ביאור:משנה טהרות פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

טומאות שהשתנו

חטיבה I: טומאות שהשתנה מצב הצבירה שלהן

(א) הָרֹטֶב וְהַגְּרִיסִין וְהֶחָלָב, בִּזְמַן שֶׁהֵן מַשְׁקֶה טוֹפֵחַ - הֲרֵי אֵלּוּ תְחִלָּה;

נוזל שנקרש או קריש שנימוח נחשבים כדבר חדש ואינם טמאים בעצמם.

הקרישה של הרוטב היתה בנוכחות רוטב נוזלי, ולכן הוא שני לטומאה. אם היה הקריש יותר מביצה – הנוזל שיוצא ממנו נטמא מהביצה של הקריש, וכיוון שמדובר בנוזל – הוא חוזר והופך ראשון לטומאה (ראו פרה ח, ה, וכן לעיל ב, ו.) אבל אם אין יותר מכביצה – אין מה שיטמא את הנוזל, ולכן כולו טהור.

קָרָשׁוּ - הֲרֵי אֵלּוּ שְׁנִיִּים;

חָזְרוּ וְנִמּוֹחוּ, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר;

יָתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה רִאשׁוֹנָה - נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

(ב) רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: הַשֶּׁמֶן תְּחִלָּה לְעוֹלָם.

השמן שקרש אינו נחשב כאוכל, ולכן אפילו אם היה פחות מכביצה – נשאר טמא. חכמים מוסיפים לכך גם את הדבש, ור' שמעון שזורי – גם את היין. וראו סיכום דעת ר' מאיר בתוספתא ב, ב.

גוש טמא של זיתים אינו כשמן, ואם הוא כביצה או פחות, למרות שזב ממנו שמן – אין השמן נטמא. אבל אם הוא יותר מכביצה – השמן שיצא ממנו בזמן הסקת התנור נטמא ומטמא את התנור. דיני הזיתים חמורים בעניין זה מדיני הבצק, שבו יש חיבור דווקא אם נשכו הבצקים זה בזה; וראו הסבר בתוספתא א, ב.

דיון דומה על ענבים שנשרפו בתנור ראו בתוספתא ג, ב.

אם היו כמה גושים שאין באחד מהם כביצה – אינם מצטרפים והתנור טהור.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: אַף דְּבַשׁ;

רְבִּי שִׁמְעוֹן הַשֵּׁזוּרִי אוֹמֵר: אַף הַיַּיִן.

גּוּשׁ שֶׁלַּזֵּיתִין שֶׁנָּפַל לַתַּנּוּר וְהֻסַּק, כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן בדיוק - טָהוֹר;

יָתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא, שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה - נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

אִם הָיוּ פְרוּדִין, אֲפִלּוּ הֵן סְאָה - טָהוֹר.

(ג) טְמֵא מֵת שֶׁסָּחַט זֵיתִים וַעֲנָבִים,

טמא מת או השני לטומאה (ראו לעיל ב, ח,) שסחט כביצה או פחות פירות, ולא נגע בנוזל – הנוזל טהור.

אבל זב מטמא גם במשא, ולכן זב שסחט פירות או חלב את העז – הנוזלים טמאים.

כַּבֵּיצָה מְכֻוָּן - טָהוֹר, וּבִלְבַד שֶׁלֹּא יִגַּע בִּמְקוֹם מַשְׁקֶה;

יָתֵר מִכַּבֵּיצָה - טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה - נִטְמֵאת בְּכַבֵּיצָה.

וְאִם הָיָה זָב אוֹ זָבָה - אֲפִלּוּ גַרְגֵּר יְחִידִי טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה - נִטַּמָּאת בַּמַּשָּׂא.

זָב שֶׁחָלַב אֶת הָעֵז - הֶחָלָב טָמֵא,

שֶׁכֵּיוָן שֶׁיָּצָאת טִפָּה הָרִאשׁוֹנָה - נִטַּמָּאת בַּמַּשָּׂא.

חטיבה II: כל הטומאות - כשעת מציאתן

(ד) כַּבֵּיצָה אֳכָלִין שֶׁהִנִּיחָן בַּחַמָּה - וְנִתְמַעָטוּ,

המידות שנקבעו הן המידות בפועל, ולכן אם הוקטנה הכמות – אין המזון מטמא, אבל אם תפח – הוא טמא ואסור. והשוו כלים כ, ב. וראו ניסוח נאה של דין התפיחה בתוספתא פרה ח, ד.

וראו רשימה נוספת של שיעורים במעילה פרק ד.

וְכֵן כַּזַּיִת מִן הַמֵּת, וְכַזַּיִת מִן הַנְּבֵלָה, וְכָעֲדָשָׁה מִן הַשֶּׁרֶץ,

כַּזַּיִת פִּגּוּל, כַּזַּיִת נוֹתָר, כַּזַּיִת חֵלֶב,

הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין, וְאֵין חַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר (וְטָמֵא) [וחלב].

הִנִּיחָן בַּגְּשָׁמִים וְנִתְפָּחוּ - טְמֵאִין,

וְחַיָּבִין עֲלֵיהֶן מִשֵּׁם פִּגּוּל וְנוֹתָר (וְטָמֵא) [וחלב].

(ה) כָּל הַטְּמָאוֹת - כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן:

לא חוששים להסטוריה של הטומאות, אלא דנים בהן כמו שהן. בניגוד להתיחסות לטומאת הנידה, ראו נידה א, א, ועוד.

ההתיחסות לטומאות כמו שהן דומה להתיחסות לשיעורים במשנה ד, שגם היא כמו שהן.

אבל ראו תוספתא ג, ג, שם מובאים מקרים שמתחשבים גם בהנחת הטומאות ולא רק במציאתן.

לענין המחט השוו כלים יג, ה.

אִם טְמֵאוֹת - טְמֵאוֹת, אִם טְהוֹרוֹת - טְהוֹרוֹת,

אִם מְכֻסּוֹת - מְכֻסּוֹת, אִם מְגֻלּוֹת - מְגֻלּוֹת.

מַחַט שֶׁנִּמְצֵאת מְלֵאָה חֲלוּדָה אוֹ שְׁבוּרָה ולכן אינה ראויה לשימוש וטהורה – טְהוֹרָה, וכן כל מה שנגעה בו

שֶׁכָּל הַטְּמָאוֹת - כְּשָׁעַת מְצִיאָתָן.

(ו) חֵרֵשׁ שׁוֹטֶה וְקָטָן שֶׁנִּמְצְאוּ בְּמָבוֹי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ טֻמְאָה,

אם יש באדם דעת- הספק לחומרא, וטמא; ואם אין – הספק לקולא, וטהור.

והשוו כלים ט, ג: אפילו אם הספק רחוק – פוסקים לקולא.

רשב"ג הסיק מכאן שספק ברה"ר - טהור, ראו תוספתא ו, י. הכלל עצמו מופיע לקמן ד, ז.

הֲרֵי אֵלּוּ בְּחֶזְקַת טַהֲרָה,

וְכָל פִּקֵּחַ - בְּחֶזְקַת טֻמְאָה,

וְכָל שֶׁאֵין בּוֹ דַעַת לְהִשָּׁאֵל - סְפֵקוֹ טָהוֹר.

(ז) תִּינוֹק שֶׁנִּמְצָא בְצַד בֵּית הַקְּבָרוֹת, וְהַשּׁוֹשַׁנִּים בְּיָדוֹ, וְאֵין הַשּׁוֹשַׁנִּים אֶלָּא מִמְּקוֹם טֻמְאָה, השושנים נלקחו מבית הקברות בוודאות

השוו תוספתא ג, ד, שר' שמעון מערער על ההבחנה בין פיקח למי שאין בו דעת.

טָהוֹר! - שֶׁאֲנִי אוֹמֵר: אַחֵר לְקָטָן וְנָתַן לוֹ.

וְכֵן חֲמוֹר בֵּין הַקְּבָרוֹת - כֵּלָיו טְהוֹרִין.

(ח) תִּינוֹק כנראה טמא שֶׁנִּמְצָא בְצַד הָעִסָּה, וְהַבָּצֵק בְּיָדוֹ,

רְבִּי מֵאִיר מְטַהֵר, את העיסה, חוץ מהבצק שביד התינוק וַחֲכָמִים מְטַמִּין, שֶׁדֶּרֶךְ הַתִּינוֹק לְטַפֵּחַ. על העיסה

אם התרנגולים ניקרו בעיסה, הטומאה תלויה בשאלה האם המקור היה רטוב. אם יש אפשרות שניגבו אותו לאחר ששתו – מניחים שכך עשו והעיסה טהורה.

כך גם הדין בבצק שנמצא נגוס ע"י בהמה או כלב. ר' אליעזר אינו חושש שהכלב שתה לפני שאכל מהבצק. לדעתו הכלב פיקח יותר מהתינוק, וראו תוספתא ג, ו-ז.

לעניין הרטבת הפה מבחוץ השוו מכשירין ג, ח.

בָּצֵק שֶׁיֶּשׁ בּוֹ נְקִידוֹת תַּרְנָגְלִים, וּמַשְׁקִים טְמֵאִים בְּתוֹךְ הַבַּיִת,

אִם יֵשׁ בֵּין מַשְׁקִים לַכִּכָּרוֹת כְּדֵי שֶׁיְּנַגְּבוּ אֶת פִּיהֶן בָּאָרֶץ - הֲרֵי אֵלּוּ טְהוֹרִין.

בַּפָּרָה וּבַכֶּלֶב - כְּדֵי שֶׁיְּלַחֲכוּ אֶת לְשׁוֹנָם.

וּשְׁאָר כָּל הַבְּהֵמָה - כְּדֵי שֶׁתְּנַגֵּב.

רְבִּי אֱלִיעֶזֶר בֶּן יַעֲקֹב מְטַהֵר בַּכֶּלֶב, שֶׁהוּא פִּקֵּחַ,

שֶׁאֵין דַּרְכּוֹ לְהַנִּיחַ אֶת הַמָּזוֹן וְלֵילֵךְ לַמַּיִם.