ביאור:הגדה של פסח - מגיד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם בהכרח מייצגים את הפרשנות המסורתית.

קדש - ורחץ - כרפס - יחץ

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)


מגיד

מגלה את המצות, מצביע על המצה הפרוסה שבאמצע, מגביה את הקערה ואומר בקול רם:
הָא לַחְמָא עַנְיָא דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם.
כָּל דִכְפִין - יֵיתֵי וְיֵיכֹל, כָּל דִצְרִיךְ - יֵיתֵי וְיִפְסַח.
הָשַׁתָּא הָכָא, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּאַרְעָא דְיִשְׂרָאֵל. הָשַׁתָּא עַבְדֵי, לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין.

תרגום לעברית:

זה המצה הוא לחם העוני שאכלו אבותינו בארץ מצרים.
כל מי שרעב - יבא ויאכל, כל מי שצריך - יבא וישתתף בסעודת הפסח במקור המשמעות היתה, לבא ולהימנות על אוכלי קורבן הפסח.
השנה כאן אנו נמצאים בגלות, לשנה הבאה בארץ ישראל. השנה אנו עבדים, לשנה הבאה בני חורין.


הערות

Mazzen Mazzot Judentum Brot datafox.jpg
על המצה על כל היבטיה אפשר לקרא בויקיפדיה
  • "דִי אֲכָלוּ אַבְהָתָנָא בְּאַרְעָא דְמִצְרָיִם" - המצה מייצגת מצד אחד את תקופת השעבוד, בו הלחם היחיד שאכלנו היה לחם עני כמו המצה. מצד שני (על פי שמות יב לט) המצה היא לזכר היציאה ממצרים שנעשתה בחיפזון כה גדול שבני ישראל לא הספיקו להחמיץ את הצידה שלקחו לדרך. מדוע המצה נחשבת ללחם עוני? או בגלל שהיא עשויה מבצק שלא תפח ובכך היא דומה לעני שפל רוח, או בגלל שהיא עשויה מבצק דחוס היא משביעה לאורך זמן ולכן היא נחשבת למאכל מצויין לעניים (כך מספר האבודרהם בשם האבן עזרא שהיה שבוי בהודו והאכילו אותו מצה יבשה, כדי שלא יאכל הרבה וכדי שלא יתעכל מהר ותישאר תחושת השובע).
  • "כָּל דִכְפִין", "כָּל דִצְרִיךְ" - למה הכפילות? "הצריך" הוא לאו דוקא רעב. יתכן שיש לו אוכל, אך מה שהוא צריך זה חברה. חג הפסח הוא החג היחיד שאנו מצווים לחגוג כחברה: "מִשְׁכוּ וּקְחוּ לָכֶם צֹאן לְמִשְׁפְּחֹתֵיכֶם וְשַׁחֲטוּ הַפָּסַח" (שמות יב כא). כך גם יש הדורשים על הפסוק במשלי לא, כ, וכן יש המסבירים את ההבדל בין צדקה לחסד: צדקה היא חומרית, וחסד רוחני. (על פי הגדת גולדברגר)
  • "הָשַׁתָּא הָכָא..." -יש מפרשים (ראב"ן): השנה הזו. ולפיכך צריך לקרוא "הָשַׁתָּא" - השנה. אך לפי זה נראה שצריך להוסיף את שם המקום שבו נמצאים, לדוגמא: "הָשַׁתָּא הָכָא בבבל...". לעומת זאת, ויש מפרשים (מיוחס לרש"י): השנה כאן. ולפיכך צריך לקרוא "הַשְׁתָּא הָכָא" - השנה (אנו) כאן.
  • "כָּל דִכְפִין... בְּנֵי חוֹרִין" - אנחנו מזמינים את כל המסובים לאכילת המצה, וכן גם מקבלים אלינו אורחים עניים. את העניים אנו מעודדים שגם אם עכשיו קשה להם, לשנה הבאה יש תקוה שהם יהיו בני חורין. (אשל ברמה)
  • מהו הקשר בין תחילת הפיסקה ("הא לחמא עניא"), לגבי "כל דכפין"? אנו מזכירים את ה"לחמא עניא" שאכלנו במצרים, ומיד כשאנו ניזכרים בעניות שסבלנו במצרים, אנו מרחמים על העניים שמסביבנו, ומזמינים אותם לאכול איתנו. יש מפרשים שאנו מנחמים כאן את העניים, שלא ידאגו שהרי גם אבותינו במצריים אכלו לחם עוני ולבסוף יצאו ברכוש גדול. הסבר נוסף לקשר בין חלקי הפיסקה הוא שאנו עצובים שיש לפנינו רק "לחמא עניא" ולא קורבן פסח ממש, בינתיים נסתפק במצוות צדקה לעניים, והלוואי ונזכה לשנה הבאה בירושלים לאכול מקורבן הפסח. (מעשה ה') עוד קשר בין הזמנת העניים לגאולה אפשר ללמוד מהפסוק (ישעיהו א כז): "צִיּוֹן בְּמִשְׁפָּט תִּפָּדֶה וְשָׁבֶיהָ בִּצְדָקָה". הקריאה לעניים להשתתף בסעודה היא גם חלק מהותי באכילת קורבן הפסח עליו היו נימנים מספר רב של אנשים, באופן שיוכלו לאכול את כולו.
  • למה "הא לחמא" נאמר בארמית? הנוסח תוקן בשעת גלות בבל, ואנו פותחים את ההגדה בשפה שתהיה מובנת גם לילדים וגם לאורחים העניים. הסיום "לְשָׁנָה הַבָּאָה בְּנֵי חוֹרִין" נאמר בעברית כי הוא כבר לא חלק מהפניה לעניים, אלא בקשה, תפילה לה'. רבי נטוראי גאון כותב שכך היה מנהג בבל: שלא היו סוגרים דלתותיהם, אלא מזמינים שכנים עניים לבוא לביתם לאכול יחד. עתה אנו מקדימים ומחלקים לעניים כספים לפני פסח, והם נקראים קמחא דפסחא (ירושלמי בבא בתרא א ד).