד בְּכָל הַכִּכָּר בכל איזור כיכר הירדן. הָהָרָה אל ההרים הִמָּלֵט פֶּן תִּסָּפֶה". יח וַיֹּאמֶר לוֹט אֲלֵהֶם: "אַל נָא אֲדֹנָי. יט הִנֵּה נָא מָצָא עַבְדְּךָ חֵן בְּעֵינֶיךָ, וַתַּגְדֵּל חַסְדְּךָ אֲשֶׁר עָשִׂיתָ עִמָּדִי עימי לְהַחֲיוֹת אֶת נַפְשִׁי, וְאָנֹכִי לֹא אוּכַל לְהִמָּלֵט הָהָרָה, פֶּן תִּדְבָּקַנִי אולי לא אוכל להימלט מספיק מהר, ואז תשיג אותי הָרָעָה וָמַתִּי. כ הִנֵּה נָא הָעִיר הַזֹּאת קְרֹבָה לָנוּס שָׁמָּה, וְהִוא מִצְעָר מעט, קטנה, אין בה הרבה חוטאים כך שאין צורך להשמידה. אִמָּלְטָה נָּא שָׁמָּה, הֲלֹא מִצְעָר הִוא, וּתְחִי נַפְשִׁי". כא וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "הִנֵּה נָשָׂאתִי פָנֶיךָ גַּם לַדָּבָר הַזֶּה, לְבִלְתִּי הָפְכִּי אֶת הָעִיר אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ. כב מַהֵר הִמָּלֵט שָׁמָּה כִּי לֹא אוּכַל לַעֲשׂוֹת דָּבָר עַד בֹּאֲךָ שָׁמָּה". עַל כֵּן קָרָא נקרא בעתיד שֵׁם הָעִיר צוֹעַר כי לוט קרא לה 'מצער'. כג הַשֶּׁמֶשׁ יָצָא זרחה עַל הָאָרֶץ, וְלוֹט בָּא צֹעֲרָה לעיר שתכונה בעתיד 'צוער'.
| מהפכת סדום ועמורה (ג'ון מרטין, שמן על קנבס, 1852) |
כד
וַיהוָה הִמְטִיר עַל סְדֹם וְעַל עֲמֹרָה וכן על אדמה וצבויים (אך לא על העיר החמישית, צוער), גָּפְרִית וָאֵשׁ, מֵאֵת יְהוָה מִן הַשָּׁמָיִם.
כה
וַיַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים הָאֵל, וְאֵת כָּל הַכִּכָּר, וְאֵת כָּל יֹשְׁבֵי הֶעָרִים וְצֶמַח הָאֲדָמָה.
כו
וַתַּבֵּט אִשְׁתּוֹ מֵאַחֲרָיו למרות שהמלאכים אמרו "אַל תַּבִּיט אַחֲרֶיךָ" (פסוק יז), וכן ניתן לראות בכך את הבעת הקשר שהיה לאשת לוט לסדום ולחטאיה, וַתְּהִי נְצִיב מֶלַח עמוד מלח
להרחבה.
כז וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר, אֶל הַמָּקוֹם אֲשֶׁר עָמַד שָׁם אֶת פְּנֵי לפני יְהוָה. כח וַיַּשְׁקֵף עַל פְּנֵי סְדֹם וַעֲמֹרָה וְעַל כָּל פְּנֵי אֶרֶץ הַכִּכָּר, וַיַּרְא וְהִנֵּה עָלָה קִיטֹר עשן הָאָרֶץ כְּקִיטֹר הַכִּבְשָׁן. כט וַיְהִי בְּשַׁחֵת אֱלֹהִים אֶת עָרֵי הַכִּכָּר, וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת אַבְרָהָם, וַיְשַׁלַּח אֶת לוֹט מִתּוֹךְ הַהֲפֵכָה בַּהֲפֹךְ אֶת הֶעָרִים אֲשֶׁר יָשַׁב בָּהֵן לוֹט.
| לוט ובנותיו נמלטים אל המערה, ציור מהמאה ה-17 |
ל
וַיַּעַל לוֹט מִצּוֹעַר וַיֵּשֶׁב בָּהָר, וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו עִמּוֹ, כִּי יָרֵא לָשֶׁבֶת בְּצוֹעַר פחד שגם צוער תושמד. וַיֵּשֶׁב בַּמְּעָרָה, הוּא וּשְׁתֵּי בְנֹתָיו.
לא
וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: "אָבִינוּ זָקֵן ויש למהר לפני שימות, וְאִישׁ אֵין בָּאָרֶץ מכיוון שברחו להרים, נראה שחשבו שכל העולם הושמד לָבוֹא עָלֵינוּ כְּדֶרֶךְ כָּל הָאָרֶץ.
לב
לְכָה נַשְׁקֶה אֶת אָבִינוּ יַיִן וְנִשְׁכְּבָה עִמּוֹ, וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע כי אם לא יהיו לנו ילדים, תיכחד האנושות".
לג
וַתַּשְׁקֶיןָ אֶת אֲבִיהֶן יַיִן בַּלַּיְלָה הוּא ההוא, וַתָּבֹא הַבְּכִירָה וַתִּשְׁכַּב אֶת אָבִיהָ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקוּמָהּ.
לד
וַיְהִי מִמָּחֳרָת, וַתֹּאמֶר הַבְּכִירָה אֶל הַצְּעִירָה: "הֵן הנה שָׁכַבְתִּי אֶמֶשׁ אֶת אָבִי. נַשְׁקֶנּוּ יַיִן גַּם הַלַּיְלָה וּבֹאִי שִׁכְבִי עִמּוֹ וּנְחַיֶּה מֵאָבִינוּ זָרַע".
לה
וַתַּשְׁקֶיןָ גַּם בַּלַּיְלָה הַהוּא אֶת אֲבִיהֶן יָיִן. וַתָּקָם הַצְּעִירָה וַתִּשְׁכַּב עִמּוֹ, וְלֹא יָדַע בְּשִׁכְבָהּ וּבְקֻמָהּ.
לו
וַתַּהֲרֶיןָ שְׁתֵּי בְנוֹת לוֹט מֵאֲבִיהֶן.
לז
וַתֵּלֶד הַבְּכִירָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ 'מוֹאָב' לרמוז על כך שנולד מֵאביה, הוּא אֲבִי מוֹאָב עַד הַיּוֹם.
לח
וְהַצְּעִירָה גַם הִוא יָלְדָה בֵּן, וַתִּקְרָא שְׁמוֹ 'בֶּן עַמִּי בן משפחתי, בן שנולד לי מתוך משפחתי', הוּא אֲבִי בְנֵי עַמּוֹן עַד הַיּוֹם. {ס}
<< · ביאור:בראשית · יט · >>
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- "הִנֵּה נָא לִי שְׁתֵּי בָנוֹת אֲשֶׁר לֹא יָדְעוּ אִישׁ, אוֹצִיאָה נָּא אֶתְהֶן אֲלֵיכֶם וַעֲשׂוּ לָהֶן כַּטּוֹב בְּעֵינֵיכֶם" (פסוק ח) - יתכן שלמרות שכוונתו הייתה טובה, להגן על אורחיו, יש בכך גנאי שהוא היה מוכן להפקיר את שתי בנותיו באופן כזה. ואם כך, בסוף הפרק, לוט נענש על כך כאשר בנותיו שוכבות עימו כאשר הוא בוודאי היה נרתע מגילוי עריות שכזה.
