ביאור:תוספתא/טהרות/ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

תוספתא מסכת טהרות פרק שני

טומאת אוכל וטומאת האדם שאכל אותו

(א)

אמר לו ר' יהושע לר' אליעזר: היכן מצינו טומאה בתורה, שהיא עושה טומאה אחרת כיוצא בה

שאתה אומר יעשה ראשון ראשון?

ראו משנה ב, ב.

אמר לו: אף אתה אומר יעשה שני שני!
אמר לו: מצינו שהשני מטמא את המשקין לעשות תחלה
והמשקין מטמאין את האוכלין לעשות שני
אבל לא מצינו ראשון שהוא עושה ראשון בכל מקום.

מה נקרא אוכל ומה משקה

(ב)
השחלים והגריסין, בזמן שמגיס בהן את הקדרה - מטמאין טומאת אוכלין

ראו משנה ג, א-ב. כאן מובאת שיטת ר' מאיר, שהשמן שונה משאר הנוזלים: אפילו אם חשב עליו כאוכל – הוא אינו אוכל.

נתנן לקערה ויצאו מהן משקין - משקין היוצאין מהן מטמאין טומאת המשקין.
השמן שקרש - לא אוכל ולא משקה. כיצד אמרו "שמן תחלה לעולם"? (משנה ג, ב)
שאם נמחה ולא נשתייר הימנו, אלא כפול - משקין היוצאין הימנו מטמאים טומאת משקים.
נמצאת אומר, ג' מדות במשקין:
הרוטב והגריסין והחלב, בזמן שהמשקה טופח - הרי אלו תחלה
קרשו - אין צריכין מחשבה לאוכלין.
דבש הזב מכוורת דבורים מטמא טומאת משקין
חישב עליו לאוכלין - מטמא טומאת אוכלין
שמן - לא אוכל ולא משקה. חישב עליו לאוכלין ולא למשקין - בטלה דעתו.

(ג)
הדם שקרש - לא אוכל ולא משקה

דין הדם ודבש התמרים דומה לדין השמן, אבל הפוך: אפילו אם חשב עליהם כמשקים – אינם משקים.
דין השלג דומה בעניין זה לדין השמן.

חישב עליו לאוכלין - מטמא טומאת אוכלין. ולמשקין - בטלה דעתו.
דבש תמרים - לא אוכל ולא משקה
חישב עליו לאוכלין - מטמא טומאת אוכלין. ולמשקה - בטלה דעתו
ושאר כל מי פירות - לא אוכלין ולא משקין.
חישב עליהן, בין לאוכלין ובין למשקין - בטלה דעתו
השלג – לא אוכל ולא משקה
חישב עליו לאכילה – בטלה דעתו. למשקה – מטמא טומאת משקין.
נטמא מקצתו – לא נטמא כולו. נטהר מקצתו בהשקה למקוה – נטהר כולו.

מי חטאת שהגלידו קפאו – טהורים. נימוחו – חזרו לטומאתן.

לדין השלג ראו גם מקואות ז, א. קפיאה מטהרת את המים אבל הפשרה מחזירה אותם לדין מים. בעניין מים שאובים המים המופשרים אינם נקראים שאובים כלל.

מים טמאין שהגלידו ואין בהן משקה טופח – טהורים. נמוחו - חזרו לטומאתן הישנה
מקוה שאוב שהגליד - טהור משום מים שאובין. נמוחו - כשר להקוות עליו.

(ד)
החושב על החלב שבכחל שבעטין – טהור, ושבקיבה - טמא

החלב שבעטין אינו מתאים לשתיה, ואפילו אם חשב לשתותו – בטלה דעתו. אבל בקיבה הוא חלב לכל דבר.
העור והשליה ניתנים בקושי להיאכל, ורק אם בישל אותם הם נחשבים מאכל.

העור והשליא - אינן מטמאין טומאת אוכלין
העור ששלקו והשליא שחישב עליה - מטמאין טומאת אוכלין.