ביאור:הגדה של פסח - קדש
מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור
רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה
ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)
| שולחן ערוך ומוכן לקראת ליל הסדר |
קַדֵשׁ
בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי
וַיְכֻלּוּ הסתיימה עשיית הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וצבא השמיים (הכוכבים והמזלות). וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת יום שבת מקודש, כי בו שבת האלוהים ממלאכתו, ומכאן ואילך - העשייה והתיקון מוטלים על האדם. (בראשית ב)
בַּחוֹל מַתְחִילִין:
סַבְרִי הקשיבו - בקשת רשות ותשומת לב מהמסובים לפני הברכה. (בעדות המזרח נוהגים לענות: "לחיים", במשמעות של 'כן, קדש בבקשה'.) מָרָנָן האדונים שלי וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
| דף מהגדת קאופמן |
וּרְחַץ
נטילת ידיים ללא ברכה על פי ההלכה יש לנטול ידיים לפני אכילת ירק שטובלים אותו במשקה (כגון מים או יין), מכיוון ש"דבר שטיבולו במשקה" מכשיר את המאכל לקבלת טומאה, ולכן נהגו לאוכלו בטהרת הידיים. אף שבימינו רבים אינם מקפידים על כך ביום־יום, בליל הסדר השתמר המנהג המקורי כחלק מההקפדה היתרה של החג. (להרחבה ראו בהערות) |
כַּרְפַּס
הכרפס מקובל לזהות את הכרפס עם הסלרי, אך יש הנוהגים לאכול צנון או תפוח אדמה (על פי הערך כרפס בוויקיפדיה). יש לאכול כמות קטנה כדי שנוכל לומר את ההגדה בנחת ולא מתוך רעב, אך אין לאכול יותר מ"כזית", כדי שלא להיכנס לספק חיוב של "ברכה אחרונה". |
מכוון לפטור בברכה זו גם את המרור שיאכל בהמשך
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
אוכלים ללא הסבה
יַחַץ
האפיקומן התגלגלות המונח "אפיקומן" לתיאור שבר המצה האמצעית מורכבת וקיימות לגביה סברות שונות; נרחיב על כך בתשובה לשאלת הבן החכם. המנהג הנפוץ בימינו הוא שהאב (עורך הסדר) מחביא את האפיקומן, הילדים מחפשים אותו, ולאחר שמצאוהו הם "מחביאים" אותו מהאב. כאשר מגיעים לשלב "צָפוּן", הילדים מחזירים את האפיקומן לאב בתמורה להבטחה למתנה. מנהג זה התפתח על בסיס הגמרא (פסחים קט.): "חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו". המעוניין יכול לקרוא על כך בהרחבה בוויקיפדיה, בערך "אפיקומן". |
קיצור דרך: BEUR-HAGADA
הערות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- מהו מקור הביטוי "ליל הסדר"? סדר הפסח במקורו היה סדר הקרבת קורבן הפסח. כיום, כשאין מקריבים קורבנות, נותר לנו רק ליל הסדר. כל הליך מובנה הפועל לפי שיטה מסוימת מוגדר כ"סדר": סדר העבודה, סדר וידוי, סידור התפילה. השימוש במילה "סדר" בא לרמוז שכל שאירע לישראל מעת יציאת מצרים איננו שרשרת מקרית של אירועים, אלא הכול התרחש לפי סדר והשגחה מן השמים. (המהר"ל)
- מדוע הסדר מחולק ל'סימנים' (קדש, רחץ, כרפס...)? ראשית, כיוון שהוא ארוך ומורכב מחלקים רבים, ובעבר לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה הגדות כתובות, לכן נקבעו סימני הסדר כדי להקל על זכירת הדברים. יש המייחסים סימנים אלו לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שמחבר הסימנים הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.
- זריזין מקדימין: האדמו"ר מבעלז הסביר מדוע אנו אומרים את הסימנים בתחילת הסדר. ישנה שאלה הלכתית אם עדיף ללכת לפי הכלל "זריזין מקדימין למצוות" או שמא עדיף לקיים את המצווה לאט ומן המובחר: האם לקדש את הלבנה מיד לאחר שלושת הימים הראשונים אחרי ראש חודש, או להמתין שיחלפו שבעת ימי השבוע ונקדש אותה במוצ"ש ברוב עם? האם לערוך סעודת ברית מילה מיד בבוקרו של היום השמיני, או לחכות לאחר הצהריים כדי שיוכלו להשתתף משתתפים רבים יותר? כדי לצאת ידי חובת שתי הגישות, אנו קודם אומרים במהירות את כל סימני הסדר, בבחינת זריזין מקדימין, ואחר כך ממשיכים לאט ובסבלנות מן המובחר.
- "מגִּיד רַחְצָה" או "מגִּיד רַחַץ"? בניגוד להגייה המקובלת, תיקן וולף היידנהיים שיש לומר "רַחַץ", וזאת על פי סדר החריזה: בשני הבתים (שורות הסימנים) ישנן שלוש שורות החורזות ביניהן, והשורות האחרונות בשני הבתים חורזות זו עם זו.
- "מוֹצִיא מַצָּה": ברוב ההגדות נמנים כאן שני סימנים נפרדים: 1. ברכת "המוציא" על המצה. 2. ברכת "על אכילת מצה" ואכילת המצה עצמה.
- "מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים": השבת קודמת לישראל, אולם ישראל קודמים לזמנים (למועדים, לחגי ישראל) - מדוע? השבת קודמת לישראל כיוון שהיא מקודשת מששת ימי בראשית, ואילו הזמנים נתקדשו רק לאחר התקדשות בני ישראל. כמו כן ישראל הם שקובעים מתי יחול כל חג וחג, שכן הם שמקדשים את החודש ביום בו ראו את מולד הלבנה. (הרב ישראל מאיר לאו)
- מדוע בליל הסדר אנו מחמירים לנטול ידיים לפני אכילת הירק? הרוב נוהגים לאכול את הכרפס ללא הסבה מכיוון שהוא זכר לשעבוד (כרפס נוטריקון "פרך ס'"), אם כן - מדוע בכל זאת יש כאלו שכן אוכלים אותו בהסבה? ומדוע אי אפשר לחכות עם הכרפס עד לאחר אכילת המצה (וכך לא תהיה שאלה של ברכה אחרונה)? התשובה היא שבלילה זה אנו בני מלכים, ונהגו המלכים לפני הארוחה לאכול ירק כמתאבן (כדי לעורר את התיאבון). אכילת כל המאכלים בליל הסדר היא מצווה, ולראיה - זו הפעם היחידה בשנה בה אנו מברכים "על אכילת...". המדרגה הגבוהה של בן-חורין היא שהוא חופשי גם מתאוותיו, ומסוגל לראות גם באוכל - מצווה. וכיצד זוכים למדרגה זו? לשם כך יש את "רחץ" - עלינו לעבוד על מידת הטהרה.
- דין הנטילה: בימינו, כשדיני טומאה וטהרה אינם נוהגים, הדבר שנוי במחלוקת אם חייבים לנטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לכן לפי רוב הדעות לא מברכים (ספק ברכות להקל) למעט הגאון מווילנא הסובר שיש לברך. אמנם, במשך כל השנה נהגו העם שלא להקפיד על נטילה זו, ותמה הט"ז: מדוע דווקא בליל הסדר נזהרים? הנצי"ב תירץ שבלילה הזה עושים דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש, ואף נטילה זו בכלל. יש שתירצו שטעם נטילה זו הוא כמו יתר השינויים שעושים בליל הסדר, כדי שהתינוקות ישאלו. (חק יעקב)
- האפיקומן והמן: על מנת לחוש את העוני שסבלנו במצרים אנו מחביאים מחצית מן המצה האמצעית בין שתי המצות, כדי לשמור אותה ליותר מאוחר, כדרכם של עניים השומרים חלק ממנתם בצד לעת צרה. שתי המצות שביניהן אנו מחביאים את חצי המצה, הן "לחם משנה", זכר למן. במדבר היו בני ישראל אוספים ביום שישי מנה כפולה, אחת לשישי ואחת לשבת. ביום רגיל היה אסור להם לאסוף יותר מצרכם לאותו יום. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - בתחילת הסדר אנו מרגישים כמו עניים אך בסופו אנו מוציאים את המן (אפיקו-מן), אוכלים כזית בהסבה, וחוזרים לשפע שהיה לנו במדבר, ולמידת הביטחון בה' שרכשנו שם, שגם מחר ייתן לנו את צורכנו. (הרב מרדכי אלון)
- הטמנת האפיקומן: מדוע נהגו להטמין את האפיקומן? לדעת הרא"ש מצוות אפיקומן היא זכר לקורבן פסח. בזמן המקדש היה צורך לשמור את הקורבן, והיסח הדעת ממנו היה פוסל אותו מפני הטומאה; לכן בזמן המקדש היו מטמינים את הבשר עד שעת האכילה. מאז נשאר המנהג עד היום - להטמין גם את מצת האפיקומן עד שעת האכילה תחת מפית (ר' חיים סולוביצ'יק). המשנה ברורה מסביר זאת כזכר ל"מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם" (שמות יב לד).