משנה אבות ה טו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה טו | >>

ארבע מדות ביושבים לפני חכמים: ספוגנד, ומשפך, משמרת, ונפה.

  1. ספוג, שהוא סופג את הכל.
  2. משפך, שמכניס בזו ומוציא בזו.
  3. משמרת, שמוציאה את היין וקולטת את השמרים.
  4. ונפה, שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת.

משנה מנוקדת

אַרְבַּע מִדּוֹת בַּיּוֹשְׁבִים לִפְנֵי חֲכָמִים:

סְפוֹג, וּמַשְׁפֵּךְ, מְשַׁמֶּרֶת, וְנָפָה.
סְפוֹג,
שֶׁהוּא סוֹפֵג אֶת הַכֹּל.
מַשְׁפֵּךְ,
שֶׁמַּכְנִיס בָּזוֹ וּמוֹצִיא בָּזוֹ.
מְשַׁמֶּרֶת,
שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַיַּיִן וְקוֹלֶטֶת אֶת הַשְּׁמָרִים.
וְנָפָה,
שֶׁמּוֹצִיאָה אֶת הַקֶּמַח וְקוֹלֶטֶת אֶת הַסֹּלֶת:

נוסח הרמב"ם

ארבע מדות ביושבי לפני חכמים - ספוג, ומשפך, משמרת, ונפה.

ספוג - שהוא סופג את הכל.
משפך - שהוא מכניס בזו, ומוציא בזו.
משמרת - שהיא מוציאה את היין, וקולטת את השמרים.
ונפה - שהיא מוציאה את הקמח, וקולטת את הסולת.

פירוש הרמב"ם

דימה האיש הזכרן, שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר, לספוג, והוא צמר הים שבולעת הכל.

ודימה גם כן מי שיבין לאלתר ולא יזכור דבר כלל, לא האמתי ולא שאינו אמתי, למשפך.

ודימה מי שיזכור דברים הרעים והדעת שאינו אמתי, וישכח דברים האמתיים אשר עליהם המעשה, למשמרת, שלא ישאר בה רק השמרים ויצא הזך.

ודימה האיש שהעניין בו בהפך, לנפה, שמוציאה העפר והאבק בנקביה וישאר בה הסולת.

וזו נפת הסולת לבד היא הטובה שבהן, להיותה מוציאה הקמח הדק אשר אין בו צורך, ומשאירה הגס והוא הסולת:


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

ביושבים לפני חכמים - לעיל בארבע מדות בתלמידים איירי בענין הזכרון והשכחה, והשתא מיירי בענין הסברא הישרה וברירת הדבר הצודק מהבלתי צודק:

ספוג - הוא סופג את המים, בין עכורים בין צלולים, כך יש מי שלבו רחב ומקבל כל מה ששומע, ואין בו כח לברור האמת מן השקר:

משפך - כלי שנותנים על פי חבית או על פי הנוד כשרוצים למלאותו יין או שמן:

שמכניס בזו ומוציא בזו - כך יש מי שמקבל כל מה שלומד וכבולעו כך פולטו:

משמרת - מוציא כל מה ששומע בבית המדרש, וקולט דבר של בטלה:

נפה - לאחר שמוציאים הסובין והמורסן מן הקמח הנטחן ונשאר הקמח הדק עם הסולת הגס והוא החשוב, מעבירין אותו בנפה דקה מאד ייורד ממנה כל איתו הקמח הדק שהוא כעין עפרורית לבנה ונשאו. הסולת הגס החשוב. וכן היו עושין למנחות. כך יש מי שיש בו כח לברר וללבן שמועותיו, וקולט האמת מן השקר והבטל:

פירוש תוספות יום טוב

ביושבים לפני חכמים. פי' הר"ב דהכא מיירי בענין הסברא הישרה וכו' והיינו דהכא קתני יושבים לפני חכמים:

ספוג. צמר הים. הרמב"ם:

נפה. פירש הר"ב לאחר שמוציאין הסובין וכו'. וכן היו עושים למנחות כמפורש במסכת מנחות ספ"ו:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(נד) (על המשנה) ספוג. צמר הים. הר"מ:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

פרק זה לוקה בחסר. אנא תרמו לוויקיטקסט והשלימו אותו. ייתכן שתמצאו פירוט בדף השיחה.

תפארת ישראל

יכין

ארבע מדות ביושבי לפני חכמים:    הם התלמידים הלומדין אצל הרב. וכאן לא מיירי מהשתבחות הזכרון, שכבר נשנה לעיל [מי"ב] רק מתקון וקלקול השכל:

ספוג:    [שוואם] בל"א:

שהוא סופג את הכל:    משקין צלולים ועכורים מתוקים ומרים. ואין בכחו להוציאן מעצמו רק ע"י שידחקוהו. וגם אז לא יוציא הכל. ומה שיוציא יוציא פגום מעורב בטעם הספוג. וכך זה האדם כל מה ששומע מרבו, אומר עליו הן, ואין בכחו לבחון בין אמת לשקר. ומדאינו בעל שכל אין בכחו להוציאן לחוץ רק כשידחקוהו ע"י רבוי שאלות. ומדאין לו לשון למודים מוציא קצת רק מהדברים ששמע. ויאמרם מבולבלים פגומים בלי טעם:

משפך:    [טריכטער] בל"א, שמריקין על ידו משקין מכלי אל כלי:

שמכניס בזו ומוציא בזו:    כך זה יש כח בידו לחזור ולומר לאחרים כל הדברים ששמע מרבו, וזה עדות שהבינם יפה, וגם יש לו לשון למודים ללמד לאחרים, אבל אין כח בשכלו לבחון דבריהם ולהבדיל בין עיקר לטפל:

משמרת:    [זייהע] בל"א שמסננין בה המשקין צלולים:

שמוציאה את היין וקולטת את השמרים:    כך זה קלט הכל, ובוחן ובודק יפה בכח שכלו ללמד רק האמת קב ונקי, והשאר מבטלו בלבו:

ונפה:    [זיעב] בל"א:

שמוציאה את הקמח וקולטת את הסולת:    סולת הוא היותר דק שבקמח, שנשאר דביק בשולי הנפה ודפנותיה. ובדומה לו מי שהוא עקום השכל, שמהפך בלימודו אור לחושך וחושך לאור, ומטעים לאחרים הטפל, ומניח העיקר. [ונ"ל מדצריך ללימוד ב' דברים, שכל, ולשון למודים. להכי נקט ספוג. שחסרו לו שתיהן. ומשפך, שיש לו לשון לימודים ולא שכל, ומשמרת שיש לו שתיהן ונפה שיש לו שכל ולא לשון למודים. ומוציא עי"ז הטפל תחת העיקר]:

בועז

פירושים נוספים


מגן אבות (רשב"ץ)

דרך חיים (מהר"ל)

מדרש שמואל (אוזידא)