ביאור:פסח - הגדת פסח מצה ומרור

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

המאמר להלן מסביר מוטיבים שונים בליל הסדר. את ההגדה עצמה אפשר למצא בדף הגדה של פסח

מבוא:

מצות עשה מן התורה לספר בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים. לפיכך הענין המרכזי של ליל הסדר הוא קריאת "הגדה של פסח". ההגדה זכתה לאלפי גרסאות, הנוסח הקדום ביותר של ההגדה מופיע בחיבורו של הרב סעדיה גאון (882-942), סידור רב סעדיה גאון. ההגדה של פסח מספרת בקצרה בסגנון של תשובה לשאלה, את סיפור תולדותיו של עם ישראל, וכל סיפורי הנפלאות שארעו לעם ישראל בעת צאתם ממצרים. בבחינת "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח". לפיכך ההגדה של פסח היא למעשה קובץ של מדרשים, מזמורי תהילים, דברי חז"ל, ברכות, תפילות ופיוטים, בתוספת הודאה והלל אשר גם בו מסופר על נפלאות ה' בעת יציאת מצרים ותקות הגאולה העתידית של ישראל. נוסח ההגדה נועד לכל הגילאים, אולם משום שמצות "והגדת לבנך" מכוונת בעיקר לחינוך הילדים, נוסחה ההגדה בדרך של שאלה ותשובה, ע"מ להקל על הזכרון. בנוסף לכך קריאת ההגדה מלווה במעשים ומנהגים אשר נועדו לעורר עניין וערנות אצל הילדים. אולם מעיקר הדין מצות "והגדת לבנך" מתומצתת לסיפור פסח, מצה ומרור, אשר בתוכם כלול כל סיפור יציאת מצרים ומסקנות מעשיות הנכונות לכל דור ודור מראשית ההסטוריה היהודית ועד היום הזה. כפי שמבואר להלן בהרחבה:

א. מצות והגדת לבנך – סיפור תמצית ההסטוריה היהודית, שתחילתה בקשיים וסופה בגאולה.

ב. פסח - קרבן יחיד עם מאפייני קרבן ציבור המלמד על הקשר של כלל יחידי לשורש אחד המהווה את "עם ישראל".

ג. מצה – סמל ל"עידן התמימות" המבטא חרות ובבטחון מלא בקב"ה.

ד. מרור - המרור מסמל את כבישת היצר והכנעת הכוחות החומריים שבאדם.

מצות והגדת לבנך:

מצות עשה מן התורה לספר בליל הסדר את סיפור יציאת מצרים. וכן הרמב"ם פסק בהלכותיו: "מצות עשה של תורה לספר בנסים ונפלאות שנעשו לאבותינו במצרים, בליל חמשה עשר בניסן. שנאמר: זכור את היום הזה אשר יצאתם ממצרים, כמו שנאמר זכור את יום השבת. ומנין שבליל חמשה עשר? תלמוד לומר: והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה, בשעה שיש מצה ומרור מונחים לפניך. ואף על פי שאין לו בן, אפילו חכמים גדולים, חייבים לספר ביציאת מצרים. וכל המאריך בדברים שאירעו ושהיו הרי זה משובח (הלכות חמץ ומצה, פ"ג, א'). בהמשך פסק הרמב"ם: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, ה'). כלומר, הרמב"ם מבחין בין מצות ההגדה מן התורה שהיא הגדת פסח, מצה ומרור, לבין מצות חז"ל בהגדה: "וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח".

נלענ"ד שהרמב"ם שילב בפסיקתו את המחלוקת בין ר"ג לבין המשנה ופסק כר"ג. כלומר, לדעת ר"ג מצות "והגדת לבנך" מתומצת בסיפור: פסח, מצה ומרור. לפיכך "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור, חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג, ח) 'והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים'" (פסחים, פ"י, משנה ה'). כלומר, עיקר ההגדה היא ללמד את דורותיו של עם ישראל על הבדלת ה' את ישראל מן האומות, ויכולת ה' לשנות את הטבע למען גאולתם, למרות היותם משועבדים וחסרי תקוה. מתוך סיפור זה למדים ישראל לדורותיהם כי אין כח בעולם שיכול לעצור את גאולתם העתידית של ישראל. לפיכך נאמר בסמוך: "בכל דור ודור, חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים".

לעומת דעתו של ר"ג נאמר במשנה: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסים בשבח, ודורש מ'ארמי אבד אבי' (דברים כ"ו, ה'), עד שיגמר כל הפרשה כלה" (פסחים, פ"י, משנה ד'). כלומר, למרות שכלל סיפור יציאת מצרים נאמר בארבע פרשיות בתורה: שמות, וארא, בא, בשלח. ולפיכך היה מן הראוי לקרוא בליל הסדר את פרשיות אלה מתחילתן ועד סופן בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת לבנך". למדה המשנה ממצות מקרא ביכורים אשר בה התורה תימצתה את סיפור יציאת מצרים לארבעה פסוקים בלבד, הכוללים את ארבעת השלבים של סיפור יצירת מצרים. שנאמר (דברים, כ"ו, ה'-ח'): "וענית ואמרת לפני ה' אלהיך ארמי אבד אבי וירד מצרימה ויגר שם במתי מעט ויהי שם לגוי גדול עצום ורב" - הירידה למצרים. "וירעו אתנו המצרים ויענונו ויתנו עלינו עבדה קשה" – השעבוד למצרים. "ונצעק אל ה' אלהי אבתינו וישמע ה' את קלנו וירא את ענינו ואת עמלנו ואת לחצנו" – הצעקה במצרים. "ויוצאנו ה' ממצרים ביד חזקה ובזרע נטויה ובמרא גדל ובאתות ובמפתים" – הגאולה ממצרים. לפיכך נטל בעל ההגדה את ארבעת פסוקים אלה והסביר ופירט את ענינם לכל אורך ההגדה. דהיינו, הגדת פסח היא הסברם של ארבעת פסוקים אלה. וכן מובא במשנה: "ולפי דעתו של בן אביו מלמדו. מתחיל בגנות ומסים בשבח, ודורש מ"ארמי אבד אבי" (דברים כ"ו, ה'), עד שיגמר כל הפרשה כלה" (פסחים, פ"י, משנה ד'). כלומר, הפתיחה בגנות היא שבהתחלה "עבדים היינו" - בשעבוד לאומי, וגם שאבות אבותינו היו "עובדי עבודה זרה" - בשעבוד רוחני, והשבח הוא שקרבנו הקב"ה לעבודתו, והוצאינו מעבדות לחירות. דהיינו, עיקר ההגדה היא ללמד את דורותיו של עם ישראל את השתלשלות ההסטוריה היהודית, שתחילתה בקשיים וסופה בגאולה. על כן ליל הסדר הוא "ליל שמרים הוא לה' להוציאם מארץ מצרים הוא הלילה הזה לה' שמרים לכל בני ישראל לדרתם". ופירש הספורנו: "וכמו שהיה משמר ומצפה לגאלת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאלת ישראל העתידה, כאמרו 'ולכן יחכה ה' לחננכם' (ישעיה ל', י"ח). לכל בני ישראל לדרתם, כאמרם 'בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל'" (שמות, י"ב, מ"ב').

פסח:

חובה ראשונה היא לספר את ענין "פסח" בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת". כפי שנאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור... פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים, על שום מה? על שום שֶׁפָּסַח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פָּסַח על בתי אבותינו במצרים בְּנָגְפּוֹ את מצרים ואת בתינו הציל, ויקוד העם וישתחוו" (שמות, י"ב, כ"ז). כלומר, ר"ג משלב בסיפור יציאת מצרים את שני המשמעויות של שם חג פסח. הראשון הוא ע"ש זבח פסח, והשני ע"ש שפסח (דילג) ה' על בתי ישראל במצרים.

את הפסח הראשון נצטוו בני ישראל לחגוג לראשונה בלילה שבו יצאו ממצרים, כפי שנאמר: "וככה תאכלו אותו: מָתְנֵיכֶם חגורים, נעליכם ברגליכם ומקלכם בְּיֶדְכֶם. ואכלתם אותו בחיפזון פסח הוא לה'" (שמות, י"ב, י"א). המילה "פסח" שכתובה בפסוק זה אינה מכוונת לחג הפסח, אלא לזבח הפסח. דהיינו, לַכֶּבֶשׂ שאותו זבחו ואכלו בני ישראל בלילה שלפני יציאת מצרים. זכר לזבח הפסח הראשון נצטוו ישראל לזבוח ולאכול את הפסח בזמן שבית המקדש היה קיים. שנאמר: "וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר במקום אשר יבחר ה' לשכן שמו שם" (דברים, ט"ז, ב'). הקרינוהגים לשים בקערת ליל הסדר "זרוע" שהוא חתיכת בשר צלוי. זכר לזבח הפסח נוהגים לשים בקערת ליל הסדר "זרוע" שהוא חתיכת בשר צלוי. שמו של הקרבן "פסח" הוא לשון הנופל על הפועל "פסח". שנאמר: "ואמרתם זבח פסח הוא לה' אשר פָּסַח על בתי בני ישראל בְּנָגְפּוֹ את מִצְרַיִם ואת בתינו הציל" (שמות, י"ב, כ"ז). כלומר המשמעות השניה של מילת פסח, מבטאת את זכירת הנס שאירע לישראל בליל יציאת מצרים, בזמן מכת בכורות, כאשר ה' פָּסַח (דילג), על בתי בני ישראל, ולא הרג את בכורי ישראל אלא רק את בכורי מצרים.

הרמב"ם מחלק את שני פירושי "פסח" לשני מצבים בהם ישראל שרויים. דהיינו, בזמן שבית המקדש קיים פירוש מילת "פסח היא ע"ש ש"פסח" (דילג) ה' על בתי בני ישראל. לעומת זאת כשאין בית מקדש פירוש מילת "פסח" היא קרבן פסח. כאמור בהלכותיו: "ואומר: פסח זה שאנו אוכלין על שם שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה'...ובזמן הזה אומר: פסח שהיו אבותינו אוכלין בזמן שבית המקדש היה קיים" (הלכות חמץ ומצה, פ"ח, ד'). כלומר, לשיטת הרמב"ם די בסיפור משמעות המילים פסח, מצה ומרור בכדי לצאת ידי חובת מצוות ההגדה ואין צורך לאוכלם ממש, שהרי לא ניתן לאכול כיום את קרבן פסח, וגם "אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, י"ב). לפיכך פסק הרמב"ם: "כל מי שלא אמר שלשה דברים אלו בליל חמשה עשר לא יצא ידי חובתו. ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים, שנאמר: ואמרתם זבח פסח הוא לה' וגו' מרור על שם שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים, מצה על שם שנגאלו. ודברים האלו כולן נקראין הגדה" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, ה').

ודע, שקרבן פסח משלב בתוכו אופי של קרבן אדם פרטי יחד עם מאפייני קרבן ציבור. כלומר, מחד גיסא קרבן פסח הוא קרבן יחיד, שכל אדם או חבורה מביאים באופן פרטי, לפיכך אין מקריבים קרבן אחד עבור כלל ישראל. מאידך גיסא, על קרבן פסח חלים הלכות קרבן ציבור לפיכך הוא דוחה את השבת, וגם אם הציבור טמא מקריבים את קרבן פסח בהיותם טמאים משום שטומאה דחויה בציבור. לפיכך חובת הזכרת קרבן פסח בליל הסדר, באה ללמד שהדרך לחירותו של כלל עם ישראל, מורכבת מצרופם של כלל יחידי לשורש אחד המהווה את "עם ישראל". לפיכך נימק ר"ג את הצורך בסיפור קרבן פסח בשני טעמים, טעם ראשון הוא: "פסח שהיו אבותינו אוכלים בזמן שבית המקדש קיים", דהיינו, טעם הפרטי. והטעם השני הוא: "על שום שֶׁפָּסַח הקדוש ברוך הוא על בתי אבותינו במצרים", דהיינו, טעם כללי.

מצה:

חובה שניה היא לספר את ענין "מצה" בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת". כפי שנאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור...מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ, עד שנגלה עליהם מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא וגאלם מיד. שנאמר: 'ויאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עוגות מצות כי לא חָמֵץ, כי גורשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צדה לא עשו להם'" (שמות, י"ב, ל"ט). דברי הגדה אלה תמוהים, משום שהציווי על עשיית מצות נאמר בתורה קודם שהחמיץ בצקם של ישראל. שנאמר: "שבעת ימים מצות תאכלו...ושמרתם את המצות...בכל מושבתיכם תאכלו מצות'" (שמות, י"ב, ט"ו, י"ז, כ'). כלומר, היה צריך לומר: מצה זו שאנו אוכלים על שום שציוונו ה' לאכול מצות בפסח? ועוד, מדוע הפרט השולי "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", הפך להיות למהותו של החג עד שאף שמו של החג נקרא חג המצות? ובנוסף לכך ר"ג אומר: כל מי שלא אמר מצה בפסח לא יצא ידי חובתו. האם היה זה נס כל כך גדול "שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ"? הרי ישראל היו חייבים בצו האל שלא להחמיץ את בצקם?!

נלענ"ד להשיב כי המקור לאמור בהגדה מובא במשנה בנוסח שונה, אשר מבהיר את כל התמיהות הנ"ל. וכך נאמר במשנה: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור. פסח, על שום שפסח המקום על בתי אבותינו במצרים. מצה, על שום שנגאלו אבותינו במצרים. מרור, על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. בכל דור ודור, חיב אדם לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות, י"ג, ח') "והגדת לבנך ביום ההוא לאמר, בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים" (פסחים, פ"י, משנה ה'). כלומר, המצה היא "על שום שנגאלו אבותינו במצרים" שזה הוא למעשה מהות החג, לפיכך אכילתה והזכרתה הן ממצוות החג העיקריות. לפיכך פסק הרמב"ם בהלכותיו: "מצה, על שם שנגאלו" (הלכות חמץ ומצה, פ"ז, ה').

ניסוח ההגדה "מצה זו שאנו אוכלים על שום מה? על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ", נועד לשרת את החובה להגיד ולהסביר את עיקרי חג הפסח לילדים, על מנת לצאת ידי חובת מצוות "והגדת לבנך", שהיא חלק מן התהליך החינוכי של העברת מסורת ישראל מדור לדור. דהיינו, הסיפור על בצקם של ישראל שלא תפח ולא החמיץ אלא קפא על מקומו והפך למצה, מסמל את "עידן התמימות" של התינוקות אשר אינם יודעים את מכאובי העולם, המאמינים בהוריהם בתום לב והולכים אחריהם בעינים עצומות, כמעשה אבותינו בעת יציאת מצרים. כאמור: "זכרתי לך חסד נעוריך אהבת כלולותיך לכתך אחרי במדבר בארץ לא זרועה" (ירמיה, ב', ב'). מסיפור המצה לילדים למדים גם ההורים כי השאיפתו המתמדת של עם ישראל לחזור לעידן הנעורים שמתבטא בחרות ובבטחון מלא בקב"ה. כלומר, ביכולתו של האדם להקפיא את תום נעוריו כמצה המורכבת מקמח ומים זכים, ולהסיר ממנו את כל ההשתעבדויות וההשפעות החיצוניות המצטברות במהלך חייו של האדם. כגון השעבוד: לרכוש, לעבודה, לכספים, למסגרות החברה, לדעת קהל, וכו. משום שכל שיעבוד מסוג זה הוא תלות וכל גאולה היא עצמאות. על כן אפשרה התורה לכל אדם להרגיש פעם בשנה כילד חופשי, תמים, מאמין, טהור, בוטח בה' ובן לעם ישראל שהולך אחרי הקב"ה ללא כל ההשתעבדויות. אלא כעם ישראל שה' הושיט לו את ידו הנטויה והחזקה, והם הלכו אחריו בעינים עצומות. לפיכך נקרא הבצק שלא החמיץ מצה מלשון תמצית, דהיינו, מיצוי הנפש הטהורה והרחקת התאוות, כי החמץ הוא השאור שהוא יצר הרע אשר כינוהו חז"ל "שאור שבעיסה", ופירש הרש"י: "יצר הרע המחמיצנו" (ברכות, יז.).

לפיכך אכילת המצה היא לא רק ענין של אכילה מעשית, אלא המצה כוללת בתוכה כוונה רוחנית. משל למה הדבר דומה? לחולה שקיבל מן הרופא מרשם למחלתו ובו צויין כי עליו לקחת את התרופה הרשומה במשך שבעה ימים רצופים. הלך אותו אדם קרע את המרשם לחתיכות ובלעם במשך שבעה ימים. לאחר שבעה ימים החריפה מחלתו שב לרופא וטען שהמרשם אינו יעיל, שהרי בלעו שבעה ימים ולא הועיל. אמר לו הרופא: לא את המרשם ציוויתי עליך שתאכל אלא ציויתיך לאכל, היה עליך ללכת עם המרשם לבית המרקחת, לקנות את התרופות הרשומות בו, ולבולעם במשך שבעה ימים. אילו נהגת כמצוותי היית מבריא.

כלומר, בהגדת פסח נמצא מצד אחד, בירור עמוק וחודר הסוקר את כל התגבשות ישראל לעם, החל מתרח אבי אברהם ועד יציאת מצרים, ועד לגאולת ישראל העתידית. מצד שני מצווה בהגדה להתייחס לכל אחד מן הבנים כפרט בודד לפי מדרגתו ולפי נטיית ליבו. כאמור בהגדה: "כנגד ארבעה בנים דיברה תורה", כלומר, יש לברר לעומק את ייחודיותו של כל פרט ע"מ לשלבו בתוך המכלול של עם ישראל, לפי יכולותיו וכישרונותיו. לפיכך אע"פ שפסח מצה ומרור נאמרו ב"מה נשתנה" עבור הילדים, חייב ר"ג את המבוגרים לומר גם לעצמם את ענין פסח מצא ומרור כסדרם, בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת". דהיינו, בבחינת "אמור ואמרת, להזהיר גדולים על הקטנים" (יבמות, קיד.). כלומר, כאשר הגדולים זוהרים באור התורה, זוכים גם הילדים לגילוי האור שנשמתם. משום שאותה הנשמה המחיה את גופו של המבוגר נמצאת גם בגופו של הילד.

ודע, שבתחילת ההגדה נאמר: "הא לחמא עניא...השתא (השנה או עתה) הכא עבדי. לשנה הבאה בארעא דישראל בני חורין". לכאורה תמוה הדבר, הלא בליל הסדר חייבים ישראל להראות את עצמם בני חורין, א"כ מדוע פותחים את ההגדה בהצהרה: השנה אנו עבדים? אלא שהאב מקדים תשובה לשאלתו הצפויה של הילד, הרי אתה עדין משועבד לרכוש ועדין אינך בן חורין לעצמך? לכך השיב לו האב "השתא (עתה) הכא עבדי", ורק כאשר ה' יגאל את כלל ישראל בגאולה השלמה, יהיו ישראל בני חורין ממש. על כן בסמוך להצהרה זו, מתחיל הנער לשאול את אביו מה נשתנה הלילה הזה מכל הלילות.

מרור:

חובה שלישית היא לספר את ענין "מרור" בכדי לצאת ידי חובת מצות "והגדת". כפי שנאמר בהגדה: "רבן גמליאל היה אומר: כל שלא אמר שלשה דברים אלו בפסח לא יצא ידי חובתו, ואלו הן: פסח, מצה ומרור...מרור זה שאנו אוכלים על שום מה? על שום שמררו המצריים את חיי אבותינו במצרים. שנאמר: 'וימררו את חייהם בעבודה קשה, בחומר ובלבנים ובכל עבודה בשדה, את כל עבודתם אשר עבדו בהם בפרך'" (שמות, א', י"ד). כלומר, אכילת המרור הוא לצורך זכירה והמחשת עבדות ישראל במצרים. סדר דברי ההגדה תמוה, משום שהעבדות קדמה לקרבן פסח למצות המצות, ואף נכתבה בתורה קודם להם. לפיכך היה צריך להקדים המרור לפסח ומצה, מדוע ר"ג כתב את המרור בסוף? אלא נלענ"ד שר"ג מיקם את סיפור של המרור לאחר קרבן פסח, ואכילת המצה, משום שהן מצוות מדאורריתא, מה שאין כן המרור. וכן פסק הרמב"ם: "אכילת מרור אינה מצוה מן התורה בפני עצמה, אלא תלויה היא באכילת הפסח. שמצות עשה אחת לאכול בשר הפסח על מצה ומרורים. ומדברי סופרים לאכול המרור לבדו בליל זה אפילו אין שם קרבן פסח" (רמב"ם, הלכות חמץ ומצה, פ"ז, י"ב). ניתן לתת הסבר נוסף למיקומו של המרור בדברי ר"ג, להיות וגאולת ישראל ממצרים אינה הגאולה הסופית, שהרי ישראל מצויים עדין בתקופת "שעבוד מלכויות", לפיכך מקומו של המרור הוא לאחר סיפור קרבן פסח ואכילת מצה המסמלים את הגאולת ממצרים. יתרה מזאת, מטבעו של האדם להזכר בסבל העבדות רק לאחר יציאתו לחרות. כמובא בזוה"ק (שמות, מה.): "בר נש כד איהו שביק פולחנא, כדין ידע תבירו דגרמוי תבירו דרוחיה, כך ישראל כד נפקו ממצרים, כדין טעימו טעמא דמותא, וקודשא בריך הוא אסי לון". לפיכך "וא"ר אושעיא מצוה בחזרת, ואמר רבא מאי חזרת? חסא. מאי חסא? דחס רחמנא עילוון" (פסחים, לט.).

בהתבוננות מעמיקה המרור מסמל את כבישת היצר והכנעת הכוחות החומריים שבו. כנרמז בגמ': "ואמר ר' שמואל בר נחמני, א"ר יונתן: למה נמשלו מצריים כמרור. לומר לך, מה מרור זה שתחילתו רך וסופו קשה, אף מצריים תחילתן רכה וסופן קשה (פסחים, לט.). כלומר, תכונתו של המרור היא כתכונתו של היצר "שתחילתו רך וסופו קשה", כמאמר הגמ': "א"ר אסי יצר הרע בתחילה דומה לחוט של בוכיא (עכביש-רש"י), ולבסוף דומה כעבותות העגלה. שנאמר: הוי מושכי העון בחבלי השוא" (סוכה, נב.). כלומר, ההתמודדות עם היצר אינה נפסקת לעולם. לפיכך אכילת המרור "שתחילתו רך וסופו קשה", מלמדת מלד גיסא שהכניעה ליצר היא הדרך הרכה אשר בסופה מגיע לעבריין לדרך הקשה בבית דין של מעלה. מאידך גיסא, בעת כבישת היצר מרגיש האדם מרירות וצער גשמי כאכילת מרור, אך בראיה נכוחה מרירות זו מתוקה היא לנשמתו.

לסיכום:

נמצאנו למדים מן אמור לעיל כי מצות "והגדת לבנך" גורמת להוספת חוליה לשרשרת הבלתי נפסקת של העם היהודי לדורותיו. לפיכך סיפור יציאת ישראל ממצרים אינה סיפור הסטורי רחוק, אלא תמצית ההסטוריה היהודית מעולם ועד עולם, הכוללת קשיים ושיעבוד מעשי ורוחני, אשר בסופם חרות וגאולה שלמה. העמדת פסח, מצה ומרור יחד במרכז תודעת ליל הסדר, תכליתם לגרום לעם ישראל להפיק לקחים מן העבר למען הקדמת גאולתם העתידית של ישראל. כלומר, "פסח" מבטא את תלותה של גאולתם העתידית של ישראל בהתאחדות כלל עם ישראל סביו שורשיו היהודיים, "מצה" מבטאת את התמימות והבטחון המלא בהבטחות ה' לגאולת ישראל, "ומרור" מבטא את הצורך לכבישת היצר ולהכנעת הכוחות החומריים שבאדם, הנדרשים לצורך הגאולה הרוחנית. שילובם של תכונות אלה בהתנהגותו של כלל עם ישראל, יש בכוחם לגרום לגאולתם העתידית של ישראל. כדברי הספורנו: "וכמו שהיה משמר ומצפה לגאלת ישראל כל ימי גלותם במצרים, כן הוא משמר ומצפה לגאלת ישראל העתידה, כאמרו 'ולכן יחכה ה' לחננכם' (ישעיה ל', י"ח). לכל בני ישראל לדרתם, כאמרם 'בניסן נגאלו, ובניסן עתידין להגאל'" (שמות, י"ב, מ"ב').

יה"ר שיזכנו ה' לגאולה השלמה בקרוב, ויתקיים בנו מקרא שכתוב: "לכן הנה ימים באים נאם ה' ולא יאמר עוד חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ מצרים. כי אם חי ה' אשר העלה את בני ישראל מארץ צפון ומכל הארצות אשר הדיחם שמה והשבותים על אדמתם אשר נתתי לאבותם (ירמיה, ט"ז, י"ד-ט"ו).


העל"ח רפאל ב"ר אשר חגבי (חגי רפי)

מקורות[עריכה]

על-פי מאמר של רפאל ב"ר אשר חגבי (hagay_r @ tahal.co.il) שפורסם לראשונה ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2007-05-28.

קיצור דרך: tnk1/messages/sofrim_hagay_index_0