ביאור:הגדה של פסח - ברכת המזון

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)


בָּרֵךְ

מוֹזְגִין כּוֹס שלִישִׁי וּמְבָרְכִין בִּרְכַּת הַמָזוֹן.


א שִׁיר הַמַּעֲלוֹת
בְּשׁוּב יְהוָה אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן כאשר החזיר ה' את עם ישראל לארצו, הָיִינוּ כְּחֹלְמִים חשבנו שזה חלום. ב אָז יִמָּלֵא היתמלא ("אז" הופך מעתיד לעבר, כמו "אז ישיר") שְׂחוֹק פִּינוּ וּלְשׁוֹנֵנוּ רִנָּה. אָז יֹאמְרוּ בַגּוֹיִם וכן אמרו אומות העולם: "הִגְדִּיל יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִם אֵלֶּה". ג "הִגְדִּיל ואנו חזרנו עד דברי הגויים, כדי לחזק אותם יְהוָה לַעֲשׂוֹת עִמָּנוּ", הָיִינוּ שְׂמֵחִים.
ד שׁוּבָה יְהוָה אֶת (שבותנו) שְׁבִיתֵנוּ, כַּאֲפִיקִים בַּנֶּגֶב כמו נחלים בנגב, שרוב השנה יבשים, ובעונת הגשמים לפתע מתמלאים במים רבים.
ה הַזֹּרְעִים בְּדִמְעָה מתוך תפילה נרגשת שהגידולים יצליחו, בְּרִנָּה יִקְצֹרוּ הלוואי שיזכו לקצור את שזרעו, מתוך שמחה רבה. (ויש כאן משל לכך שהמתחילים לחזור לארץ ישראל, יזכו לראות בביניינה). ו הָלוֹךְ יֵלֵךְ וּבָכֹה נֹשֵׂא מֶשֶׁךְ הַזָּרַע המושך את שק הזרעים (וזורע את שדהו), בֹּא יָבוֹא בְרִנָּה נֹשֵׂא אֲלֻמֹּתָיו סוחב את חבילות השיבולים שקצר. (תהלים קכו)

שְׁלשָׁה שֶׁאָכְלוּ כְּאֶחָד חֲיָבִין לְזֵמֵן וְהַמְזַמֵן פּוֹתֵחַ:

רַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ.

הַמְסֻבִּים עוֹנִים:

יְהִי שֵׁם יְיָ מְבֹרָךְ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

הַמְזַמֵן אוֹמֵר:

בִּרְשׁוּת מְרָנָן וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי, נְבָרֵךְ (בעשרה: אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ.

הַמְסֻבִּים עוֹנִים:

בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינו) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ

הַמְזַמֵן חוֹזֵר וְאוֹמֵר:

בָּרוּךְ (אֱלֹהֵינוּ) שֶׁאָכַלְנוּ מִשֶּׁלוֹ וּבְטוּבוֹ חָיִינוּ


בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הַזָן אֶת הָעוֹלָם כֻּלּוֹ בְּטוּבוֹ בְּחֵן בְּחֶסֶד וּבְרַחֲמִים. הוּא נוֹתֵן לֶחֶם לְכָל בָּשָׂר בשר ודם, כל הבריות כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. וּבְטוּבוֹ הַגָדוֹל, תָּמִיד לֹא חָסַר לָנוּ, וְאַל יֶחְסַר לָנוּ מָזוֹן לְעוֹלָם וָעֶד. בַּעֲבוּר הוא עושה זאת כדי שיתגדל שְׁמוֹ הַגָּדוֹל, כִּי הוּא אֵל זָן וּמְפַרְנֵס לַכֹּל ,וּמֵטִיב לַכֹּל, וּמֵכִין מָזוֹן לְכָל בְּרִיּוֹתָיו אֲשֶׁר בָּרָא. כָּאָמוּר: "פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן". בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַזָן אֶת הַכֹּל.

נוֹדֶה לְךָ יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל שֶׁהִנְחַלְתָּ לַאֲבוֹתֵינוּ אֶרֶץ חֶמְדָה טוֹבָה וּרְחָבָה, וְעַל שֶׁהוֹצֵאתָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם, וּפְדִיתָנוּ מִבֵּית עֲבָדִים, וְעַל בְּרִיתְךָ ברית המילה שֶׁחָתַמְתָּ בִּבְשָׂרֵנוּ, וְעַל תּוֹרָתְךָ שֶׁלִּמַּדְתָּנוּ, וְעַל חֻקֶּיךָ שֶׁהוֹדַעְתָּנוּ, וְעַל חַיִּים, חֵן וָחֶסֶד שֶׁחוֹנַנְתָּנוּ, וְעַל אֲכִילַת מָזוֹן שָׁאַתָּה זָן וּמְפַרְנֵס אוֹתָנוּ תָּמִיד, בְּכָל יוֹם וּבְכָל עֵת וּבְכָל שָׁעָה.

וְעַל הַכֹּל יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֲנַחְנוּ מוֹדִים לָךְ וּמְבָרְכִים אוֹתָךְ, יִתְבָּרַךְ שִׁמְךָ בְּפִי כָּל חַי תָּמִיד לְעוֹלָם וָעֶד. כַּכָּתוּב: "וְאָכַלְתָּ וְשָׂבַעְתָּ, וּבֵרַכְתָּ אֶת יְיָ אֱלֹהֶיךָ עַל הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶּׁר נָתַן לָךְ" בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ עַל הָאָרֶץ וְעַל הַמָזוֹן.

רַחֶם נָא יְיָ אֱלֹהֵינוּ עַל יִּשְׂרָאֵל עַמֶּךָ וְעַל יְרוּשָׁלַיִם עִירֶךָ וְעַל צִיּוֹן מִשְׁכַּן כְּבוֹדֶךָ וְעַל מַלְכוּת בֵּית דָּוִד מְשִׁיחֶךָ וְעַל הַבַּיִת הַגָדוֹל וְהַקָדוֹשׁ שֶׁנִּקְרָא שִׁמְךָ עָלָיו. אֱלֹהֵינוּ, אָבִינוּ, רְעֵנוּ היה הרועה שלנו, תנהיג אותנו זוּנֵנוּ תו לנו מזון פַרְנְסֵנוּ וְכַלְכְּלֵנוּ וְהַרְוִיחֵנוּ, וְהַרְוַח לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ מְהֵרָה מִכָּל צָרוֹתֵינוּ. וְנָא אַל תַּצְרִיכֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ, לֹא לִידֵי מַתְּנַת בָּשָׂר וָדָם וְלֹא לִידֵי הַלְוָאָתָם, כִּי אִם לְיָדְךָ הַמְּלֵאָה הַפְּתוּחָה הַקְּדוֹשָׁה וְהָרְחָבָה, שֶׁלֹא נֵבוֹשׁ וְלֹא נִכָּלֵם לְעוֹלָם וָעֶד.

בְּשַׁבָּת מוֹסִיפִין:

רְצֵה וְהַחֲלִיצֵנוּ חזקנו, מלשון "חלוצי הצבא" (ראו ישעיהו נח יא ובמפרשים) יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּמִצְוֹתֶיךָ וּבְמִצְוַת יוֹם הַשְׁבִיעִי הַשַׁבָּת הַגָּדוֹל וְהַקָדוֹשׂ הַזֶּה. כִּי יוֹם זֶה גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ הוּא לְפָנֶיךָ, לִשְׁבָּת בּוֹ וְלָנוּחַ בּוֹ בְּאַהֲבָה כְּמִצְוַת רְצוֹנֶךָ. וּבִרְצוֹנְךָ הָנִיחַ לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ שֶׁלֹּא תְהֵא צָרָה וְיָגוֹן וַאֲנָחָה בְּיוֹם מְנוּחָתֵנוּ. וְהַרְאֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּנֶחָמַת צִיוֹן כאשר ירושלים תתנחם, יסורו ממנה כל צרותיה עִירֶךָ, וּבְבִנְיַן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, כִּי אַתָּה הוּא בַּעַל הַיְשׁוּעוֹת וּבַעַל הַנֶּחָמוֹת.

אֱלֹהֵינוּ וֵאלֹהֵי אֲבוֹתֵינוּ, יַעֲלֶה וְיָבֹא וְיַגִּיעַ וְיֵרָאֶה וְיֵרָצֶה וְיִשָּׁמַע וְיִפָּקֵד וְיִזָּכֵר זִכְרוֹנֵנוּ וּפִקְדּוֹנֵנוּ, וְזִכְרוֹן אֲבוֹתֵינוּ, וְזִכְרוֹן מָשִׁיחַ בֶּן דָּוִד עַבְדֶּךָ, וְזִכְרוֹן יְרוּשָׁלַיִם עִיר קָדְשֶׁךָ, וְזִכְרוֹן כָּל עַמְּךָ בֵּית יִשְׂרָאֵל לְפָנֶיךָ, לִפְלֵיטָה להצלה (מהצרות הפוקדות אותנו), לְטוֹבָה, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, לְחַיִּים וּלְשָׁלוֹם, בְּיוֹם חַג הַמַּצּוֹת הַזֶּה. זָכְרֵנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בּוֹ לְטוֹבָה, וּפָקְדֵנוּ תזכור להצילנו בוֹ לִבְרָכָה, וְהוֹשִׁיעֵנוּ בוֹ לְחַיִּים (טוֹבִים). וּבִדְבַר יְשׁוּעָה וְרַחֲמִים חוּס וְחָנֵּנוּ וְרַחֵם עָלֵינוּ וְהושִׁיעֵנוּ, כִּי אֵלֶיךָ עֵינֵינוּ אנחנו נושאים את עיננו בתקוה, כִּי אֵל מֶלֶךְ חַנוּן וְרַחוּם אָתָּה.

וּבְנֵה יְרוּשָׁלַיִם עִיר הַקֹדֶשׁ בִּמְהֵרָה בְיָמֵינוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ בּוֹנֵה בְרַחֲמָיו יְרוּשָׁלַיִם. אָמֵן.

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, הָאֵל אָבִינוּ מַלְכֵּנוּ אַדִירֵנוּ בּוֹרְאֵנוּ גֹּאֲלֵנוּ יוֹצְרֵנוּ קְדוֹשֵׁנוּ, קְדוֹשׁ יַעֲקֹב, רוֹעֵנוּ, רוֹעֵה יִשְׂרָאַל, הַמֶּלֶךְ הַטּוֹב וְהַמֵּטִיב לַכֹּל, שֶׁבְּכָל יוֹם וָיוֹם הוּא הֵטִיב, הוּא מֵטִיב, הוּא יֵיטִיב לָנוּ. הוּא גְמָלָנוּ הוּא גוֹמְלֵנוּ הוּא יִגְמְלֵנוּ לָעַד, לְחֵן וּלְחֶסֶד וּלְרַחֲמִים, וּלְרֶוַח הַצָּלָה וְהַצְלָחָה, בְּרָכָה וִישׁוּעָה, נֶחָמָה פַּרְנָסָה וְכַלְכָּלָה, וְרַחֲמִים וְחַיִּים וְשָׁלוֹם וְכָל טוֹב, וּמִכָּל טוּב לְעוֹלָם עַל יְחַסְּרֵנוּ.

הָרַחֲמָן הוּא יִמְלוֹךְ עָלֵינוּ לְעוֹלָם וָעֶד.
הָרַחֲמָן הוּא יִתְבָּרַךְ בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁתַּבַּח לְדוֹר דּוֹרִים, וְיִתְפָּאַר בָּנוּ לָעַד וּלְנֵצַח נְצָחִים, וְיִתְהַדַּר בָּנוּ לָעַד וּלְעוֹלְמֵי עוֹלָמִים.
הָרַחֲמָן הוּא יְפַרְנְסֵנוּ בְּכָבוֹד.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁבּוֹר עֻלֵּנוּ את העול, המתקן ששמים על צואר בהמה כדי שתמשוך מטען כבד; והוא משל לשיעבוד מֵעַל צַּוָּארֵנוּ, וְהוּא יוֹלִיכֵנוּ קוֹמְמִיוּת בצואר זקוף לְאַרְצֵנוּ.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ בְּרָכָה מְרֻבָּה בַּבַּיִת הַזֶּה, וְעַל שֻׁלְחָן זֶה שֶׁאָכַלְנוּ עָלָיו.
הָרַחֲמָן הוּא יִשְׁלַח לָנוּ אֶת אֵלִיָּהוּ הַנָּבִיא זָכוּר לַטּוֹב, וִיבַשֵּׂר לָנוּ בְּשׂוֹרוֹת טוֹבוֹת יְשׁוּעוֹת וְנֶחָמוֹת.
הָרַחֲמָן הוּא יְבָרֵךְ אֶת (אָבִי מוֹרִי) בַּעַל הַבַּיִת הַזֶּה. וְאֶת (אִמִּי מוֹרָתִי) בַּעַלת הַבַּיִת הַזֶּה, אוֹתָם וְאֶת בֵּיתָם וְאֶת זַרְעָם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם.
אוֹתָנוּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר לָנוּ, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּרְכוּ אֲבוֹתֵינוּ אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב: בַּכֹּל "וַה' בֵּרַךְ אֶת אַבְרָהָם בַּכֹּל" (בראשית כד א) מִכֹּל שאמר יצחק: "...וַיָּבֵא לִי וָאֹכַל מִכֹּל" (בראשית כז לג) כֹּל שאמר יעקב: "כִּי חַנַּנִי אֱלֹהִים וְכִי יֶשׁ לִי כֹל" (בראשית לג יא). כֵּן יְבָרֵךְ אוֹתָנוּ כֻּלָּנוּ יַחַד בִּבְרָכָה שְׁלֵמָה, וְנֹאמַר: אָמֵן.

בַּמָרוֹם יְלַמְּדוּ אברהם יצחק ויעקב עֲלֵיהֶם על בעל הבית הזה, בעלת הבית הזה וכל שאר האנשים שבירכנו וְעָלֵינוּ זְכוּת שֶׁתְּהֵא לְמִשְׁמֶרֶת שָׁלוֹם. וְנִשָׂא בְרָכָה מֵאֵת יְיָ, וּצְדָקָה מֵאלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ, וְנִמְצָא חֵן וְשֵׂכֶל טוֹב בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וְאָדָם.

בְּשַׁבָּת: הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ יוֹם שֶׁכֻּלוֹ שַׁבָּת וּמְנוּחָה לְחַיֵּי הָעוֹלָמִים.

הָרַחֲמָן הוּא יַנְחִילֵנוּ לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ טוֹב. (לְיוֹם שֶׁכֻּלוֹ אָרוֹךְ. יוֹם שֶׁצַּדִּיקִים יוֹשְׁבִים וְעַטְרוֹתֵיהֶם בְּרָאשֵׁיהֶם וְנֶהֱנִים מִזִּיו הַשְּׁכִינָה, וִיהִי חֶלְקֵינוּ עִמָּהֶם)
הָרַחֲמָן הוּא יְזַכֵּנוּ לִימוֹת הַמָּשִׁיחַ וּלְחַיֵּי הָעוֹלָם הַבָּא.

מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ וְעֹשֶׂה חֶסֶד לִמְשִׁיחוֹ, לְדָוִד וּלְזַרְעוֹ עַד עוֹלָם.

עֹשֶׂה שָׁלוֹם בִּמְרוֹמָיו, הוּא יַעֲשֶׂה שָׁלוֹם עָלֵינוּ וְעַל כָּל יִשְׂרָאַל, וְאִמְרוּ: אָמֵן.

יְראוּ אֶת יְיָ עליכם לירא, לפחד מה' קְדֹשָׁיו, כִּי אֵין מַחְסוֹר לִירֵאָיו. כְּפִירִים אריות רָשׁוּ הפכו לעניים וְרָעֵבוּ, וְדֹרְשֵׁי יְיָ לֹא יַחְסְרוּ כָל טוֹב. הוֹדוּ לַיְיָ כִּי טוֹב, כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ. פּוֹתֵחַ אֶת יָדֶךָ, וּמַשְׂבִּיעַ לְכָל חַי רָצוֹן. בָּרוּךְ הַגֶּבֶר אֲשֶׁר יִבְטַח בַּיְיָ, וְהָיָה יְיָ מִבְטַחוֹ. נַעַר הָיִיתִי גַם זָקַנְתִּי, וְלֹא רָאִיתִי צַדִיק נֶעֱזָב וְזַרְעוֹ מְבַקֶּשׁ לָחֶם. יְיָ עֹז לְעַמוֹ יִתֵּן, יְיָ יְבָרֵךְ אֶת עַמוֹ בַשָׁלוֹם.


כוס שלישית

הִנְנִי מוּכָן וּמְזֻמָּן לְקַיֵם מִצְוַת כּוֹס שְלִישִי שֶהוּא כְּנֶגֶד בְּשׂורַת הַיְשׁוּעָה, שֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְיִשְׂרָאֵל (שמות ו ו): "וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים".

בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.

שׁוֹתִין בְּהַסָבַּת שְׂמֹאל.
Haggadah 15th cent.jpg
שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ - הגדה מעוטרת מגרמניה, המאה ה-15
מוזגים כוסו של אליהו, פותחים את הדלת ואומרים:

שְׁפֹךְ חֲמָתְךָ בטא את כעסך, והענש אֶל הַגּוֹיִם אֲשֶׁר לֹא יְדָעוּךָ וְעַל מַמְלָכוֹת אֲשֶׁר בְּשִׁמְךָ לֹא קָרָאוּ. כִּי אָכַל תקף אֶת יַעֲקֹב עם ישראל וְאֶת נָוֵהוּ בית המקדש או ארץ ישראל הֵשַׁמוּ הפכו לשממה. (תהלים עט ו-ז) שְׁפֹךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ, וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִׂיגֵם ירדף אחריהם, עד שיכה בהם. (תהלים סט כה) תִּרְדֹף בְּאַף בכעס וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יְיָ. (איכה ג סו)


הערות

  • בימי חול מזכירים את הפסוק משמואל "מִגְדּוֹל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (שמואל ב כב נא) ובשבתות וחגים את הפסוק בתהילים "מַגְדִּיל יְשׁוּעוֹת מַלְכּוֹ" (תהלים יח נא). הרב צבי יהודה הסביר ש"מַגְדִּיל" זה בבניין הפעיל, כלומר עושה ישועות. "מִגְדּוֹל" היא מדרגה גבוהה יותר שבה עושה הישועה הוא עצם הישועה. דבר ה' נגלה לדוד המלך בשתי פנים: פעם במדרגת רוח הקודש בספר תהילים, ופעם במדרגת הנבואה שהיא גבוהה יותר בספר שמואל. לכן בימים שיש בהם יותר קדושה אנו אומרים את הפסוק מספר שמואל, "מִגְדּוֹל". (שיחות הרצי"ה, בראשית, 154-155. מופיע גם בהגדת הרב אבינר)
  • לפי הירושלמי, ארבע הכוסות הן כנגד ארבע מלכויות שנשתעבדו להם ישראל, והרמז הוא שה' ישקה אותם כוס של תרעלה. לכן תיקנו בכוס רביעית לאמר "שפוך חמתך". (המאירי, הר"ן בפרק ערבי פסחים)
  • ישנם טעמים רבים למנהג פתיחת הדלת:
    • אחד מהם מחזיר אותנו לתקופת בית המקדש. בזמנו היה מותר לאכול את קורבן הפסח רק למנויו, למי שמראש תוכנן לכך. לכן היו סוגרים את הדלת בשעת האכילה, כדי שלא יצטרפו אנשים שלא נימנו על הקורבן. לאחר שסיימו היה אפשר לפתוח את הדלת, וכך גם אנו עושים לאחר אכילת האפיקומן הבא במקום קורבן הפסח.
    • הסבר אחר נוגע לתקופות השמד והפוגרומים בגלות. הגויים היו מנסים להקשיב בליל הסדר ליהודים לשמוע אם הם אומרים דברים רעים עליהם, כדי להתעולל בהם. לכן לפני אמירת "שפוך חמתך" פתחו את הדלת לבדוק שאין אף גוי בחוץ.
    • ובארץ ישראל ייתכן שההיפך הוא הנכון - פותחים את הדלת דווקא כדי להראות לגויים שאנחנו לא פוחדים מהם, אנו בוטחים בה' שאמר (שמות יב מב): "לֵיל שִׁמֻּרִים הוּא לַיהוָה לְהוֹצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם, הוּא הַלַּיְלָה הַזֶּה לַיהוָה שִׁמֻּרִים לְכָל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לְדֹרֹתָם." (ע"פ הגדת אברבנאל)