ביאור:משנה כתובות פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת כתובות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג
----
מוסד המשפחה הוא המוסד החברתי הבסיסי, ויש ליציבותו ולתקינותו השפעה חשובה על סדרי החברה, במובן הפוליטי, החינוכי, הדמוגרפי והדתי. המשפחה בעולמם של חז"ל שונה מהותית מזו של תקופת המקרא, בכך שאינה בית אב אלא יחידה עצמאית וקטנה יותר. הדבר ניכר בדרך הקידושין שאינה מחייבת את התערבות הורי בני הזוג (ראו במבוא למסכת קידושין), ונובע, כנראה, מתהליך העיור שעוברת החברה היהודית בארץ ובעולם. המכשיר העיקרי שבו השתמשו חז"ל כדי לשלוט על יחסי המשפחה הוא הכתובה.
בתקופת התנ"ך היה נהוג מוסד המוהר, שהיה סכום כסף גדול שניתן לקראת הנישואין ממשפחת החתן למשפחת הכלה. חז"ל שינו את המוסד הזה וקבעו במקומו שטר חוב המכונה "כתובה". הכתובה משמשת לשני תפקידים במקביל: מצד אחד היא מממנת את האשה, שבדרך כלל לא היתה בעלת כושר השתכרות, אם התפרקו הנישואין (בגירושין או באלמנות). מהצד השני היא מרתיעה את הגבר מלגרש את אשתו, ובכך מייצבת את המשפחה. הכתובה מסייעת גם להמריץ את בני הזוג למלא את חובותיהם ההדדיים, ולשם כך הגדילו אותה חכמים או הקטינו אותה אם אחד מבני הזוג לא מילא את חובתו, (ראו לקמן ה, ז.)
התורה שבכתב אינה עוסקת בשאלות הלכתיות הקשורות למשפחה, מלבד האיסור המוטל בה על ניאוף (הנדון במסכת יבמות), והעיסוק בשאלת הבתולין של הכלה ובהוצאת שם רע. חז"ל מרחיבים את היריעה ועוסקים גם בשאלות רבות נוספות, אך מקדימים במסכת עיסוק בנושאים הנ"ל.
המסכת מסודרת לפי סדר כרונולוגי, עם חריגות מעטות ממנו.
פרקים א-ב פותחים בנושא המקראי של טענת החתן על העדר הבתולין של הכלה, ובדרכים להתמודד עם טענה זו: פרק א מצטמצם לטענות הצדדים האפשריות במקרה כזה, ופרק ב מציג הקשר רחב יותר של המקרים שבהם מקבלים - או לא - עדות של אדם בדברים הנוגעים לו אישית.
פרק ג מתאר את עונשו של המפתה או האונס נערה רווקה, עונש הכולל גם נישואין לנערה. במקרה זה מדובר על נישואין כפויים.
הנישואין הרגילים נדונים בפרקים ד-ה. פרק ד עוסק בנקודת המבט של האשה, ומתאר את המעבר שלה מבית אביה לבית בעלה, ובזכויות המוקנות לה בחוק החזל"י, אפילו ללא הכתובה הממשית. פרק ה מציג את נקודת המבט של הבעל, המחוייב לפרנס את אשתו, ומציג את השינויים ההלכתיים בשאלה ממתי הוא חייב לעשות כן. כמו כן כולל פרק זה את השימוש בכתובה כדי לאכוף את מילוי החובות בין בני הזוג.
פרקים ו-ז מופיעים בנוסחאות אחדות (ראו בתלמוד בבלי כתובות סה ב, תוד"ה מציאת האשה) בסדר הפוך מזה שלפנינו, ויש בכך הגיון רב: פרק ז עוסק במקרים שבהם יש לכפות את הפסקת הנישואין מסיבות שונות, שביניהן הפרת הזכויות ההדדיות שנדונו בפרקים ד-ה.
פרקים ו, ח עוסקים בניהול הכספים על ידי הבעל במהלך חיי הנישואין: פרק ו עוסק בעיקר בכספי הנדוניא, דהיינו בכספים שמביאה עימה האשה לחיים המשותפים מבית אביה. פרק ח עוסק בכספי הירושה שמקבלת האשה במהלך חיי הנישואין שלה.
פרק ט עוסק במסמכים שבהם התחייבויות מיוחדות של הבעל לאשתו, ובניסוח של ההתחייבויות הללו כך שאכן יבטלו את ההלכות הרגילות הנוגעות ליחסי הממון שביניהם.
פרקים י-יב עוסקים בעיקר באלמנה. פרק י מציג את דרכי חלוקת רכוש המשפחה בין נשותיו של הבעל ויורשיהן. פרק יא קושר את דרכי גביית הכתובה לזכות המזונות של האלמנה, ופרק יב קושר את המזונות של האלמנה למקום מגוריה, ומעמיד מול דינים אלו את הזכות המיוחדת למזונות הבת, שהושגה כתנאי לנישואין.
פרק יג, החותם את המסכת, מציג הקשר לאומי לחיי הנישואין: בתחילתו נמנות גזירות עתיקות, שנוצרו בירושלים לפני החורבן, ואשר חלקן נוגע לדיני המסכת. בין גזירות אלו יש התיחסות מיוחדת למי שיצא מהארץ למדינות הים, ולסכנת הגלות הנובעת ממעשה זה. בסוף הפרק מופיעה העדפה מתקנת של המגורים בארץ ישראל ובירושלים, הנוגעת לדיני המשפחה, ושבאמצעותה מנסים חכמים לעצור את הסחף של הירידה לגלות. ההעדפה הזאת נוצרה כתיקון לדיני המשפחה הרגילים, התולים את מקום המגורים ברצונם של בני הזוג בלבד, והיא מבטאת את המחוייבות הלאומית שלהם לעלות לארץ ולגור בה.
טענת הבתולין של החתן
[עריכה]חטיבה I: הזכות לטעון כנגד האשה
[עריכה]|
הנישואין היו נערכים בסוף השבוע, כדי לקיים יחסי מין בשבת. אבל ראו תוספתא א, א, שמחזיקה בשיטת ספר היובלים נ, י, שאסור לבעול בתולה בשבת - ומציגה טעמים אחרים לעריכת הנישואין בסוף השבוע. למנהג בתי הדין בימי שני וחמישי ראו תוספתא תענית ב, ה. נישואי הבתולה מכוונים כדי לאפשר לבעלה לתבוע אותה בבית הדין בטענת בתולין. האלמנה אינה טוענת שהיא בתולה ולכן יכולה להנשא ביום חמישי. |
(א) בתולה - נישאת ליום הרביעי, ואלמנה - ליום החמישי.
- שפעמיים בשבת בתי דינין יושבין בעיירות: ביום השני וביום החמישי
- שאם היה לו טענת בתולים - היה משכים לבית דין:
(ב) בתולה - כתובתה מאתים, ואלמנה - מנה. מאה
|
הסכום של 200 זוז נלמד מההשוואה בין קנס לאנוסה (חמישים כסף) לקנס למפותה, ועל האחרון נאמר 'כמוהר הבתולות'; ראו מכילתא נזיקין יז. בנוסף לסכומי המינימום במשנה יופיע במשנה ה גם סכום נוסף של 400 זוז לבת כהן. בדרך כלל כתובה של מאתיים תלויה בטענת הבתולין שיכול לטעון הבעל, אבל במשנה ג מובאים מקרים שאינם מקיימים תלות כזאת. ראו תוספתא א, ה, שם מוסיפים לרשימת הנשים שאין להן טענת בתולין את הבוגרת. המשנה מניחה שאפילו הגויים לא חשודים על פדופיליה עד כדי בעילת תינוקות קטנות משלוש שנים; ויתכן שהיא סוברת, בניגוד לר' מאיר במשנה ג, שבתולי התינוקת מתאחים. טעות זאת היא אולי בגלל גמישות הבתולין ואולי בגלל שקשה להגיע אליהם פיזית. |
בתולה - אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן האירוסין
- כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולים.
הגיורת, והשבויה, והשפחה
- שנפדו ושנתגירו, ושנשתחררו פחותות מבנות שלש שנים ויום אחד
- כתובתן מאתים, ויש להן טענת בתולים:
|
אין תלות בין כתובה של מאתיים זוז לבין טענת בתולים שיכול הבעל לטעון, כי האשה יכולה לטעון שבא עליה גדול בקטנותה, או שבא עליה קטן. מאידך ראו משנה ד; טענת התלמוד, שהבתולין לא ניזוקים פיזית במקרים אלו (ירושלמי כתובות א ב) נראית כסותרת את דברי ר' מאיר, המשווה את הקטנה שנבעלה למוכת עץ. להגדרת הקטן והקטנה ראו תוספתא א, ב. |
(ג) הגדול שבא על הקטנה, וקטן שבא על הגדולה, ומוכת עץ
- כתובתן מאתים, דברי רבי מאיר.
- וחכמים אומרים: מוכת עץ - כתובתה מנה:
(ד) בתולה אלמנה, גרושה, וחלוצה, מן הנשואין
|
אפילו אם הן בתולות פיזית, אין כתובתן עולה על 100 זוז, ומאידך אין להן טענת בתולין. וראו גם תוספתא א, ז. ההנחה היא שבת גויים נבעלה, והשוו ע"ז ב, א, לעניין הדמוניזציה של הגויים. המשנה משלימה את משנה ב לעיל. |
- כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולים.
הגיורת, והשבויה, והשפחה
- שנפדו, ושנתגירו, ושנשתחררו, יתרות על בנות שלש שנים ויום אחד
- כתובתן מנה, ואין להן טענת בתולין:
|
דוגמא נוספת לכתובה מאתיים בלי טענת בתולים: מנהג יהודה היה שהחתן מתייחד עם הכלה המאורסת לו לפני הנישואין, וההסבר התלמודי שהדבר נבע משמד אינו נראה סביר, כי קשה להבין כיצד השמד מתיר לבעול ארוסה לפני נישואיה; וראו ירושלמי כתובות א ה, שכלתו של ר' הושעיה היתה מעוברת בחופתה. המנהג המכונה "מנהג יהודה" היה מנהגו של ר' טרפון, ראו גם לקמן ה, ג, אבל רוב חכמי יבנה, למרות שפעלו ביהודה - לא קבלו אותו. מנהג זה, לא רק שאינו מאפשר את טענת הבתולין, אלא גם משנה את ענשו של גבר זר הבא על הכלה מסקילה לחנק, ראו תוספתא סנהדרין י, ד. לעניין העדים - ראו תוספתא א, ו, שנוכחות עדים מאפשרת לטעון טענת בתולין. מצד שני היה גם מנהג אלכסנדריה, שהאירוסין היו חסרי כל משמעות הלכתית - ראו תוספתא ד, ט. בנות הכוהנים הבתולות נחשבו מבוקשות יותר ולכן גבו עבורן כתובה של 400 זוז. לגבי הביטוי "לא מיחו בידם" השוו פסחים ד, ח. |
(ה) האוכל אצל חמיו ביהודה שלא בעדים
- אינו יכול לטעון טענת בתולים, מפני שמתיחד עמה.
אחת אלמנת ישראל ואחת אלמנת כהן - כתובתן מנה.
בית דין של כהנים היו גובין לבתולה ארבע מאות זוז, ולא מחו בידם חכמים:
חטיבה II: טענות נגדיות שיכולה האשה לטעון
[עריכה]|
"לא מצא בתולים" - לשון מקרא דברים כב יד. הויכוח כאן הוא מקסימלי, כי האשה תובעת כתובה של מאתיים, והבעל טוען שעליו לגרשה בלי כתובה. וראו לקמן ז, ח, דיון דומה על מומים אחרים. בכל מקרה, אין כאן תקשורת בין בני הזוג, כי האשה לא אמרה לבעלה מראש שנאנסה. אילו היתה אומרת לו - לא היה יכול לטעון נגדה דבר, ראו לקמן ז, ז-ח. הביטוי "נסתחפה שדך" משווה את האשה לשדה, וראו פרקי דרבי אליעזר פרק כא, שמסביר את ההשוואה הזאת לגנות האשה: "כל מה שנזרע - הרה ויולדת". לדעת רבן גמליאל ור' אליעזר אין האשה זקוקה להוכחות לטענתה, בניגוד לפסוק "ופרשו השמלה" (דברים כב יז). ר' יהושע מנסח את דבריו תוך הזכרת "פיה" של האשה. הפה משמש לעיתים לשמו של איבר המין הנשי, ויתכן שר' יהושע טוען את טענתו דווקא במקרים הקשורים למיניות האשה ולא תמיד. |
(ו) הנושא את האשה ולא מצא לה בתולים
- היא אומרת: משארסתני נאנסתי, ונסתחפה שדך.
- והלה אומר: לא כי, אלא עד שלא ארסתיך, והיה מקחי מקח טעות
- רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת.
- רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין!
- אלא הרי זו בחזקת בעולה עד שלא תתארס, והטעתו - עד שתביא ראיה לדבריה:
|
לפי חכמים במשנה ג, כאן האשה אינה תובעת מאתים אלא רק מאה. הבעל רוצה לגרש אותה בלי כתובה. כאן ובמשניות הבאות ר' אליעזר מיקל ור' יהושע מחמיר, והשוו למחלוקות בית שמאי ובית הלל יבמות טו, א-ג, וכן יבמות טז ז, שם מחמיר ר' עקיבא. |
(ז) היא אומרת: מוכת עץ אני, והוא אומר: לא כי, אלא דרוסת איש כינוי מעודן יחסית ל"בעולה" את
- רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת.
- ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין!
- אלא הרי זו בחזקת דרוסת איש - עד שתביא ראיה לדבריה:
|
כאן לא מדובר על נשואה, אלא על רווקה. "מדברת" גם הוא לשון נקיה ל"נבעלת". הנערה נבעלה לאותו אדם, והיא מודה בכך. לגבי השלכות הטענות ראו תוספתא יבמות ח, א. |
(ח) ראוה מדברת עם אחד, אמרו לה: מה טיבו של זה?
- "איש פלוני, וכהן הוא"
- רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת.
- ורבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין!
- אלא הרי זו בחזקת בעולה לנתין ולממזר - עד שתביא ראיה לדבריה:
|
אותה טענה כמו במשנה ח; בתוספתא (א, ט) נוסף כאן שהויכוח אינו לגבי מעמדו של הולד אלא רק לגבי מעמד האשה. |
(ט) היתה מעוברת, ואמרו לה: מה טיבו של עובר זה?
- "מאיש פלוני, וכהן הוא"
- רבן גמליאל ורבי אליעזר אומרים: נאמנת.
- רבי יהושע אומר: לא מפיה אנו חיין!
- אלא הרי זו בחזקת מעוברת לנתין ולממזר - עד שתביא ראיה לדבריה:
|
כאן אין התינוקת טוענת דבר, ובכל זאת מכשירים אותה (אולי את בתה) לכהונה. ראיה לרבן גמליאל ור' אליעזר במשנה ח. התינוקת נידונה לפי אנשי העיר, בפני בית הדין היושב בעיר (משנה א). אי אפשר להחמיר עליה יותר מדי, כי היא מייצגת את העיר. |
(י) אמר רבי יוסי: מעשה בתינוקת שירדה למלאות מים מן העין, ונאנסה
- אמר רבי יוחנן בן נורי: אם רוב אנשי העיר משיאין לכהונה - הרי זו תנשא לכהונה: