ביאור:משנה בבא קמא פרק ח
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת בבא קמא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י מבנה
----
חבלה על ידי אדם והפיצוי עליה
[עריכה]חטיבה I: תשלומים על חבלה
[עריכה](א) החובל בחבירו חיב עליו משום חמשה דברים: בנזק, בצער, ברפוי, בשבת, ובבושת.
|
לשון נופל על לשון: שבת-בושת. וראו כתובות ג, ז, לגבי הפיצוי שחייב האונס. המשנה מניחה שהפסוק "עין תחת עין" (ויקרא כד כ) עוסק בתשלום כספי, וראו מכילתא נזיקין ו, ופרשה ח שם, וראו חוקי חמורבי 202 ואילך. והשוו בכורות ה, ה: מום הפוסל את הבכור באופן ניכר לכל אדם, והוא המחייב בנזק, ופוגע בקדושה של האדם ושל הבהמה. דרך חישוב השבת במשנה היא בהנחה שנגרם נזק קבוע. אם הנזק חולף - ראו תוספתא ט, א, שבמקרה כזה משלם לפי ערך עבודתו הרגילה. ככל שהמבייש נמוך במעמדו החברתי, וככל שהמתבייש גבוה יותר – תעריף הבושת עולה. רק על הבושת פטור אם הכה בשוגג, וראו גם לעיל ג, י, ולקמן משנה ב. לעניין הבושת ראו גם ספרי דברים קצ, ושם רצב. |
- "בנזק" כיצד?
- סימא את עינו, קטע את ידו, שבר את רגלו,
- רואין אותו כאלו הוא עבד נמכר בשוק, ושמין כמה היה יפה - וכמה הוא יפה.
- "צער": כוואו בשפוד או במסמר,
- ואפילו על צפורנו, מקום שאינו עושה חבורה,
- אומדין: כמה אדם כיוצא בזה רוצה ליטול, להיות מצטער כך.
- "רפוי": הכהו - חייב לרפאותו.
- עלו בו צמחים זיהום, אם מחמת המכה - חייב. שלא מחמת המכה - פטור.
- חיתה ונסתרה המצב הרפואי השתפר ואחר כך התדרדר, חיתה ונסתרה - חייב לרפאותו.
- חיתה כל צרכה - אינו חייב לרפאותו.
- "שבת": רואין אותו כאילו הוא שומר קישואין, ואינו משלם לו לפי עבודתו האמיתית, שכבר נתן לו דמי ידו ודמי רגלו.
- "בשת": הכל לפי המבייש והמתבייש.
- המבייש את הערום, המבייש את הסומא, והמבייש את הישן - חייב כי בושת היא בעיני החברה, ולכן חלה גם על מי שאינו יודע עליה מיידית.
- וישן שבייש - פטור כי אינו מתכוון.
- נפל מן הגג, והזיק ובייש - חייב על הנזק, ופטור על הבושת.
- שנאמר (דברים כה יא) "ושלחה ידה והחזיקה במבושיו":
- אינו חיב על הבושת - עד שיהא מתכוון:
|
ראו לעיל ג, י, וה, ד. דמי ולדות חייב אדם לשלם גם אם לא התכוון, והשור אינו חייב במקרה כזה - אלא אם התכוון לפגוע באשה. |
(ב) זה חומר באדם מבשור: שהאדם משלם נזק, צער, רפוי, שבת, ובושת.
- ומשלם דמי ולדות.
- ושור - אינו משלם אלא נזק, ופטור מדמי ולדות:
חטיבה II: חובל באנשים מסוימים
[עריכה]|
השוו לעיל ז, ב, ולקמן משנה ה. לדעת ר' יהודה ראו ספרי דברים רצב, שם ממעט את העבד מדרשה על "ואחיו". |
(ג) המכה את אביו ואת אמו ולא עשה בהם חבורה, והחובל בחברו ביום הכפורים אינו חייב מיתה
- חייב בכולן.
החובל בעבד עברי - חייב בכולן חוץ מן השבת, בזמן שהוא שלו.
החובל בעבד כנעני של אחרים - חייב בכולן.
- רבי יהודה אומר: אין לעבדים בושת:
|
השוו לישן שבייש ושביישו אותו, לעיל משנה א. לעניין תשלומי בושת לחש"ו ולסומא ראו דעות שונות בתוספתא ט, ד. לעניין העבד ראו דברי בית הלל בידים ד, ז. אבל בתרומות ז, ג. נראה שפטור העבד אינו תקנה אלא עניין מהותי. וראו גם נזיר ט, א, לגבי העבד שהשתחרר. |
(ד) חרש שוטה וקטן - פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין.
העבד והאשה פגיעתן רעה: החובל בהן - חייב, והם שחבלו באחרים - פטורין
- אבל משלמין לאחר זמן: נתגרשה האשה, נשתחרר העבד - חייבין לשלם:
|
הנדון בנפשו פטור מתשלומים כספיים, ראו מכילתא נזיקין סוף ג ובמקומות רבים נוספים. השוו למשנה ג, וראו לעיל ג, י. הפטור למכה עבדו הוא כיוון שמה שקנה עבד קנה רבו. אבל אם שבר שינו או עיוור את עינו יוצא בשן ועין. |
(ה) המכה אביו ואמו, ועשה בהן חבורה, והחובל בחברו בשבת - פטור מכולן,
- מפני שהוא נדון בנפשו.
והחובל בעבד כנעני שלו - פטור מכולן:
חטיבה III: קדושת הגוף כערך דתי
[עריכה](ו) התוקע לחבירו אגרוף, והתשלום הוא על צער ובושת בלבד - נותן לו סלע.
|
המחירים המנויים כאן הם מקסימום, ובית דין רשאים להפחית מהם, וראו לעיל משנה א "לפי המבייש והמתבייש". גם בחוקי חמורבי (202-204) יש קביעת תעריפים למכות. |
- רבי יהודה אומר, משום רבי יוסי הגלילי: מנה.
- סטרו - נותן לו מאתים זוז.
- לאחר ידו ההבדל הוא בבושת, כי הצער זהה - נותן לו ארבע מאות זוז.
- צרם באזנו, תלש בשערו, רקק והגיע בו רוקו, העביר טליתו ממנו, פרע ראש האשה בשוק - נותן ארבע מאות זוז.
[זה הכלל:] הכל לפי כבודו.
|
ר' עקיבא חולק על הדיפרנציאציה בתשלומי הבושת, המופיעה במשנה א ובביטוי "לפי כבודו". יתכן גם שר' עקיבא מחשב את הבושת בעיקר לפי המבייש, כי הבושת היא קנס חברתי, ולכן לא ניתן להעריך אותה באופן טכני. |
אמר רבי עקיבא: אפילו עניים שבישראל,
- רואין אותם כאלו הם בני חורין ממשפחה עשירה ומכובדת שירדו מנכסיהם,
- שהם בני אברהם יצחק ויעקב.
ומעשה באחד שפרע ראש האשה בשוק,
- באת לפני רבי עקיבא, וחייבו ליתן לה ארבע מאות זוז.
- אמר לו: רבי, תן לי זמן, ונתן לו זמן.
- שמרה עומדת על פתח חצרה
- ושבר את הכד בפניה, ובו כאיסר שמן.
- גילתה את ראשה, והיתה מטפחת ומנחת ידה על ראשה אספה את השמן והניחה על ראשה, כדי שלא יתבזבז..
- העמיד עליה עדים, ובא לפני רבי עקיבא,
- אמר לו: רבי, לזו שכדי לחסוך מעט שמן, בשווי איסר, פרעה ראשה בעצמה. אני נותן ארבע מאות זוז?
- אמר לו: לא אמרת כלום: החובל בעצמו, אף על פי שאינו רשאי כי גופו אינו ברשותו. - פטור. אחרים שחבלו בו - חייבין.
והקוצץ נטיעותיו, אף על פי שאינו רשאי - פטור. אחרים [שקצצו את נטיעותיו], חייבים:
(ז) אף על פי שהוא נותן לו, אינו נמחל לו - עד שיבקש ממנו סליחה
- שנאמר: (בראשית כ ז) "ועתה השב אשת" וגו'.
|
משנה זו מחזירה אותנו לתחילת הפרק, ראו משנה א. השוו מלכים א כ לה. שם אמר לו "בדבר ה', הכני נא", ולכן מותר היה להכותו. אין המוכה יכול לוותר על התשלום, כיוון שגופו אינו שייך לו. כל ישראל נידונים כקדשים, והם שייכים לקב"ה, ראו ביטוי דומה ל"קטע את ידי, שבור את רגלי" בבכורות ה ה, ובדומה לדברי ר' עקיבא דלעיל. לפי משנה זו גם הצער, שבמשנה א הוצג כיחסי, דומה לבושת ומקבל ערך מוחלט, וכנראה הוא הדין לשאר התשלומים. |
ומנין שלא יהא המוחל אכזרי?
- שנאמר (שם): "ויתפלל אברהם אל האלהים, וירפא אלהים את אבימלך" וגו'.
האומר "סמא את עיני", "קטע את ידי", "שבור את רגלי", חייב.
- "על מנת לפטור" אפילו אם אמר לו מראש שאינו חייב לשלם לו, ואחר כך התחרט - חייב.
- "קרע את כסותי", "שבור את כדי" - חייב.
- "על מנת לפטור" - פטור כי מחל לו על התשלום.
- "עשה כן לאיש פלוני על מנת לפטור" - חייב, בין בגופו בין בממונו שאין שליח לדבר עבירה, והאיש הפלוני לא מחל על כלום.: