ביאור:הגדה של פסח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)




Pessach Pesach Pascha Judentum Ungesaeuert Seder datafox.jpg
שולחן ערוך ומוכן לקראת ליל הסדר
סימני סדר פסח:
קַדֵּשׁ וּרְחַץ
כַּרְפַּס יַחַץ
מגִּיד רַחְצָה
מוֹצִיא מַצָּה
מָרוֹר כּוֹרֵךְ
שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ
צָפוּן בָּרֵךְ
הַלֵּל נִרְצָה

קַדֵשׁ

מוזגים כוס ראשון, נוטלו בשתי ידיו, מחזיקו ביד ימינו ומקדש

בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין:

וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי

וַיְכֻלּוּ הסתיימה עשיית הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וצבא השמיים, הכוכבים. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת יום שבת מקודש, כי בו הפסיק אלוהים לעבוד ומכאן ואילך העבודה מוטלת על האדם. (בראשית ב)

בַּחוֹל מַתְחִילִין:

סַבְרִי מרשים (בקשת רשות מהמסובים. בעדות המזרח נוהגים לענות: "לחיים", במשמעות של 'כן, קדש בבקשה') מָרָנָן האדונים שלי וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.

בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.

Kaufmann Haggadah p 014.jpg
דף מהגדת קאופמן
שותה הכוס בהסבה לשמאל ישיבה בתנוחה של השתרעות על הצד השמאלי, על כריות וכדומה, כדרך שהיה נהוג בעבר בסעודות חשובות

וּרְחַץ

נוֹטְלִין אֶת הַיַדַיִם וְאֵין מְבָרְכִין "עַל נְטִילַת יָדַיִם"

כַּרְפַּס

טוֹבְלִין כַּרְפַּס פָּחוֹת מִכְזַיִת בְּמֵי מֶלַח, וּמְבָרְכִין.

מכוון לפטור בברכה זאת גם את המרור

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.

אוכלים ללא הסבה

יַחַץ

בַּעַל הַבַּיִת יִבְצַע אֶת הַמַּצָּה הָאֶמְצָעִית לִשְׁתַּיִם וּמַצְפִּין אֶת הַחֵצִי הַגָדוֹל לַאֲפִיקוֹמָן.


הערות

  • מניין הביטוי "ליל הסדר"? סדר הפסח במקורו היה סדר הקרבת קורבן הפסח. היום שאין מקריבים קורבנות, נשאר לנו רק ליל הסדר. כל דבר מתמשך אשר בנוי בשיטה מסויימת מוגדר כ"סדר": סדר העבודה, סדר וידוי, סידור התפילה. השימוש במילה "סדר" בא לרמוז שכל מה שאירע לישראל מעת יציאת מצרים איננו שרשרת מיקרית של אירועים, אלא הכול התרחש לפי סדר והשגחה מן השמים. (המהר"ל)
  • מדוע הסדר מחולק ל'סימנים' (קדש, רחץ, כרפס...)? ראשית, כיוון שהוא ארוך ומורכב מחלקים רבים, ובעבר לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה עותק של ההגדה, לכן נקבעו סימני הסדר, להקל על זכירת הדברים. יש המייחסים סימן זה לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימן הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.
  • האדמו"ר מבעלז הסביר מדוע אנו אומרים את הסימנים בתחילת הסדר: ישנה שאלה הלכתית אם עדיף "זריזין מקדימין למצוות" או שמא עדיף לעשות הכל לאט ומן המובחר; האם לקדש את הלבנה מיד לאחר שלושת הימים הראשונים אחרי ראש חודש, או להמתין שיחלפו שבעת ימי השבוע ונקדש אותה במוצ"ש ברוב עם; האם לערוך סעודת ברית מילה מיד בבוקרו של היום השמיני, או לחכות לאחר הצהריים כדי שיוכלו להשתתף כמה שיותר אנשים; כדי לצאת ידי ספק זה, אנו קודם אומרים במהירות את כל סימני הסדר, בבחינת זריזין מקדימין ואחר כך משיכים לאט ובסבלנות מן המובחר.
  • "מגִּיד רַחְצָה" או "מגִּיד רַחַץ" - בניגוד למקובל, תיקן וולף היידנהיים שיש לאמר "רַחַץ", וזאת על פי סדר החריזה: בשני הבתים שלוש שורות החורזות ביניהן, והשורות האחרונות בשני הבתים, חורזות זו עם זו.
  • "מוֹצִיא מַצָּה" - ברוב ההגדות נחשבים לשני סימנים: 1. ברכת "המוציא" על המצה. 2. ברכת "על אכילת מצה" ואכילת המצה.
  • "מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" - השבת קודמת לישראל, אולם ישראל קודמים לזמנים (למועדים, לחגי ישראל) - מדוע? השבת קודמת לישראל כיוון שהיא מקודשת מששת ימי בראשית, ואילו הזמנים נתקדשו רק לאחר התקדשות בני ישראל. כמו כן ישראל הם שקובעים מתי יחול כל חג וחג כאשר הם מקדשים את החודש ביום בו ראו את מולד הלבנה. (הרב ישראל מאיר לאו)
  • למה בליל הסדר אנו מחמירים לנטול ידיים לפני אכילת הירק? הרוב נוהגים לאכול את הכרפס ללא הסבה מכיוון שהוא זכר לשיעבוד (כרפס נוטריקון פרך ס'), למה בכל זאת יש כאלו שכן אוכלים אותו בהסבה? ולמה אי אפשר לחכות עם הכרפס עד לאחר אכילת המצה (וכך לא תהיה שאלה של ברכה אחרונה)? בלילה זה אנו בני מלכים, ונהגו המלכים לפני הארוחה לאכול ירק כמתאבן (כדי לעורר את התאבון). אכילת כל המאכלים בליל הסדר היא מצוה, ולראיה זאת הפעם היחידה בשנה שאנו מברכים "על אכילת". המדרגה הגבוהה של בן-חורין היא שהוא גם חופשי מתאוותיו, ומסוגל לראות גם באוכל - מצוה. ואיך זוכים למדרגה זאת? למען זה יש את "רחץ", יש לעבוד על מידת הטהרה.
  • בימינו שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, שנוי הדבר במחלוקת אם חייבים לנטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לכן לכל הדעות לא מברכים (ספק ברכות להקל) מלבד הגאון מווילנא המחייב לברך. אמנם כל השנה נהגו העם שלא להקפיד על נטילה זו, ותמה הט"ז מדוע דוקא בליל הסדר נזהרים? הנצי"ב תירץ שבלילה הזה עושים דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש, ואף נטילה זו בכלל. יש שתירצו שטעם נטילה זו היא כמו יתר השינויים שעושים בליל הסדר, כדי שהתינוקות ישאלו. (חק יעקב)
  • על מנת לחוש את העוני שסבלנו במצרים אנו מחביאים חצי מהמצה האמצעית בין שתי המצות, כדי לשמור אותה ליותר מאוחר, כדרכם של עניים השומרים חצי ממנתם בצד לכל צרה שלא תבוא. שתי המצות שאנו מחביאים את חצי המצה ביניהן הן ה"לחם המשנה", זכר למן. במדבר היו בני ישראל אוספים ביום שישי מנה כפולה, אחת לשישי ואחת לשבת. ביום רגיל היה אסור להם לאסוף יותר מצרכם לאותו יום. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - בתחילת הסדר אנו מרגישים כמו עניים אך בסופו אנו מוציאים את המן, אפיקו-מן, אוכלים כזית בהסיבה, וחוזרים לשפע שהיה לנו במדבר, ולמידת הביטחון בה' שרכשנו שם, שגם מחר יתן לנו את צורכנו. (הרב מרדכי אלון)
  • מדוע נהגו להטמין את האפיקומן? לדעת הרא"ש מצוות אפיקומן היא זכר לקורבן פסח. בזמן המקדש צריך היה לשמור את הקורבן, והיסח הדעת ממנו היה פוסל אותו, מפני הטומאה. לכן, בזמן המקדש היו מטמינים את הבשר עד שעת האכילה. מאז נשאר המנהג עד היום, להטמין גם את מצת האפיקומן עד שעת האכילה תחת מפית (ר' חיים סולוביצ'יק). המשנה ברורה מסביר זאת כזכר ל"מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם" (שמות יב לד).


מגיד

מגלה את המצות, מצביע על המצה הפרוסה שבאמצע, מגביה את הקערה ואומר בקול רם:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

תרגום לעברית:

זה המצה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל מי שרעב - יבא ויאכל, כל מי שצריך - יבא וישתתף בסעודת הפסח במקור המשמעות היתה, לבא ולהימנות על אוכלי קורבן הפסח.
השנה כאן אנו נמצאים בגלות, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין.


הערות

Mazzen Mazzot Judentum Brot datafox.jpg
על המצה על כל היבטיה אפשר לקרא בויקיפדיה
  • "דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" - המצה מייצגת מצד אחד את תקופת השעבוד, בו הלחם היחיד שאכלנו היה לחם עני כמו המצה. מצד שני (על פי שמות יב לט) המצה היא לזכר היציאה ממצרים שנעשתה בחיפזון כה גדול שבני ישראל לא הספיקו להחמיץ את הצידה שלקחו לדרך. מדוע המצה נחשבת ללחם עוני? או בגלל שהיא עשויה מבצק שלא תפח ובכך היא דומה לעני שפל רוח, או בגלל שהיא עשויה מבצק דחוס היא משביעה לאורך זמן ולכן היא נחשבת למאכל מצויין לעניים (כך מספר האבודרהם בשם האבן עזרא שהיה שבוי בהודו והאכילו אותו מצה יבשה, כדי שלא יאכל הרבה וכדי שלא יתעכל מהר ותישאר תחושת השובע).
  • "כָּל דִכְפִין", "כָּל דִצְרִיךְ" - למה הכפילות? "הצריך" הוא לאו דוקא רעב. יתכן שיש לו אוכל, אך מה שהוא צריך זה חברה. חג הפסח הוא החג היחיד שאנו מצווים לחגוג כחברה: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא). כך גם יש הדורשים על הפסוק במשלי לא, כ, וכן יש המסבירים את ההבדל בין צדקה לחסד: צדקה היא חומרית, וחסד רוחני. (על פי הגדת גולדברגר)
  • "הָשַׁתָּא הָכָא..." -יש מפרשים (ראב"ן): השנה הזו. ולפיכך צריך לקרוא "הָשַׁתָּא" - השנה. אך לפי זה נראה שצריך להוסיף את שם המקום שבו נמצאים, לדוגמא: "הָשַׁתָּא הָכָא בבבל...". לעומת זאת, ויש מפרשים (מיוחס לרש"י): השנה כאן. ולפיכך צריך לקרוא "הַשְׁתָּא הָכָא" - השנה (אנו) כאן.
  • "כָּל דִכְפִין... בְּנֵי חוֹרִין" - אנחנו מזמינים את כל המסובים לאכילת המצה, וכן גם מקבלים אלינו אורחים עניים. את העניים אנו מעודדים שגם אם עכשיו קשה להם, לשנה הבאה יש תקוה שהם יהיו בני חורין. (אשל ברמה)
  • מהו הקשר בין תחילת הפיסקה ("הא לחמא עניא"), לגבי "כל דכפין"? אנו מזכירים את ה"לחמא עניא" שאכלנו במצרים, ומיד כשאנו ניזכרים בעניות שסבלנו במצרים, אנו מרחמים על העניים שמסביבנו, ומזמינים אותם לאכול איתנו. יש מפרשים שאנו מנחמים כאן את העניים, שלא ידאגו שהרי גם אבותינו במצריים אכלו לחם עוני ולבסוף יצאו ברכוש גדול. הסבר נוסף לקשר בין חלקי הפיסקה הוא שאנו עצובים שיש לפנינו רק "לחמא עניא" ולא קורבן פסח ממש, בינתיים נסתפק במצוות צדקה לעניים, והלוואי ונזכה לשנה הבאה בירושלים לאכול מקורבן הפסח. (מעשה ה') עוד קשר בין הזמנת העניים לגאולה אפשר ללמוד מהפסוק (ישעיהו א כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". הקריאה לעניים להשתתף בסעודה היא גם חלק מהותי באכילת קורבן הפסח עליו היו נימנים מספר רב של אנשים, באופן שיוכלו לאכול את כולו.
  • למה "הא לחמא" נאמר בארמית? הנוסח תוקן בשעת גלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים וגם לאורחים העניים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל: שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא מזמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים קמחא דפסחא (ירושלמי בבא בתרא א ד).


מֵסִיר הַקְּעָרָה מֵעַל הַשֻׁלְחָן, מוֹזְגִין כוֹס שֵׁנִי וְכַאן הַבֵּן אוֹ אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים שׁוֹאֵל:

מַה נִּשְּׁתַּנָה הַלַּיְלָה הַזֶּה מִכָּל הַלֵּילוֹת -

שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין חָמֵץ וּמַצָּה, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלּוֹ מַצָּה?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין שְׁאָר כל מיני יְרָקוֹת, הַלַּיְלָה הַזֶּה מָרוֹר?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אֵין אָנוּ מַטְבִּילִין טובלים ירק במשקה ומברכים עליו (אלא אוכלים אותו בתוך הסעודה ואז הברכה על הלחם פוטרת מלברך על הירק) אֲפִילוּ פַּעַם אֶחָת, הַלַּיְלָה הַזֶּה שְׁתֵּי פְעָמִים "בורא פרי האדמה" לכרפס ו"על אכילת מרור" למרור?
שֶׁבְּכָל הַלֵּילוֹת אָנוּ אוֹכְלִין בֵּין יוֹשְׁבִין וּבֵין מְסֻבִּין, הַלַּיְלָה הַזֶּה כֻּלָּנוּ מְסֻבִּין? (על פי משנה פסחים י ד)


מֵנִיחַ אֶת הַקְעָרָה עַל הַשֻׁלְחָן. הַמַצוֹת תִּהְיֶינָה מְגֻלּוֹת בִּשְׁעַת אֲמִירַת הַהַגָדָה.

עֲבָדִים הָיִינוּ לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם, וַיּוֹצִיאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מִשָּׁם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה.

וְאִלּוּ לֹא הוֹצִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרָיִם, הֲרֵי אָנוּ וּבָנֵינוּ וּבְנֵי בָנֵינוּ מְשֻׁעְבָּדִים הָיִינוּ היינו יכולים להיות עדיין משועבדים לְפַרְעֹה בְּמִצְרָיִם.

וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים ולא רשעים האומרים 'מה העבודה הזאת לכם?', כֻּלָנוּ נְבוֹנִים למדנו והבנו בעצמנו, כֻּלָנוּ זְקֵנִים כבר לימדנו את יציאת מצרים שנים רבות, כֻּלָנוּ יוֹדְעִים אֶת הַתּוֹרָה, מִצְוָה עָלֵינוּ לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם.

וְכָל הַמַרְבֶּה לְסַפֵּר בִּיצִיאַת מִצְרַיִם - הֲרֵי זֶה מְשֻׁבָּח.


הערות

  • המטרה העיקרית של ליל הסדר היא ללמד את הילדים על יציאת מצרים, ואכן חז"ל דאגו לאמצעים פדגוגיים שיסייעו בכך:
    • עשיית פעולות משונות כדי למשוך את תשומת הלב ולגרום לקטנים להתעניין.
    • שימוש בסמלים והמחשות.
    • שירים ודיקלומים החוזרים על עצמם כך שקל לזכור אותם בע"פ.
    • עריכת הסיפור במבנה של שאלה ותשובה.
    • מתחילים בגנות (בצרות שהיו לנו בגלות) ומסיים בשבח (בגאולה), כדי שמי שחווה את הסיפור ירגיש את המצוקה ויחכה ליציאה מגלות. כמו כן, כדאי להסביר דברים לפי סדר הגיוני כדי שהשומעים לא יתבלבלו.
    • התאמת התשובה לסגנונו של הבן השואל.
    • מיקוד של עיקר הדברים בשלושה מושגים ברורים: פסח, מצה ומרור.
  • הרבה מעינייני ליל הסדר סובבים סביב המספר 4: ארבע קושיות, ארבע כוסות, ארבעה בנים, וכנגדם עומדות ארבע לשונות של גאולה (והוצאתי, והיצלתי, וגאלתי, ולקחתי) וכן מוסיף הגר"א שהם כנגד הארבעה שצריכים לברך הגומל: יורדי ים, הולכי מדבריות, היוצא מבית האסורים וחולה שנתרפא, שכל אלו עברו על יוצאי מצרים.
  • בעבר היו אוכלים תמיד בהסיבה, והקושיה הרביעית במקורה היתה: "שבכל הלילות אנו אוכלים בשר שלוק ומבושל - הלילה הזה כולו צלי". לאחר חורבן הבית, שאיננו אוכלים קורבן פסח, הוחלפה קושיה זאת בקושיה אחרת שיש בה משום שינוי. (הגר"א)
  • בפסקה "עבדים היינו" יש תשובות ל3 מתוך 4 הקושיות:
    • למה מצה? "ויוציאנו... ביד חזקה", ולא הספיק הבצק להחמיץ
    • למה מרור? "עבדים היינו" ומררו את חיינו
    • למה מסובין? "עבדים היינו... ויוציאנו" ועכשיו אנו נוהגים כבני חורין
    • מה לגבי ההטבלה פעמיים? אין בכך סימן, אלא רק שינוי כדי שישאלו הילדים. הרב אלון מסביר שעד כה הילדים ראו את המצה והמרור ואת ההסבה, אך ראו רק הטבלה אחת - איך הם יכולים לשאול לגבי "הטבלה שתי פעמים"? כנראה שהם למדו כך בע"פ בגן... לכן, כתשובה לשאלה הזאת אנו אומרים להם שהלילה לא ישאלו שאלות של הגננת, אלא שאלות שעולות להם לבד, ורק על שאלות אלו הם יקבלו תשובה.
  • "חָמֵץ וּמַצָּה" - נהגו לדרוש: בסוף חייו ישאל האדם: "חמץ או מצה?" חמץ - האם החמצת את החיים? או מצה - האם מיצית את החיים?
  • בנוסח עדות המזרח השאלה על ההטבלה היא הקושייה הראשונה, וכך גם בירושלמי וברמב"ם. מדוע היא מקדימה את כל הקושיות? יש בכך רמז לשתי הטבלות, האחת שבעקבותה ירדנו למצריים: "וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף, וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם", והשניה שבזכותה ניצלנו: "וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף". הראשונה מסמלת את הפירוד בין בני ישראל, והשניה מסמלת את האיחוד על ידי ה"אֲגֻדַּת". (ע"פ הרב דוד מנחם)
  • במשנה פסחים י ד כתוב שהתשובה של האב לקושיות הבנים צריכה להיות לפי הסדר: "מתחיל בגנות ומסיים בשבח", מתחיל בלספר על הצרות שהיו לנו, ומסיים בכך שה' קרב אותנו לעבודתו וגאל אותנו ממצריים. מהי הגנות? מחלוקת רב ושמואל (פסחים קטז א): רב אמר: "מתחילה עובדי עבודה זרה היו אבותינו", ושמואל אמר: "עבדים היינו". רב מדבר על חירות הנפש ושמואל על חירות הגוף. ואלו ואלו דברי אלוקים חיים, ואכן אנו מזכירים את דברי שניהם.
  • "כל המרבה לספר ביציאת מצרים, הרי זה משובח" - זכירת יציאת מצרים היא מעיקרי היהדות, ואכן אנו מזכירים אותה בתפילה ובברכת המזון, וכן היא מופיעה בדיברה הראשונה מעשרת הדיברות. ריה"ל בספר הכוזרי מאריך להסביר מה חשיבותה של יציאת מצרים כהוכחה לכך שה' בחר בעם ישראל, ומתוך כך החשיבות הגדולה להעברת זיכרון השיעבוד והגאולה מדור לדור. להרחבה ראה לגבי מצוות נוספות שיש בהן משום זכר ליציאת מצריים בדף קטגוריה זה.


מַעֲשֶׂה בְּרַבִּי אֱלִיעֶזֶר וְרַבִּי יְהוֹשֻעַ וְרַבִּי אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה, וְרַבְּי עֲקִיבָא וְרַבִּי טַרְפוֹן, שֶהָיוּ מְסֻבִּין בִּבְנֵי בְרַק, וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם כָּל אוֹתוֹ הַלַּיְלָה ומרוב שהיו הרבנים שקועים בסיפור יציאת מצרים, לא שמו לב שעלה השחר, עַד שֶׁבָּאוּ תַלְמִידֵיהֶם וְאָמְרוּ לָהֶם: "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!"

אָמַר בתשובה לתלמידים אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה: "הֲרֵי אֲנִי כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה, וְלֹא זָכִיתִי שֶׁתֵּאָמֵר יְצִיאַת מִצְרַיִם בַּלֵּילוֹת לשכנע את חברי שיש להזכיר את יציאת מצרים בכל לילה (באמירת פרשת ציצית בקריאת שמע של ערבית) כי הם טענו שמכיוון שמצוות ציצית לא שייכת בלילה (שהרי כתוב "וּרְאִיתֶם אֹתוֹ") אין לאמר אותה, עַד שֶׁדְּרָשָׁהּ שהביא ראיה מן הפסוקים שיש להזכיר את יציאת מצרים גם בלילה בֶּן זוֹמָא החכם שמעון בן זומא: שֶׁנֶּאֱמַר "לְמַעַן תִּזְכֹּר אֶת יוֹם צֵאתְךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" (דברים טז ג): "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַיָמִים, "כֹּל מהוספת המילה "כל" למדים ריבוי של דבר נוסף יְמֵי חַיֶּיךָ" - הַלֵּילוֹת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים שהרי, עד שבא בן זומא, פירשו החכמים את הפסוק באופן אחר: "יְמֵי חַיֶּיךָ" - הָעוֹלָם הַזֶּה, "כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ" - לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ גם בימות המשיח, למרות שתהיה גאולה גדולה, עדיין נזכיר את יציאת מצרים. (בן זומא שחולק עליהם סובר שלעתיד לבא, הגאולה תהיה כה גדולה, שכבר לא יהיה צורך להזכיר את יציאת מצרים).. (ברכות א משנה ה)


הערות

  • "מסובין בבני ברק" - בני ברק היא עירו של רבי עקיבא (סנהדרין לב ב), ולכן יכל רבי עקיבא להסב בפני רבותיו, רבי אליעזר ורבי יהושע, שאילולי כן היה זה לא ראוי לתלמיד לשבת בהסיבה כאשר רבו נמצא בחדר.
  • "וְהָיוּ מְסַפְּרִים בִּיצִיאַת מִצְרַיִם" - יש הרואים בסיפור זה משל להתייעצות שערכו גדולי הדור לגבי המרד ברומאים. הם התלבטו בפרטי המרד, עד שתלמידיהם אמרו להם: הגיע הזמן לחדול מדיבורים בהחבא (בלילה) ולהתחיל בפועל במרד בגלוי ("קריאת שמע של שחרית"). כידוע רבי עקיבא היה מהתומכים המרכזיים במרד בר כוכבא.
  • "רַבּוֹתֵינוּ, הִגִּיעַ זְמַן קְרִיאַת שְׁמַע שֶׁל שַׁחֲרִית!" - התלמידים רומזים לכך שהרבנים, מרוב שהם עסוקים ביציאת מצרים, לא שמים לב שעלה השחר. ואולי יש בדבריהם גם מעין תלונה על כך שהרבנים שקועים יותר מדי בגאולה של העבר ולא מספיק עוסקים בהכנות לגאולה העתידית. ועל כך ענה להם רבי אלעזר בן עזריה, שהזכרת יציאת מצרים בלילות דווקא מדגישה את החשיבות המרובה של הגאולה העתידית, שהרי לשיטתו, באה המילה "כֹּל" לרבות דווקא את הלילות ולא את ימי המשיח, כי בימות המשיח כבר יציאת מצרים תהיה אירוע זניח.
  • "אָמַר אֶלְעָזָר בֶּן עֲזַרְיָה" - בהגדות בנוסח תימן כתוב "אמר להם אלעזר בן עזריה", ואם כן מדובר בתשובה לתלמידים, שיש בה מן העידוד למצבם של היהודים באותה תקופה. (הרב מרדכי אלון)
    • לביאורים נוספים על דבריו של אלעזר בן עזריה ראו כאן.
  • "כְבֶן שִׁבְעִים שָׁנָה" - מונה לנשיאות צעיר, ונעשה נס והלבינו שערותיו בין לילה כדי שיראה זקן ומכובד. הרמב"ם (בפירוש למשנה) מסביר שהוא למד תורה יום ולילה עד שתשש כוחו ונזרקה בו שיבה.
  • "כָּל יְמֵי חַיֶּיךָ, לְהָבִיא לִימוֹת הַמָשִׁיחַ" - דרש הר"ש מרדומסק: כל חיי האדם הוא צריך להשתדל לקרב את בא המשיח.


בָּרוּךְ הַמָּקוֹם הקב"ה נקרא מקום, "שהוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה סח ט), אין לו מקום ספציפי בו הוא נמצא, ואולי נכון יותר לאמר שהעולם נמצא בקב"ה, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה התורה ציוותה עלינו להתייחס לכל בן על פי סיגנונו, בארבעה מקומות בתורה כתוב איך לענות לבן השואל לגבי מצוות הפסח: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה הָעֵדוֹת העדויות, הדברים הנעשים בליל הסדר לזכר השיעבוד ויציאת מצרים (כגון מצה ומרור), מה משמעות כל סימן וְהַחֻקִּים וְהַמִשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (אין הוא מוציא את עצמו מהכלל כפי שעושה הרשע באומרו "לָכֶם", מכיוון שאם נבחן את הפסוק בהקשרו המקורי, הרי שהפסוק מדבר לאותם אלו שהיו במעמד הר סיני, אך בניהם, העתידיים, לא היו)?" (דברים ו כ) וְאַף אַתָּה בנוסף לתשובה הכתובה בתורה, המסבירה את החשיבות הכללית והעקרונית של קיום המצוות ושל זכירת יציאת מצרים

להרחבה ראה כאן
אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח דבר הנדרש על ההלכה שבסוף מסכת פסחים: "אֵין מַפְטִירִין אסור להגיד אַחַר הַפֶּסַח אחר אכילת קורבן הפסח אֲפִיקוֹמָן מילולית: הוציאו דבר אכילה, הביאו דברים מתוקים לקינוח. כלומר: אחר אכילת הפסח, אסור לאכול דבר נוסף, כדי שישאר בפה טעמו של קורבן הפסח (ובימינו שאין קורבן פסח, אנו קוראים למצה הנאכלת בסוף הסדר "אפיקומן", והיא כביכול הקינוח של הסעודה, ואין לאכול אחריה דבר). התשובה לבן החכם היא מעין דרשה על הלכה זו: אחר ה"פסח", דהיינו לאחר כל מצוות החג, אין מפטירין אחריהן בדברי מתיקה, בהסברים לכל דבר ודבר. כלומר, המצוות עומדות בפני עצמם ואין הכרח למצא להם "טעמים".".
רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת קרבן פסח, ליל הסדר וכל המצוות הקשורות אליו לָכֶם?" (שמות יב כו), לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל מלהיות שותף עם כלל ישראל, כָּפַר בְּעִקָּר הרי זה כאילו שהוא כופר בקב"ה. וְאַף אַתָּה בנוסף לתשובה הכתובה בתורה, שהיא למעשה לא תשובה לרשע אלא תשובה לעצמנו, שאנחנו נבין מדוע אנחנו מקיימים את מצוות הפסח

להרחבה ראה כאן
הַקְהֵה אֶת שִנָּיו גרום לשיניו להיות קהות, שאינם חדות, כביכול שלא יוכל לנשוך (לשכנע אחרים בדברי הכפירה שלו) וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה שאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו

להרחבה ראה כאן
עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח), לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.
תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹּאת? שאלה פשוטה ותמימה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג יד).
וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ פתח עמו בשיחה, שֶׁנֶּאֱמַר באחד הפסוקים נאמר שיש להגיד לבן, ולא נאמר לפני כן שהבן שואל, מכאן שאם הבן אינו שואל, האב צריך לפתוח עמו בשיחה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).


"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ כיוון שהוזכר הפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר, בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" בתשובה לבן שאינו יודע לשאול, מובא המדרש הבא:" -

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שחובת סיפור יציאת מצרים תתחיל מראש חודש ניסן (בו דיבר ה' עם משה לגבי ההכנות ליציאה, שמות יב)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיוֹם הַהוּא".
אִי "בַּיוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם אולי המילה יום באה להדגיש שיש להתחיל ביום ולא בלילה (כמו שאסור לאכול חמץ כבר מערב פסח)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶה כאשר אפשר להצביע על דבר מסויים ולהגיד "זה" לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָא בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.


הערות

  • אמרנו לעיל "וַאֲפִילוּ כֻּלָנוּ חֲכָמִים..." אבל האמת היא שלא כולנו חכמים, ובין הבנים שלנו יש גם רשעים, תמימים ושאינם יודעים לשאול, ולכולם אנו מצווים לספר על יציאת מצרים.
  • "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא" - אנו מודים לה' על כל הבנים שנתן לנו, גם אם לא כולם חכמים, וכך כנגד כל בן ישנו "בָּרוּךְ" אחד.
  • הרב לאו המשיל את ארבעת הבנים לארבעה דורות, בהם רואים את ההידרדרות מהבן הראשון החכם, לדור הבא שהתחיל לכפור (אם כי עדיין הכיר את התורה). הדור שאחריו כבר היה תם ולא הבין את סימני הסדר, והדור הרביעי אפילו להביע את שאלותיו על סימני הסדר איננו יודע. אפשר להתנחם בכך שלפחות מגיעים ארבעתם לשולחן הסדר. ידועה האמירה ש"צבור" הוא ראשי תיבות של צדיקים בינונים רשעים. במדינת ישראל קוראים לנו, הישראלים, "צבר" שזה בדיוק אותם ראשי תיבות, אבל חסר את ו"ו החיבור. (בשם הרב נריה זצ"ל)
  • "אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד..." - למה החזרה על המילה "אחד"? האבא צריך להתייחס לכל בן בפני עצמו, אך גם לזכור שכולם בניו ולא להפלות ביניהם. "אחד" בגימטריה 13, וארבעה "אחד" עולים ל"בן" (52). גם "אליהו" בגמטריה 52 ואליו אנו מחכים בלילה זה שיבוא וישיב "לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם". (הרב מרדכי אלון)
  • מה שואל הבן החכם? ננסה לנתח את כל הפיסקה: הבן הרשע כבר "תפס" את השאלה 'למה זה טוב?', והבן התם תפס את 'מה זה בכלל?' - מה נשאר לבן החכם - הרי הוא יודע את כל ההלכות, והוא גם למד את כבר את כל מסכת פסחים עד המשנה האחרונה! לכן נראה לפרש שהוא שואל על משמעות כל מצוה ומצוה. ומה רע בכך? כנראה שיש משהו בעייתי בקושיותיו, כי אחרת לא היה צריך להביא את שאלתו (והתשובה שיש לענות לו) בהגדה. כפי הנראה הוא לא סתם חכם, אלא חוכמולוג: הוא אוהב לשאול סתם, כדי להפגין את חוכמתו ולהטריח את הסובבים אותו. לכן עונים לו בלשון עדינה, שלפעמים פשוט צריך לעשות את מה שכתוב בהגדה, מבלי להפריע עם שאלות וקושיות מיותרות.
  • "אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" - מדוע דוקא הוזכרה הלכה זו, שהיא לא מהעיקריות בפסח, מוזכרת רק בסוף מסכת פסחים, ואין לה איזכור בתורה? אלא לאמר לך, שיש ללמוד הכל, מההתחלה ועד הסוף, מבלי להבחין בין הלכות חשובות לפחות חשובות. הסבר נוסף מובא בחידושי הרי"ם: כשם שאין אוכלים אחר קורבן הפסח, כדי שישאר טעמו בפה, כך תהיה תשובתך לבנך, שתשאר זמן רב. פרופ' דב גולדברגר מציע פירוש אחר: הבן החכם שואל מדוע אנו מזכירים בליל הסדר את קורבן הפסח, בשעה שבית המקדש חרב? אנו עונים לו שהאפיקומן, המצה שבצענו ב"יחץ", באה במקום הקורבן. ואכן הוא נאכל בסוף הארוחה, כאשר שבעים, ואסור לאכול אחריו דבר (כמו שכתוב לגבי קורבן פסח במשנה), וכן מותר לאוכלו עד חצות הלילה, כמו קורבן פסח.
  • בבן הרשע האומר "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?" תחילת הפסוק היא "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם" דהיינו שהוא איננו שואל (כפי שעושים החכם והתם) אלא פשוט אומר את דעתו. (חוקת הפסח, מלבי"ם)
  • "הַקְהֵה אֶת שִנָּיו":
    • כיון שלא שאל שאלה אלא רק בא לקנטר, אנו לא עונים לדבריו אלא "מקהים את שיניו", גורמים לו שלא יצליח לגרום נזק בדבריו לאחרים. לכן גם הדברים לא מופנים אליו (בלשון נוכח) אלא נאמרים בלשון נסתר: "אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". (מלבי"ם, מעשה ניסים).
    • וייתכן שהביטוי רומז לפסוק "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיהו לא כח), המתאר את המחשבה (השגויה) של בני ישראל בימי ירמיהו, שהילדים נענשים בחטאי הוריהם. בקטע שלנו, המטרה היא לענות לבן הרשע בבדיחה: "אילו היית שם, בוודאי היית מעדיף להישאר במצרים ולא להיגאל, כדי שלא תצטרך 'לסבול' את עול המצוות; אבל כיוון שלא אתה היית שם אלא הוריך, והם דווקא העדיפו לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אתה עכשיו 'נענש' בעוון הוריך, ונאלץ גם אתה לשבת עמנו ולחגוג את חג הפסח.
    • דורשי רשומות מצאו כי אם תקהה (תפחית) מ"רשע" (בגימטריה 570) את "שניו" (366), תהיה התוצאה "צדיק" (204).
  • "שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל" של חז"ל הוא טיפוס מאוד מצוי בימינו אלה. אדם שהעולם החיצוני התוקפני ממלא את כל חללי נפשו. הוא אמנם כאן איתנו, בליל הסדר בגלל המשפחה או ההורים, אך התוכן של ערב זה - רחוק ממנו. כיצד נצליח להבקיע את החומה הגדולה שבנה? "את פתח לו", עלינו לנקוט ביוזמה. אך מיד ההגדה דורשת את הפסוק: 'יכול מראש חודש' - האם נקנה לו הגדה מהודרת? האם נשלח לו קישור להגדה המבוארת בויקיטקסט (אגב, רעיון לא רע)? האם ננסה להעביר לו סימנריון מזורז? מדגישה ההגדה: 'לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך' - הפתרון איננו בלימוד, אלא במצה ומרור שמונחים לפניך. או במילים אחרות - בחוויה, חווית האמונה. (הרב אייל ורד)
  • נראה שכל בן עובר דרך ארבעה שלבים, והם ארבע המידות של היושבים לפני חכמים: משפך וספוג משמרת ונפה (משנה אבות ה טו‎).
    • בראשית חייו הוא אינו יודע לשאול, חסר יכולת קליטה, ודומה למשפך שמכניס בזה ומוציא בזה.
    • בגיל צעיר הוא תם, המאמין לכל דבר, הדומה לספוג שסופג את הכל.
    • בגיל ההתבגרות הוא בחינת רשע, עובר משבר קשה של סירוב, ודומה למשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים, כלומר, נאחז דוקא בפסולת של החיים.
    • לאחר שהתבגר, הוא מגיע לדרגת חכם, הדומה לנפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, את המובחר. (הגדת הרב שלמה אבינר)
  • כל מורה מכיר את ארבעת התלמידים הבעייתיים:
    • החוכמולוג - ששואל שאלות שאינן קשורות לנושא או שהן מעל לרמת הכיתה ובכך מקשה על האחרים. יש לענות לו ברמז שלא כל דבר צריך לשאול.
    • המעצבן - ששואל "למה זה מעניין אותי?", "זה לבחינה?". יש לענות לו בתקיפות כדי שלא ישפיע על האחרים.
    • המתקשה - שמקשיב וגם עושה שיעורי בית אך עדיין לא מבין ושואל שאלות שגורמות ליתר הכיתה להשתעמם. יש לתמצת לו את עיקרי הדברים.
    • החולם - שלא מקשיב ולא שואל. לפעמים המורים מרוצים ממנו כי יש להם שקט, אך האמת היא שהוא הכי בעייתי. יש לשים לב גם אליו, ולהסב את תשומת ליבו לחשיבות החומר הנלמד.
  • "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ" - מפסוק זה, מהמילה "והגדת", התרחבה ונוצרה ה"הגדה של פסח" (ראו ויקימילון). ופירשו חז"ל (שבת פז א) את המילה "והגדת" בשני כיוונים: מלשון 'דברים הקשים כגידים', שכך ראוי לפנות לבן שאינו יודע לשאול (שבהיבט מסויים הוא יותר גרוע מהבן הרשע), וכן מלשון המשכה, כלומר אף על פי שרחוק הוא ממך, מושכהו אליך בדברים שימצאו חן בעיניו. ואכן הדברים הנאמרים לבן שאינו יודע לשאול הם אותם דברים הנאמרים לרשע (מתוך תקוה שיבין את הרמז), אך אין מפרשים לו את "לי ולא לו" כדי שלא להרחיק אותו משולחננו.
  • "בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" - ובזמן הבית היו אומרים "פסח מצה ומרור" (שיבולי הלקט) ולשון המדרש (מכילתא דרשב"י יג, ח): "בשעה שגופו של פסח קיים". לאחר שהוסבר הפסוק "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי", מובן מדוע הוא מהווה בבחינת "את פתח לו" לשאינו יודע לשאול: אנו עוזרים לו לשאול על ידי שמראים לו את המצה והמרור ואת כל יתר הדברים המיוחדים בליל הסדר, כדי שלאחר שישאל מה פשרם, נוכל להסביר לו שהמרור הוא לזכר השיעבוד, והמצה לזכר ההצלה. (עולת ראי"ה ב רפח)


מִתְּחִלָּה עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה הָיוּ אֲבוֹתֵינוּ, וְעַכְשָׁיו קֵרְבָנוּ הַמָּקוֹם לַעֲבֹדָתוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע כד):

ב וַיֹּאמֶר יְהוֹשֻׁעַ אֶל כָּל הָעָם: "כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל: בְּעֵבֶר על גדות הַנָּהָר נהר פרת (באור כשדים וחרן) יָשְׁבוּ אֲבוֹתֵיכֶם מֵעוֹלָם בימי קדם, תֶּרַח אֲבִי אַבְרָהָם וַאֲבִי נָחוֹר, וַיַּעַבְדוּ אֱלֹהִים אֲחֵרִים. ג וָאֶקַּח אֶת אֲבִיכֶם, אֶת אַבְרָהָם, מֵעֵבֶר הַנָּהָר וָאוֹלֵךְ אוֹתוֹ בְּכָל אֶרֶץ כְּנָעַן, (וארב) וָאַרְבֶּה אֶת זַרְעוֹ וָאֶתֶּן לוֹ אֶת יִצְחָק. ד וָאֶתֵּן לְיִצְחָק אֶת יַעֲקֹב וְאֶת עֵשָׂו, וָאֶתֵּן לְעֵשָׂו אֶת הַר שֵׂעִיר לָרֶשֶׁת אוֹתוֹ, וְיַעֲקֹב וּבָנָיו יָרְדוּ מִצְרָיִם.

בָּרוּךְ שׁוֹמֵר הַבְטָחָתוֹ לְיִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

שֶׁהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ מתי סוף השיעבוד במצרים, כעבור 400 שנה כפי שהבטיח לאברהם, לַעֲשׂוֹת כְּמוֹ שֶּׁאָמַר לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בִּבְרִית בֵּין הַבְּתָרִים, שֶׁנֶּאֱמַר (בראשית טו):

יג וַיֹּאמֶר לְאַבְרָם: "יָדֹעַ תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ בְּאֶרֶץ לֹא לָהֶם, וַעֲבָדוּם, וְעִנּוּ אֹתָם אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה. יד וְגַם אֶת הַגּוֹי אֲשֶׁר יַעֲבֹדוּ דָּן אָנֹכִי אעשה דין, אשפוט אותם על כך שייסרו את עם ישראל, וְאַחֲרֵי כֵן יֵצְאוּ בִּרְכֻשׁ גָּדוֹל.

מְכַסֶה אֶת הַמַּצּוֹת וּמַגְבִּיהַ בגלל שמדובר בהצלה וישועה, וכתוב "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא" (תהלים קטז יג) אֶת הַכּוֹס

וְהִיא ההבטחה שנתן ה' לאברהם בברית בין הבתרים שֶׁעָמְדָה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ ההבטחה לאברהם היתה לשמור עלינו בכל הגלויות העתידות, כולל הגלות הנוכחית, שֶׁלֹּא אֶחָד בִּלְבָד עָמַד עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, אֶלָּא שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מַצִּילֵנוּ מִיָּדָם.

יַנִיחַ הַכּוֹס מִיָדוֹ וִיגַלֶה אֶת הַמַּצּוֹת

צֵא וּלְמַד בא וראה שבכל דור עומדים עלינו לכלותינו, ואפילו מהדור הראשון, מיעקב מַה בִּקֵּש לָבָן הָאֲרַמִי לַעֲשׂוֹת לְיַעֲקֹב אָבִינוּ. שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא עַל הַזְּכָרִים וְלָבָן בִּקֵּשׁ לַעֲקוֹר אֶת הַכֹּל לפגוע ביעקב ומשפחתו (בראשית לא כט), שֶׁנֶּאֱמַר בוידוי שאומרים מביאי הביכורים (דברים כו ה-י, וכן יתר הפסוקים המובאים להלן):

"אֲרַמִּי לבן הארמי אֹבֵד רצה לאבד את אָבִי יעקב אבינו, וַיֵּרֶד מִצְרַיְמָה, וַיָּגָר שָׁם בִּמְתֵי מְעָט בהתחלה היו ישראל רק משפחה קטנה, וַיְהִי שָׁם לְגוֹי גָּדוֹל עָצוּם וָרָב."

"וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר יעקב היה חייב לרדת למצרים, מכיוון שכך אמר ה' לאברהם.

"וַיָּגָר שָׁם" - מְלַמֵּד שֶׁלֹא יָרַד יַעֲקֹב אָבִינוּ לְהִשְׁתַּקֵעַ בְּמִצְרַיִם אֶלָּא לָגוּר באופן זמני שָׁם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה, לָגוּר בָּאָרֶץ בָּאנוּ, כִּי אֵין מִרְעֶה לַצֹּאן אֲשֶׁר לַעֲבָדֶיךָ, כִּי כָבֵד הָרָעָב בְּאֶרֶץ כְּנָעַן אך לאחר שתגמר הבצורת נחזור לכנען, וְעַתָּה יֵשְׁבוּ נָא עֲבָדֶיךָ בְּאֶרֶץ גֹּשֶן במקום צדדי, ולא במרכז מצרים, כדי שלא להתערבב בה" (בראשית מז ד).

"בִּמְתֵי מְעָט" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "בְּשִׁבְעִים נֶפֶשׁ יָרְדוּ אֲבוֹתֶיךָ מִצְרָיְמָה, וְעַתָּה שָׂמְךָ יְיָ אֱלֹהֶיךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם לָרֹב" (דברים י כב).

"וַיְהִי שָׁם לְגוֹי" - מְלַמֵד שֶׁהָיוּ יִשְׂרָאֵל מְצֻיָּנִים נבדלים בלשונם, במלבושיהם ובשמותיהם שָׁם.

"גָּדוֹל עָצוּם" - כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל פָּרוּ וַיִשְׁרְצוּ וַיִרְבּוּ וַיַעַצְמוּ בִּמְאֹד מְאֹד, וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ אֹתָם" (שמות א ז).

"וָרָב" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: רְבָבָה חזקה וממשיכה לגדול כְּצֶמַח הַשָּׂדֶה נְתַתִּיךְ, וַתִּרְבִּי וַתִּגְדְּלִי וַתָּבֹאִי בַּעֲדִי עֲדָיִים ללבוש את התכשיט היפה ביותר, שָׁדַיִם נָכֹנוּ וּשְׂעָרֵךְ צִמֵּחַ וְאַתְּ עֵרֹם וְעֶרְיָה אך עדיין לא באמת היית לבושה כראוי לבת מלך (הנמשל: ישראל עדיין היו ערומים מהמצוות ביציאת מצריים). וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ למרות שאת מתבוססת בדם שלך חֲיִי אני אדאג לכך שתחיי, וָאֹמַר לָךְ: בְּדָמַיִךְ חֲיִי. (יחזקאל טז, ז ולאחריו פסוק ו)


"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים וַיְעַנּוּנוּ, וַיִּתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה."

"וַיָּרֵעוּ אֹתָנוּ הַמִּצְרִים" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "הָבָה נִתְחַכְמָה לוֹ פֶּן יִרְבֶּה, וְהָיָה כִּי תִקְרֶאנָה מִלְחָמָה וְנוֹסַף גַם הוּא עַל שׂנְאֵינוּ וְנִלְחַם בָּנוּ וְעָלָה מִן הָאָרֶץ" (שמות א י).

"וַיְעַנּוּנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיָּשִׂימוּ עָלָיו שָׂרֵי מִסִּים לְמַעַן עַנֹתוֹ בְּסִבְלֹתָם. וַיִבֶן עָרֵי מִסְכְּנוֹת לְפַרְעֹה, אֶת פִּתֹם וְאֶת רַעַמְסֵס" (שמות א יא).

"וַיִתְּנוּ עָלֵינוּ עֲבֹדָה קָשָׁה" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ" (שמות א יג).


"וַנִּצְעַק אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ, וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶת קֹלֵנוּ, וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ וְאֶת עֲמָלֵנוּ וְאֶת לַחֲצֵנוּ."

"וַנִּצְעַק אֶל יְיָ אֱלֹהֵי אֲבֹתֵינוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְהִי בַיָמִים הָרַבִּים הָהֵם וַיָּמָת מֶלֶךְ מִצְרַיִם, וַיֵּאָנְחוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִן הָעֲבוֹדָה וַיִּזְעָקוּ, וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים מִן הָעֲבֹדָה" (שמות ב כג.

"וַיִּשְׁמַע יְיָ אֶת קֹלֵנוּ" - כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם, וַיִּזְכּוֹר אֱלֹהִים אֶת בְּרִיתוֹ אֶת אַבְרָהָם, אֶת יִצְחָק וְאֶת יַעֲקֹב" (שמות ב כד).

"וַיַּרְא אֶת עָנְיֵנוּ" - זוֹ פְּרִישׁוּת דֶּרֶךְ אֶרֶץ עינוי שבסתר, שמרוב עבודה קשה לא יכלו להזדווג, והמצרים עשו זאת "פן ירבה", כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיַרְא אֱלֹהִים אֶת בְּני יִשְׂרָאֵל וַיֵּדַע אֱלֹהִים" (שמות ב כה).

"וְאֶת עֲמָלֵנוּ" - אֵלוּ הַבָּנִים שכל עמלו של האב בבניו (ריטב"א). כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "כָּל הַבֵּן הַיִּלּוֹד הַיְאֹרָה תַּשְׁלִיכֻהוּ וְכָל הַבַּת תְּחַיּוּן" (שמות א כב).

"וְאֶת לַחֲצֵנוּ" - זוֹ הַדְּחַק שחיו בארץ גושן בצפיפות אוכלוסין גבוהה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְגַם רָאִיתִי אֶת הַלַּחַץ אֲשֶׁר מִצְרַיִם לֹחֲצִים אֹתָם" (שמות ג ט).


הערות

  • "חִשַּׁב אֶת הַקֵּץ" - ה' חישב את קץ ה-400 שנה שנאמרו בברית בין הבתרים, כך שיתחילו בלידת יצחק ("יָדֹע תֵּדַע כִּי גֵר יִהְיֶה זַרְעֲךָ...") כך שבמצרים היו ישראל 210 שנה ונחסכו מהם 190 שנה, גימטריה של "קץ". (רש"י, רשב"א)
  • "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְכַלּוֹתֵנוּ" - יש יהודים שמאמצים את הציטוט הזה וחיים תמיד תחת תחושת נרדפות. מקום נוסף בהגדה שנאמר בו "בְּכָל דּוֹר וָדוֹר" הוא "חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם". כדאי לאמץ תחושה זאת, של ההצלה, שהרי בה נאמר "חַיָּב" ואת תחושת הנרדפות לשים בפרופורציה שהרי גם אם זה נכון בסוף הקב"ה מצילנו. (ע"פ הרב דוד מנחם)
  • בבדיחות הדעת יש ששאלו: מה נשתנה שבלילה הזה אוכלים מצה ולא חלה? "שֶׁבְּכָל דּוֹר וָדוֹר עוֹמְדִים עָלֵינוּ לְ-חָלוֹת-נוּ, וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא מָצֶה-לֵנוּ מִיָּדָם".
  • "שֶׁפַּרְעֹה לֹא גָזַר אֶלָּא..." - כיצד ניתן להשוות את פרעה שעינה את ישראל בעבדות וציווה להרוג את ילדי ישראל ללבן שבסך הכל "החליף את משכורתו של יעקב עשרת מונים"? פרעה, וגם הצוררים שקמו עלינו לאחר מכן, אמנם ניסו להשמיד את ישראל אך לא הצליחו ורק גרמו לאחדות ביננו. לבן הצליח לעכב את יעקב בביתו 20 שנה (בראשית לא לח), ומנע ממנו לחזור לארץ ישראל וליצחק אביו, ואף אמר לו "הַבָּנוֹת בְּנֹתַי וְהַבָּנִים בָּנַי וְהַצֹּאן צֹאנִי וְכֹל אֲשֶׁר אַתָּה רֹאֶה לִי הוּא" (בראשית לא מג), כלומר, הוא רצה לקחת בעלות על כל צאצאיו של יעקב ו"לספח" אותם למשפחתו. כך גם בימינו, הבעיה הקשה של עם ישראל היא ההתבוללות בגלות, שמכלה בעם יותר ממה שמכלים בנו אויבינו.
  • הרב מרדכי אלון גם מדגיש שעל פי הכלל "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" היינו מצפים שבהתחלה תתואר העבדות במצרים, ולא העובדה שהיינו "מצויינים" שם וגדולים ועצומים ורבים... אלא שתחילת הצרות בגלות היא תמיד השלוה המדומה שקודמת לאסונות. כך למשל לפני השואה קראו היהודים לפולין - "פה לין", כי חשבו שבפולין הם יוכלו להשתלב בשקט ואפשר יהיה ללון בה בנחת ובשלוה. המסקנה היא שכשלומדים היסטוריה אסור להתחיל מהאמצע.
  • "אֲרַמִּי אֹבֵד אָבִי, וַיֵרֶד מִצְרַיְמָה" - הפשט הוא "אבי היה ארמי אובד", "אבי (יעקב או אברהם) היה נודד ותועה בארץ ארם" (ראו במפרשים). אך ההגדה דורשת את הפסוק "ארמי רצה לאבד את אבי", "לבן הארמי רצה להאביד את יעקב אבי". איך לבן הארמי גרם לירידה למצרים?
    • בלעדי לבן, יעקב היה מתחתן קודם עם רחל, יוסף היה נולד בכור והאחים לא היו מקנאים בו על היחס המועדף שקיבל מיעקב. (האלשיך, מהר"י בי רב)
    • מעשה אבות סימן לבנים (עבודה קשה, יציאה עם רכוש גדול משל המשעבדים, לקיה על ידי מקל - "במקלי עברתי את הירדן", נסיון לתפיסה לאחר 7 ימים של בריחה).
  • "אָנוּס עַל פִּי הַדִּבּוּר" - אמנם יעקב ישב במצרים בשלוה, שהרי השיעבוד עדיין לא התחיל בימיו. אך כיוון שהוא ובניו לא ישבו שם מרצונם, אלא אנוסים היו לרדת למצרים, נחשבת תקופה זאת לתקופת השיעבוד. (חיד"א)
    הגר"א מפרש שיעקב היה אנוס לרדת למצרים, כי כך גזר ה', והיה יורד אף בשלשלאות של ברזל, אלא שזכותו גרמה לכך שירד לשם על פי הדיבור, בציוויו של ה', שנאמר לו "אַל תִּירָא מֵרְדָה מִצְרַיְמָה" (בראשית מו ג).
  • "מִתְבּוֹסֶסֶת בְּדָמָיִךְ" - חז"ל פירשו שישראל ניגאלו בזכות שהתעסקו בדם פסח ובדם ברית המילה. שתי המצוות האלו שזורות יחד שהרי "כל ערל לא יוכל בו". כמו כן אלו שתי המצוות היחידות שהן מצוות עשה שהעובר עליהן במזיד חייב כרת. שתי מצוות אלו גם מקשרות את היהודי למקורותיו, בין אם בברית קבועה בשרו, ובין אם בקורבן הנאכל כל שנה באופן קבוע. (להרחבה ראה במאמר היחס בין מצוות ברית המילה וקורבן פסח).


"וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה וּבְמֹרָא ובניסים גדולים ונוראים גָּדֹל, וּבְאֹתוֹת וּבְמֹפְתִים." (המשך "מקרא ביכורים", דברים כו)

"וַיּוֹצִאֵנוּ יְיָ מִמִצְרַיִם" - לֹא עַל יְדֵי מַלְאָךְ, וְלֹא עַל יְדֵי שָׂרָף, וְלֹא עַל יְדֵי שָׁלִיחַ, אֶלָּא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בִּכְבוֹדוֹ וּבְעַצְמוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְעָבַרְתִּי "וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה, וְהִכֵּיתִי כָּל בְּכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם מֵאָדָם וְעַד בְּהֵמָה, וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים, אֲנִי יְיָ":

"וְעָבַרְתִּי בְאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּלַּיְלָה הַזֶּה" - אֲנִי וְלֹא מַלְאָךְ
"וְהִכֵּיתִי כָּל בְכוֹר בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם" - אֲנִי וְלֹא שָׂרָף סוג של מלאך, שליח של ה'
"וּבְכָל אֱלֹהֵי מִצְרַיִם אֶעֱשֶׂה שְׁפָטִים" - אֲנִי ולֹא הַשָּׁלִיחַ
"אֲנִי יְיָ" - אֲנִי הוּא ולֹא אַחֵר.

"בְּיָד חֲזָקָה" - זוֹ הַדֶּבֶר, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "הִנֵה יַד יְיָ הוֹיָה תהיה מצויה להכות בְּמִקְנְךָ אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה: בַּסּוּסִים, בַּחֲמֹרִים, בַּגְּמַלִים, בַּבָּקָר וּבַצֹּאן, דֶבֶר כָּבֵד מְאֹד" (שמות ט ג).

"וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - זוֹ הַחֶרֶב כביכול החרב בעזרתה הרג ה' את בכורי מצרים, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְחַרְבּוֹ שְׁלוּפָה בְּיָדוֹ, נְטוּיָה עַל יְרוּשָלַיִם" (דברי הימים א כא טז).

"וּבְמֹרָא גָּדֹל" - זוֹ גִלּוּי שְׁכִינָה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "אוֹ הֲנִסָּה אֱלֹהִים האם היה איזשהו כח עליון שניסה לָבוֹא לָקַחַת לוֹ גוֹי עם (ישראל) מִקֶּרֶב גּוֹי (מצריים), בְּמַסֹּת בניסים בְּאֹתֹת וּבְמוֹפְתִים וּבְמִלְחָמָה וּבְיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבְמוֹרָאִים מראות המביאים אדם ליראה גְּדֹלִים, כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה לָכֶם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּמִצְרַיִם לְעֵינֶיךָ".

"וּבְאֹתוֹת" - זֶה הַמַּטֶה, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדְךָ, אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת" (שמות ד יז).

נוֹהֲגִין לְהַטִיף טִפָּה מִן הַכּוֹס בַּאֲמִירַת 'דָּם, וָאֵשׁ, וְתִימְרוֹת עָשָׁן', וְכֵן בְּעֶשֶׂר הַמַכּוֹת, וּבֵּדְצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב

"וּבְמֹפְתִים" - זֶה הַדָּם, כְּמָה שֶׁנֶּאֱמַר: "וְנָתַתִּי מוֹפְתִים בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, דָּם וָאֵשׁ וְתִימְרוֹת עָשָׁן" (יואל ג ג).


דָבָר אַחֵר צורה אחרת לדרוש את הפסוק: כל ביטוי עם שתי מילים מיצג שתי מכות, וכן ביטוי שבלשון רבים: אותות, מופתים: "בְּיָד חֲזָקָה" - שְׁתַּיִם, "וּבִזְרֹעַ נְטוּיָה" - שְׁתַּיִם, "וּבְמֹרָא גָּדֹל" - שְׁתַּיִם, "וּבְאֹתוֹת" - שְׁתַּיִם, "וּבְמֹפְתִים" - שְׁתַּיִם.

אֵלּוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם, וְאֵלוּ הֵן:

JMartin7thPlague1828.jpg
מכת ברד, גילוף מאת ג'ון מרטין

דָּם, צְפֵרְדֵּעַ, כִּנִים, עָרוֹב עירבוביה של חיות מזיקות. להרחבה ראה במאמר "לזיהויה של מכת ערוב", דֶּבֶר, שְׁחִין, בָּרד, אַרְבֶּה, חשֶׁךְ, מַכַּת בְּכוֹרוֹת

רַבִּי יְהוּדָה הָיָה נוֹתֵן בָּהֶם סִמָּנִים ראשי תיבות, להקל על זכירתם: דְּצַ"ךְ עַדַ"שׁ בְּאַחַ"ב.


רַבִּי יוֹסֵי הַגְּלִילִי אוֹמֵר: מִנַּיִן אַתָּה אוֹמֵר שֶׁלָקוּ הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת?

בְּמִצְרַיִם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיֹאמְרוּ הַחַרְטֻמִּים אֶל פַּרְעֹה: אֶצְבַּע אֱלֹהִים הִוא" (שמות ח טו),
וְעַל הַיָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְיָ בְּמִצְרַיִם, וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְיָ, וַיַּאֲמִינוּ בַּיְיָ וּבְמשֶׁה עַבְדוֹ" (שמות יד לא).
כַּמָה לָקוּ בְאֶצְבַּע? עֶשֶׂר מַכּוֹת. אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ עֶשֶׂר מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת.

רַבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל אַרְבַּע מַכּוֹת?

שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" (תהלים עח מט).
"עֶבְרָה" - אַחַת, "וָזַעַם" - שְׁתַּיִם, "וְצָרָה" - שָׁלשׁ, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" - אַרְבַּע.
אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ אַרְבָּעִים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ מָאתַיִם מַכּוֹת.

רַבִּי עֲקִיבֶא אוֹמֵר: מִנַּיִן שֶׁכָּל מַכָּה וּמַכָּה שֶׁהֵבִיא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל הַמִּצְרִים בְּמִצְרַיִם הָיְתָה שֶׁל חָמֵשׁ מַכּוֹת?

שֶׁנֶּאֱמַר: "יְשַׁלַּח בָּם חֲרוֹן אַפּוֹ, עֶבְרָה וָזַעַם וְצָרָה, מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים".
"חֲרוֹן אַפּוֹ" - אַחַת, "עֶבְרָה" - שְׁתַּיִם, "וָזַעַם" - שָׁלֹשׁ, "וְצָרָה" - אַרְבַּע, "מִשְׁלַחַת מַלְאֲכֵי רָעִים" - חָמֵשׁ.
אֱמוֹר מֵעַתָּה: בְּמִצְרַיִם לָקוּ חֲמִשִּׁים מַכּוֹת וְעַל הַיָּם לָקוּ חֲמִשִּׁים וּמָאתַיִם מַכּוֹת.


הערות

  • ""וַיּוֹצִאֵנוּ יְהוָה מִמִּצְרַיִם" - מדוע חלקה העיקרי של ההגדה מביא דוקא מדרשים על "מקרא ביכורים" ולא על הפסוקים הרבים מחומש שמות המספרים על יציאת מצרים? הגר"י הלר זצ"ל משיב שכל מטרת יציאת מצרים היתה להביא את ישראל לארץ. עומד מביא הביכורים ואומר "הגדתי היום כי באתי אל הארץ", למה "הגדתי" בלשון עבר? מתי כבר אמר זאת? אלא שבעצם הבאת הביכורים הוא משלים את תכלית יציאת מצרים: לבא לארץ ישראל, לגדל בה פירות, ולהביאם לבית המקדש. יציאת מצרים לא היתה כדי שילכו ישראל במדבר, אלא כדי לבוא לארץ, לבנות את בית הבחירה ולקיים מצוות התלויות בארץ. (הרב יהודה הלוי עמיחי)
  • "זו הדבר... זו החרב" - הזכיר את המכה החמישית (דבר) המייצגת את כל חמשת המכות הראשונות, ואת המכה העשירית (בכורות) המייצגת את חמשת המכות האחרונות. (הגר"א, מעשה ניסים)
  • "הִנֵה יד יְיָ הוֹיָה בְּמִקְנְךָ" - כבר לפני מכת דבר הבינו המצרים ש"אצבע אלוקים היא". עתה, בהימלא חמש אצבעות האלוקים, מוזמנים הם להכיר שלא מדובר בפרטים שונים שכל אחד מעיד על כח עליון אחר כמו אצל אלוהיהם, אלא "יד ה' הויה (אותיות של שם ה') במקנך!" יד ה' איננה רק מספר האצבעות שבתוכה, אלא היא שליטת האלוקים בהוָיה כולה. (הרב מרדכי אלון)
  • שפיכת טיפות היין - לדעת האר"י מטיפים מהכוס, אך הרוב נהגו להטיף עם האצבע לזכר "אצבע אלוקים היא", וכן כי טיפות היין נראות כמו טיפות דם. האברבנאל אומר שטעם שפיכת טיפות ביין הוא כדי למעט שימחתנו, מפני "בנפול אויביך אל תשמח" (משלי כד יז). בעולת ראי"ה מופיע שלאחר שמטיפין את היין יש למלא את החסר בכוס, וכמו כן מודגש שם שביין עם קדושת שביעית, אין לנהוג מנהג זה. (עולת ראיה ב רפ)
  • דצ"ך עד"ש באח"ב - מעבר לכך שראשי התיבות מקלים על זכירת עשרת המכות, יש בהם גם חלוקה של עשרת המכות לפי נושאים (ראו למשל במאמר "מכות מצרים - מבנה הפרשה"). רבי יהודה גם סובר שראשי תיבות אלו היו חקוקים על המטה של משה (שמות רבה ח).
  • המכה השלישית בכל סדרה של דצ"ך עד"ש באח"ב - כינים, שחין, חושך - היו משמשות כל אחת עם חברותיה. רמז לדבר שאם נכתוב אותן בכתיב חסר בשלוש שורות, יהיו נקראות גם מלמעלה למטה:
ח ש כ
ש ח נ
כ נ ם
  • למה כל תנא מנסה למצא הוכחות לכך שיותר מכות נפלו על מצרים? כיוון שנאמר (שמות טו כו) "כל המחלה אשר שמתי במצרים, לא אשים עליך", הרי שכל המרבה מכה ומחלה במצרים, הרי זה משובח, שהוא מונעה מישראל. (הגר"א)



כַּמָה מַעֲלוֹת יתרונות, תועלות טוֹבוֹת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ עשה ה' לנו!

אִלוּ הוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם וְלֹא עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים עונשים הראויים להם על-פי המשפט והצדק, דַּיֵינוּ היה זה די לנו, זה כבר היה מספיק בשביל להודות ולהלל את ה'.
אִלוּ עָשָׂה בָּהֶם שְׁפָטִים, וְלֹא עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם שפטים בפסלים שלהם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ עָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְלֹא הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם שנתן את חיננו בעיני מצרים כדי שישאילו לנו כלים ושמלות, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְלֹא קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְלֹא הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה ביבשה שהתגלתה מתחת לים (והכונה שגם אם היה מעביר אותנו על קרקע בוצית - דיינו), דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְלֹא שִׁקַּע צָרֵנוּ הטביע את אויבינו בְּתוֹכוֹ, דַּיֵינוּ.
אִלוּ שִׁקַע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְלֹא סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ סִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, ולֹא הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְלֹא קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, דַּיֵינוּ.
אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, דַּיֵינוּ.
אִלוּ נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְלֹא הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, דַּיֵינוּ.
אִלוּ הִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וְלֹא בָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה, דַּיֵינוּ.

עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ:

שֶׁהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרַיִם, וְעָשָׂה בָהֶם שְׁפָטִים, וְעָשָׂה בֵאלֹהֵיהֶם, וְהָרַג אֶת בְּכוֹרֵיהֶם, וְנָתַן לָנוּ אֶת מָמוֹנָם, וְקָרַע לָנוּ אֶת הַיָּם, וְהֶעֱבִירָנוּ בְּתוֹכוֹ בֶּחָרָבָה, וְשִׁקַּע צָרֵנוּ בְּתוֹכוֹ, וְסִפֵּק צָרְכֵּנוּ בַּמִּדְבָּר אַרְבָּעִים שָׁנָה, וְהֶאֱכִילָנוּ אֶת הַמָּן, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַשַׁבָּת, וְקֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְנָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה, וְהִכְנִיסָנוּ לְאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל, וּבָנָה לָנוּ אֶת בֵּית הַבְּחִירָה לְכַפֵּר עַל כָּל עֲוֹנוֹתֵינוּ.


הערות

  • 15 המעלות לעיל הם כנגד 15 המעלות (מדרגות) שהיו בבית המקדש בין עזרת נשים לעזרת ישראל, ועליהם היו הלוויים משוררים בשמחת בית השואבה, וכנגדם 15 פרקי תהלים שכתב דוד ונפתחים ב"שיר המעלות". כמו כן הן כנגד 15 דורות שמאברהם עד שלמה שאז נעשית "סיהרא באישלמותא" (הירח במילואו, כביום ט"ו בחודש) בבניין בית המקדש. (הגר"א)
  • "אִלוּ קֵרְבָנוּ לִפְנֵי הַר סִינַי, וְלֹא נָתַן לָנוּ אֶת הַתּוֹרָה" - מה התועלת בהתקרבות להר סיני מבלי לקבל את התורה?
    • ניתן להסביר שהכוונה היא שלא היינו שומעים את עשרת הדברות ישירות מה', אלא דרך משה כמו את כל התורה.
    • נאמר "ויחן שם ישראל נגד ההר", בלשון יחיד, ודרשו חז"ל: שנעשו כולם כאיש אחד בלב אחד, וכפי שלימד אותנו רבי עקיבא "ואהבת לרעך כמוך" זו היא כל התורה על רגל אחת.
    • היינו יכולים ללמוד מהר סיני את מידת הענוה (שהוא נמוך משאר ההרים במדבר) ואמרו חז"ל: "מה שעשתה חכמה עטרה לראשה - עשתה ענוה עקב לסולייתה". (רמ"ל מססוב)
    • שבקריבה בלבד להר סיני פסקה זוהמתנו, ונטלו שם ישראל עדי ותכשיט, ונמסרו להם סודות ועיניינים נפלאים בימי הפרישה. (מחזור ויטרי, אבודרהם, המכתם, כל בו)
  • "עַל אַחַת כַּמָה וכַּמָה, טוֹבָה כְפוּלָה וּמְכֻפֶּלֶת לַמָּקוֹם עָלֵינוּ" - הלשון מדוייקת למספר 15: אחת=1, כמה=2, וכמה=2 וביחד 5. כפולה=עוד 5, ומכופלת=עוד 5.


Seder Plate.jpg
קערה של פסח. על הקערה וששת המאכלים המונחים עליה, אפשר לקרא בערך קערת ליל הסדר בויקיפדיה

רַבָּן גַּמְלִיאֵל הָיָה אוֹמֵר: כָּל שֶׁלֹּא אָמַר שְׁלשָׁה דְּבָרִים אֵלּוּ בַּפֶּסַח, לֹא יָצָא יְדֵי חוֹבָתוֹ, וְאֵלוּ הֵן:

פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר.


מַרְאֶה בַּיָד עַל הַזְרוֹעַ, וְיִזָהֵר שֶׁלֹא לְהַגְבִּיהַ אוֹתָה, ואוֹמֵר:

פֶּסַח שֶׁהָיוּ אֲבוֹתֵינוּ אוֹכְלִים בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָּם, עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם שֶׁפָּסַח חס על ישראל ודילג על בתיהם בשעת מכת בכורות

להרחבה ראה כאן
הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל בָּתֵּי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם,

שֶׁנֶּאֱמַר: "וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח הוּא לַה', אֲשֶׁר פָּסַח עַל בָּתֵּי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּמִצְרַיִם בְּנָגְפּוֹ אֶת מִצְרַיִם, וְאֶת בָּתֵּינוּ הִצִּיל, וַיִּקֹּד הָעָם וַיִּשְּׁתַּחווּ" (שמות יב כז).


מַרְאֶה אֶת הַמַּצּוֹת לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר:

מַצָּה זוֹ שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מָה?

עַל שׁוּם שֶׁלֹא הִסְפִּיק בְּצֵקָם שֶׁל אֲבוֹתֵינוּ לְהַחֲמִיץ,

עַד שֶׁנִּגְלָה הוא לא הספיק להחמיץ כי מהר מאוד נגלה ה' וגאל את ישראל עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ מַלְכֵי הַמְּלָכִים הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וּגְאָלָם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיֹּאפוּ אֶת הַבָּצֵק אֲשֶׁר הוֹצִיאוּ מִמִצְרַים עֻגֹת מַצּוֹת, כִּי לֹא חָמֵץ, כִּי גֹרְשׁוּ מִמִּצְרַים וְלֹא יָכְלוּ לְהִתְמַהְמֵהַּ, וְגַּם צֵדָה לֹא עָשׂו לָהֶם" (שמות יב לט).


מַרְאֶה אֶת הַמָרוֹר לַמְסֻבִּים וְאוֹמֵר:

מָרוֹר זֶה שֶׁאָנוּ אוֹכְלִים, עַל שׁוּם מה?

עַל שׁוּם שֶׁמֵּרְרוּ הַמִּצְרִים אֶת חַיֵי אֲבוֹתֵינוּ בְּמִצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיְמָרֲרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָה, בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים, וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה, אֶת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א יד).


הערות

  • פֶּסַח, מַצָה, וּמָרוֹר - קורבן הפסח ואכילת המצה מסמלות את הגאולה, והמרור מסמל את הגלות והשיעבוד.
    • מרור - למה חשוב לזכור את הצרות? הרב אלון מקשר זאת לשאלה שעלתה בפני ניצולי השואה, האם לספר לילדיהם על הצרות שעברו. רובם בחרו דוקא להסתיר, אך לפי ההגדה (וכן לפי פסיכולוגים בימינו), כדאי היה להם לספר.
    • פסח ומצה - למה צריך שני סמלים? את הכפילות הזאת אנו מוצאים גם בשמות החג: 'חג הפסח' ו'חג המצות', ונראה לכן שיש שתי בחינות לגאולה. הגאולה בה בחרנו והתאמצנו לקראתה (לקיחת השה, מריחת הדם), והגאולה שנכפתה עלינו (שיצאנו בחיפזון והבצק לא הספיק להחמיץ). מכאן אנו למדים שגם גאולה שהיא תוצאה של פוגרומים וגירושים, הרי היא גאולה, ויש לברך עליה.
  • חרוסת - החרוסת היא כנגד הטיט. אם כן למה היא מתוקה - הרי העבודה בטיט היתה קשה? אלא שמטרתה של עבדות מצרים היתה להכשיר אותנו לעבודת ה', ולכן היא מתוקה. (עולת ראי"ה ב קס-קסא)
  • ביצה - הביצה היא זכר לקורבן חגיגה. אבל למה דוקא ביצה? הביצה היא שונה משאר המאכלים בכך שככל שהיא מתבשלת, כך היא מתקשה. כן גם הוא עם ישראל, "כאשר יענו אותו, כן ירבה וכן יפרוץ" (חתם סופר). הכתוב אינו אומר "כאשר עינו" אלא "כאשר יענו", ללמדנו שגם בעתיד, ככל שירדפו אותנו ויציקו לנו, נצא יותר מחוסנים ומחוזקים. (הגדת הרב שלמה אבינר)


Shmura Matzo.jpg
מצה שמורה

בְּכָל דּוֹר וָדוֹר חַיָּב אָדָם לִרְאוֹת אֶת עַצְמוֹ כְּאִלוּ הוּא יָצָא מִמִּצְרַיִם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

לֹא אֶת אֲבוֹתֵינוּ בִּלְבָד גָּאַל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, אֶלָּא אַף אוֹתָנוּ גָּאַל עִמָּהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר: "וְאוֹתָנוּ הוֹצִיא מִשָׁם, לְמַעַן הָבִיא אֹתָנוּ, לָתֶת לָנוּ אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֵנוּ" (דברים ו כג).

מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד הַלְלוּיָה.

לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לְהוֹדוֹת, לְהַלֵל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס לְמִי שֶׁעָשָׂה לַאֲבוֹתֵינוּ וְלָנוּ אֶת כָּל הַנִסִּים הָאֵלוּ:

הוֹצִיאָנוּ
מֵעַבְדוּת לְחֵרוּת, מִיָּגוֹן לְשִׂמְחָה, וּמֵאֵבֶל לְיוֹם טוֹב, וּמֵאֲפֵלָה לְאוֹר גָּדוֹל, וּמִשִּׁעְבּוּד לִגְאֻלָּה.
וְנֹאמַר לְפָנָיו שִׁירָה חֲדָשָׁה, הַלְלוּיָהּ.

א הַלְלוּ יָהּ!

הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה, הַלְלוּ אֶת שֵׁם יְהוָה.
ב יְהִי שֵׁם יְהוָה מְבֹרָךְ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.
ג מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ מקצה מזרח העולם, המקום בו השמש זורחת עַד מְבוֹאוֹ המקום בו השמש שוקעת, מְהֻלָּל שֵׁם יְהוָה.
ד רָם עַל גבוה מעל כָּל גּוֹיִם יְהוָה, עַל הַשָּׁמַיִם כְּבוֹדוֹ הוא נמצא.
ה מִי כַּיהוָה אֱלֹהֵינוּ, הַמַּגְבִּיהִי לָשָׁבֶת הנמצא גבוה מעל כולם?
ו הַמַּשְׁפִּילִי לִרְאוֹת ומצד שני הוא מנמיך את עצמו לראות גם את המקומות השפלים ביותר, בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ?
ז מְקִימִי ולדוגמא (לכך שה' בוחן את המקומות השפלים) ה' מרים מֵעָפָר דָּל את האיש העני, מֵאַשְׁפֹּת יָרִים אֶבְיוֹן.
ח לְהוֹשִׁיבִי כדי להושיב אותו עִם נְדִיבִים שרים, אנשים חשובים, עִם נְדִיבֵי עַמּוֹ עם המכובדים שבעם שלו.
ט מוֹשִׁיבִי מושיב את עֲקֶרֶת האישה העקרה הַבַּיִת בבית, עם בעלה (למרות שאין לה בנים ה' דואג לחבבה על בעלה) אֵם הַבָּנִים ולאחר מכן ה' נותן לה בנים, והופך אותה ל- שְׂמֵחָה. הַלְלוּ יָהּ! (תהלים קיג)


Illustration-haggadah-exodus.jpg
בצאת ישראל, מתוך הגדת קאופמן, המאה ה-14
א בְּצֵאת יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם, בֵּית יַעֲקֹב מֵעַם לֹעֵז המדבר שפה זרה.
ב הָיְתָה בכך שישראל באו ממצרים לארץ כנען, הפכה יְהוּדָה ארץ יהודה לְקָדְשׁוֹ לארץ קודשו של ה', יִשְׂרָאֵל מַמְשְׁלוֹתָיו ארץ ישראל הפכה לארץ ממשלתו של ה'.
ג הַיָּם רָאָה את התגלות ה' (פסוק ז) וַיָּנֹס, הַיַּרְדֵּן נהר הירדן (כאשר חצה אותו יהושע - יהושע ג, טז) יִסֹּב לְאָחוֹר.
ד הֶהָרִים רָקְדוּ כְאֵילִים כמו שקופץ איל, הזכר בכבשים (רומז למעמד הר סיני), גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן.
ה מַה לְּךָ הַיָּם כִּי תָנוּס, הַיַּרְדֵּן תִּסֹּב לְאָחוֹר?
ו הֶהָרִים תִּרְקְדוּ כְאֵילִים, גְּבָעוֹת כִּבְנֵי צֹאן?
ז מִלִּפְנֵי אָדוֹן חוּלִי עליך לרעוד אָרֶץ, מִלִּפְנֵי אֱלוֹהַּ יַעֲקֹב.
ח הַהֹפְכִי הַצּוּר ההופך את האבן ל- אֲגַם מָיִם, חַלָּמִישׁ לְמַעְיְנוֹ מָיִם הופך את הסלע למעין נובע מים (השווה לדברים ח טו). (תהלים קיד)
מַגְבִּיהִים אֶת הַכּוֹס עַד גָּאַל יִשְׂרָאֵל

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ מִמִּצְרַיִם, וְהִגִּיעָנוּ לַלַּיְלָה הַזֶּה לֶאֱכָל בּוֹ מַצָּה וּמָרוֹר.

כֵּן יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ יַגִּיעֵנוּ לְמוֹעֲדִים וְלִרְגָלִים אֲחֵרִים הַבָּאִים לִקְרָאתֵנוּ לְשָׁלוֹם, שְׂמֵחִים בְּבִנְיַן עִירֶךָ וְשָׂשִׂים בַּעֲבוֹדָתֶךָ.

וְנֹאכַל שָׁם מִן הַזְּבָחִים קורבן חגיגה שמקריבים בי"ד בניסן (ונאכל ראשון, כדי שקורבן פסח יאכל על השובע) וּמִן הַפְּסָחִים מבשר קורבן הפסח אֲשֶׁר יַגִּיעַ דָּמָם הכוהנים יזו את דם הקורבנות עַל קִיר מִזְבַּחֲךָ לְרָצוֹן, וְנוֹדֶה לְךָ שִׁיר חָדָש עַל גְּאֻלָּתֵנוּ וְעַל פְּדוּת פדיון, הצלת נַפְשֵׁנוּ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, גָּאַל יִשְׂרָאֵל.

כוס שני

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שׁוֹתִין אֶת הַכּוֹס בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.


הערות

  • כשחל ערב פסח בשבת אומרים להיפך: "מִן הַפְּסָחִים וּמִן הַזְּבָחִים", כי לא מקריבים קרבן חגיגה בשבת, ובמקרה זה מקריבים קודם (בשבת) את קרבן הפסח, ורק אחריו (במוצאי שבת) את קרבן החגיגה.
  • "הַלְלוּ-יָהּ, הַלְלוּ עַבְדֵי יְהוָה" - הנה הגענו לשירת החירות הגדולה, לשירת החופש. וכיצד היא נפתחת? לא ב-"הידד, חפשיים אנחנו!", אלא ב-"הללויה, עבדים אנחנו!"? יש לדייק: אנו אומרים "הללויה, אנו עבדים לה' " - על כן אנו חופשיים מכל בוס מדומה אחר. "שלח את עמי" שהצהיר משה (ושלושת מילים אלו הפכו לסיסמא של משועבדים נוספים לאורך ההיסטוריה), הוא רק חלקה הראשון של הצהרת החופש. סופה היא "ויעבדוני". ויותר משפחד פרעה לשחרר אותנו, הוא התנגד לתת לנו את הצאן והבקר שביקשנו להקריב לאלוקינו. כי הוא ידע - גם מדינה חופשית תוכל להיות משועבדת לפרעה, אבל מדינה שמלכה מלך מלכי המלכים, בסופו של דבר תנצח את פרעה, ואת כל הפרעונים אחריו שיעשו את עצמם אלוה. "עבדי הזמן" - שורר רבי יהודה הלוי - "עבדי עבדים הם. עבד ה', הוא לבדו חופשי". (הרב מרדכי אלון)
  • "בָּרוּךְ... אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ... גָּאַל יִשְׂרָאֵל" - ברכה זאת מסיימת את "מגיד", ונשאלת השאלה למה קודם "גאלנו" ורק אחר כך "גאל את אבותינו"? ראשית יש להבין למה נתקנה ברכה זאת. שיבולי הלקט מסביר שבברכה זאת יש להתכוון לצאת ידי חובת סיפור יציאת מצרים, אך בדרך כלל אנו מברכים על המצוות לפני עשייתן, והרי כאן אנו כבר בסופה של ההגדה? הרב מרדכי אלון מביא את דברי החת"ם סופר, שלפיהם אמנם ראוי לברך לפני עשיית המצווה, אבל יש מקרים בהם אין זה אפשרי ולכן אנו מברכים לאחר מכן. למשל גוי שטובל לגרותו - לפני הטבילה איננו יכול לברך כיוון שאינו יהודי, ולכן מברך הוא לאחר הטבילה. כך גם הדברים בענייננו: כזכור אין מדובר בסיפור הדברים בלבד, אלא בחוויה "כאילו הוא יצא ממצרים". בתחילת הערב היינו עבדים עדיין, ולכן לא יכולנו לברך. רק עכשיו לאחר שכבר נגאלנו יכולים אנו לברך "גאל ישראל". כך גם מובנת הפתיחה "אֲשֶׁר גְּאָלָנוּ וְגָּאַל אֶת אֲבוֹתֵינוּ" - נגאלנו עכשיו, הערב, ומתוך תחושת הזדהות אנחנו גם מוסיפים אחר כך "וגאל את אבותינו".


רַחְצָה

נוֹטְלִים אֶת הַיָדַיִם וּמְבָרְכִים

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל נְטִילַת יָדָיִם.

מוֹצִיא מַצָּה

יִקַח הַמַּצּוֹת בְּסֵדֶר שֶׁהִנִּיחָן, הַפְּרוּסָה בֵּין שְׁתֵּי הַשְּׁלֵמוֹת, וְיֹאחַז שְׁלָשְׁתָּן בְּיָדוֹ וִיבָרֵךְ "הַמּוֹצִיא" בְּכַוָּנָה עַל הָעֶלְיוֹנָה ו"עַל אֲכִילַת מַצָּה" בְּכַוָּנָה עַל הַפְּרוּסָה. אַחַר כָּךְ יִבְצַע כְּזַיִת מִן הָעֶלְיוֹנָה הַשְּׁלֵמָה וְכַזַּיִת שֵׁנִי מִן הַפְּרוּסָה וְיִטְבְּלֵם בְּמֶלַח, וְיֹאכַל בְּהַסָבָּה שְׁנֵי הַזֵּיתִים

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַמּוֹצִיא לֶחֶם מִן הָאָרֶץ.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מַצָּה.

Charoset&ingredients.jpg
חרוסת והמרכיבים המשמשים לעשייתה בקהילות אשכנז

מָרוֹר

כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מָרוֹר וּמַטְבִּלוֹ בַּחֲרוֹסֶת, חוֹזֵר וּמְנַעֵר הַחֲרוֹסֶת, מְבָרֵךְ, וְאוֹכֵל בְּלִי הַסָבָּה.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָנוּ בְּמִצְוֹתָיו, וְצִוָּנוּ עַל אֲכִילַת מָרוֹר.

כּוֹרֵךְ

3TypesMaror.jpg
סוגים שונים של ירקות המשמשים כמרור בקהילות השונות
כָּל אֶחָד מֵהַמְסֻבִּים לוֹקֵחַ כְּזַיִת מִן הַמַצָּה הַשְׁלִישִׁית עִם כְּזַיִת מָרוֹר וְכוֹרְכִים יַחַד, אוֹכְלִים בְּהַסָבָּה וּבְּלִי בְּרָכָה. לִפְנֵי אָכְלוֹ אוֹמֵר:

זֵכֶר לְמִקְדָּשׁ כְּהִלֵּל. כֵּן עָשָׂה הִלֵּל בִּזְמַן שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הָיָה קַיָים: הָיָה כּוֹרֵךְ מַצָּה וּמָרוֹר וְאוֹכֵל בְּיַחַד, לְקַיֵּם מַה שֶׁנֶּאֱמַר: "עַל מַצּוֹת וּמְרֹרִים יֹאכְלֻהוּ".

שֻׁלְחָן עוֹרֵךְ

אוֹכְלִים וְשׁוֹתִים הַסְּעוּדָה הָעֲרוּכָה, וְנוֹהֲגִים לֶאֱכוֹל תְּחִלָּה בֵּיצִים מְבֻשָּׁלוֹת. ולֹא יֹאכַל יוֹתֵר מִדֵּי, שלֹא תִהְיֶה עָלָיו אֲכִילַת אֲפִיקוֹמָן אֲכִילָה גַּסָּה.

צָפוּן

אַחַר גְּמַר הַסְּעֻדָּה לוֹקֵחַ כָּל אֶחָד מֵהַמְּסֻבִּים כְּזַיִת מֵהַמַּצָּה שֶׁהָיְתָה צְפוּנָה לַאֲפִיקוֹמָן וְאוֹכֵל מִמֶּנָּה כַזַּיִת בְּהַסִּבָּה. וְצָרִיךְ לְאָכְלָהּ קֹדֶם חֲצוֹת הַלַּיְלָה.


הערות

  • "עַל אֲכִילַת מַצָּה" - מכל סימלי הגאולה נשארה לנו המצה ליסוד החירות של חיינו. לא הכסף והזהב שלקחנו ממצרים, לא ה"רכוש הגדול" שיצאנו איתו, אלא דוקא הלחם הדק הזה, שנהיה כזה מפני שגורשנו ממצרים ולא יכולנו להתמהמה - ולא מפני שכך בחרנו לאפותו.
    אין זה מפני שאנו אוהבים את העוני, אלא כי אנו יודעים שכל כסף וזהב - דברים משתנים הם. יום אחד הם קיימים, ויום אחד אינם. חירות שתלויה בדברים כאלו, היא אולי אי-תלות, אבל היא איננה עצמאות אמיתית של אדם היודע את עוצמתו דוקא מתוך עצמיותו. לחם רגיל הוא מנופח ומכיל בתוכו יותר חורים מתוכן אמיתי. המצה מייצגת את התוכן האמיתי של החיים, ללא זיופים חיצוניים שאין בהם תועלת. (על פי רעיון של הרב מרדכי אלון)
  • המצה מסמלת את מידת הענוה (ע"פ הזוהר ח"ב מ, ב) וזאת בשני אופנים. שני האופנים באים לידי ביטוי על ידי שתי פעולות הגורמות למצה לההפך לחמץ: הוספת השמרים (שאור) והפסקת הלישה.
    • השמרים הם סמל לגורם הבא מבחוץ ומביא לתפיחה ולאשליה של גדולה. אדם הבוחן את עצמו, מה הוא באמת, אין הוא תופח במהרה. הגאוה היא תוצאה של אדם שאינו מודע לעצמו באמת. כוח אחר השפיע עליו והתסיס בו את אשליית הגאוה. יכול הכוח הזה להיות מעמד כלכלי או תואר לו זכה וכו'.
    • הפסקת הלישה מסמלת את הפסקת ההתפתחות. כל זמן שהאדם מודע לכך שעליו עוד לעמול, ללמוד ולהתפתח, הרי הוא מבין שאין לו במה להתגאות. אכן, רק כאשר ינוח הבצק ויחוש כי כבר השיג את מבוקשו, ילך ויתפח. (הרב ליאור אנגלמן)
  • מנהג "גניבת" האפיקומן - בין 'יחץ' לבין 'צפון' נהגו הילדים להחביא את חצי המצה ולבקש תמורתה מתנה. מסופר על רבי יהונתן אייבשיץ שכאשר היה ילד ביקש תמורת האפיקומן שהחביא חליפה חדשה. אביו ניסה לטעון שזוהי דרישה גדולה מדי, אך לאחר שראש שבנו מתעקש וסוף זמן אכילת האפיקומן מתקרב, הסכים. לאחר שהבן החזיר לאביו את האפיקומן, ניסה האב לבטל את העיסקה ואמר: אם לא תוותר על ההבטחה שהבטחתי לך, לא אתן לך מהאפיקומן ולא תוכל לקיים את המצווה. הילד לא נבהל ומיד הוציא מכיסו חתיכת מצה ואמר: ידעתי כי לא תרצה לתת לי חלק מהאפיקומן, ולכן השארתי לי חתיכה. (מובא בהגדת הרב אבינר)


בָּרֵךְ

מוֹזְגִין כּוֹס שלִישִׁי וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָזוֹן


א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת:

בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן כאשר החזיר ה' את עם ישראל לארצו, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים חשבנו שזה חלום.
ב אָז יִמָּלֵא היתמלא ("אז" הופך מעתיד לעבר, כמו "אז ישיר") שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם וכן אמרו אומות העולם: "הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה".
ג "הִגְדִּיל ואנו חזרנו על דברי הגויים, כדי לחזק אותם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ", הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ, כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב כמו נחלים בנגב, שרוב השנה יבשים, ובעונת הגשמים לפתע מתמלאים במים רבים.
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה מתוך תפילה נרגשת שהגידולים יצליחו, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הלוואי שיזכו לקצור את שזרעו, מתוך שמחה רבה. (ויש כאן משל לכך שהמתחילים לחזור לארץ ישראל, יזכו לראות בביניינה).
ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע המושך את שק הזרעים (וזורע את שדהו), בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו סוחב את חבילות השיבולים שקצר. (תהלים קכו)
שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד חֲיָבִין לְזֵמֵן וְהַמְזַמֵן פּוֹתֵחַ:

רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ.

הַמְסֻבִּים עוֹנִים:

יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

הַמְזַמֵן אוֹמֵר:

בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.

הַמְסֻבִּים עוֹנִים:

בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ

הַמְזַמֵן חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר בשר ודם, כל הבריות כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָדוֹל, תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר הוא עושה זאת כדי שיתגדל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל ,וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". (תהלים קמה טז) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָן אֶת הַכֹּל.

נוֹדֶה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ ברית המילה שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִּים, חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.

וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ" (דברים ח י‎) בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָזוֹן.

רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִּשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּ היה הרועה שלנו, תנהיג אותנו זוּנֵנוּ תו לנו מזון פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.

בְּשַׁבָּת מוֹסִיפִין:

רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ חזקנו, מלשון "חלוצי הצבא" (ראו ישעיהו נח יא ובמפרשים) יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׂ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיוֹן כאשר ירושלים תתנחם, יסורו ממנה כל צרותיה עִירֶךָ, וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדּוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה להצלה (מהצרות הפוקדות אותנו), לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ תזכור להצילנו בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים (טוֹבִים). וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהושִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ אנחנו נושאים את עיננו בתקוה, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָתָּה.

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִירֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ גֹּאֲלֵנוּ יוֹצְרֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ, רוֹעֵה יִשְׂרָאַל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם עַל יְחַסְּרֵנוּ.

הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּ את העול, המתקן ששמים על צואר בהמה כדי שתמשוך מטען כבד; והוא משל לשיעבוד מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּת בצואר זקוף לְאַרְצֵנוּ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֵּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעַלת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם.
אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: בַּכֹּל "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד א) מִכֹּל שאמר יצחק: "...וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל" (בראשית כז לג) כֹּל שאמר יעקב: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג יא). כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר: אָמֵן.

בַּמָרוֹם יְלַמְּדוּ אברהם יצחק ויעקב עֲלֵיהֶם על בעל הבית הזה, בעלת הבית הזה וכל שאר האנשים שבירכנו וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ, וּצְדָקָה מֵאלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

בְּשַׁבָּת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.

הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. (לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ אָרוֹךְ. יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵינוּ עִמָּהֶם)
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

מִגְדּוֹל ה' הוא כמו מגדל של יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ למלך שלו, למלך ישראל, וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם. (שמואל ב כב נא וכן תהלים יח נא)

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל, וְאִמְרוּ: אָמֵן. (מבוסס על איוב כה ב וישעיהו כז ה)

יְראוּ אֶת יְיָ עליכם לירא, לפחד מה' קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים אריות רָשׁוּ הפכו לעניים וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. (תהלים לד, י-יא) הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קיח א) פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. (תהלים קמה טז) בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ, וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. (ירמיהו יז ז) נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. (תהלים לז כה) יְיָ עֹז לְעַמוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם. (תהלים כט יא)


כוס שלישית

הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס שְלִישִי שֶהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂורַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל: "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים" (שמות ו ו).

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שׁוֹתִין בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל
Haggadah 15th cent.jpg
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ - הגדה מעוטרת מגרמניה, המאה ה-15
מוזגים כוסו של אליהו, פותחים את הדלת ואומרים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ בטא את כעסך, והענש אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל תקף אֶת יַעֲקֹב עם ישראל וְאֶת נָוֵהוּ בית המקדש או ארץ ישראל הֵשַׁמוּ הפכו לשממה. (תהלים עט ו-ז) שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם ירדף אחריהם, עד שיכה בהם. (תהלים סט כה) תִּרְדֹף בְּאַף בכעס וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ. (איכה ג סו)


הערות

  • בימי חול מזכירים את הפסוק משמואל "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (שמואל ב כב נא) ובשבתות וחגים את הפסוק בתהילים "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (תהלים יח נא). הרב צבי יהודה הסביר ש"מַגְדִּיל" זה בבניין הפעיל, כלומר עושה ישועות. "מִגְדּוֹל" היא מדרגה גבוהה יותר שבה עושה הישועה הוא עצם הישועה. דבר ה' נגלה לדוד המלך בשתי פנים: פעם במדרגת רוח הקודש בספר תהילים, ופעם במדרגת הנבואה שהיא גבוהה יותר בספר שמואל. לכן בימים שיש בהם יותר קדושה אנו אומרים את הפסוק מספר שמואל, "מִגְדּוֹל". (שיחות הרצי"ה, בראשית, 154-155. מופיע גם בהגדת הרב אבינר)
  • לפי הירושלמי, ארבע הכוסות הן כנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו להם ישראל, והרמז הוא שה' ישקה אותם כוס של תרעלה. לכן תיקנו בכוס רביעית לאמר "שפוך חמתך". (המאירי, הר"ן בפרק ערבי פסחים)
  • ישנם טעמים רבים למנהג פתיחת הדלת:
    • אחד מהם מחזיר אותנו לתקופת בית המקדש. בזמנו היה מותר לאכול את קורבן הפסח רק למנויו, למי שמראש תוכנן לכך. לכן היו סוגרים את הדלת בשעת האכילה, כדי שלא יצטרפו אנשים שלא נימנו על הקורבן. לאחר שסיימו היה אפשר לפתוח את הדלת, וכך גם אנו עושים לאחר אכילת האפיקומן הבא במקום קורבן הפסח.
    • הסבר אחר נוגע לתקופות השמד והפוגרומים בגלות. הגויים היו מנסים להקשיב בליל הסדר ליהודים לשמוע אם הם אומרים דברים רעים עליהם, כדי להתעולל בהם. לכן לפני אמירת "שפוך חמתך" פתחו את הדלת לבדוק שאין אף גוי בחוץ.
    • ובארץ ישראל ייתכן שההיפך הוא הנכון - פותחים את הדלת דווקא כדי להראות לגויים שאנחנו לא פוחדים מהם, אנו בוטחים בה' שאמר (שמות יב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם." (ע"פ הגדת אברבנאל)




הלל

א לֹא לָנוּ יְהוָה לֹא לָנוּ, כִּי אלא לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד, עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ וכולם יהללו אותך על טובך ועל מידת האמת שבך. ב לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם "אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם?" - ג וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם, כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.
ד עֲ‍צַבֵּיהֶם הפסלים של הגוים עשויים כֶּסֶף וְזָהָב, מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם. ה פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ, עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ. ו אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ, אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן. ז יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן, רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ, לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם. ח כְּמוֹהֶם כמו הפסלים שאין להם כוחות כלל יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם, כֹּל וכן כל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
ט יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה - עֶזְרָם הוא העוזר לכל הבוטחים בו וּמָגִנָּם הוּא.
י בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה - עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יא יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה - עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.
יב יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ זכר אותנו, ועקב כך יברך אותנו (והפירוט להלן, במקביל לקריאות בשלושת הפסוקים הקודמים):
יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל,
יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן,
יג יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה,   הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים.
יד יֹסֵף יגדיל את מספרכם יְהוָה עֲלֵיכֶם, עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם. טו בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה מאת ה', עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.
טז הַשָּׁמַיִם, שָׁמַיִם השמים, הם השמים השייכים לַיהוָה, וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם. יז לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ, וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה לשאול, למוות. יח וַאֲנַחְנוּ ולעומתם, אנחנו יכולים, ולכן נְבָרֵךְ יָהּ, מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קטו)


א אָהַבְתִּי חביב עלי לספר כִּי יִשְׁמַע כיצד שמע יְהוָה אֶת קוֹלִי תַּחֲנוּנָי כאשר התחננתי אליו.
ב כִּי הִטָּה אָזְנוֹ לִי, וּבְיָמַי אֶקְרָא וכל ימי אקרא ואספר על כך.
ג אֲפָפוּנִי הקיפו אותי חֶבְלֵי יסורים המביאים ל- מָוֶת, וּמְצָרֵי שְׁאוֹל מכאובים המביאים לשאול, למות מְצָאוּנִי, צָרָה וְיָגוֹן אֶמְצָא מצאתי, פגשתי.
ד וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא קראתי: "אָנָּה יְהוָה, מַלְּטָה נַפְשִׁי".
ה חַנּוּן יְהֹוָה וְצַדִּיק נוהג בצדקה, ועוזר למי שצריך, וֵאלֹהֵינוּ מְרַחֵם.
ו שֹׁמֵר פְּתָאיִם את מי שאינו יודע להשמר מצרות יְהֹוָה, דַּלּוֹתִי הייתי דל, עני וְלִי יְהוֹשִׁיעַ הושיע, שלח לי ישועה.
ז שׁוּבִי נַפְשִׁי לִמְנוּחָיְכִי למנוחתך, את יכולה להיות רגועה, כִּי יְהוָה גָּמַל עָלָיְכִי היטיב לך.
ח כִּי ה': אכן חִלַּצְתָּ נַפְשִׁי מִמָּוֶת, אֶת עֵינִי מִן דִּמְעָה, אֶת רַגְלִי מִדֶּחִי ממעידה.
ט אֶתְהַלֵּךְ לִפְנֵי יְהוָה, בְּאַרְצוֹת הַחַיִּים בעולם החיים (שהרי הציל אותי ממוות).
י הֶאֱמַנְתִּי כִּי אֲדַבֵּר כאשר התפללתי בעבר לה', אֲנִי עָנִיתִי שהייתי עני מְאֹד.
יא אֲנִי אָמַרְתִּי בְחָפְזִי בחיפזון (כאשר הייתי שרוי במצוקה): "כָּל הָאָדָם כֹּזֵב קיומו שיקרי, חולף מהר ללא תועלת. (אך כעת לאחר שניצלתי יודע אני שיש לאדם קיום)".
יב מָה אָשִׁיב לַיהוָה אוכל להחזיר לה' בתמורה ל-, כָּל תַּגְמוּלוֹהִי עָלָי הטובות שגמל לי.
יג כּוֹס כוס עם יין שאני עומד לנסכו על המזבח (יחד עם קורבן תודה המוזכר בפסוק יז) יְשׁוּעוֹת שמטרתה לפרסם את הישועה שהיתה לי אֶשָּׂא, וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא.
יד נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא מול פני לְכָל עַמּוֹ.
טו יָקָר כבד וקשה בְּעֵינֵי יְהוָה, הַמָּוְתָה המוות לַחֲסִידָיו.
טז אָנָּה יְהוָה כִּי אֲנִי עַבְדֶּךָ, אֲ‍נִי עַבְדְּךָ בֶּן אֲמָתֶךָ, פִּתַּחְתָּ לְמוֹסֵרָי היתרת את החבלים שהייתי קשור בהם.
יז לְךָ אֶזְבַּח זֶבַח תּוֹדָה, וּבְשֵׁם יְהוָה אֶקְרָא.
יח נְדָרַי לַיהוָה אֲשַׁלֵּם, נֶגְדָה נָּא לְכָל עַמּוֹ.
יט בְּחַצְרוֹת בֵּית יְהוָה, בְּתוֹכֵכִי בתוכך, העיר יְרוּשָׁלָ‍ִם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קטז)


א הַלְלוּ אֶת יְהוָה כָּל גּוֹיִם העמים, שַׁבְּחוּהוּ כָּל הָאֻמִּים האומות.
ב כִּי גָבַר עָלֵינוּ חַסְדּוֹ נגלה חסדו עלינו בגבורה, וֶאֱמֶת יְהוָה ובכך התברר שהבטחת ה' קיימת לְעוֹלָם - הַלְלוּ יָהּ. (תהלים קיז)
יש לאמר פעמיים כל אחד מהפסוקים: כא-כד, פסוק כה כל חצי שלו בנפרד, כו-כט.
א הוֹדוּ לַיהוָה כִּי שהרי הוא טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ כי לנצח קימת נאמנותו לישראל.
ב יֹאמַר נָא יִשְׂרָאֵל עליכם ישראל לאמר דברי הודיה לה', כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג יֹאמְרוּ נָא בֵית אַהֲרֹן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ד יֹאמְרוּ נָא יִרְאֵי יְהוָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.

ה מִן הַמֵּצַר המקום הצר שנקלעתי אליו קָרָאתִי יָּהּ לה', עָנָנִי ואכן ענה לי בַמֶּרְחָב והעמידני במקום רחב יָהּ. ו יְהוָה לִי - לֹא אִירָא, מַה יַּעֲשֶׂה לִי אָדָם? ז יְהוָה לִי בְּעֹזְרָי, וַאֲנִי אֶרְאֶה אזכה לראות בְשֹׂנְאָי את שונאי נופלים.

ח טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בָּאָדָם.
ט טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה, מִבְּטֹחַ בִּנְדִיבִים.
י כָּל גּוֹיִם סְבָבוּנִי הקיפו אותי כדי להלחם בי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם אכן השמדתי אותם.
יא סַבּוּנִי גַם סְבָבוּנִי, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.
יב סַבּוּנִי כִדְבוֹרִים דֹּעֲכוּ כְּאֵשׁ קוֹצִים אך הם נשרפו מהר כמו קוצים באש, בְּשֵׁם יְהוָה כִּי אֲמִילַם.

יג דַּחֹה דְחִיתַנִי אתה האויב, דחפת אותי לִנְפֹּל, וַיהוָה עֲזָרָנִי. יד עָזִּי הוא הנותן לי עוז, כוח וְזִמְרָת ולו אני מזמר יָהּ, וַיְהִי לִי לִישׁוּעָה.

טו קוֹל רִנָּה וִישׁוּעָה בְּאָהֳלֵי צַדִּיקִים נשמע באוהלי ישראל, לאחר ניצחונם בקרב, יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.
טז יְמִין יְהוָה רוֹמֵמָה היא העליונה (ניצחה במילחמה), יְמִין יְהוָה עֹשָׂה חָיִל.

יז לֹא אָמוּת מתתי במילחמה כִּי אֶחְיֶה, וַאֲסַפֵּר מַעֲשֵׂי יָהּ כיצד ה' הושיע אותי. יח יַסֹּר יִסְּרַנִּי אמנם הביא עלי יסורים יָּהּ, וְלַמָּוֶת לֹא נְתָנָנִי. יט פִּתְחוּ לִי שַׁעֲרֵי צֶדֶק את שערי הניצחון, השער בו חוזרים המנצחים בקרב לעיר, אָבֹא בָם אוֹדֶה יָהּ. כ זֶה הַשַּׁעַר לַיהוָה שכביכול ה' עובר בו, צַדִּיקִים יָבֹאוּ בוֹ.

כא אוֹדְךָ כִּי עֲנִיתָנִי ענית לי, וַתְּהִי לִי לִישׁוּעָה. כב אֶבֶן מָאֲסוּ שבהתחלה לא רצו להשתמש בה הַבּוֹנִים, הָיְתָה לְרֹאשׁ פִּנָּה לאבן בה נפגשים שני קירות והריצפה, ויש לה חשיבות גדולה. (והנמשל: ישראל שבהתחלה זילזלו בהם העמים, לבסוף ניצחו. כג מֵאֵת יְהוָה הָיְתָה זֹּאת, הִיא נִפְלָאת מופלאה, ניסית בְּעֵינֵינוּ. כד זֶה הַיּוֹם עָשָׂה יְהוָה, נָגִילָה וְנִשְׂמְחָה בוֹ.

כה אָנָּא יְהוָה הוֹשִׁיעָה נָּא, אָנָּא יְהוָה הַצְלִיחָה תביא לנו הצלחה נָּא.

כו "בָּרוּךְ הַבָּא" בְּשֵׁם יְהוָה אנו אומרים לכם בשם ה', בֵּרַכְנוּכֶם אנו מברכים אתכם בברכה היוצאת ממקור הברכות, מִבֵּית יְהוָה. כז אֵל אין מי שראוי לו הכינוי "אל" אלא יְהוָה, וַיָּאֶר והוא האיר לָנוּ, אִסְרוּ חַג קישרו את בהמת הקורבן בַּעֲבֹתִים בחבלים עַד והביאוה אל מול קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ. כח אֵלִי אַתָּה וְאוֹדֶךָּ, אֱלֹהַי אֲרוֹמְמֶךָּ ואספר את גדולתך. כט הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קיח)


יְהַלְלוּךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנֶךָ, וְכָל עַמְךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָה יוֹדוּ וִיבָרְכוּ, וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ, וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ, וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ. כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וּלְשִׁמְךָ נָאֱה לְזַמֵר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֵל.




א הוֹדוּ לַיהוָה כִּי טוֹב שהרי הוא טוב (או: על הטוב שיש לנו), כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ אכן בריתו וטובו לעם ישראל קיימים לנצח.
ב הוֹדוּ לֵאלֹהֵי הָאֱלֹהִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ג הוֹדוּ לַאֲדֹנֵי הָאֲדֹנִים, כִּי לְעֹלָם חַסְדּוֹ.
ד לְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת גְּדֹלוֹת לְבַדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ה לְעֹשֵׂה הַשָּׁמַיִם בִּתְבוּנָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ו לְרֹקַע למי ששטח את הָאָרֶץ עַל הַמָּיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ז לְעֹשֵׂה אוֹרִים גְּדֹלִים את המאורות הגדולים, השמש והירח, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ח אֶת הַשֶּׁמֶשׁ לְמֶמְשֶׁלֶת בַּיּוֹם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
ט אֶת הַיָּרֵחַ וְכוֹכָבִים לְמֶמְשְׁלוֹת בַּלָּיְלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
י לְמַכֵּה מִצְרַיִם בִּבְכוֹרֵיהֶם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יא וַיּוֹצֵא יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יב בְּיָד חֲזָקָה וּבִזְרוֹעַ נְטוּיָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יג לְגֹזֵר יַם סוּף לִגְזָרִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יד וְהֶעֱבִיר יִשְׂרָאֵל בְּתוֹכוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טו וְנִעֵר פַּרְעֹה וְחֵילוֹ בְיַם סוּף, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
טז לְמוֹלִיךְ עַמּוֹ בַּמִּדְבָּר, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יז לְמַכֵּה מְלָכִים גְּדֹלִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יח וַיַּהֲרֹג מְלָכִים אַדִּירִים, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
יט לְסִיחוֹן למשל את סיחון מֶלֶךְ הָאֱמֹרִי, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כ וּלְעוֹג מֶלֶךְ הַבָּשָׁן, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כא וְנָתַן אַרְצָם לְנַחֲלָה, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כב נַחֲלָה ולמי ניתנה הנחלה? הנחלה ניתנה ל- לְיִשְׂרָאֵל עַבְדּוֹ, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כג שֶׁבְּשִׁפְלֵנוּ זָכַר לָנוּ אותנו, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כד וַיִּפְרְקֵנוּ מִצָּרֵינוּ והצילנו מאויבינו, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כה נֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר בשר ודם, לכל בני האדם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ.
כו הוֹדוּ לְאֵל הַשָּׁמָיִם, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. (תהלים קלו)

נִשְׁמַת כָּל חַי הנשמה של כל האנושות ובעלי החיים תְּבַרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, וְרוּחַ כָּל בָּשָׂר תְּפָאֵר וּתְרוֹמֵם זִכְרְךָ את הזכרת שימך, מַלְכֵּנוּ, תָּמִיד. מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם אַתָּה אֵל, וּמִבַּלְעָדֶיךָ אֵין לָנוּ מֶלֶךְ גּוֹאֵל וּמוֹשִיעַ, פּוֹדֶה וּמַצִּיל וּמְפַרְנֵס וּמְרַחֵם בְּכָל עֵת צָרָה וְצוּקָה. אֵין לָנוּ מֶלֶךְ אֶלָּא אַתָּה. אֱלֹהֵי הָרִאשׁוֹנִים וְהָאַחֲרוֹנִים אתה קודם לכל הדברים הראשונים, ותהיה אחרי כל הדברים האחרונים, אֱלוֹהַּ כָּל בְּרִיוֹת, אֲדוֹן כָּל תּוֹלָדוֹת הדברים שנולדו, הַמְּהֻלָל בְּרֹב בהרבה הַתִּשְׁבָּחוֹת, הַמְנַהֵג מנהיג עוֹלָמוֹ בְּחֶסֶד וּבְרִיּוֹתָיו בְּרַחֲמִים. וַיְיָ לֹא יָנוּם וְלֹא יִישָׁן - הַמְּעוֹרֵר יְשֵׁנִים וְהַמֵּקִיץ נִרְדָּמִים, וְהַמֵּשִׂיחַ אִלְּמִים וְהַמַּתִּיר אֲסוּרִים משחרר את הכלואים (והכונה היא שה' נותן לנו יכולת תנועה), וְהַסּוֹמֵךְ תומך נוֹפְלִִים וְהַזּוֹקֵף כְּפוּפִים. לְךָ לְבַדְּךָ אֲנַחְנוּ מוֹדִים.

V10p167001 Prayer.jpg

(וְ)אִלּוּ פִינוּ מָלֵא שִׁירָה כַּיָּם, וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה היתה מסוגלת להשמיע רינה כֲּהַמוֹן גַּלָּיו כמו קול המיית גלי הים, וְשִׂפְתוֹתֵינוּ שֶׁבַח כְּמֶרְחֲבֵי רָקִיעַ, וְעֵינֵינוּ מְאִירוֹת כַּשֶׁמֶשׁ וְכַיָּרֵחַ, וְיָדֵינוּ פְרוּשׂוֹת כְּנִשְׂרֵי שָׁמַיִם, וְרַגְלֵינוּ קַלּוֹת כָּאַיָּלוֹת - אֵין אֲנַחְנוּ מַסְפִּיקִים לְהוֹדוֹת לְךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, וּלְבָרֵךְ אֶת שִׁמְךָ, עַל אַחַת מֵאֶלֶף אַלְפֵי אֲלָפִים וְרִבֵּי רְבָבוֹת פְּעָמִים, הַטּוֹבוֹת שֶׁעָשִׂיתָ שבהן עשית טובות עִם אֲבוֹתֵינוּ וְעִמָּנוּ:

מִמִּצְרַים גְּאַלְתָּנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, וּמִבֵּית עֲבָדִים פְִּדִיתָנוּ, בְּרָעָב זַנְתָּנוּ וּבְשָׂבָע כִּלְכַּלְתָּנוּ, מֵחֶרֶב הִצַּלְתָּנוּ וּמִדֶּבֶר מִלַּטְתָּנוּ היצלת אותנו, וּמֵחָלָיִם רָעִים וְנֶאֱמָנִים שנאמנים לשולחיהם לבצע את שליחותם דִּלִּיתָנוּ הגבהת אותנו. עַד הֵנָּה עד כה, עד שהגענו הלום עֲזָרוּנוּ רַחֲמֶיךָ וְלֹא עֲזָבוּנוּ חֲסָדֶיךָ, וְאַל תִּטְּשֵׁנוּ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לָנֶצַח.

עַל כֵּן אֵבָרִים שֶׁפִּלַּגְתָּ בָּנוּ שחילקת אותם בגופינו, וְרוּחַ וּנְשָׁמָה שֶׁנָּפַחְתָּ בְּאַפֵּינוּ, וְלָשׁוֹן אֲשֶׁר שַׂמְתָּ בְּפִינוּ - הֵן הֵם יוֹדוּ וִיבָרְכוּ וִישַׁבְּחוּ וִיפָאֲרוּ וִירוֹמְמוּ וְיַעֲרִיצוּ וְיַקְדִּישׁוּ וְיַמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ. כִּי כָל פֶּה לְךָ יוֹדֶה, וְכָל לָשׁוֹן לְךָ תִּשָּׁבַע, וְכָל בֶּרֶךְ לְךָ תִכְרַע, וְכָל קוֹמָה לְפָנֶיךָ תִשְׁתַּחֲוֶה, וְכָל לְבָבוֹת יִירָאוּךָ, וְכָל קֶרֶב איבר פנימי וּכְלָיוֹת יְזַמֵּרוּ לִשְִׁמֶךָ, כַּדָבָר שֶׁכָּתוּב: "כָּל עַצְמֹתַי תֹּאמַרְנָה: יְיָ, מִי כָמוֹךָ! מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנוּ, וְעָנִי וְאֶבְיוֹן מִגֹּזְלוֹ". (תהלים לה י) מִי יִדְמֶה לָּךְ וּמִי יִשְׁוֶה לָּךְ וּמִי יַעֲרֹךְ לָךְ מי יהיה ניתן להערכה למולך - הָאֵל הַגָּדוֹל, הַגִּבּוֹר וְהַנּוֹרָא, אֵל עֶלְיוֹן, קֹנֵה בעליהן של שָׁמַיִם וָאָרֶץ. נְהַלֶּלְךָ וּנְשַׁבֵּחֲךָ וּנְפָאֶרְךָ וּנְבָרֵךְ אֶת שֵׁם קָדְשֶׁךָ, כָּאָמוּר: "לְדָוִד מזמור שכתב דוד - בָּרְכִי נַפְשִׁי אֶת יְיָ, וְכָל קְרָבַי אֶת יברכו את שֵׁם קָדְשׁוֹ". (תהלים קג א)

הָאֵל בְּתַעֲצֻמוֹת עֻזֶּךָ שאלוהותו מתפרסמת בהתגדלות כוחו, הַגָּדוֹל בִּכְבוֹד שְׁמֶךָ בכך ששמו מכובד, הַגִּבּוֹר לָנֶצַח וְהַנּוֹרָא בְּנוֹרְאוֹתֶיךָ הגורם לכך שיראים אותו בדברים הנוראיים שהוא עושה, הַמֶּלֶךְ הַיּושֵׁב עַל כִּסֵּא רָם וְנִשָּׂא.

שׁוֹכֵן עַד הקיים לנצח מָּרוֹם וְקָּדוֹשׁ שְׁמוֹ. וְכָתוּב: "רַנְּנוּ צַדִּיקִים בַּיהוָה לַיְשָׁרִים נָאוָה תְהִלָּה" (תהלים לג א).

בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל,
וּבְדִבְרֵי צַדִּיקִים תִּתְבָּרַךְ,
וּבִלְשׁוֹן חֲסִידִים תִּתְרוֹמָם,
וּבְקֶרֶב קְדוֹשִׁים תִּתְקַדָּשׁ.

וּבְמַקְהֲלוֹת בקהילות שהתאספו רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יִתְפָּאֵר שִׁמְךָ, מַלְכֵּנוּ, בְּכָל דּוֹר וָדוֹר, שֶׁכֵּן חוֹבַת כָּל הַיְצוּרִים לְפָנֶיךָ, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, לְהוֹדוֹת, לְהַלֵּל, לְשַׁבֵּחַ, לְפָאֵר, לְרוֹמֵם, לְהַדֵּר, לְנַצֵּחַ להשמיע שירה בנגינה, לְבָרֵךְ, לְעַלֵּה לפרסם את עלינותו של ה' וּלְקַלֵּס לשבח, עַל כָּל דִּבְרֵי שִׁירוֹת וְתִשְׁבְּחוֹת דָּוִד בֶּן יִשַׁי שכבר אמר דוד בספר תהילים (הפרקים לעיל) עַבְדְּךָ, מְשִׁיחֶךָ.

וּבְכֵן, יִשְׁתַּבַּח שִׁמְךָ לָעַד מַלְכֵּנוּ, הָאֵל הַמֶלֶךְ הַגָּדוֹל וְהַקָּדוֹשׁ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ, כִּי לְךָ נָאֶה, יְיָ אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ: שִׁיר וּשְׁבָחָה, הַלֵּל וְזִמְרָה, עֹז וּמֶמְשָׁלָה, נֶצַח, גְּדֻלָּה וּגְבוּרָה, תְּהִלָה וְתִפְאֶרֶת, קְדֻשָּׁה וּמַלְכוּת. בְּרָכוֹת ועל כן יש לתת ברכות וְהוֹדָאוֹת לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל והַקָּדוֹשׁ, וּמֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל.

יְהַלֲלוּךָ יְיָ אֱלוֹהֵינוּ כָּל מַעֲשֶׂיךָ היצורים שעשית, וַחֲסִידֶיךָ צַדִּיקִים עוֹשֵׂי רְצוֹנְךָ וְכָל עִמָּךְ בֵּית יִשְׂרָאֵל בְּרִנָּה יוֹדוּ וַיְבָרְכוּ וְיְשַׁבְּחוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת שִׁמְךָ מַלְכֵּנוּ, כִּי לְךָ טוֹב לְהוֹדוֹת וְלִשְׁמֵךְ נָאֶה לְזַמֵּר, כִּי מֵעוֹלָם וְעַד עוֹלָם אַתָּה אֶל. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ מֶלֶךְ מְהֻלָּל בְּתִשְׁבָּחוֹת.


כוס רביעית

הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס רְבִיעִי שֶׁהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂוֹרַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל "וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים" (שמות ו ז).

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שותה בהסבת שמאל, ולאחר מכן מברכים ברכה אחרונה על היין, מעין שלוש

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, עַל הַגֶּפֶן וְעַל פְּרִי הַגֶּפֶן, עַל תְּנוּבַת הַשָּׂדֶה וְעַל אֶרֶץ חֶמְדָּה טוֹבָה וּרְחָבָה שֶׁרָצִיתָ וְהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ לֶאֱכֹל מִפִּרְיָהּ וְלִשְׂבֹּעַ מִטּוּבָהּ.

רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מִזְבְּחֶךָ וְעַל הֵיכָלֶךָ.

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ, וְהַעֲלֵנוּ לְתוֹכָהּ וְשַׂמְחֵנוּ בְּבִנְיָנָהּ וְנֹאכַל מִפִּרְיָהּ וְנִשְׂבַּע מִטּוּבָהּ וּנְבָרֶכְךָ עָלֶיהָ בִּקְדֻשָׁה וּבְטָהֳרָה (בְּשַׁבָּת: וּרְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ בְּיוֹם הַשַׁבָּת הַזֶּה) וְשַׂמְחֵנוּ בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה, כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי הַגָּפֶן.

(עַל יַיִן וּמִיץ עֲנָבִים מִתּוֹצֶרֶת הָאָרֶץ מְסַיֵּם: כִּי אַתָּה יְיָ טוֹב וּמֵטִיב לַכֹּל וְנוֹדֶה לְּךָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָהּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל פְּרִי גַּפְנָה).


הערות

  • הלל הגדול הוא שיר מקהלה מובהק כאשר בחצי הראשון ישנו שבח לה' ובחצי השני דברי תשובה: "כי לעולם חסדו". כל המשפטים הם בעצם המשכים של המשפט הראשון: "הודו לה'... לעושה נפלאות... לעושה אורים... נותן לחם..." כאשר במשפט האחרון ישנה סגירה של ההתחלה. כדאי גם לשים לב לסדר של תיאור האירועים: "לעושה השמים" - ביום ב' לבריאת העולם, "לרוקע הארץ" - ביום ג', "לעושה אורים" - ביום ד' וכן הלאה, יציאת מצרים, חציית ים סוף וכו'
  • בעיקרה נתקנה אמירת הלל הגדול על כוס חמישי, שסמכוהו הגאונים על לשון "והבאתי אתכם אל הארץ" הכתוב אחרי ארבע לשונות של גאולה (שמות ו) שכן הפרנסה תלויה בביאה אל ארץ זבת חלב ודבש.
  • "בְּפִי יְשָׁרִים תִּתְהַלָּל" - המדרגה הראשונה היא היושר, במובן של ישרות שבין אדם לחבירו. המדרגה השניה היא צדיק, שמתרחק מכל חטא ומקיים כל מצווה. המדרגה השלישית היא חסיד שמבוארת במסילת ישרים כמי שכל תשוקתו הפנימית היא עשיית רצון ה'. למעלה למעלה נמצאת מעלת הקדושה שבפרק האחרון במסילת ישרים מוסבר שמתוך דבקות אלוהית מתמדת, כל החול מתרומם למעלתו האידאלית. מוסיף הרב צבי יהודה שמוזכרת כאן דרגה גבוהה מכל הנ"ל והיא "וּבְמַקְהֲלוֹת רִבבְוֹת עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל" - כלל ישראל. (מתוך אגדת הרב אבינר)


נִרְצָה סוף הסדר, כאשר אנו מקוים שעלה לרצון לפני ה'

חֲסַל הסתיים סִדּוּר פֶּסַח כְּהִלְכָתוֹ, כְּכָל מִשְׁפָּטוֹ וְחֻקָתוֹ.
כַּאֲשֶׁר זָכִינוּ לְסַדֵּר אוֹתוֹ, כֵּן נִזְכֶּה לַעֲשׂוֹתוֹ להקריב את קורבן פסח.
זָךְ טהור, כינוי לה' שׁוֹכֵן מְעוֹנָה השמים (ראה דברים לג כז), קוֹמֵם הרם את קְהַל עֲדַת מִי מָנָה עם ישראל שנאמר עליו "מִי מָנָה עֲפַר יַעֲקֹב " (במדבר כג י).
קָרֶב יש גורסים: בקרוב נַהֵל הנהג, הובל נִטְעֵי כַנָּה גפן נטועה, כינוי לישראל על פי תהלים פ טז‎: "וְכַנָּה אֲשֶׁר נָטְעָה יְמִינֶךָ", פְּדוּיִם והשב אותם משוחררים לְצִיוֹן בְּרִנָּה.


לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם.

בְּאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל אוֹמְרִים:

לְשָׁנָה הַבָּאָה בִּירוּשָׁלָיִם הַבְּנוּיָה.

יֵשׁ נוֹהֲגִין בְּחוּץ לָאָרֶץ בְּלֵיל שֵׁנִי שֶּׁל פֶּסַח לִסְפֹּר כַּאן סְפִירַת הָעֹמֶר:

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְווֹתָיו וְצִוָנוּ עַל סְפִירַת הָעֹמֶר.

הַיוֹם יוֹם אֶחָד בָּעֹמֶר.




פיוט זה נאמר בליל הסדר (בחוץ לארץ, רק בלילה הראשון של פסח):

וּבְכֵן כיוון שאנו מהללים לה', נאמר את שבחו כפי שבא לידי ביטוי בליל יציאת מצרים וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה

אָז רוֹב נִסִּים הִפְלֵאתָ עשית הרבה באופן מופלא בַּלַּיְלָה,
בְּרֹאשׁ אַשְׁמוֹרֶת זֶה הַלַּיְלָה,
גֵר צֶדֶק לאברהם נִצַּחְתּוֹ הנחלת ניצחון כְּנֶחֱלַק לוֹ לַיְלָה כשאברהם נלחם בארבעת המלכים נאמר "ויחלק עליהם לילה... ויכם" (בראשית יד טו),
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
דַּנְתָּ מֶלֶךְ גְּרָר את אבימלך ("ויבא אלוהים אל אבימלך בחלום הלילה" - בראשית כ ג) בַּחֲלוֹם הַלַּיְלָה,
הִפְחַדְתָּ אֲרַמִי "ויבא אלוהים אל לבן הארמי בחלום הלילה" (בראשית לא כד) בְּאֶמֶשׁ בחשכת לַיְלָה ,
וַיָּשַׂר יִשְׂרָאֵל "ויקם בלילה... ויוותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו... כי שרית עם אלוהים ועם אנשים ותוכל" (בראשית לב כג-ל) לְמַלְאָךְ וַיוּכַל לוֹ לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
זֶרַע בְּכוֹרֵי פַתְרוֹס פרעה (כינוי למצרים על פי יחזקאל ל יד) מָחַצְתָּ בַּחֲצִי הַלַּיְלָה,
חֵילָם "פרעה וחילו רמה בים", "ויט משה את ידו על הים, וישב הים לפנות בוקר לאיתנו" (שמות יד כז) לֹא מָצְאוּ בְּקוּמָם בַּלַּיְלָה,
טִיסַת התקפת נְגִיד חֲרשֶׁת מושל "חרושת הגוים", סיסרא סִלִיתָ שברת בְּכוֹכְבֵי לַיְלָה "הכוכבים ממסילותם נלחמו עם סיסרא" (שופטים ה כ),
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
יָעַץ מְחָרֵף סנחריב (ששלח לחזקיה דברי חירוף על ה', מלכים ב יט כב) לְנוֹפֵף אִוּוּי לנופף את ידו בזילזול ולהביע את רצונו לכבוש את ירושלים (על פי "יְנֹפֵף יָדוֹ הַר בַּת צִיּוֹן גִּבְעַת יְרוּשָׁלָ‍ִם" - ישעיהו י לב), הוֹבַשְׁתָּ פְגָרָיו בַּלַּיְלָה "וישכימו בבוקר והנה הם כולם פגרים מתים" - מלכים ב יט כב,
כָּרַע התכופף בֵּל פסל האליל המכונה "בל" (בחלום נבוכדנצר - דניאל ב א) וּמַצָבוֹ ובסיסו בְּאִישׁוֹן לַיְלָה,
לְאִישׁ חֲמוּדוֹת דניאל נִגְלָה רָז חֲזוֹת החלום של נבוכדנצר לַיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
מִשְׁתַּכֵּר בלשאצר, נכדו של נבוכדנצר ששתה יין בכלי בית המקדש (דניאל ה ב) בִּכְלֵי קֹדֶשׁ נֶהֱרַג דניאל ה ל בּוֹ בַּלַּיְלָה,
נוֹשַׁע דניאל אשר ניצל מִבּוֹר אֲרָיוֹת פּוֹתֵר בִּעֲתוּתֵי חלומות מפחידים לַיְלָה,
שִׂנְאָה נָטַר שמר אֲגָגִי המן האגגי וְכָתַב סְפָרִים בַּלַּיְלָה,
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.
עוֹרַרְתָּ נִצְחֲךָ גבורתך עָלָיו בְּנֶדֶד שְׁנַת כאשר נדדה שנתו של אחשורוש לַיְלָה,
פּוּרָה תִדְרוֹךְ תדרוך על האויבים כמו בגת ענבים (ע"פ ישעיהו סג ג) לשׁוֹמֵר מַה מִּלַיְלָה לשֵּׂעִיר שנאמר עליהם שהם מחכים לראות מתי יגמרו צרותיהם כמו שומר שמחכה לסוף הלילה בו מסתיימת משמרתו (על פי ישעיהו כא יא - "אֵלַי קֹרֵא מִשֵּׂעִיר: שֹׁמֵר, מַה מִלַּיְלָה?"),
צָרַח כַּשׁוֹמֵר ה' קרא בקול כמו השומר העומד במקום גבוה ועונה לאנשים שקוראים לו וְשָׂח ואמר (את המשך הפסוק מישעיהו כא יא) "אָתָא בא בֹּקֶר וְגַם לַיְלָה ולאחריו לילה, ולאחר שיגמרו הצרות תבוא הגאולה",
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.


קָרֵב יוֹם אֲשֶׁר הוּא לֹא יוֹם וְלֹֹא לַיְלָה על פי זכריה יד ז שם מסופר על אחרית הימים: "וְהָיָה יוֹם אֶחָד הוּא יִוָּדַע לַה' לֹא יוֹם וְלֹא לָיְלָה",
רָם הוֹדַע ה', בבקשה הודיע, פרסם כִּי לְךָ הַיוֹם אַף לְךָ הַלַּיְלָה תהלים עד טז - "לְךָ יוֹם אַף לְךָ לָיְלָה, אַתָּה הֲכִינוֹתָ מָאוֹר וָשָׁמֶשׁ",
שׁוֹמְרִים הַפְקֵד לְעִירְךָ כָּל הַיוֹם וְכָל הַלַּיְלָה,
תָּאִיר כְּאוֹר יוֹם חֶשְׁכַּת לַיְלָה "וְהָיָה לְעֵת עֶרֶב יִהְיֶה אוֹר" (זכריה יד ז),
וַיְהִי בַּחֲצִי הַלַּיְלָה.


פיוט זה נאמר בליל הסדר (בחוץ לארץ, רק בלילה השני של פסח):

וּבְכֵן, וַאֲמרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח

אֹמֶץ חוזק גְּבוּרוֹתֶיךָ הִפְלֵאתָ עשית הרבה באופן מופלא בַּפֶּסַח,
בְּרֹאשׁ כָּל מוֹעֲדוֹת ראשון לשלושת הרגלים נִשֵּׂאתָ רוממת את חג ה- פֶּסַח,
גִּלִיתָ לְאֶזְרָחִי איתן האזרחי, הוא אברהם חֲצוֹת לֵיל פֶּסַח לפי המדרש 'ברית בין הבתרים' היתה בליל פסח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
דְּלָתָיו דָּפַקְתָּ כְּחֹם הַיוֹם "והוא יושב פתח האוהל כחם היום" (בראשית יח א) בַּפֶּסַח,
הִסְעִיד נוֹצְצִים את שלושת המלאכים (ראה יחזקאל א ז - "...וְנֹצְצִים כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל") "עֻגוֹת מַצּוֹת" בַּפֶּסַח,
"וְאֵל הַבָּקָר רָץ" זֵכֶר לְשׁוֹר עֵרֶךְ פֶּסַח השור הוא הסמל והמזל של מצרים, ולכן אברהם שחט אותו בפסח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
זוֹעֲמוּ סְדוֹמִים זעם ה' על אנשי סדום (והרי זה היה מיד לאחר שהמלאכים ביקרו את אברהם, ואם כן עדיין היה חג הפסח) וְלוֹהֲטוּ בָּאֵשׁ בַּפֶּסַח,
חֻלַּץ לוֹט מֵהֶם וּמַצּוֹת אָפָה "ומצות אפה ויאכלו" (בראשית יט ג) בְּקֵץ פֶּסַח,
טִאטֵאתֶ אַדְמַת מֹף וְנֹף ערים גדולות במצרים, כשהכוונה למצרים כולה בְּעָבְרְךָ "ועברתי בארץ מצרים" (שמות יב יב) בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
יָהּ, רֹאשׁ כָּל אוֹן הבכור של כל מצרי (על פי "ראשית אוני", וכן כי 'און' היא עיר גדולה במצרים) מָחַצְתָּ בְּלֵיל שִׁמּוּר פֶּסַח,
כַּבִּיר כינוי לה', עַל בֵּן בְּכוֹר פָּסַחְתָּ בְּדַם דילגת על הבתים המסומנים בדם (הבתים של היהודים) פֶּסַח,
לְבִלְתִּי תֵּת מַשְׁחִית לָבֹא בִּפְתָחַי בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
מְסֻגֶּרֶת העיר יריחו שהיתה "סוגרת ומסוגרת"(יהושע ו א) סֻגָּרָה הוכנעה לישראל בְּעִתּוֹתֵי בעת, בתקופת פֶּסַח יהושע ה יא,
נִשְׁמְדָה מִדְיָן בִּצְלִיל שְׂעוֹרֵי עֹמֶר כאשר שמע גדעון את החלום על הצליל, מצה עבה משעורים (שופטים ז יג)) פֶּסַח כי יש כאן רמז לקורבן העומר שמקריבים משעורים,
שׂוֹרפוּ מִשְׁמַנֵי פּוּל וְלוּד אנשי מחנה סנחריב (מלכים ב יט לה) בִּיקַד יְקוֹד פֶּסַח לפי המדרש היה זה "בליל התקדש חג",
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
"עוֹד הַיוֹם בְּנֹב לַעֲמוֹד" עַד גָּעָה תקופה זאת בה יכל סנחריב להתגאות היתה עד שהגיעה עוֹנַת פֶּסַח,
פַּס יַד כָּתְבָה רומז לבלשצאר ש"חָזֵה פַּס יְדָה דִּי כָתְבָה" (דניאל ה ה) לְקַעֲקֵעַ צוּל שתאבד בבל המכונה "מצולה" בַּפֶּסַח,
צָפֹה הַצָּפִית עָרוֹךְ הַשֻּׁלְחָן פסוק זה (בשינוי סדר המילים - ישעיהו כא ה) נדרש על ידי חז"ל כנבואה למה שארע לבלשצאר בַּפֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.
קָהָל כִּנְּסָה הֲדַסָּה אסתר לְשַׁלֵּשׁ צוֹם לעשות צום שלושה ימים (אסתר ד טז) בַּפֶּסַח שהרי פקודות המן נכתבו בי"ג בניסן (אסתר ג יב),
רֹאשׁ מִבֵּית רָשָׁע מָחַצְתָּ בְּעֵץ חֲמִשִּׁים גבוה 50 אמה בַּפֶּסַח,
שְׁתֵּי אֵלֶּה רֶגַע תָּבִיא שתי מכות תביא מהר (על פי ישעיהו מז ט) לְעוּצִּית כינוי לארם, ובהכללה לכל שונאינו בַּפֶּסַח כמאמר חז"ל שבפסח עתידים ישראל להגאל,
תָּעֹז יָדְךָ וְתָרוּם יְמִינְךָ כְּלֵיל הִתְקַדֵּשׁ חַג פֶּסַח,
וַאֲמַרְתֶּם זֶבַח פֶּסַח.

הערות




כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה

אַדִיר בִּמְלוּכָה, בָּחוּר מובחר כַּהֲלָכָה באמת, בוודאי, גְּדוּדָיו משרתיו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ קיצור של הפסוק "לך דומיה תהילה, אלוהים בציון ולך ישולם נדר" (תהלים סה ב), לְךָ כִּי לְךָ קיצור של הפסוק "לך ה' הגדולה והגבורה והתפארת ונצח וההוד כי כל בשמים ובארץ לך ה'..." (דברי הימים א כט יא), לְךָ אַף לְךָ קיצור הפסוק "לך יום, אף לך לילה" (תהלים עד טז), וכן "לך שמים אף לך ארץ" (תהלים פט יב), לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֵה, כִּי לוֹ יָאֶה.

דָּגוּל בִּמְלוּכָה, הָדוּר כַּהֲלָכָה, וָתִיקָיו נאמניו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

זַכַּאי בִּמְלוּכָה, חָסִין חזק כַּהֲלָכָה, טַפְסְרָיו שריו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

יָחִיד בִּמְלוּכָה, כַּבִּיר כַּהֲלָכָה, לִמוּדָיו תלמידיו, בני ישראל יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

מוֹשֵׁל בִּמְלוּכָה, נוֹרָא כַּהֲלָכָה, סְבִיבָיו משרתיו שקרובים אליו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

עָנָיו בִּמְלוּכָה, פּוֹדֶה כַּהֲלָכָה, צַדִּיקָיו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

קָּדוֹשׁ בִּמְלוּכָה, רַחוּם כַּהֲלָכָה, שִׁנְאַנָיו המלאכים שלו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

תַּקִיף בִּמְלוּכָה, תּוֹמֵךְ כַּהֲלָכָה, תְּמִימָיו הצדיקים שלו יֹאמְרוּ לוֹ:

לְךָ וּלְךָ, לְךָ כִּי לְךָ, לְךָ אַף לְךָ, לְךָ יְיָ הַמַּמְלָכָה, כִּי לוֹ נָאֶה, כִּי לוֹ יָאֶה.

אַדִּיר הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ

אַדִּיר הוּא, יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

בָּחוּר הוּא, גָּדוֹל הוּא, דָּגוּל הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

הָדוּר הוּא, וָתִיק חסיד, נאמן הוּא, זַכַּאי הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

חָסִיד הוּא, טָהוֹר הוּא, יָחִיד הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

כַּבִּיר הוּא, לָמוּד הוּא, מֶלֶךְ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

נוֹרָא הוּא, סַגִּיב נשגב הוּא, עִזּוּז הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

פּוֹדֶה הוּא, צַדִיק הוּא, קָּדוֹשׁ הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.

רַחוּם הוּא, שַׁדַּי בעל הכוח הוּא, תַּקִּיף הוּא יִבְנֶה בֵּיתוֹ בְּקָרוֹב.

בִּמְהֵרָה, בִּמְהֵרָה, בְּיָמֵינוּ בְּקָרוֹב.
אֵל בְּנֵה, אֵל בְּנֵה, בְּנֵה בֵּיתְךָ בְּקָרוֹב.



אֶחָד מִי יוֹדֵעַ?

אֶחָד אֲנִי יוֹדֵעַ: אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.

שְׁנַיִם מִי יוֹדֵעַ? שְׁנַיִם אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית. אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ.

שְׁלשָׁה מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

אַרְבַּע מִי יוֹדֵעַ? אַרְבַּע אֲנִי יוֹדֵעַ: אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

חֲמִּשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? חֲמִּשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שִׁשָּׁה מִי יוֹדֵעַ? שִׁשָּׁה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שִׁבְעָה מִי יוֹדֵעַ? שִׁבְעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא השבת, ימי השבוע (השיר בעיקרו בעברית, אך מדי פעם שובצו מילים בארמית כדי לסייע בחריזה), שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁמוֹנָה מִי יוֹדֵעַ? שְׁמוֹנָה אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

תִּשְׁעָה מִי יוֹדֵעַ? תִּשְׁעָה אֲנִי יוֹדֵעַ: תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

עֲשָׂרָה מִי יוֹדֵעַ? עֲשָׂרָה אֲנִי יוֹדֵעַ: עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא עשרת הדיברות, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

אַחַד עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? אַחַד עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא הכוכבים בחלומו של יוסף (בראשית לז ט) והם מסמלים את שבטי ישראל, חוץ מיוסף, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁנֵים עָשָׂר מִי יודע? שנים עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא השבטים, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

שְׁלשָׁה עָשָׂר מִי יוֹדֵעַ? שְׁלשָׁה עָשָׂר אֲנִי יוֹדֵעַ: שְׁלשָׁה עָשָׂר מִדַּיָא מידות הרחמים שבהם מתגלה ה' (שמות לד ו וכן יש 13 מידות שהתורה נדרשת בהן). שְׁנֵים עָשָׂר שִׁבְטַיָא, אַחַד עָשָׂר כּוֹכְבַיָּא, עֲשָׂרָה דִבְּרַיָא, תִּשְׁעָה יַרְחֵי לֵדָה, שְׁמוֹנָה יְמֵי מִילָה, שִׁבְעָה יְמֵי שַׁבָּתָא, שִׁשָּׁה סִדְרֵי מִשְׁנָה, חֲמִשָׁה חוּמְשֵׁי תוֹרָה, אַרְבַּע אִמָהוֹת, שְׁלשָׁה אָבוֹת, שְׁנֵי לֻחוֹת הַבְּרִית, אֶחָד אֱלֹהֵינוּ שֶׁבַּשָּׁמַים וּבָאָרֶץ

חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא

דְּזַבִּין שקנה אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי זוז הוא השם הארמי למטבע הרומי הנפוצה הדינר (denarius), חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא שׁוּנְרָא חתול וְאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא כַלְבָּא וְנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא חוּטְרָא מקל והִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא נוּרָא אש וְשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַיָא וְכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא תוֹרָא שור וְשָׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַשׁוֹחֵט וְשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא מַלְאָךְ הַמָּוֶת וְשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא, חַד גַּדְיָא.

וְאָתָא הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא וְשָׁחַט לְמַלְאַךְ הַמָּוֶת, דְּשָׁחַט לְשׁוֹחֵט, דְּשָׁחַט לְתוֹרָא, דְּשָּׁתָה לְמַיָא, דְּכָבָה לְנוּרָא, דְּשָׂרַף לְחוּטְרָא, דְּהִכָּה לְכַלְבָּא, דְּנָשַׁךְ לְשׁוּנְרָא, דְּאָכְלָה לְגַדְיָא, דְּזַבִּין אַבָּא בִּתְרֵי זוּזֵי, חַד גַּדְיָא,חַד גַּדְיָא.


הערות

  • מדוע נכתב "חד גדיא" בארמית? כמו "הא לחמא עניא" הוא נכתב ימים רבים לאחר החורבן. כדי לחזק את האמונה, כדי שהדורות הבאים לא יתייאשו מהגאולה בראותם מלכויות מתחלפות ועם ישראל נשאר בשפל המדרגה. לכן, יש לדעת שה' לא עזב את עמו, ובשעה שכל האימפריות מתמוטטות, עם ישראל יגאל. חד גדיא הוא עם ישראל, שנמשל לגדי עדין שה' קנה אותו, "עם זו קנית", בתרי זוזי, שני לוחות הברית. ואז באה מלכות הרשעה שנמשלה לחתול, ואכלה אותו. אך אין להתייאש, כי היא תענש. המצרים נפלו בידי הבבלים, בלשצר הבבלי ביד דריוש המדי ואחר כך כורש הפרסי. והפרסים נפלו בידי אלכסנדר מוקדון, והיוונים פינו את מקומם לרומאים וכן הלאה. כך הדברים מתגלגלים עד שה' בעצמו ישחט את מלאך המוות, יעביר את המוות מיסודו, ובילע המוות לנצח וחרפת עמו יסיר. (חסד לאברהם שמובא בסוף פירוש מלבי"ם להגדה וכן בהגדת הרב אבינר)


ראו גם