ביאור:הגדה של פסח - ארבעה בנים

מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור

רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה

ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)

בָּרוּךְ הַמָּקוֹם הקב"ה נקרא "מקום" כי "הוא מקומו של עולם ואין העולם מקומו" (בראשית רבה סח ט). כלומר: אין לו מקום ספציפי שבו הוא נמצא, אלא העולם כולו נמצא "בתוך" הקב"ה, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא.

כְּנֶגֶד אַרְבָּעָה בָנִים דִּבְּרָה תּוֹרָה התורה ציוותה עלינו להתייחס לכל בן על פי סגנונו; בארבעה מקומות בתורה מוזכרת תשובה לבן השואל או המקשיב לגבי מצוות הפסח: אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד תָּם, וְאֶחָד שֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל.

חָכָם מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֵדוֹת העדויות, המעשים הנעשים בליל הסדר לזכר השעבוד ויציאת מצרים (כגון מצה ומרור); מה משמעות כל סימן? וְהַחֻקִּים וְהַמִּשְׁפָּטִים אֲשֶׁר צִוָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ אֶתְכֶם (אין הוא מוציא את עצמו מהכלל כפי שעושה הרשע באומרו "לָכֶם", מכיוון שאם נבחן את הפסוק בהקשרו המקורי, הרי שהפסוק מדבר לאותם אלו שהיו במעמד הר סיני, אך בניהם, העתידיים, לא היו שם)?" (דברים ו כ) וְאַף אַתָּה בנוסף לתשובה הכתובה בתורה, המסבירה את החשיבות הכללית והעקרונית של קיום המצוות ושל זכירת יציאת מצרים

להרחבה אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח כפי הנדרש מההלכה המופיעה בסוף מסכת פסחים: "אֵין מַפְטִירִין אסור להגיד/לסיים אַחַר הַפֶּסַח אחר אכילת קורבן הפסח אֲפִיקוֹמָן מילולית: 'הוציאו קינוח', הביאו דברים מתוקים. כלומר: אחר אכילת הפסח, אסור לאכול דבר נוסף, כדי שיישאר בפה טעמו של קורבן הפסח (ובימינו שאין קורבן פסח, אנו קוראים למצה הנאכלת בסוף הסדר "אפיקומן", והיא כביכול הקינוח של הסעודה, ואין לאכול אחריה דבר). התשובה לבן החכם היא מעין דרשה על הלכה זו: אחר ה"פסח", דהיינו לאחר כל מצוות החג, אין 'מפטירין' אחריהן בדברי מתיקה, בהסברים וטעמים לכל דבר ודבר. כלומר, המצוות עומדות בפני עצמן ואין הכרח למצוא להן "טעמים".".

רָשָׁע מָה הוּא אוֹמֵר? "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת קורבן פסח, ליל הסדר וכל המצוות הקשורות אליו לָכֶם?" (שמות יב כו), לָכֶם - וְלֹא לוֹ. וּלְפִי שֶׁהוֹצִיא אֶת עַצְמוֹ מִן הַכְּלָל מלהיות שותף עם כלל ישראל, כָּפַר בְּעִקָּר הרי זה כאילו שהוא כופר בקב"ה. וְאַף אַתָּה בנוסף לתשובה הכתובה בתורה, שהיא למעשה אינה תשובה לרשע אלא תשובה לעצמנו, כדי שנבין מדוע אנו מקיימים את מצוות הפסח

להרחבה הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו גרום לשיניו להיות קהות (לא חדות), כביכול כדי שלא יוכל לנשוך ולפגוע באחרים בדברי הכפירה שלו וֶאֱמֹר לוֹ: "בַּעֲבוּר זֶה שאקיים מצוותיו, כגון פסח, מצה ומרור הללו

להרחבה עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח), לִי - וְלֹא לוֹ. אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל.

תָּם מָה הוּא אוֹמֵר? "מַה זֹּאת? שאלה פשוטה ותמימה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו: בְּחֹזֶק יָד הוֹצִיאָנוּ יְיָ מִמִּצְרָיִם, מִבֵּית עֲבָדִים" (שמות יג יד).

וְשֶׁאֵינוֹ יוֹדֵעַ לִשְׁאוֹל - אַתְּ פְּתַח לוֹ פתח עמו בשיחה, שֶׁנֶּאֱמַר באחד הפסוקים נאמר שיש להגיד לבן, ולא נאמר לפני כן שהבן שאל; מכאן שאם הבן אינו שואל, האב צריך לפתוח עמו בשיחה: "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר: בַּעֲבוּר זֶה כדי שנקיים את מצוותיו, כגון אכילת המצה והמרור שלפנינו עָשָׂה יְיָ לִי בְּצֵאתִי מִמִּצְרָיִם" (שמות יג ח).

"וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ כיוון שהוזכר הפסוק "וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ... בַּעֲבוּר זֶה" בתשובה לבן שאינו יודע לשאול, מובא המדרש הבא הדורש את הפסוק:" -

יָכוֹל מֵרֹאשׁ חֹדֶשׁ שחובת סיפור יציאת מצרים תתחיל מראש חודש ניסן (היום בו דיבר ה' עם משה לגבי ההכנות ליציאה, שמות יב)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּיּוֹם הַהוּא".

אִי "בַּיּוֹם הַהוּא" יָכוֹל מִבְּעוֹד יוֹם אולי המילה "יום" באה להדגיש שיש להתחיל ביום ולא בלילה (כשם שאסור לאכול חמץ כבר מערב פסח)? תַּלְמוּד לוֹמַר "בַּעֲבוּר זֶה" - בַּעֲבוּר זֶה כאשר אפשר להצביע על דבר מסוים ולהגיד "זה" לֹא אָמַרְתִּי, אֶלָּא בְּשָׁעָה שֶׁיֵּשׁ מַצָּה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ.

הערות

כולנו חכמים? אמרנו לעיל "וַאֲפִילוּ כֻּלָּנוּ חֲכָמִים...", אבל האמת היא שלא כולנו חכמים; בין הבנים שלנו יש גם רשעים, תמימים ושאינם יודעים לשאול, ולכולם אנו מצווים לספר על יציאת מצרים.

ברוך הוא: "בָּרוּךְ הַמָּקוֹם, בָּרוּךְ הוּא. בָּרוּךְ שֶׁנָּתַן תּוֹרָה לְעַמּוֹ יִשְׂרָאֵל, בָּרוּךְ הוּא" - אנו מודים לה' על כל הבנים שנתן לנו, גם אם לא כולם חכמים, וכך כנגד כל בן ישנו "בָּרוּךְ" אחד.

ארבעת הדורות: הרב לאו המשיל את ארבעת הבנים לארבעה דורות, שבהם רואים את ההידרדרות מהבן הראשון החכם, לדור הבא שהתחיל לכפור (אם כי עדיין הכיר את התורה). הדור שאחריו כבר היה תם ולא הבין את סימני הסדר, והדור הרביעי אפילו להביע את שאלותיו על סימני הסדר איננו יודע. אפשר להתנחם בכך שלפחות מגיעים ארבעתם לשולחן הסדר. ידועה האמירה ש"ציבור" הוא ראשי תיבות של צדיקים, בינונים, רשעים. במדינת ישראל קוראים לנו, הישראלים, "צבר" - אלו בדיוק אותם ראשי תיבות, אבל חסרה ה-ו"ו, ו"ו החיבור. (בשם הרב נריה זצ"ל)

האחדות: "אֶחָד חָכָם, וְאֶחָד רָשָׁע, וְאֶחָד..." - מדוע החזרה על המילה "אחד"? האב צריך להתייחס לכל בן בפני עצמו, אך גם לזכור שכולם בניו ולא להפלות ביניהם. "אחד" בגימטריה 13, וארבעה "אחד" עולים ל"בן" (52). גם "אליהו" בגימטריה 52, ולו אנו מצפים בלילה זה שיבוא וישיב "לֵב אָבוֹת עַל בָּנִים וְלֵב בָּנִים עַל אֲבוֹתָם". (הרב מרדכי אלון)

מה שואל הבן החכם? ננסה לנתח את הפסקה: הבן הרשע כבר "תפס" את השאלה 'למה זה טוב?', והבן התם תפס את 'מה זה בכלל?'. מה נשאר לבן החכם? הרי הוא יודע את כל ההלכות, והוא גם למד כבר את כל מסכת פסחים עד המשנה האחרונה! לכן נראה לפרש שהוא שואל על משמעות כל מצווה ומצווה. ומה רע בכך? כנראה שיש משהו בעייתי בקושיותיו, כי אחרת לא היה צריך להביא את שאלתו (ואת התשובה שיש לענות לו) בהגדה. כפי הנראה הוא לא סתם חכם, אלא "חוכמולוג": הוא אוהב לשאול שאלות סרק כדי להפגין את חוכמתו ולהטריח את הסובבים אותו. לכן עונים לו בלשון עדינה שלפעמים פשוט צריך לעשות את מה שכתוב בהגדה, מבלי להפריע עם שאלות וקושיות מיותרות.

תשובת הבן החכם: "אֱמָר לוֹ כְּהִלְכוֹת הַפֶּסַח: אֵין מַפְטִירִין אַחַר הַפֶּסַח אֲפִיקוֹמָן" - מדוע הוזכרה דווקא הלכה זו, שאינה מהעיקריות בפסח, מוזכרת רק בסוף מסכת פסחים ואין לה אזכור מפורש בתורה?
- התשובה היא לומר לך שיש ללמוד הכול, מההתחלה ועד הסוף, מבלי להבחין בין הלכות חשובות לפחות חשובות.
- הסבר נוסף מובא בחידושי הרי"ם: כשם שאין אוכלים אחר קורבן הפסח כדי שיישאר טעמו בפה, כך תהיה תשובתך לבנך - שתישאר ותהדהד בו זמן רב.
- פרופ' דב גולדברגר מציע פירוש אחר: הבן החכם שואל מדוע אנו מזכירים בליל הסדר את קורבן הפסח בשעה שבית המקדש חרב? אנו עונים לו שהאפיקומן, המצה שבצענו ב"יחץ", באה במקום הקורבן. ואכן הוא נאכל בסוף הארוחה כאשר שבעים, ואסור לאכול אחריו דבר (כפי שכתוב במשנה לגבי קורבן פסח), וכן מותר לאוכלו עד חצות הלילה, כמו קורבן פסח.

שאלת הבן הרשע: בשאלת הבן הרשע, "מָה הָעֲבֹדָה הַזֹּאת לָכֶם?", תחילת הפסוק היא "וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ אֲלֵיכֶם בְּנֵיכֶם" - דהיינו שהוא איננו שואל (כפי שעושים החכם והתם) אלא פשוט אומר את דעתו וקובע עובדה. (חוקת הפסח, מלבי"ם)

"הַקְהֵה אֶת שִׁנָּיו":
- כיוון שלא שאל שאלה אלא רק בא לקנטר, איננו עונים לדבריו אלא "מקהים את שיניו" - גורמים לו שלא יצליח לגרום נזק בדבריו לאחרים. לכן גם הדברים לא מופנים אליו (בלשון נוכח) אלא נאמרים בלשון נסתר: "אִילּוּ הָיָה שָׁם, לֹא הָיָה נִגְאָל". (מלבי"ם, מעשה ניסים).
- ייתכן שהביטוי רומז לפסוק "אָבוֹת אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה" (ירמיהו לא כח), המתאר את המחשבה (השגויה) של בני ישראל בימי ירמיהו, שהילדים נענשים בחטאי הוריהם. למה משתמשת ההגדה דווקא בביטוי הזה? אולי כדי לרמוז לנו שגם אם ההורים צריכים להעניש את הילד, עליהם לעשות גם את חשבון הנפש שלהם: באיזה מידה הם עצמם אחראים למצב הקשה שאליו הגיע ילדם. (הרב יונתן זקס)
- בקטע שלנו, המטרה היא לענות לבן הרשע בעקיצה: "אילו היית שם, בוודאי היית מעדיף להישאר במצרים ולא להיגאל, כדי שלא תצטרך 'לסבול' את עול המצוות; אבל כיוון שלא אתה היית שם אלא הוריך, והם דווקא העדיפו לצאת ממצרים ולקבל את התורה, אתה עכשיו 'נענש' בעוון הוריך ונאלץ גם אתה לשבת עמנו ולחגוג את חג הפסח.
- דורשי רשומות מצאו כי אם תקהה (תפחית) מ"רשע" (בגימטריה 570) את "שניו" (366), תהיה התוצאה "צדיק" (204).

שאינו יודע לשאול: הטיפוס "שאינו יודע לשאול" של חז"ל הוא מצוי מאוד בימינו אלה. אדם שהעולם החיצוני התוקפני ממלא את כל חללי נפשו. הוא אמנם כאן איתנו בליל הסדר, בגלל המשפחה או ההורים, אך התוכן של ערב זה רחוק ממנו. כיצד נצליח להבקיע את החומה הגדולה שבנה? "את פתח לו" - עלינו לנקוט ביוזמה. אך מיד ההגדה דורשת את הפסוק: 'יכול מראש חודש' - האם נקנה לו הגדה מהודרת? האם נשלח לו קישור להגדה המבוארת בוויקיטקסט (אגב, רעיון לא רע)? האם ננסה להעביר לו סמינריון מזורז? מדגישה ההגדה: 'לא אמרתי אלא בשעה שמצה ומרור מונחים לפניך'. הפתרון איננו בלימוד תאורטי, אלא במצה ומרור שמונחים לפניך; או במילים אחרות - בחוויה, חוויית האמונה. (הרב אייל ורד)

עבדים היינו: על שאלת "מה נשתנה" ענינו "עבדים היינו". הפסוק הזה מופיע בתורה בתור התשובה לשאלת הבן החכם. וזו התשובה שההגדה נותנת לכל בן ששואל "מה נשתנה". והמסר הוא: אם אין סיבה לחשוב אחרת, נקודת המוצא היא שכל ילד הוא חכם. (הרב חיים נבון)

ארבעת השלבים: נראה שכל בן עובר דרך ארבעה שלבים, שהם ארבע המידות של תלמידים היושבים לפני חכמים: משפך, ספוג, משמרת ונפה (משנה אבות ה טו).
- בראשית חייו הוא אינו יודע לשאול, חסר יכולת קליטה, ודומה למשפך שמכניס בזו ומוציא בזו.
- בגיל צעיר הוא תם המאמין לכל דבר, הדומה לספוג שסופג את הכול.
- בגיל ההתבגרות הוא בחינת רשע, עובר משבר קשה של סירוב, ודומה למשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים - כלומר, נאחז דווקא בפסולת של החיים.
- לאחר שהתבגר, הוא מגיע לדרגת חכם, הדומה לנפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת, את המובחר. (הגדת הרב שלמה אבינר)

הבנים בכיתה: כל מורה מכיר את ארבעת התלמידים ה"בעייתיים":
- החוכמולוג - ששואל שאלות שאינן קשורות לנושא או שהן מעל לרמת הכיתה, ובכך מקשה על האחרים. יש לענות לו ברמז שלא כל דבר צריך לשאול.
- המעצבן - ששואל "למה זה מעניין אותי?", "זה לבחינה?". יש לענות לו בתקיפות כדי שלא ישפיע על האחרים.
- המתקשה - שמקשיב וגם עושה שיעורי בית, אך עדיין לא מבין ושואל שאלות שגורמות ליתר הכיתה להשתעמם. יש לתמצת לו את עיקרי הדברים.
- החולם - שלא מקשיב ולא שואל. לפעמים המורים מרוצים ממנו כי יש להם שקט, אך האמת היא שהוא הבעייתי ביותר. יש לשים לב גם אליו, ולהסב את תשומת ליבו לחשיבות החומר הנלמד.

וְהִגַּדְתָּ לְבִנְךָ: מפסוק זה, מהמילה "והגדת", התרחבה ונוצרה ה"הגדה של פסח" (ראו ויקימילון). ופירשו חז"ל (שבת פז א) את המילה "והגדת" בשני כיוונים: מלשון 'דברים הקשים כגידים' - שכך ראוי לפנות לבן שאינו יודע לשאול (שבהיבט מסוים הוא גרוע מהבן הרשע); וכן מלשון משיכה (כמו בביטוי "נגדא"), כלומר אף על פי שהוא רחוק ממך, משוך אותו אליך בדברים שימצאו חן בעיניו. ואכן, הדברים הנאמרים לבן שאינו יודע לשאול הם אותם דברים הנאמרים לרשע (מתוך תקווה שיבין את הרמז), אך אין מפרשים לו את הסוף הקשה "לי ולא לו", כדי שלא להרחיק אותו משולחננו.

חוויה חושית: "בְּשָׁעָה שֶׁיֵשׁ מַצָה וּמָרוֹר מֻנָּחִים לְפָנֶיךָ" - ובזמן הבית היו אומרים "פסח, מצה ומרור" (שיבולי הלקט) ולשון המדרש (מכילתא דרשב"י יג, ח): "בשעה שגופו של פסח קיים". לאחר שהוסבר הפסוק "בַּעֲבוּר זֶה עָשָׂה ה' לִי", מובן מדוע הוא מהווה בבחינת "את פתח לו" לשאינו יודע לשאול: אנו עוזרים לו לשאול על ידי שמראים לו את המצה והמרור ואת כל יתר הדברים המיוחדים בליל הסדר; כדי שלאחר שישאל מה פשרם, נוכל להסביר לו שהמרור הוא לזכר השיעבוד, והמצה לזכר ההצלה. (עולת ראי"ה ב, רפח)