ביאור:בראשית ל
קיצור דרך: a0130
בראשית שמות ויקרא במדבר דברים - יהושע שופטים שמואל מלכים ישעיהו ירמיהו יחזקאל תרי עשר - תהלים משלי איוב חמש מגילות דניאל עו"נ דה"י
בראשית פרק א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ (מהדורות נוספות)
א וַתֵּרֶא רָחֵל כִּי לֹא יָלְדָה לְיַעֲקֹב, וַתְּקַנֵּא רָחֵל בַּאֲחֹתָהּ. וַתֹּאמֶר אֶל יַעֲקֹב: "הָבָה לִּי בָנִים, וְאִם אַיִן מֵתָה עדיף למות בגלל החרפה והקנאה אָנֹכִי". ב וַיִּחַר אַף יַעֲקֹב בְּרָחֵל, וַיֹּאמֶר: "הֲתַחַת האם יכול אני לעמוד במקום אֱלֹהִים אָנֹכִי אֲשֶׁר מָנַע מִמֵּךְ פְּרִי בָטֶן"? ג וַתֹּאמֶר: "הִנֵּה אֲמָתִי בִלְהָה - בֹּא אֵלֶיהָ, וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי וְאִבָּנֶה יחשב הילד לשלי, כמו כוונת שרה בנתינת הגר לאברהם (טז, ב) גַם אָנֹכִי מִמֶּנָּה".
ד וַתִּתֶּן לוֹ אֶת בִּלְהָה שִׁפְחָתָהּ לְאִשָּׁה, וַיָּבֹא אֵלֶיהָ יַעֲקֹב. ה וַתַּהַר בִּלְהָה וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן. ו וַתֹּאמֶר רָחֵל: "דָּנַנִּי דן אותי לכף זכות אֱלֹהִים וְגַם שָׁמַע בְּקֹלִי וַיִּתֶּן לִי בֵּן" - עַל כֵּן קָרְאָה שְׁמוֹ דָּן.
ז וַתַּהַר עוֹד, וַתֵּלֶד בִּלְהָה שִׁפְחַת רָחֵל בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. ח וַתֹּאמֶר רָחֵל: "נַפְתּוּלֵי אֱלֹהִים מאבקים גדולים נִפְתַּלְתִּי עִם אֲחֹתִי, גַּם יָכֹלְתִּי והצלחתי לעמוד בהם ולנצח אותה", וַתִּקְרָא שְׁמוֹ נַפְתָּלִי.
ט וַתֵּרֶא לֵאָה כִּי עָמְדָה מִלֶּדֶת, וַתִּקַּח אֶת זִלְפָּה שִׁפְחָתָהּ, וַתִּתֵּן אֹתָהּ לְיַעֲקֹב לְאִשָּׁה. י וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה לְיַעֲקֹב בֵּן. יא וַתֹּאמֶר לֵאָה: "(בגד) בָּא גָד מזל, הצלחה", וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ גָּד.
יב וַתֵּלֶד זִלְפָּה שִׁפְחַת לֵאָה בֵּן שֵׁנִי לְיַעֲקֹב. יג וַתֹּאמֶר לֵאָה: "בְּאָשְׁרִי הנני מאושרת, כִּי אִשְּׁרוּנִי אמרו לי 'אשרייך' בָּנוֹת", וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
יד וַיֵּלֶךְ רְאוּבֵן בִּימֵי קְצִיר חִטִּים וַיִּמְצָא דוּדָאִים צמח שיוחסה לו סגולה לפוריות (ראה בויקיפדיה) בַּשָּׂדֶה וַיָּבֵא אֹתָם אֶל לֵאָה אִמּוֹ. וַתֹּאמֶר רָחֵל אֶל לֵאָה: "תְּנִי נָא לִי מִדּוּדָאֵי בְּנֵךְ". טו וַתֹּאמֶר לָהּ: "הַמְעַט קַחְתֵּךְ לא מספיק שלקחת אֶת אִישִׁי את אהבת בעלי וְלָקַחַת גַּם אֶת דּוּדָאֵי בְּנִי"? וַתֹּאמֶר רָחֵל: "לָכֵן יִשְׁכַּב עִמָּךְ הַלַּיְלָה למרות שהתור שלי תַּחַת תמורת דּוּדָאֵי בְנֵךְ". טז וַיָּבֹא יַעֲקֹב מִן הַשָּׂדֶה בָּעֶרֶב, וַתֵּצֵא לֵאָה לִקְרָאתוֹ וַתֹּאמֶר: "אֵלַי תָּבוֹא, כִּי שָׂכֹר שְׂכַרְתִּיךָ בְּדוּדָאֵי בְּנִי", וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ בַּלַּיְלָה הוּא. יז וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי. יח וַתֹּאמֶר לֵאָה: "נָתַן אֱלֹהִים שְׂכָרִי גם רומז ל'שכור שכרתיך' בפסוק טז אֲשֶׁר נָתַתִּי בזכות שנתתי את שִׁפְחָתִי לְאִישִׁי", וַתִּקְרָא שְׁמוֹ יִשָּׂשכָר הערה: מקובל שלא להגות את האות שי"ן השניה.
יט וַתַּהַר עוֹד לֵאָה וַתֵּלֶד בֵּן שִׁשִּׁי לְּיַעֲקֹב. כ וַתֹּאמֶר לֵאָה: "זְבָדַנִי אֱלֹהִים אֹתִי זֵבֶד מתנה טובה טוֹב. הַפַּעַם יִזְבְּלֵנִי ישכון איתי אִישִׁי כִּי יָלַדְתִּי לוֹ שִׁשָּׁה בָנִים", וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ זְבֻלוּן.
כא וְאַחַר יָלְדָה בַּת, וַתִּקְרָא אֶת שְׁמָהּ דִּינָה היו עוד בנות ליעקב ("וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ" - בראשית לז לה), אך רק דינה נזכרה בגלל הסיפור בפרק לד.
כב וַיִּזְכֹּר אֱלֹהִים אֶת רָחֵל, וַיִּשְׁמַע אֵלֶיהָ אֱלֹהִים, וַיִּפְתַּח אֶת רַחְמָהּ. כג וַתַּהַר וַתֵּלֶד בֵּן, וַתֹּאמֶר: "אָסַף אֱלֹהִים אֶת חֶרְפָּתִי". כד וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יוֹסֵף, לֵאמֹר: "יֹסֵף יְהוָה לִי בֵּן אַחֵר".
| עז שחורה. צאן כולל בתוכו כבשים ועיזים ושה הוא צאצא של צאן. עז היא נקבת התיש, ונקבת הכבש (שמכונה גם אַיִל) היא הכבשה (או הרחלה) |
כה וַיְהִי כַּאֲשֶׁר (אז גם הסתיימו שבע השנים שהתחייב יעקב ללבן בעבור רחל - ראה להלן לא, מא) יָלְדָה רָחֵל אֶת יוֹסֵף, וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב אֶל לָבָן: "שַׁלְּחֵנִי וְאֵלְכָה אֶל מְקוֹמִי וּלְאַרְצִי. כו תְּנָה אֶת נָשַׁי וְאֶת יְלָדַי אֲשֶׁר עָבַדְתִּי אֹתְךָ בָּהֵן תמורתם וְאֵלֵכָה, כִּי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת עֲבֹדָתִי אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ". כז וַיֹּאמֶר אֵלָיו לָבָן: "אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אז תישאר כי..., נִחַשְׁתִּי הערכתי ש- וַיְבָרֲכֵנִי יְהוָה בִּגְלָלֶךָ". כח וַיֹּאמַר יעקב לא ענה, ולכן לבן המשיך: "נָקְבָה שְׂכָרְךָ עָלַי וְאֶתֵּנָה". כט וַיֹּאמֶר אֵלָיו: "אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עֲבַדְתִּיךָ עבדתי קשה בשבילך, וְאֵת אֲשֶׁר הָיָה ארע ל- מִקְנְךָ אִתִּי. ל כִּי מְעַט אֲשֶׁר הָיָה לְךָ לְפָנַי, וַיִּפְרֹץ לָרֹב, וַיְבָרֶךְ יְהוָה אֹתְךָ לְרַגְלִי בזכותי. וְעַתָּה, מָתַי אֶעֱשֶׂה גַם אָנֹכִי לְבֵיתִי"? לא וַיֹּאמֶר: "מָה אֶתֶּן לָךְ"? וַיֹּאמֶר יַעֲקֹב: "לֹא תִתֶּן לִי מְאוּמָה, אִם תַּעֲשֶׂה לִּי הַדָּבָר הַזֶּה תסכים לתנאים הבאים, אָשׁוּבָה אֶרְעֶה צֹאנְךָ אֶשְׁמֹר: לב אֶעֱבֹר בְּכָל צֹאנְךָ הַיּוֹם הָסֵר וקח לך מִשָּׁם כָּל שֶׂה כבש או עז צעיר (בתחילת הפסוק יעקב מתאר שֶׂה של כבשים: "כָּל שֶׂה נָקֹד וְטָלוּא וְכָל שֶׂה חוּם בַּכְּשָׂבִים", ובחלק השני שֶׂה של עיזים: "וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים") נָקֹד מנומר, שחלק מהצמר שלו בצבע שונה וְטָלוּא או שיש לו טלאים, איזורים בגוון שונה וְכָל שֶׂה חוּם שיש בו איזורים בצבע חום (צהוב כהה) בַּכְּשָׂבִים (בעיזים אין גוון חום) וְטָלוּא וְנָקֹד בָּעִזִּים ויישארו רק החיות שצבען אחיד, וְהָיָה שְׂכָרִי רק הטלואים והנקודים שייוולדו מכאן ולהבא, מעדר שכולו חלקים (מה שנראה כלא סביר). לג וְעָנְתָה בִּי צִדְקָתִי יעידו עלי מעשי הישרים, שאיני מרמה (כי יהיה סימן ברור שיבדיל בין הצאן השייך לי לבין הצאן השייך לך) בְּיוֹם מָחָר בעתיד כִּי תָבוֹא עַל שְׂכָרִי לראות את הצאן שהרווחתי באופן זה לְפָנֶיךָ ...תעיד בי צדקתי לפניך, כֹּל אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ נָקֹד וְטָלוּא בָּעִזִּים וְחוּם בַּכְּשָׂבִים - גָּנוּב הוּא אִתִּי". לד וַיֹּאמֶר לָבָן: "הֵן, לוּ יְהִי כִדְבָרֶךָ". לה וַיָּסַר בַּיּוֹם הַהוּא אֶת הַתְּיָשִׁים זכרים בעזים (יעקב ביקש להסיר רק את הצעירים ("שֶׂה"), אך לבן, כדי להקטין את הסיכוי שיוולדו מנוקדים, הסיר גם את התיישים) הָעֲקֻדִּים המקום בו עוקדים (קושרים) אותם, ברגליים, הוא בצבע שונה משאר גופם (וכמובן שהסיר את המנוקדים בכל גופם) וְהַטְּלֻאִים, וְאֵת כָּל הָעִזִּים הַנְּקֻדּוֹת וְהַטְּלֻאֹת, כֹּל אֲשֶׁר לָבָן יש כתמים לבנים בּוֹ וְכָל חוּם בַּכְּשָׂבִים, וַיִּתֵּן בְּיַד בָּנָיו. לו וַיָּשֶׂם דֶּרֶךְ מרחק הליכה של שְׁלֹשֶׁת יָמִים בֵּינוֹ וּבֵין יַעֲקֹב, וְיַעֲקֹב רֹעֶה אֶת צֹאן לָבָן הַנּוֹתָרֹת.
לז
וַיִּקַּח לוֹ יַעֲקֹב מַקַּל לִבְנֶה כפי הנראה מדובר בצפצפה המכסיפה 
לַח, וְלוּז כנראה מעץ השקד וְעַרְמוֹן דולב מזרחי, וַיְפַצֵּל וקילף פסים לבנים בָּהֵן פְּצָלוֹת לְבָנוֹת, מַחְשֹׂף כדי לחשוף את הצבע הַלָּבָן אֲשֶׁר עַל הַמַּקְלוֹת מתחת לקליפה הכהה.
לח
וַיַּצֵּג נעץ אֶת הַמַּקְלוֹת אֲשֶׁר פִּצֵּל בָּרֳהָטִים, בְּשִׁקֲתוֹת הַמָּיִם, אֲשֶׁר תָּבֹאןָ הַצֹּאן לִשְׁתּוֹת באותם רהטים, לְנֹכַח שם את המקלות אל מול פני הַצֹּאן וַיֵּחַמְנָה ראו, חזו (מן השורש חמ"ה) בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת.
לט
וַיֶּחֱמוּ התאוו תאוות מין (מן השורש יח"ם) הַצֹּאן אֶל אל מול הַמַּקְלוֹת, וַתֵּלַדְןָ הַצֹּאן בין השאר גם עֲקֻדִּים נְקֻדִּים וּטְלֻאִים.
מ
וְהַכְּשָׂבִים הזכרים החלקים (הכבשים והתיישים), שמהם לא רצה יעקב שתתעברנה הכִּבשות הִפְרִיד יַעֲקֹב, וַיִּתֵּן פְּנֵי הַצֹּאן הנקבות אֶל עָקֹד אל מול זכרים מנוקדים (שנולדו בדור הראשון לאחר ההפרדה, כפי שסופר בפסוק הקודם) וְכָל חוּם כבש שיש בו איזורים חומים בְּצֹאן לָבָן, וַיָּשֶׁת לוֹ ושָׂם לו עֲדָרִים לְבַדּוֹ, וְלֹא שָׁתָם עַל צֹאן לָבָן לא עירב אותם עם הצאן החלק, שלפי ההסכם שייך ללבן.
מא
וְהָיָה בְּכָל יַחֵם בכל פעם שהתייחמו הַצֹּאן הַמְקֻשָּׁרוֹת הבריאות, הממהרות להתייחם, שהן על פי חוק און-יתר בעלי הגנים המעורבים (הטרוזיגוטים) וְשָׂם יַעֲקֹב אֶת הַמַּקְלוֹת לְעֵינֵי הַצֹּאן בָּרֳהָטִים, לְיַחְמֵנָּה בַּמַּקְלוֹת ליָחֵם אותן עוד יותר, בזכות המקלות.
מב
וּבְהַעֲטִיף ובעונת היחום של הצאן החלש ('עטף' הוא לשון חולשה, ראה למשל באיכה ב, יט), המאחר להתייחם (שהן על פי חוק און-יתר בעלי הגנים הזהים, ההומוזיגוטים [והכוונה היא לחלקים, כי לגבי המנוקדים בכל מקרה הם הועילו ליעקב וכמובן שייחם אותן]) הַצֹּאן לֹא יָשִׂים, וְהָיָה הָעֲטֻפִים החלקים החלשים (שהם ההומוזיגוטים) לְלָבָן וְהַקְּשֻׁרִים ומהחזקים נולדו אחוז גבוה מהמצופה ל- לְיַעֲקֹב.
מג
וַיִּפְרֹץ והתעשר הָאִישׁ יעקב מְאֹד מְאֹד, וַיְהִי לוֹ צֹאן רַבּוֹת וּשְׁפָחוֹת וַעֲבָדִים וּגְמַלִּים וַחֲמֹרִים.
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
הערות
- הביטוי "וְתֵלֵד עַל בִּרְכַּי" (פסוק ג) מוסבר בספר מקרא כפשוטו (אהרליך, עמ' 84, ניו יורק 1969): בתרבויות השכנות לכנען היה מנהג קדום בו הונח היילוד ברגע שאחרי הלידה על ברכי ראש המשפחה, והלה החליט אם להותירו בחיים או לא. ר' גם "יֻלְּדוּ עַל בִּרְכֵּי יוֹסֵף" - בראשית נ כג וכן "מַדּוּעַ קִדְּמוּנִי בִרְכָּיִם" - איוב ג יב. לגבי פסוקינו, ניתן לאמר שרחל מבקשת שהיא תהיה זו שהילד יונח על ברכיה לצורך הטקס, ובכך שהיא זו שתחליט להשאירו בחיים יחשב הילד כשלה.
- "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶל לֵאָה, וַתַּהַר וַתֵּלֶד לְיַעֲקֹב בֵּן חֲמִישִׁי" (פסוק יז) - ההדגשה כאן על כך שה' שמע אל לאה באה מכיוון שבסוף הפרק הקודם נאמר לגבי לאה: "וַתַּעֲמֹד מִלֶּדֶת". מובן מכאן שלאה זכתה בבן חמישי ושישי בזכות מעשיה כפי שבאו לידי ביטוי ב"מכירת" הדודאים, להדגיש ש: 'לא סגולות פריון כאלה ואחרות יפתרו את מצוקות המשפחה; רק תפילה שנשמעת על ידי בורא עולם תעשה זאת'. (על פי מאמר של הרב יונתן גרוסמן)
- על הולדת בינימין, בנו ה-12 של יעקב, יסופר בפרק לה.
| המחשה של חוק מנדל: כיצד תכונה שנעלמת בדור השני מופיעה בדור השלישי |
חוקי הגנטיקה, כפי שנעזר בהם יעקב
על פי חוקי התורשה שגילה גרגור מנדל (וכפי הנראה היו ידועים ליעקב, או שה' גילה לו אותם בחלום, ראו בהמשך לא, י) כאשר מכליאים שני מינים בעלי תכונות שונות, בני הדור הראשון יקבלו פקטור אחד מהאב ופקטור אחד מהאם, התכונה הדומיננטית תשתלט והם יהיו כולם זהים. בדור השלישי מתגלה אצל רבע מהצאצאים תכונה שהיתה אצל הסבא או הסבתא שלהם (התכונה "דילגה דור"). ההסבר הוא שלתכונה זו (שאיננה דומיננטית, היא רצסיבית) צריך ששני הפקטורים יהיו נוכחים כדי שהיא תתגלה.
בעלי שני פקטורים זהים נקראים הומוזיגוטים, ובעלי שני פקטורים שונים נקראים הטרוזיגוטים. על פי "חוק און-יתר להטרוזיגוט" שהתגלה במאה ה-20, להטרוזיגוטים יש תכונות פוריות חזקות יותר מאשר להומוזיגוטים.
יעקב זיהה את נקבות ההטרוזיגוט (על פי כך שהן התייחמו מוקדם יותר) ודאג להרביע אותן. בדור הראשון עם זכרים חלקים (שהרי לא היו לו בכלל מנוקדים), ומהדור השני (בו נולדו בערך רבע מנוקדים) הרביע את הנקבות רק עם זכרים מנוקדים.
(על פי פרופ' יהודה פליקס, תחומין ג עמ' 461)
- "וַיֵּחַמְנָה בְּבֹאָן לִשְׁתּוֹת. וַיֶּחֱמוּ הַצֹּאן אֶל הַמַּקְלוֹת" (פסוקים לח-לט) - לשון נופל על לשון
