משנה אבות ה טו
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה טו | >>
ארבע מדות ביושבים לפני חכמים: ספוגנד, ומשפך, משמרת, ונפה.
- ספוג, שהוא סופג את הכל.
- משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.
- משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים.
- ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.
משנה מנוקדת
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים:
- סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה.
- סְפוֹג,
- שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל.
- מַשְׁפֵּךְ,
- שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ.
- מְשַׁמֶּרֶת,
- שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים.
- וְנָפָה,
- שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת:
נוסח הרמב"ם
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים - ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.
- ספוג - שהוא סופג את הכל.
- משפך - שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו.
- משמרת - שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים.
- ונפה - שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת.
פירוש הרמב"ם
דימה האיש הזכרן, שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר, לספוג, והוא צמר הים שבולעת הכל.
ודימה גם כן מי שיבין לאלתר ולא יזכור דבר כלל, לא האמתי ולא שאינו אמתי, למשפך.
ודימה מי שיזכור דברים הרעים והדעת שאינו אמתי, וישכח דברים האמתיים אשר עליהם המעשה, למשמרת, שלא ישאר בה רק השמרים ויצא הזך.
ודימה האיש שהעניין בו בהפך, לנפה, שמוציאה העפר והאבק בנקביה וישאר בה הסולת.
וזו נפת הסולת לבד היא הטובה שבהן, להיותה מוציאה הקמח הדק אשר אין בו צורך, ומשאירה הגס והוא הסולת:
פירוש רבי עובדיה מברטנורא
ביושבים לפני חכמים - לעיל בארבע מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק:
ספוג - הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר:
משפך - כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן:
שמכניס בזו ומוציא בזו - כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו:
משמרת - מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה:
נפה - לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ייורד ממנה כל איתו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאו. הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל:
פירוש תוספות יום טוב
ביושבים לפני חכמים. פי' הר"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה וכו' והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים:
ספוג. צמר הים. הרמב"ם:
נפה. פירש הר"ב לאחר שמוציאין הסובין וכו'. וכן היו עושים למנחות כמפורש במסכת מנחות ספ"ו:
פירוש עיקר תוספות יום טוב
(נד) (על המשנה) ספוג. צמר הים. הר"מ:
מלאכת שלמה (שלמה עדני)
פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.
תפארת ישראל
יכין
ארבע מדות ביושבי לפני חכמים: הם התלמידים הלומדין אצל הרב. וכאן לא מיירי מהשתבחות הזכרון, שכבר נשנה לעיל [מי"ב] רק מתקון וקלקול השכל:
ספוג: [שוואם] בל"א:
שהוא סופג את הכל: משקין צלולים ועכורים מתוקים ומרים. ואין בכחו להוציאן מעצמו רק ע"י שידחקוהו. וגם אז לא יוציא הכל. ומה שיוציא יוציא פגום מעורב בטעם הספוג. וכך זה האדם כל מה ששומע מרבו, אומר עליו הן, ואין בכחו לבחון בין אמת לשקר. ומדאינו בעל שכל אין בכחו להוציאן לחוץ רק כשידחקוהו ע"י רבוי שאלות. ומדאין לו לשון למודים מוציא קצת רק מהדברים ששמע. ויאמרם מבולבלים פגומים בלי טעם:
משפך: [טריכטער] בל"א, שמריקין על ידו משקין מכלי אל כלי:
שמכניס בזו ומוציא בזו: כך זה יש כח בידו לחזור ולומר לאחרים כל הדברים ששמע מרבו, וזה עדות שהבינם יפה, וגם יש לו לשון למודים ללמד לאחרים, אבל אין כח בשכלו לבחון דבריהם ולהבדיל בין עיקר לטפל:
משמרת: [זייהע] בל"א שמסננין בה המשקין צלולים:
שמוציאה את היין וקולטת את השמרים: כך זה קלט הכל, ובוחן ובודק יפה בכח שכלו ללמד רק האמת קב ונקי, והשאר מבטלו בלבו:
ונפה: [זיעב] בל"א:
שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת: סולת הוא היותר דק שבקמח, שנשאר דביק בשולי הנפה ודפנותיה. ובדומה לו מי שהוא עקום השכל, שמהפך בלימודו אור לחושך וחושך לאור, ומטעים לאחרים הטפל, ומניח העיקר. [ונ"ל מדצריך ללימוד ב' דברים, שכל, ולשון למודים. להכי נקט ספוג. שחסרו לו שתיהן. ומשפך, שיש לו לשון לימודים ולא שכל, ומשמרת שיש לו שתיהן ונפה שיש לו שכל ולא לשון למודים. ומוציא עי"ז הטפל תחת העיקר]:
בועז
פירושים נוספים
מגן אבות (רשב"ץ)
הפירוש אלו המדות אין ראוי להקרא בהם האדם חסיד ורשע כי אין בידו להיות לו מדה יותר טובה ממה שיש בו וכבר זכר זה בתלמידים ארבע מדות שהן לענין הזכרנות והשכחה וזאת המשנה לא באה לפרש ענין הזכרן והשכחן אלא לפרש מי שיש כח בידו לברור הדעת הנכון ולהניח את שאינו נכון וזאת המדה היא מתת אלהים שהיא טובה ואינה ביד האדם ואין בזה חסיד ורשע וארבע מדות יש בהם:
האחד דומה לספוג הוא ספוג הים שהוא מוצץ המים בין עכורים בין צלולים והכל נשאר בו ואינו פולט מהם כלום כן יש ביושבים לפני חכמים מי שהוא לבו רחב ומקבל כל מה ששומע ואין בו כח להבחין איזה לשון הוא עיקר וזה אע"פי שהוא אפשר שיהיה מהר לשמוע ואינו מאבד כלום אינו חכם אחר שהוא סופג את הכל טוב ורע:
והשני דומה למשפך שמשימין על פי החביות למלאתם מהיין היוצא מהגת או על פי הנוד למלאת אותו שמן שהוא מקבל הכל ומכניס בזה ומוציא מזה כן זה האיש מקבל כל מה ששומע במהרה בין נכון בין איננו נכון ובזה דומה לספוג אבל הוא מוציא הכל ולא נשאר בו כלום כן זה שומע ושוכח וזה הוא מהר לשמוע ומהר לאבד ויותר טוב הראשון בענין למוד ההלכה אבל זה האחרון יותר טוב בענין דעות האמונה מוטב שישכח הכל ולא ישאר בידו דעות האמונה מעורבות עם דעות הכפירה כן נראה לי:
והשלישי דומה למשמרת שנותנים על פי החבית שיכנס בה היין צלול וישארו השמרים במשמרת. ורבינו שלמה ז"ל כתב כי זה טוב ממשפך שזה לא קלט כלום וזה קלט קצת פסולת. ורבינו משה ז"ל כתב בהפך. ואני אומר שדברי רבי' שלמה ז"ל הם אמת בלימוד ההלכה שישאר בידו קצת לשונות יותר טוב משלא ישאר בידו כלום. ודברי רבינו משה ז"ל הם אמת בענין דעות האמונה שיותר טוב שלא ישאר בידו כלום ולא שישכח הדעות האמיתיות וישאר בידו דעות הכפירה והנה הם הולכים בזה לפי שטתם כי רבינו שלמה ז"ל מפרש כל זה בענין למוד ההלכה ורבינו משה ז"ל בענין למוד החכמה:
והרביעי דומה לנפה שמרקדין בה החטה הנטחנת ויצאו ממנו הסובין שהן קליפות החטה כמו שעושין לחטה הנלתתת במים והמורסן שמאכילין לתרנגולין ונשאר בה הקמח הלבן הדק מעורב עם הסלת הגס והוא החשוב ומעבירין אותו קמח בנפה דקה עד שלא ישאר בסלת כלום מהקמח כמו שהיו עושין במנחות שמכניס הגזבר ידו ואם נדבק בידו מהלבן היה פסול למנחות כמו שנזכר במנחות פרק כל קרבנות צבור כן התלמיד שמקבל הכל ואחר כך בורר הנכון משאינו נכון דומה לנפה המוציאה את הקמח וקולטת את הסלת. וזו המדה היא היותר טובה שבכולן ואם הוא מהר לשמוע וקשה לאבד אין למעלה מזה ואשרי מי שזוכה לזאת המדה. ואלו המדות הם כמו שאומרי' הפילוסופים כל חלקי הסותר שהמקבלים החכמה יש מהם מקבלים הכל ונשאר בהם הגון ושאינו הגון ומניח הכל אחר שמקבלו. ויש שמניח ההגון ונשאר בו שאינו הגון ויש שמניח שאינו הגון ונשאר בו ההגון. עוד יש מדה אחרת לא זכרה התנא והיא שאינו מקבל כלום ולא דבר בזאת המשנה אלא ביושבים לפני חכמים ואי אפשר במי שיושב לפניהם שלא יקבל כלום. ובאבות דרבי נתן שנו ספוג מדרש הלכות ואגדות כשהוא מוציאן מוציאן מעורבבין. משפך כבולעו כך פולטו. משמרת מוציא כל מה ששומע בבית המדרש וקולט דבר של הבטלה. נפה קולט הכל מורסן סובין סולת קמח כן קולט הלכו' מדרש אגדות ומוציא כל אחד בפני עצמו. ולפי הברייתא הזו משפך יותר טוב ממשמרת כדברי רבינו משה ז"ל ולא לענין דבריו. עוד אמרו ספוג תלמיד ותיק. משפך תלמיד טפש. משמרת תלמיד רשע. נפה תלמיד פקח:
דרך חיים (מהר"ל)
ארבע מדות וכו'. אלו מדות יש לשאול עליהם אם מה שאמר ספוג שהוא סופג הכל כלומר שנשארים הדברים אצלו כמו שנשאר בספוג מה שמקבל הספוג אם כן היינו שאמר למעלה שהוא קשה לאבד, וכן אם המשפך שמכניס בזו ומוציא בזו היינו שהוא שוכח דבר זה אמר למעלה בארבע מדות של תלמידים, ועוד למה אמר למעלה ד' מדות של התלמידים וכאן אמר ביושבים לפני חכמים. אבל פי' דבר זה שאמר ד' מדות ביושבים לפני חכמים ששומעים חכמה, האחד שהוא מקבל הכל פלוני אמר כך ופלוני אמר כך והוא מקבל דברי הכל ואינו מבדיל ההלכה מן שאינו הלכה, ומפני זה נמשל לספוג שהוא סופג הכל ושומר הכל אצלו. ויש מפני שלא יכול לברר ההלכה מן שאינו הלכה, גם אי אפשר שישארו אצלו דברים מעורבים שזה אומר כך וזה אומר כך הוא מוציא הכל ולא נשאר אצלו דבר, ודבר זה מפני שלא יכול לסבול רבוי הדיעות ומפני כך מוציא הכל, ואין דבר זה מפני השכחה רק שהדברים שהם קשים שיהיו נשארים אצל האדם ולכך הם מסתלקים מאתו, ויש שהוא דומה למשמרת שהיא מוציאה היין וקולטת השמרים וזה מפני שאין לו דעת צלולה, וזה כאשר ירצה להבדיל בין הדעת של חכמים מפני שאין שכלו ברור כאשר שומע הדבר שהוא ברור והלכה ושומע דבר שאינו הלכה דעתו נוטה אחר שאינו הלכה, וזהו על הרוב שהרבה בני אדם שאין שכל שלהם זך וברור ישר בעיניהם דבר שהוא יוצא מן השכל הברור וישר בעיניהם שאינו ברור ולכך הוא עוזב השכל הברור ומקבל השכל שאינו ברור. ויש ששכלם ברור ביותר, הם כמו נפה שקולטת הסולת ומוציאה הקמח, פירוש כאשר היו עושים סולת למנחות כאשר הוציאו הסובין והמורסין בנפה גסה והיה יוצא הקמח שהוא דק עם הסולת מן הנפה, ואחר כך מעבירין אותן בנפה דקה מאוד ויוצא הקמח הדק שהוא כמו עפרורית מן הנפה הדקה והסולת שהוא גס ויפה נשאר וטוחן הסולת, וזה שאמר כאן שמוציא הקמח וקולטת הסולת. ודבר זה מי שיש לו שכל זך וברור מבדיל בין הדבר שהוא הלכה גמורה וברורה מאד ומוציא הדבר שאינו ברור:
והנה תראה כי התנא שנה כמה פעמים מספר עשרה וכן שנה כמה פעמים מספר שבעה וכן שנה כמה פעמים ארבעה, ולא תמצא ששנה שאר מספרים. וכבר הזהרנו שאין לפרש דברי חכמים בדברי סברא ובאומדנא בלבד, כי מי שמעמיק בדברי חכמים ימצא בהם חכמה עמוקה, ואם שנראה רחוק בתחלת הדעת אבל כל עוד שהוא מעמיק בהם הלא נגלה כאור בהיר הדברים עד שאין ספק בהם. כי איך יעלה על הדעת שזכרו כמה פעמים מספר עשרה דווקא וכמה פעמים מספר שבעה וכמה פעמים מספר ד', וכי אפשר לומר שכל זה במקרה מה שלא זכרו שום מספר אחר. אבל יש לדעת כי לא במקרה היה זה, אבל מפני שאמרו בראש הפרק בעשרה מאמרות נברא העולם וכו' ובאו להודיע במספרים האלו כי הרשעים המאבדים את העולם, לא עולם הזה בלבד רק כל ג' עולמות שהם כוללים עולם העליון הנבדל והעולם האמצע שהוא עולם הגלגלים ועולם התחתון עד שמאבד את הכל. וכבר התבאר למעלה, כי האדם הזה אשר ברא הש"י בעולם הזה בו נכללים כל ג' עולמות, והוא מקשר את כל ג' עולמות עד שהעולם אחד מקושר לגמרי, וכמו שהתבאר בפרק משה קבל והבאנו ראיה מדברי חכמים והרי הדבר מבואר כי האדם הוא מלמעלה ומלמטה, כמו שהוא מבואר בכתוב ובזה אין צריך להאריך כלל. ולפיכך כאשר מקולקל האדם ונפסד הרי זה קלקול אל כל ג' עולמות. שהרי האדם הזה מקשר הכל, וכאשר הקשר נתק מקולקל הכל, כי אלו ג' עולמות מתקשרים ומתאחדים על ידי האדם:
ובזה יתורץ הקושיא איך אפשר שהרשעים מקלקלים העולם שנברא בעשרה מאמרות והלא במאמר אחד מהם נברא חמה ולבנה וכוכבים, אבל פירוש זה כי בודאי נחשב הפסד זה אל כל אחד, שהאדם הזה אשר הוא בעולם מקשר כל שלשה עולמות ואם האדם מקולקל מקבל כל העולם שנוי ואינו כאשר ראוי שיהיה ובארנו זה בפרק משה קבל ואין לכפול הדברים. ומכל מקום אין צריך לזה כי אין קושיא כמו שמבואר למעלה. וכבר בארנו למעלה כי מה שנברא העולם בעשרה מאמרות מורה על שהעולם מקבל מן עולם העליון הנבדל כמו שהארכנו בתחלת הפרק. וכן מספר שבעה שהוא בעולם הזה הוא מורה על שהעולם מקבל מן עולם אמצעי שכל ענינו שבעה, שהרי אמרו ז"ל (חגיגה דף יב:) שבעה רקיעים הם, ואף כי על דעת חכמי תכונה הם יותר, הלא אין זה קשיא למי שמעיין בדבר זה כי רז"ל סוברים כי כל אלו הרקיעים נחשבים לאחד והם מונים ז' רקיעים כפי חכמתם כמו שאמרו שם ואין כאן מקומו. וראוי שיהיה עולם אמצעי שבעה, כי מספר שבעה הוא אמצעי בין עשרה ובין ד' שעליו מיוסד עולם התחתון, ולפיכך נמצאו דברים בעולם שיש להם מספר שבעה מצד שמקבל עולם התחתון מן עולם אמצעי, כמו שנמצאו דברים שיש להם מספר עשרה בעולם מצד שנמצא בעולם המדריגה העליונה של עשרה ועוד יתבאר, וכן נמצא דברים בעולם שיש להם מספר ארבעה מורה על עולם התחתון בעצמו כי כשם שעולם אמצעי שיש בו שבעה רקיעים, הנה עולם התחתון הזה עיקר שלו ארבעה יסודות הרי כל ענין עולם התחתון הוא ארבעה. ולכך סדר התנא מספר עשרה ואחר כך מספר שבעה ואחר כך מספר ארבעה שהם מורים על שלשה עולמות, והכל הרשעים מאבדין והצדיקים מקיימים כאשר התבאר:
וכדי שתבין דברי חכמים עוד יותר עמוק, הנה נפרש ענין מספרים אלו ואם שהוא דרך אחת לגמרי, כי תדע כי אלו מספרים לא באו רק להורות סדר העולם כמו שהתחיל בעשרה מאמרות נברא העולם, ועם כי הדברים הם עמוקים והאדם אוהב דרך קרובה מה שנראה בתחלת הדעת אל האדם, מ"מ אין ראוי למנוע הדברים האלה ממי שהוא אוהב את התורה ודברי חכמים, כי אלו דברים ברורים מאוד. וזה כי העולם הזה יש לו מדריגות זו על זו, המדריגה התחתונה היא המדריגה הגשמית והיא המדריגה הפחותה התחתונה, המדריגה שהיא על זאת היא שאינה גשמית לגמרי גם אינה נבדלת לגמרי והיא מדריגת הצורה שהיא בחומר ואי אפשר לצורה שהיא בלא חומר רק היא עם החומר, או מדריגת השכל שהיא עם החומר ואי אפשר שיהיה השכל בלא חומר. המדריגה השלישית היא המדריג' העליונה הנבדלת שהיא אלקית לגמרי נבדלת מן החומר. ובודאי אף כי העולם הזה הוא גשמי יש בעולם דברים נבדלים כמו התורה שהיא נבדלת לגמרי, וכן כמה דברים. ואל אלו שלשה מדריגות שיש בעולם הזה מורים אלו מספרים שהם עשרה שבעה ארבעה. וכבר אמרנו לך כי מספר עשרה בפרט מורה על המדריגה העליונה הנבדלת מן הגשמי, כי זהו ענין מספר עשרה שאין שכינה שורה בפחות מעשרה ואין דבר קדושה בפחות מעשרה כמו שהתבאר למעלה בתחלת הפרק. וכך בארנו שם כי מורה ארבעה על המדריגה הגשמית של עולם אצל כי ביה ה' צור עולמים עיין למעלה. ובפרט כי מספר ארבעה אין בו רק פירוד ולא אחדות כלל, מפני שהוא כנגד ארבעה רוחות שהם מחולקים לגמרי ואין מספר כמו זה. וידוע כי אין החלוק רק מצד הגשם בלבד שבו החלוק, והאחדות הוא מצד הצורה שאין בה חלוק כלל, הרי כי מספר ארבעה הוא כנגד מספר עשרה כי מספר עשרה הוא המדריגה האלקית הנבדלת ואלו מספר ארבעה מורה על המדריגה הגשמית. אבל מספר שבעה הוא כנגד המדריגה האמצעית, כי שבעה הוא באמצע בין עשרה ובין ארבעה כי בין עשרה ובין ארבעה הוא שבעה, כי מספר שבעה שלשה יותר מן ארבעה והוא פחות שלשה מן עשרה, והרי מספר הזה ביניהם מורה על המדריגה האמצעית שאינה גשמית לגמרי ואינה נבדלת לגמרי עד שיש בה שניהם כמו שהתבאר למעלה. ולכך סמך התנא אלו מספרים אחר מספר עשרה, לומר לך כי כל אלו מדריגות שהם כוללים העולם הכל הרשעים מאבדים והצדיקים מקיימים ולכך לא בא מספר אחר:
וכדי שתבין עוד עקרי הדברים, כבר בארנו לך מן מספר עשרה שהוא מורה על המדריגה העליונה הנבדלת, ומדריגת ארבעה מורה על המדריגה הגשמית, ומספר שבעה מורה על המדריגה שמתחבר ביחד הגשמי ובלתי גשמי. וידוע מספר שבעה כנגד שש קצוות והאמצעית שהוא נקרא היכל הקודש אשר ביניהם. ודבר זה ידוע אל הנבונים, כי מספר שבעה הוא כנגד שש קצוות והיכל הקודש שביניהם. וידוע הששה קצוות הם מתיחסים ביותר אל הגשמי שהרי יש להם רוחק אשר הרוחק שייך אל הגשם, ואלו האמצעי אין לו רוחק כלל שהרי לא שייך רוחק באמצעי ולפיכך הוא מתיחס אל הבלתי גשמי, ולכך קראו האמצעי היכל הקודש אשר הוא בתוך שש קצוות לפי שהוא נבדל מן הגשם וזהו קדושתו:
והתבאר לך במבואר מאוד, כי מספר שבעה מורה על מדריגה למטה מזה שהוא מורה על מדריגת הבלתי גשמי עומד בגשמי. ולפיכך תמצא בכל מקום כי במספר שבעה חול וקדושה, שבעת ימי שבוע ששה ימי חול והשביעי הוא קודש, ובחדשים השביעי גם כן קודש הוא חודש תשרי, ובשנים ששה שני עבודה והשביעית שמיטה והיא שנת קודש, וכל זה מפני כי מספר הששה הם חול והם כנגד ששה קצוות הגשם שהוא חול ואלו השביעי הוא כנגד היכל הקודש שהוא השביעי והוא באמצע ודבר זה ידוע. והרי השביעי הוא מצטרף אל השש בכ"מ, הן בימי השבוע הן בשנים, הרי כי מורה מספר שבעה על המדריגה שהיא למטה מן הראשונה. ודבר זה מבואר שאין ספק, כי כאשר יש שבעה יש כאן חבור הקודש אל הגשמי, ולכך דבר זה מדריגה למטה מן עשרה המורה על מדריגה האלקית. וכבר התבאר למעלה, כי מספר ארבעה בפרט מורה על הגשמי וכל אלו הדברים הם דברי חכמה מאוד והם דברים אמתיים, כי אלו שלשה מדריגות יש בעולם. וכבר זכר הכתוב אלו שלשה דברים בפסוק אחד שנאמר (ישעי' מ"ג) כל הנקרא בשמי ולכבודי בראתיו יצרתיו אף עשיתיו, וכמו שיתבאר לקמן במקומו בעזרת השם יתברך כי זכר בריאה על המדריגה האלקית שדבק בנבראים, ויצירה כנגד הצורה שהיא צורה בחומר, ועשייה ששייך בחומר, ועיין לקמן אצל כל הנקרא בשמי הלא שם מבואר מאוד עד שאין ספק בזה. וכנגד זה הזכיר בפרש' של ויכלו ג' פעמים מלאכתו ויכל אלקים מלאכתו וישבות מכל מלאכתו עד כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא, וכן ג' פעמים עשיה מלאכתו אשר עשה מכל מלאכתו אשר עשה ברא אלקים לעשות. והבן איך הג' הוא לעשות, הוא כנגד החומר אשר הוא עומד לעשות תמיד ואינו בפעל לומר עליו אשר עשה:
הארכנו בזה לבאר דברי חכמי אמת אשר רמזו פה בג' מספרים האלו הרבה מאוד, ואי אפשר לכתוב מזה כטפה מן הים, כי הדברים הם עמוקים יוצאים מן החכמה פנימית עליונה מה שזכר התנא תחלה מספר עשרה ואחר כך מספר שבעה ואחר כך מספר ד'. כי כבר ידעת כי מספר עשרה שייך למדה שהיא על העולם כי האלקים הבין דרכה והוא ידע מקומה, ומספר שבעה הוא לשש קצוות והיכל הקודש אשר הוא ביניהם, ומספר ארבע הוא כנגד מה שאמר הכתוב (בראשית, ב) ומשם יפרד והיה לארבעה ראשים, וכל אלו דברים ידועים בחכמה עליונה ואי אפשר לפרש יותר, והנה יבין האדם הדברים האלו על אמתתם כי אין להאריך. ועוד יתבאר אלו דברים, כי כל הדברים הם מקושרים מעידים זה על זה כמו שיתבאר לך בפירוש, ושים עיניך ולבך על הדברים. ובשביל כך תבין למה התחיל לשנות שבעה דברים נאמרו בחכם, וזה כי כבר אמרנו כי מספר שבעה מורה על הצירוף דבר הבלתי חמרי עם החומר כמו שהתבאר, וזהו מדריגת החכם כי השכל של חכם הוא מצורף אל החומר אשר על ענין זה מורה מספר שבעה, ומספר ארבעה מתחיל בארבעה פרקים הדבר מתרבה ודבר זה בארנו כי מספר של ארבע מורה על המדריגה החמרית החסירה, ובשביל כך דבק בחומר ההעדר אשר ביארנו דבר זה כמה פעמים, ולכך אמר בארבעה פרקים הדבר שהוא ההעדר מתרבה כי הדבר שייך במדריגה זאת:
ויש לך להבין כי זכר התנא מספר עשרה בשמונה פנים, ומספר שבעה בשני פנים, כי מה שאמר שבעה דברים בגולם ושבעה בחכם הכל אחד רק שהוא דבר והפוכו, וז' מספרים של ארבע. והכל לפי הראוי, כי מספר עשרה יש לו בחינות מחולקות עד שמונה, כי המספר הזה הוא מקום בינה שמשם נברא ונמצא העולם כמו שידוע לנבונים, ולכך מספר הזה מתפשט עד שמונה כי היא השמינית. ומספר ז' אין לו רק שתי בחינות לטוב ולרע בלבד, כי במספר הזה שהוא שבעה היכל הקודש שהוא באמצע, ולעומת זה הוא החצון בלבד כי הרע הוא לעומת הטוב. ולפיכך אין כאן מספרים של שבעה רק שנים בלבד, האחד הוא הטוב כמו שאמר שבעה מדות בחכם וכנגד זה שבעה מיני פורעניות באים לעולם, ויש לך להבין דברים אלו ברורים. ומספר ארבעה שבעה פעמים כי המספר הזה הוא באחרונה כמו שהתבאר למעלה וכאשר ידוע למבינים והוא עולה לשבעה, ולפיכך מספר ארבעה נזכר שבעה פעמים, ואלו דברים הם ברורים מאד כאשר תבין אותם והם הם דעת חכמים. ואף כי הרחבנו בדברים כמו אלו, כבר אמרנו כי כל זה שלא יעשה האדם דברי חכמים דברי סברא ואומדנא, רק כי כל דבריהם הם בחכמה העליונה ועוד יתבאר ראיה לזה:
מדרש שמואל (אוזידא)
מה שאמר ביושבים לפני חכמים ולא אמר בתלמידים מילתא אגב אורחיה קמ"ל כי עיקר הלימוד לא יעלה ביד התלמידים רק כאשר יהיו קבועים יושבים לפני חכמים יומם ולילה לא ישבותו:
ורבינו יונה ז"ל כתב ספוג משל לתלמיד שאינו מבחין בין סברא נכונה ללא נכונה כדמיון הספוג שקולט וסופג את המים בין עכורים בין צלולין. משפך שמקבל את כל הסברות ומאבד אותם מיד. משמרת התלמיד שקולט בשכלו הסברא שאינה נכונה והנכונה מאבד וע"ז אמר שהמע"ה לפי שכלי יהולל איש ונעוה לב יהיה לבוז שאין ראוי לאדם לבזות את חבירו מפני שאינו חכם כמוהו אלא הוא יודע פחות ממנו, וז"ש לפי שכלו אם רב ואם מעט יהולל איש ראוי להללו ולא לבזותו לבד זה ראוי לבזותו מי שהוא נעוה לב שלבו מעוות שקולט הדבר שאינו נכון שהוא הנמשל למשמרת כאמור. נפה שמוציאה את הקמח שהיא הסברא שאינה נכונה ואינו קולט אותה וקולטת את הסולת כלומר הסברא הנכונה קולט אותה ואינו מאבדה עכ"ל:
והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב ספוג נקרא גמיר ולא סביר משפך לא גמיר ולא סביר דכל עומת שבא כן ילך. משמרת הם התלמידים שמקבלים את הפסולת כגון פשטים וקצת אגדות דרך שעשוע ושוכחים את העיקר וזהו רוב המון העם. וחכמי המוסר אמרו על זה אמר החכם לתלמידיו אני הקצב והחכמה הצאן ואתם הקונים וההמון הכלבים כלומר שלא יבא לחלקם רק עצמות וקליפות והדברים המושלכים אבל התלמידים שייחס עליהם שהם הקונים יקנה כל אחד מהם כפי עשרו רוצה לומר שיקבל כל אחד מהם מדבריו כפי שכלו ואף זה בכלל לא גמיר ולא סביר. נפה במקום הזה לא נאמר על נפה סתם כי אף היא מוציאה הקמח הטוב וקולטת המורסן כמו המשמרת ולא נאמר אלא על המיוחדת וקרויה נפת הסולת שהסולת הוא גם יותר מן הקמח ועושין מן הסולת פת יפה יותר מן הקמח וכן יש תלמידים שבוררים לעצמם את העיקר ומשכחים את הפסולת והוא הנקרא גמיר וסביר והוא הראוי להוראה בכל מקום עכ"ל:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב נפה לאחר שמוציאין הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב מעבירין אותו בנפה דקה מאד ויורד ממנה כל אותו הקמח הדק שהוא כענין עפרורית לבנה ונשאר הסולת הגס החשוב וכן היו עושים למנחות כך מי שיש בידו כח לברר וללבן שמועותיו וקולט האמת מן השקר והבטל עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב ארבע מדות וכו'. הועילנו תועלת נפלא כי לא נאמין דרך כלל מה שאמרו החכמים כי אם הבקיאים והמבינים כי יש אנשים לא יוכלו לברור הצודק מהבלתי צודק ואף מהמחברים יש ליזהר כי לא רבים יחכמו וכבר באה מזה אזהרת מהר"ם ז"ל עכ"ל:
ומאי דתני והדר מפרש בהיות כי כל מדה ומדה מאלו יש לה חדא לטיבותא וחדא לריעותא לזה תני והדר מפרש אחד כנגד השבח ואחד כנגד הגנאי. וזה כי הספוג שסופג את הכל יש בו אחד לשבח שהוא מקבל הכל וממהר לשמוע ולהבין, אמנם יש בו בחינה אחת לגנאי כי הספוג סופג ואינו שופך אלא ע"י שמעצרים אותו בין הידים כן יש מי שלומד לעצמו ואינו רוצה ללמד לאחרים אם לא אחר עמל וטורח שדוחקים אותו הרבה ומפצירים בו עד שמוציא מן המים שבו ללמדם לאחרים וזו מדה מגונה עד מאד כי מונע בר יקבוהו לאום. והמשפך יש בו שתי בחינות אחד לשבח ואחד לגנאי והוא הפכיי לספוג כי מה שהוא בספוג לשבח הוא במשפך לגנאי ומה שהוא בספוג לגנאי הוא במשפך לשבח כי בחינת השבח שבספוג שסופג את הכל וזוכרו לעולם והמשפך הוא להפך בבחינה זו כי ממהר לאבד והוא שכחן מכניס בזו ומוציא בזו כבולעו כך פולטו. והבחינה האחרת !שבסכוג כי שואבת המים לעצמה ואין לזרים אתה אם לא ע"י שדוחקים אותה כנגד ההוא לשבח במשפך כי המשפך לעולם הוא שופך למקום אחר מבלי קמצנות כלל כן ימצא תלמיד שכמו שמכניס בזו כן מוציא בזו ומשפיע לאחרים מכל אשר חננו ה'. ומה שדמה ענין גנות השכחה למשפך אשר הוא רחב מלמעלה וקצר מלמטה הלא הוא התלמיד הממהר לשמוע וממהר לאבד ולשכוח כי אין מהירות השכחה כמהירות השמיעה כי כאשר שומע ומבין מקבל כל הדברים בבת אחת, אמנם מהירות השכחה אינה בבת אחת לגמרי כמהירות השמיעה רק היום שוכח חציו ולמחר חציו כי אי אפשר לשכחו בפעם אחת והוא דמיון המשפך אשר הוא רחב למעלה ומקבל את כל המשקה בבת אחת וכאשר הוא מוציא מלמטה הוא מקום קצר ומוציא מעט מעט. משמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים גם בזו אחד לשבח ואחד לגנאי, הגנאי הוא בענין השכחה שהדברים האמתיים הנמשלים ליין שוכחן ופולטן והדברים הרעים אשר הם דמיון השמרים זוכרן וקולטן כדמיון המשמרת שקולטת את השמרים. והבחינה שיש בה לשבח היא בבחינת היותו חפץ לעולם לספר בשבחן של בריות וכאשר הוא שומע חדושים מרבו ויש בהם דהבא ומעורב בחסף טינא וזה התלמיד הדברים האמתיים הדומים ליין המשומר בענביו את זה מוציא לחוץ לשבחו ולרוממו והדברים אשר נראו בעיניו שלא היו אמתיים והם כדמיון השמרים קלט אותה בתוכו ולא הוציאם לחוץ כי אם היה מוציאם כל רואיו ילעיגו לו. נפה שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת גם בזו אחד לשבח ואחד לגנאי והיא חלוקה הפכיית למשמרת כי מה שבמשמרת לשבח בנפה לגנאי ומה שבמשמרת לגנאי בנפה לשבח, והענין כי מה שהוא לגנות במשמרת בענין השכחה בנפה הוא לשבח כי מוציא את הקמח ושוכח את הפסולת והדברים האמתיים שהם כדמיון הסולת קולט אותם וזוכרן. ומה שהוא במשמרת לשבח כי להיותו חפץ בשבח רבו מוציא לחוץ את היין ואת הדברים המחודשים ואת השמרים קולט אותם בתוכו ואינו מוציאן לחוץ, והנפה בזה הענין הוא לגנאי כי יש אדם דומה לנפה בזה כי טבעו להתכבד בקלון חברו ולכן בוחר כל הדברים הרעים והפסולת שבדברי חבירו ומוציא אותן לחוץ משמו כדי לספר בגנותו והסולת שהיו בדבריו קולט אותם בתוכו כדי שלא לספר בשבחו כדמיון הנפה שמוציאה את הקמח שהוא הפסולת וקולטת את השבח שהוא הסולת:
ואפשר עוד לומר כי כל אלו הדברים הם מדות משובחות ביושבים לפני חכמים. ראשונה הוא היותו כדמיון הספוג שסופג את הכל ושכלו כפתחו של אולם לא נפל דבר אחד מכל דברי רבותיו ארצה. וגם הוא כמשפך כי המשפך הוא עיקר שימושו למלאות בכל אשר פיו צר כן לפעמים ימצאו תלמידים אשר שמעו את הדברים מפי רבים וקצר שכלם מלקבל דבריו ע"כ צריך שזה התלמיד הותיק שהוא כספוג שיעשה כמשפך ללמד הדברים למי שלא הבינם ומכניס בזו כי הוא מקבל את הכל בבת אחת כמו צד הרחב של המשפך ומוציא בזו מעט מעט כמו צד הקצר של המשפך כדי שיוכל להבין הדברים לאדם אשר בו קוצר המשיג וכאשר בא להוציא את הדברים לאחרים אז יעשה עצמו כמשמרת שמוציאה את היין וקולטת את השמרים כלומר כי לפעמים ימצאו בדברי תורה או בדברי רז"ל דברים אשר הם זרים לקבלם כי לכאורה נראים חס ושלום כשמרים ואם זה יוציאם לחוץ וילמדם אולי יבאו לידי כפירה בצד מה ולכן עושה זה האיש את עצמו כמשמרת ומוציא ומלמד לאחרים את היין וקולטת את השמרים כלומר את הנראה בעיניהם כשמרים כדי שלא יבאו לידי כפירה אינו מוציאם לחוץ כדי שלא תבא תקלה על ידו. וכן ג"כ בענין הסולת הלא הם סודות התורה כי לאו כל מוחא ומוחא סביל להו ואם יגלה אותם לאחרים אפשר יבאו לידי כפירה ע"כ עושה עצמו כנפה שמוציאה את הקמח אשר הם דמיון ללימוד התורה על דרך הפשט כי אלו הם דברים ראוים לכל אדם כי כל מוחא ומוחא סביל להו והסולת והוא רמז לסודות התורה קולט אותה לעצמו. וגם אפשר לומר כי שני הדברים רמוזים בנפה כי הנפה כאשר מוציאה את הקמח אז היא קולטת למעלה הסולת והסובין והמורסן ואינה מוציאה רק את הקמח בלבד. באופן כי כאשר אמר וקולטת את הסולת הזכיר הסולת שהוא העיקר ולעולם הסובין מעורב בתוך הסולת ולא הזכירו כי לא יתחשב והניחו בנודע, ועם זה ב' הדברים רמוזים בנפה כי בין הדברים הזרים אפשר שיבאו השומעים לידי כפירה והם בערך המורסן להסובין והדברים החשובים אשר הם סודות התורה והם כדמיון הסולת את כולה קולט אותם לעצמם כדי שלא תצא תקלה מתחת ידו כמו שאמר ואינו מוציא רק את הקמח: