עיקר תוי"ט על אבות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

משנה אבות ה: הדף הראשי * מהדורה מנוקדת * נוסח הרמב"ם * נוסח הדפוסים * ברטנורא * עיקר תוספות יום טוב

(א)

(א) (על המשנה) ומה ת"ל כו'. הכי פירושו, מה תלמוד לומר מזה שהוא נברא בעשרה מאמרות, כלומר אתה לימוד נמשך מזה. ולא שהיא שאלה על הבריאה עצמה למה היתה בעשרה מאמרות, אלא שרצה לומר שיש לנו ללמוד מהבריאה שהיא בעשרה מאמרות לימוד מוסר נאה, שהלא במאמר אחד כו', ויצא לנו ממה שנברא בעשרה, להפרע כו'. אבל לא שלכך היתה כוונת הבריאה בעשרה מאמרות כדי להפרע וכו', שאין זה ממדת טובו יתברך לעשות פעולה יתירה כדי להפרע כו'. ד"ח:

(ב) (על המשנה) להבראות. ולא תנן ברא העולם ויכול לברוא. נראה בעיני שהפליא בזה הוראת הבריאה שהיתה יש מאין ואפס מוחלט, ולא כמחשבת החושב בחומר קדמון. שכאשר נאמין באפס מוחלט, צודק המאמר לומר שהיה יכול להבראות שהוא מצד הם:: רא, שכיון שאפס ואין מוחלט היה, אין מונע מלהבראות במאמר אחד כמו בעשרה מאמרות. אבל אילו היה חומר קדום, לא יצדק לומר בפשיטות שהיה יכול להבראות מצד החומר, כי שמא טבע החומר לא היה מקבל הבריאה במאמר אחד:

(ב)

(ג) (על המשנה) להודיע. כלומר דבר זה מה שהיו י' דורות הוא מודיע לנו כמה הש"י ארך אפים. ד"ח:

(ד) (על המשנה) מנח כו'. לא דמי למאדם ועד נח. דאדם ונח בכלל עשרה, אבל הכא אין נח בכלל. אלא לפי דסיים בנח הדר ופתח ביה:

(ה) (על המשנה) להודיע כו'. ומודיע בזה דבר גדול יותר מן הקודם, שהקב"ה מאריך אף ולא גבי דיליה בהשחתה וכליון גמור כמו בדור המבול. ונ"ל דהיינו דכתיב ארך אפים, ולא ארך אף, רתרי אף הוו. חדא שיוצא לפועל, ולבסוף משחית הכל, ואחד שאינו יוצא לפועל לכליון חרוץ שוטף, כי צדיק מושל ביראת אלהים:

(ג)

(ו) (על המשנה) אבינו. שאנו זוכים ומקבלים טובה בזכותו זה שעמד בכל נסיונותיו, לפיכך קראו התנא בכאן אבינו. נ"ל:

(ז) (על המשנה) ועמד כו'. שלא הרהר אחר מדותיו. רש"י:

(ח) (על המשנה) להודיע כו'. שבזה אנו יודעים בודאי כמה חבתו. ובמ"ש רש"י בפירושו עתה ידעתי, להשיב לשטן ולגוים התמהים מה היא חבתי אצלך יש לי כו':

(ד)

(ט) (על הברטנורא) ואלו הם נסים בלי ספק. ועתוי"ט:

(י) (על הברטנורא) וזה היה לנוי ולתפארת ישראל. ובלא אוהל נמי תסגי להם בהבקעו לבד, דאין ספק דהענני כבוד לא סרו מהם. וכן נמי הנס החמישי נעשה לנוי:

(יא) (על המשנה) הקדוש ברוך הוא. לפי שהמכות באו במשפט ובדין על המצריים, לכך יחדם התנא להקדוש ברוך הוא שהוא דיין אמת. אבל בנסים שנעשו לאבותינו לא יחדום לו, לפי שלא היה שורת הדין נותן לנס לפי שהללו עובדי כוכבים כו'. מר"ש:

(יב) (על המשנה) הים. מה שהקדים התנא הנסים שבים לפי שעיקר המכות היו למען ספר שמו בעולם. ועיקר הודעה זו לא היה ניכר רק מאשר יפלה ה' בין מצרים ובין ישראל. הלכך בהיותם עיקרים באיכות הפרסום. לכך הקדימם אע"פ שלא היו קודם בזמן. מד"ש:

(יג) (על המשנה) נסו. ואע"פ שהעגל חטא היה, נקרא נסיון, שענין נסיון להקב"ה הוא מיעוט האמונה והסתפקם בו. וכך הוא חטא העגל שלא האמינו ולא בטתו בו שילכו בטח דרכם במדבר אשר הוליכם בה ממצרים ועד הנה. ועתוי"ט שהאריך ומסיק שאין לחשוב העגל לנסיון ולחשוב במקומו וימרו על ים בים סוף כדאמרינן בגמרא שבעלייתם מן הים אמרו כשם שאנו עולין מצד זה כו'. אבל ויבואו מרתה לאו בעלייה מן הים היה. ובגמרא דחשיב לעגל ג"כ, י"ל דמתאוננים והאספסוף חדא הוא ותליא בפלוגתא דרבי ורשב"ג במסכת שבת דף קט"ז, ע"ש. ובזה ניחא המדרש רבה פרשת מצורע שהביא והיה לכם לזרא [שנאמר על האספסוף] על מתאוננים:

(יד) (על המשנה) במדבר. שעל שהיו במדבר מקום שמם מאין יושב, וחסר, אין כל בו, חשבו אולי שהוא מחסרון השגחתו יתברך על הגליל ההוא, ולפיכך נסוהו. והיינו דדייק למתני במדבר. וקא קרי ליה להקב"'ה מקום בכאן, להורות כי הוא מקומו של עולם מאין פנוי מהשגחתו. מד"ש:

(ה)

(טו) (על המשנה) עשרה כו'. וקא מני להו דלא רמיזו בקרא כלל:

(טז) (על המשנה) מריח כו'. מתאות בשר הקודש. א"נ מריח אברים של המערכה. שאלו הריחה ובאת לטעום מהן אין שומעין לה להאכילה בשר קודש. רש"י:

(יז) (על המשנה) ולא הסריח כו'. כשלא היה לו פנאי להקטיר בלילה כל האברים שנתעכלו מבערב מעלין אותו בראשו של מזבח ועומדים שם ב' או ג' ימים עד שיהיו פנוים להקטירם שאין לינה פוסלת בהן בראשו של מזבח ונעשה בהן נס ולא היו מסריחין כל זמן עכבתן. רש"י. ותני מעולם, י"ל דאתא לאתויי להבמות ונוב וגבעון ומשכן שבמדבר:

(יח) (על המשנה) בבית המטבחיים כו'. שבעזרה במקום שהיו שם שולחנות של שיש שמדיחין עליהם את האימורים, ולא היה יורד שם זבוב משום מיאוס. רש"י:

(יט) (על המשנה) ביום הכפורים. אף שהוא התגברות קטרוג היצר. ועתוי"ט:

(כ) (על המשנה) עמוד כו'. העולה מן הקרבנות. אבל בעת ההקרבה היה האויר נח. הר"מ:

(כא) (על המשנה) הזיק. לא תנן לא נשך, אלא אפילו אם אירע לפעמים שהיה נושך לא היה מזיק. ותני מעולם, פירש במד"ש, שאפשר דאתא לאתויי אפילו שלא בזמן שבהמ"ק קיים. שכדאית היא קדושת הארץ:

(ו)

(כב) (על הברטנורא) הרוצה לעמוד על כוונת הענין. יעיין בתוי"ט:

(כג) (על הברטנורא) וקשה, דאמר אם בריאה יברא. והרי ברואה ועומדת כפי קבלת חז"ל פה כו'. ולי נראה, דפי הארץ פירושו דבור הארץ, דומיא דפי האתון ופי הבאר. וה"פ דקרא אם בבריאה [ותחסר בי"ת השמוש בתבת בריאה, וכמוה רבים] שמימי בראשית הוא הגיהנם, יברא קרובי פתחא [כמאמר חז"ל בחלק], ועל ידי כן ופצתה [מלשון פצו שפתי] תשמיע קול דברים להגיד כל הנעשה בתוכה שירדו חיים שאולה לדיוטא התחתונה. ואח"כ בשעת מעשה אמר ותפתח וגו' אמר פתיחת פה לבד לבלוע אותם. ועוד היה שהעם נסו לקולם ר"ל קול דברי הארץ. דאל"כ קשה דאדרבה דרך שומעים קול צועקים אוי ואבוי שיתקרבו אל הקול. וז"ל רש"י בחומש, לקולם, בשביל קול היוצא על בליעתם. וע"ש ברא"ם. ועתוי"ט:

(כד) (על הברטנורא) שבכל מקום שהיו הולכים הבאר עולה ונובע מים. ונכרא אל הבאר הזה פה שיצאו המים בכל מקום שהולכין. ד"ח. וזהו ג"כ כוונת רש"י שהסלע היה הולך ומתגלגל. דאי כפשוטו היה לו כאן להזכיר הנס שהסלע נתן מים בתלוש:

(כה) (על הברטנורא) כלומר שיהיו עונים כנגד הדבור שלה ובהכי ניחא דלא תני פי הסלע. ועתוי"ט:

(כו) (על הברטנורא) והקרוב אלי שהיה הדבר נסיי ומעשה אלהים המה והרבה נתלבטו בזה כו'. וכתב בעל עשרה מאמרות [מאמר חקור הדין חלק ב' פ"כ] שהיה זה מעשה אלהים בלתי משוער בשכלנו לא כמעשה הדיוט שציירו זולתנו בבית המדרש ונער יכתבם:

(כז) (על הברטנורא) כלומר לפיכך היו נגללים ולא היו כסנפרינון שלנו שהוא מקשה ולא נגלל. אבל היה ספיריי למראה וכעצם השמים לטוהר והלוחות היינו הראשונות דאילו שניות משה פסלן מעצמו:

(כח) (על המשנה) וי"א כו'. מסיק בד"ח, דלא אתו לאפלוגי, אלא שכל אחד מוסיף על הקודמים. לפי שיש בבין השמשות זמנים מחולקים, כדאיתא בשבת דף ל"ד כו'. ונוסח אחר אילו של יצחק וקברו של משה וי"א אף המזיקין וי"א אף צבת כו'. ועתוי"ט:

(ז)

(כט) (על הברטנורא) [בפי"ב דכלים מ"ז] שיחסרהו ההשלמה והתיקון כו' וכן איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המדות אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי. אבל יש בהן ערבוביא ובלבולים והתערב בהם חסרון ואין זה עם הארץ שיש לו דרך ארץ [שהן מעלות המדות בבד]. וכ"ש שאינו בור דמשנה ה' פ"ב. הר"מ:

(ל) (על המשנה) ז' דברים כו'. הקדימו לגולם לפי שלו קדימה בזמן ומ"מ ביאר המדות בחכם שכן נאה להעלות על שפתים ישק מדות החכם כו':

(לא) (על הברטנורא) וזה בתשובה. אבל בשאלה הא תנן במשנה ה' פ"ב ולא הביישן למד:

(לב) (על המשנה) ובמנין. ויש ספרים דלא גרסי ובמנין. ומ"מ לדגרסי, או או קתני. ועיין פרק קמא דעד. יות מ"ה:

(לג) (על הברטנורא) כלומר ולא סגי ליה במה שלא נכנס לתוך דברי חבירו אבל יתמהמה ג"כ עד שידע שישיב כהלכה:

(לד) (על הברטנורא) ותמיהני דזו מדת כל אדם שלא לשקר, כ"ש בפסק דין שיתלה עצמו באילן גדול כו' ונמצא מכשיל הרבים, שאפשר שאין הדין כך, גם הראיה שהביא מאנשי חרן אינו ענין לנדון זה. והר"מ פירש, ולא יתפאר במה שלא ידע, והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי. ועתוי"ט:

(ח)

(לה) (על המשנה) גופי כו'. כלומר עבירות חלוקות. ועתוי"ט:

(לו) (על המשנה) מעשרין. מעשר שם כולל לכל המתנות. ועתוי"ט:

(לז) (על המשנה) בצורת כו' במסכת שבת דף ל"ב ילפינן לה מקרא:

(לח) (על המשנה) החלה. כלומר אף שלא לטול את החלה. ועתוי"ט:

(לט) (על הברטנורא) וכיון שפשעו הב"ד ולא עשו. לפיכך דבר בא לעולם ואינו מבחין בין טוב לרע והיה כצדיק כרשע. אבל לשון שלא נמסרו, לא משמע כן. אלא כדפירשו המפרשים כגון מיתות בידי שמים וכריתות, אי נמי שלא בהתראה או שברח העובר:

(מ) (על המשנה) שביעית. שדינם להפקירם. אי נמי לבערם לגמרי וכמ"ש במשנה ב' פרק ט' דשביעית. ולפיכך מדה כנגד מדה, שהדבר בא לעולם שהוא הפקר בני אדם שאין המלאך המשחית מבחין. ואילו חרב אפשר כי יחנן קולו שמוע ישמע ויניחתו האויב. ד"ח. והני תרי כיון שדומים בעונש נחשבו לחד במנין השבעה. וכן בסמוך:

(מא) (על המשנה) חרב כו'. בגמרא (שם) ילפינן לה מקרא:

(ט)

(מב) (על המשנה) חיה רעה כו' גלות כו'. כולהו מייתי להו קראי בגמרא שם:

(מג) (על המשנה) מתרבה. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו, לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת האנשים, והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני וגם חשש שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיאריכו לו חייו, לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת. מדרש שמואל:

(מד) (על המשנה) ובמוצאי החג. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה, ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם. הר"מ:[מה] שלי כו'. לא בנותני צדקה איירינן, דהנהו מתניין לקמן משנה י"ג. אלא בהנאה דעלמא:

(י)

(מו) (על הברטנורא) ודוקא שהוא רוצה ליהנות מנכסי אחרים מדעתן. דאלו שלא מדעתן אע"פ שרוצה גם להנותם הוא גזלן גמור ואין לך רשע גדול מזה. ולא דברו חז"ל אלא בדעות, ולא על הגנב והגזלן שהוא רשע. מד"ש:

(מז) (על המשנה) חסיד. לא שמבזבז כל אשר לו. שהרי אמרו המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שלא יבזבז יותר מדאי ויהיה הוא בהכרח מוטל על הבריות. אלא במוותר כפי הראוי איירינן. ד"ח:

(יא)

(מח) (על המשנה) קשה כו'. אבל שלא יכעוס כלל לא נמצא בשום דיעה. כי מי לנו גדול בענוה כמרע"ה ונאמר בו ויקצוף וגו' וכו'. מד"ש:

(מט) (על המשנה) רשע. דאמר מר לא תרתח ולא תחטא. רש"י. וד"ח מפרש, כי הא דאמרינן בנדרים כל הכועס בידוע שעונותיו מרובין, שנאמר איש אף יגרה מדון ובעל חימה רב פשע:

(יב)

(נ) (על הברטנורא) ואע"פ שאפשר בסייעתא דשמיא לאוקמי גירסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו, מי שלא הגיע לכלל מדה זו אין ראוי להקרא רשע כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:

(יג)

(נא) (על הברטנורא) ועינו רעה בשלו לפי שיש לו אבירות לב. ואינו דומה לעינו רעה בשל אחרים. רש"י. אלא כלומר כעין רעה דמתניתין י"ט, שאינו מסתפק בשלו וחומד במה שראוי אל העני. וקשה דא"כ רשע הוא שעובר על לא תאמץ את לבבך. ואפשר דהכא איירי בענין שאין מחסור לעני ונמצא שאינו מאמץ לבבו מתת לעני די מחסורו, ואלו לא היה מי שיתן היה הוא נותן ורצונו ליתן כשימצא עני שאין לו נותנים, ומ"מ אבירות לב הוא. והשתא אתי שפיר דיתן ויתנו אחרים חסיד. דקשה, שכן הוא מדת כל אדם אלא דהכא בעני שיש לו די ספוקו בנתינת אחד מהם. והוא רוצה שיתן ויתנו כדי למלאות ספקו בשפע לאיש כזה ראוי להקרא חסיד. כן נ"ל:

(יד)

(נב) (על הברטנורא) יש לפרש דה"ק, א"נ לומד ואינו מבין. ויש לפרש, דה"ק ואינו שונה ואינו לומד ולא מבין:

(נג) (על המשנה) חסיד. שמשפיל עצמו ומראה כאילו הוא צריך ליושבים בביהמ"ד. מד"ש. ועתוי"ט:

(טו)

(נד) (על המשנה) ספוג. צמר הים. הר"מ:

(טז)

(נה) (על המשנה) בדבר. גירסת הר"ב בדבר בטל, בטל דבר כו':

(נו) (על המשנה) אמנון ותמר. לדוגמא בעלמא נקטיה. ולפיכך לא קשיא רישא לסיפא:

(יז)

(נז) (על המשנה) הלל ושמאי. לפי שתלמידיהם לא שמשו כל צורכן ומהם ואילך רבתה המחלוקת בישראל, לפיכך נקטינהו לדוגמא. ומש"ה נמי לא קשיא רישא לסיפא. ועתוי"ט:

(נח) (על המשנה) קרח כו'. לא הזכיר צד השני שהם משה ואהרן כמו שזכר בחלוקה ראשונה ב' הצדדים. לפי שבכאן אינם שווים שמשה ואהרן כוונתם לשמים היתה. ולא היתה בהם שום בחינה שלא לשם שמים. מד"ש:

(יח)

(נט) (על הברטנורא) בגמרא מפיק להו מקראי. ועתוי"ט:

(ס) (על המשנה) אין מספיקין כו'. כלומר אין מסייעין לו כו'. משא"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. ועתוי"ט:

(יט)

(סא) (על הברטנורא) שמצות בני אדם אינם רק לפי דעתם. כי הטובים לא יצוו ברע. אבל יזהירו ממנו. והכתוב אומר הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם. הר"מ:

(סב) (על המשנה) בעוה"ז. זה על דרך יגיע כפיך כי תאכל אשריך בעוה"ז, כפירש"י בריש פרק ד'. דאי לא תימא הכי, הרי כמה מתלמידיו של אאע"ה הרעבים וצמאים בעוה"ז אלא לפי שהם מסתפקין ואינם צריכים לבריות נקראו אוכלים בעוה"ז. ועוד יש לומר ששורת הדין הוא אומר, אבל אל דעות ה' ולו נתכנו עלילות להנחילו יותר שכר בעוה"ב:

(סג) (על המשנה) יורשין גיהנם. בעוה"ז. כדאמר [יומא דף ע"ב]. לא תירתו תרתי גיהנם. מר"ש:

(סד) (על הברטנורא) והוא ג"כ איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולות הרע. הר"מ:

(כ)

(סה) (על המשנה) עז פנים לגיהנם. שמעיז פניו שלא לעשות רצון אביו שבשמים:

(סו) (על הברטנורא) ונאמר ישובו רשעים לשאולה:

(סז) (על המשנה) ובושת פנים לגן עדן. כמ"ש חז"ל כל אדם שיש לו בושת פנים לא במהרה הוא חוטא. כדכתיב ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. מד"ש:

(כא)

(סח) (על הברטנורא) כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשה האחימ. ראוכן שמעון ולוי לחשבון ז' חדשים לכל אחד. נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף. עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנה בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ובחומש פרשת וישב בפסוק ויתאבל שפירש"י ששה חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם, לא דייק:

(סט) (על הברטנורא) לא נמצא רק ט"ז. ובפירש"י די"ח פעמים כתיב אדם, עד כי מאיש לוקחה זאת. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:

(ע) (על הברטנורא) במד"ר פרשת קרח. ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':

(עא) (על הברטנורא) גמרא. ונ"ל דר"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו וגר כקטן שנולד דמי. ועתוי"ט:

(עב) (על המשנה) בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן זה שקנה חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:

(כב)

(עג) (על המשנה) בן בג בג. יש לפרש שלא האריך ימים. וכן בן הא הא. והרשב"ם פירש שגרים היו. והם בני אברהם ושרה שנתוספו ה' על שמותם וכל הגרים בניהם נקראו. ובג גימטריא ה'. וקראם זה משונה מזה כדי להכיר בין זה לזה. מד"ש:

(עד) (על הברטנורא) ולפי שד"ת הן צורך גדול לבני אדם. היה אומר בלשון ארמי שהיו הכל מכירין בו כשעלו מבבל. מר"ש. ועתוי"ט:

(עה) (על המשנה) והפוך. כפל לשון לחזק ולהורות על התמידות וההפלגה. וענין ההפוך עצמה הוא חזרת הלמוד:

(עו) (על המשנה) תחזי. ר"ל האמת. פירוש, ותראה האמת בעין השכל. כתרגום וירא, וחזא. ועתוי"ט:

(עז) (על המשנה) טובה הימנה. שלא תאמר שבלמוד חכמת יונית בהכרח אלמד מהם מדיניות והנהגה ומדות טובות, להכי קאמר שאין לך מדה טובה הימנה, כי כל המדות טובות ערוכות בכל ושמורות בה. מד"ש:

(כג)

(עח) (על הברטנורא) וזה בשכר הצער והטורח עצמו, שאם הוא מרובה שכרו מרובה. אבל שכר מצות עצמן אי אתה יודע מתן שכרן. כדתנן בריש פ"ב. ד"ח: