משנה אבות ה כא

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה כא | >>

לחצו כאן למהדורת ויקיטקסט המבוארת

[עריכה]

הוא היה אומר, בן חמש שנים למקרא, בן עשר למשנה, בן שלש עשרה למצות, בן חמש עשרה לתלמוד, בן שמונה עשרה לחופה, בן עשרים לרדוף, בן שלשים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמשים לעצה, בן ששים לזקנהעב, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם.

משנה מנוקדת

[עריכה]

הוּא הָיָה אוֹמֵר:

בֶּן חָמֵשׁ שָׁנִים לַמִּקְרָא,
בֶּן עֶשֶׂר לַמִּשְׁנָה,
בֶּן שְׁלֹשׁ עֶשְׂרֵה לַמִּצְווֹת,
בֶּן חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה לַתַּלְמוּד,
בֶּן שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַחֻפָּה,
בֶּן עֶשְׂרִים לִרְדֹּף,
בֶּן שְׁלֹשִׁים לַכֹּחַ,
בֶּן אַרְבָּעִים לַבִּינָה,
בֶּן חֲמִשִּׁים לָעֵצָה,
בֶּן שִׁשִּׁים לַזִּקְנָה,
בֶּן שִׁבְעִים לַשֵּׂיבָה,
בֶּן שְׁמוֹנִים לַגְּבוּרָה,
בֶּן תִּשְׁעִים לָשׁוּחַ.
בֶּן מֵאָה,
כְּאִלּוּ מֵת וְעָבַר וּבָטֵל מִן הָעוֹלָם:

נוסח הרמב"ם


פירוש הרמב"ם

(אין פירוש למשנה זאת, כיוון שהרמב"ם לא גורס אותה.)


פירוש רבי עובדיה מברטנורא

בן חמש שנים למקרא - מערלה ילפינן, דכתיב (ויקרא יט) שלש שנים יהיה לכם ערלים וגו' ובשנה הרביעית יהיה כל פריו קודש הלולים, שאביו מלמדו צורת האותיות והיכר הנקודות. ובשנה החמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו, מכאן ואילך ספי ליה כתורא:

בן עשר למשנה - שלומד מקרא חמש שנים, וחמש שנים משנה, וחמש שנים גמרא. דאמר מר (חולין כ"ד ע"א) כל תלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה, דכתיב (במדבר ח) זאת אשר ללוים מבן חמש ועשרים שנה ומעלה יבא לצבוא צבא, שבא ולומד הלכות עבודה חמש שנים, ובן שלשים עובד:

בן שלש עשרה למצות - דכתיב (שם ה) איש או אשה כי יעשו מכל חטאת האדם, וגבי שכם כתיב (בראשית לד) ויקחו שני בני יעקב שמעון ולוי אחי דינה איש חרבו. ולוי באותו פרק בן שלשה עשר שנה היה סח, וקרי ליה איש:

בן שמונה עשרה לחופה - י"ט אדם כתובים בפרשת בראשית מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע, חד לגופיה, פשו ליה שמונה עשר לדרשא סט:

בן עשרים לרדוף - אחר מזונותיו. לאחר שלמד מקרא משנה וגמרא ונשא אשה והוליד בנים, צריך הוא לחזור ולבקש אחר מזונות. פירוש אחר, בן עשרים לרדוף אותו מן השמים ולהענישו על מעשיו, שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן עשרים ע:

בן שלשים לכח - שהלוים היו מקימים את המשכן ומפרקין וטוענין את העגלות ונושאין בכתף מבן שלשים שנה ומעלה:

בן ארבעים לבינה - שלאחר ארבעים שנה שהיו ישראל במדבר אמר להם משה (דברים כט) ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועינים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה עא:

בן חמשים לעצה - שנאמר בלוים (במדבר ח) ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד עוד ושרת את אחיו וגו"ומהו השירות, שיתן להם עצה:

בן ששים לזקנה - דכתיב (איוב ה) תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ששים:

בן שבעים לשיבה - דכתיב בדוד (דברי הימים א כט) וימת בשיבה טובה, וימי חייו היו שבעים שנה:

בן שמונים לגבורות - דכתיב (תהלים צ) ואם בגבורות שמונים שנה:

בן תשעים לשוח - הולך שחוח וכפוף. ויש אומרים, לשון שוחה עמוקה:

פירוש תוספות יום טוב

הוא היה אומר בן חמש וכו' ונ"א ל"ג. וכתב במד"ש בשם הרר"י בר שלמה ז"ל שאין אלו דברי ר' יהודה בן תימא. וגם אינה מסדר מסכתא זו. אלא שחכמים הסמיכום והוסיפום כאן. ודברי שמואל הקטן הם. ויש נוסחאות שכתוב כאן שמואל הקטן אומר בנפול אויבך אל תשמח וכו'. ע"כ. ובריש מתני' דלקמן כתב די"ס גורסין משנה זו באחרונה ולא נהירא דאין לומר שיהא סיום המסכתא במת ובטל מן העולם כי מצינו שהקפיד התנא ע"ז כמו שאמרו (כלים פרק ל') אשריך כלים וכו' ויצאת בטהרה ע"כ. וראיה יותר קרובה מ"ש הר"ב בסוף מ"ק. ובסוף מסכת ידים משום אל תעמוד בדבר רע:

בן עשר למשנה. כתב הר"ב דאמר מר כל תלמיד וכו' דכתיב זאת אשר ללוים וגו' וכתוב אחר אומר מבן שלשים וגו' הא כיצד בן כ"ה וכו'. רש"י:

בן י"ג למצות. פי' הר"ב דכתיב איש וגו' וגבי שכם כתיב וכו' איש חרבו. ולוי באותו פרק בן י"ג שנה היה. כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשת האחים ראובן שמעון ולוי לחשבון שבעה חדשים לכל אחד נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנים בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ולא דייק בפי' החומש פ' וישב בפסוק ויתאבל על בנו ימים רבים שפירש ו' חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם. [ועיין רפ"ב דזבים]:

בן י"ח לחופה. לשון הר"ב י"ט אדם כתובים מן ויאמר וכו' עד ויבן ה' אלהים את הצלע עמדתי למנין וחשבתי גם שניהם דכתיבי בהך קרא דויבן. ולא מצאתי בין כולם כי אם י"ו ובפירש"י די"ח פעמים כת ב אדם מבראשית עד כי מאיש לוקחה זאת. ע"כ. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:

בן כ' לרדוף. בפי' אחר שכתב הר"ב שאין ב"ד של מעלה מענישין פחות מבן כ'. במדרש רבה פרשת קרח ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':

בן מ' לבינה. פי' הר"ב שלאחר מ' שנה שהיו ישראל במדבר וכו'. גמרא. בפ"ק דעבודה זרה דף ה' [ע"ב]. וק' דזו אינה ראיה מאנשי מדבר שכשהיו ארבעים שנה במדבר אחר מתן תורה היו יותר מבני ארבעים שנה הרבה. וי"ל דדייקינן מדלכולם היה מדבר ואף אותם שהיו קטנים בשעת מתן תורה בכלל. ה"ק ולא נתן ה' לכם לכולכם דלמקצתם והם שהיו גדולים בשעת מ"ת כבר נתן כשהגיעו למ' שנה. ועוד נ"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו דהא מינייהו ילפינן שצריך גר טבילה כמ"ש בספ"ח דפסחים וכל גר כקטן שנולד דמי:

בן ששים לזקנה. פי' הר"ב דכתיב [איוב ה' כ"ו] תבא בכלח אלי קבר. בכל"ח בגימטריא ס'. ואע"ג דבית שמושית היא בכלל הגימטריא היא דהכי דרשינן לה בסוף מסכת מ"ק (דף כ"ח. ) ואע"ג דהתם דריש ליה למיתה בידי שמים והכא משמע דזקנה היא. היינו לפשטיה דקרא דבטובה משתעי דסיפיה כעלות גדיש בעתו וכתיב נמי לעיל מיניה וידעת כי שלום אהלך. ובמד"ש דאית ספרים דגרסי בן ששים לחכמה. וכ"כ הריטב"א ושהעד (איוב י"ב) בישישים חכמה נוטריקון. בן ששים. ע"כ. ואפשר דאף לפי גרסתינו הא דתנן לזקנה הכונה לחכמה. כי (קדושין ל"ב:) אין זקן אלא מי שקנה חכמה. דנוטריקין זקן זה קנה ע"כ. ועיין עוד בסמוך:

בן תשעים לשוח. כתב הר"ב י"א לשון שוחה עמוקה. ע"כ. ובמד"ש בשם החסיד ז"ל הקשה על זה שהל"ל לשוחה. ועוד לא מצינו דקבר נקרא שוחה. ועוד אחרי שנקבר בן תשעים איך ימות בן מאה. ע"כ. וקושיא אחרונה אינה כל כך קושיא דלא קאמר אלא שראוי לשוח. וכן אתה צריך לומר לפירוש הר"ב בבן ששים לזקנה. דאי מת נתקיים בו הזקנה קאמר:

פירוש עיקר תוספות יום טוב

(סח) (על הברטנורא) כשתחשוב י"ג שנה שעשה יעקב עם לבן אחר שנשא את לאה וילדה לו אחר ב' שנים בקירוב שעלו בהריון לשלשה האחימ. ראוכן שמעון ולוי לחשבון ז' חדשים לכל אחד. נמצא לוי בן י"א שנה כשיצאו משם הוסיף. עליהם ו' חדשים שעשה בדרך וי"ח חדשים שעשה בסוכות קיץ וחורף וקיץ שהם ב' שנים הרי לוי בן י"ג שנה בלכתם לשכם. ונקרא איש. רש"י. ובחומש פרשת וישב בפסוק ויתאבל שפירש"י ששה חדשים בבית אל שהוא אחר מעשה שכם, לא דייק:

(סט) (על הברטנורא) לא נמצא רק ט"ז. ובפירש"י די"ח פעמים כתיב אדם, עד כי מאיש לוקחה זאת. וצ"ל דאיש נמי מן המנין:

(ע) (על הברטנורא) במד"ר פרשת קרח. ונ"ל מדאשכחן במתי מדבר שלא נענשו בפחות מבן כ':

(עא) (על הברטנורא) גמרא. ונ"ל דר"ל דישראל בשעת מ"ת גרים היו וגר כקטן שנולד דמי. ועתוי"ט:

(עב) (על המשנה) בישישים חכמה נוטריקון בן ששים. ריטב"א. ואף לגירסתנו זקן זה שקנה חכמה. מד"ש. ועתוי"ט:

מלאכת שלמה (שלמה עדני)

הוא היה אומר בן חמש וכו':    בשמושא רבה מייתי לה בשם שמואל הקטן וכן העתיקו בשם שמושא רבה דתנן שמואל הקטן וכו' בבית יוסף א"ח סוף סימן ל"ח ואיתא בתוס' פ' נערה דף נ' וכתבו שם דהא דתנן בן חמש שנים למקרא היינו לגלגל ולא למיספי ליה כי תורא וכן הא דתנן בן עשר למשנה לא שירד עמו לחייו לרדותו ברצועה ובחוסר לחם אלא לגלגל אבל לרדותו אינו [אלא] עד לאחר י"ב שנה עוד כתבו ז"ל אהא דקאמר אביי התם אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה בר שית למקרא היינו בר שית ויום אחד דומיא דבר עשר למשנה דהוי בר עשר ויום אחד כי ההוא דמסכת אבות דהתם הוי בר עשר ויום אחד דומיא דבן י"ג למצות והשתא האי בר שית למקרא לא הוי דומיא דבן עשר למשנה דבן שית למקרא היינו למיספי ליה כתורא ובר עשר למשנה לאו למיספי לי' אלא לגלגל עד י"ב שנה ע"כ. ואיתה נמי בתוס' דפ' לא יחפור (בבא בתרא דף כ"א:)

בן עשרים לרדוף:    כתב הרמב"ן ז"ל בראש פ' במדבר סיני כל יוצא צבא בישראל מגיד שאין יוצא לצבא פחות מבן כ' שנה ואפשר שיהיה הטעם בזה בעבור שאינו חזק למלחמה בפחות מעשרים וכמו שאמרו בן עשרים לרדוף ע"כ ובתוי"ט כ' הוא היה אומר בן חמש וכו'. ונ"א ל"ג כו' ע"ש. וגם הרב ר' יהוסף ז"ל מחקה לכולה מתני' וכתב בכל הספרים לא מצאתי משנה זו ע"כ:

בן שמונה עשרה לחופה:    עיי' בתוי"ט [הגהה ובספר הלבוש ריש סי' ראשון דאבן העזר מ"כ וז"ל וקבעו חז"ל זמן למצוה זו עד שיהיה בן י"ז שנים שלמים דהיינו משנת י"ח ואפשר לי לאסמוכה על מקרא זה לא טוב היות האדם לבדו טוב בגימטריא י"ז כלומר אמר הש"י הרי אין האדם כבן טוב שיהיה לבדו שהרי הוא יותר מבן טוב שהרי הוא כבן עשרים כמו שאמרו במדרש על הן האדם היה כאחד ממנו כלמר בן עשרים כמנין היה וחייב בעונשים ש"מ דמבן טוב ואילך לא יהיה לבדו אלא ישא אשה וכתיב מצא אשה מצא טוב כלומר כשימצא האדם עצמו בן טוב שהוא י"ז אז מצא אשה ע"כ]:

בן ארבעים לבינה:    עיי' תוי"ט. [הגהה ובספר הפרפראות פרשת עקב כתוב ארבעים שנה וסמיך ליה וידעת עם לבבך רמז עד ארבעים שנה לא קם אינש אדעתא דרביה וכן בן מ' לבינה ולבבו יבין לבבו עולה ארבעים ע"כ. וכן בסוף פ' כי תבא ולא נתן ה' לכם לב לדעת וסמיך ליה ואולך אתכם מ' שנה]:

תפארת ישראל

יכין

הוא היה אומר בן חמש שנים למקרא:    כבר התחיל מקרא:

בן עשר למשנה:    כבר התחיל המשנה בלי קושיא ותירוץ לבלי להלאות שכלו הרך:

בן שלש עשרה למצות:    חייב בהן הלממ"ס [תשובת הרא"ש כלל ט"ז].

בן חמש עשרה לתלמוד:    כבר מוכשר הוא בשכלו להעמיק בדיניו:

בן שמונה עשרה לחופה:    אז ראוי שישא אשה, מדכבר הקיץ אז יצרו:

בן עשרים לרדוף:    לטרוח אחר מזונותיו. וגם לצאת למלחמת ישראל. אולם חייב גם לרדוף אז ביותר אחר מצות, דבב"ד של מעלה אין מענישין בפחות מבן עשרים [ב"ר פרשת קרח וירושלמי סנהדרין פי"א ה"ה, ושבת פ"ט ב']:

בן שלשים לכח:    כבר נתבשל כחו שבגופו בכל האפשרי:

בן ארבעים לבינה:    כבר נתבשל כח שכלו להבין דבר מתוך דבר:

בן חמשים לעצה:    בכל עצה יש ב' דרכים. ובן נ' כבר יוכל לשקול המובחר מב' הדרכים:

בן ששים לזקנה:    ובישישים חכמה, שכבר יודע להטעים חכמתו בדברי טעם ושכל טוב, ומתוקים לכל טועמם כאוכל ענבים בשולות ושותה יין ישן:

בן שבעים לשיבה:    שחייב לקום בפניו:

בן שמונים לגבורה:    דכבר התגברו בו כחות הנפש על הגוף ותאוותיו שנחלשו, ונקל לו מאד לקיים התורה ומצותיה:

בן תשעים לשוח:    גופו שחוח. וי"ג בסין, ור"ל שאין כחו רק בשיחה לדבר בתורה ובתפלה, דכבר הוחלש כח המעשה שבו:

בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם:    כשזכה לכך נדבקה נפשו בעליונים, ונתבטל ממנו העולם ותאותיו, כאילו כבר עבר ממנו:

בועז


להלכתא גבירתא של תפארת ישראל לחץ כאן

פירושים נוספים

מגן אבות (רשב"ץ)

[עריכה]


הפירוש הוא היה אומר שמואל הקטן. בן חמש למקרא כל השנים הללו הם שלמות והראיה בן שלש עשרה למצות שהם שלש עשרה שלמות וביום ראשון משנת ארבע עשרה נתחייב במצות כמו שנזכר בפרק מי שמת ובפ' בא סימן ובאחרון מיומא ודבר זה נלמד מן הערלה שהיא אסורה לשלש שנים אפי' בהנאה וברביעית מותרת על ידי פדיון ובחמישית תאכלו את פריו להוסיף לכם תבואתו וזו אסמכתא היא בויקרא רבה ובילמדנו אבל בגמרא אמרו בפר' לא יחפור ובכתובות פר' נערה שנתפתת' אמר ליה רב לרב שמואל בר שילת שהיה מלמד תינוקות בציר משית לא תקבל מכאן ואילך קבל וספי ליה כתורא כי חמש שנים ראשונים עדיין הוא רך ואין מטילין עליו אימת הרב ואביו מלמדו בתוך ביתו תורה צוה לנו ושמע כמו שנזכר בסוכה פרק לולב הגזול ובפרק נערה אמרו אמר אביי אמרה לי אם בר שית למקרא בר עשר למשנה והיה נראה כי אין זה כדברי המשנה על כן היו מפרשין בר שית למקרא כיון שנכנס בשנת שש וזה הפירוש אינו נראה שכל שנים הנזכרים כאן הם שלמות על כן נראה שהמשנה דברה שאביו מלמדו מקרא בתוך ביתו ואמרה לי אם לשלחו לבי רב אחר שהרגילו אביו שנה אחת בבית ואפשר לחלק בזה בין בריא לחלוש כמו שחלקו שם בגמרא שהבריא לחמש והחלוש לשש:

בן עשר למשנה. שכן מצינו בלויים שכתוב אחד אומר ומבן עשרים וחמש שנה וכתוב אחד אומר מבן שלשים שנה הא כיצד בן עשרים וחמש לחינוך בן שלשים לעבודה מכאן לתלמיד שלא ראה סימן יפה במשנתו חמש שנים שוב אינו רואה כמו שנזכר בחולין ובספרי אם כן זמנו הוא מבן חמש למקרא וללמוד משנה כשיהיה בן עשר:

בן שלש עשרה למצות. למדנו משמעון ולוי שכתוב בהם אחי דינה איש חרבו ואותו היום בני שלש עשרה שנה היו שיעקב עמד בבית לבן עשרים שנה שנאמר זה לי עשרים שנה בביתך ואחר שבע ראשונים נשא לאה וילדה לו בנים ובשתי שנים נולדו לו ראובן שמעון ולוי לפי שכל עיבורן היה לששה חדשים ויום אחד וכשתסלק שבע שני העבודה ושתי שנים מלידת שלשה בנים נשארו י"א שנה ללוי השלישי ונאמר ויעקב נסע סכותה בקיץ ויבן לו בית בחורף ולמקנהו עשה סוכות בקיץ הרי כאן י"ח חדשים וששה חדשים עשה בדרך הרי כאן שתים וי"א הרי כאן י"ג שנים ואז נקרא לוי איש. ובמדרש עם זו יצרתי לי תהלתי יספרו בגימטריא ז"ו שלש עשרה שנה ואז תהלתי יספרו. ועוד כי בזמן הזה ראוי להוליד ונקרא איש כמו שנזכר בפ' בן סורר ומורה וזה הלכה למשה מסיני כי פרקי בן ובת הם הלכה למשה מסיני כמו שנזכר בנדה בפרק יוצא דופן:

בן חמש עשרה לתלמוד. שבתוך חמש שנים שהתחיל ללמוד המשנה מתחלת עשר עד סוף חמש עשרה ידע המשנה שזה הוא השיעור לתלמיד הרואה סי' יפה בתלמודו ואז יעסוק בתלמוד שהוא פי' המשנה כי כן היה מנהגן חמש שנים לומד ארבעה ועשרים וחמש שנים שתא סדרי משנה ואח"כ עוסק בתלמוד ובגמ':

בן שמנה עשרה לחופה. כנגד שמנה עשרה אדם הכתובים בפרשה מן ויאמר אלהים נעשה אדם עד ויבן ה' אלהים את הצלע ואם תאמר תשע עשרה הם הוציא אדם לגופו והשאר לדרשה ויש אומרים והוא כחתן יוצא מחופתו הוא בגימטריא שמנה עשרה והוא אשה בבתוליה יקח:

בן עשרים לרדוף. כי חמש שנים למד תלמודו שכן הוא אומר הלא כתבתי לך שלישים במועצות חמש למקרא חמש למשנה חמש לתלמוד והיינו עשרים ואח"כ מחזר על תלמודו שהרי למד כל צורכו והיינו בן עשרים לרדוף שירדוף אחר תלמודו. יש מפרשים בן עשרים לרדוף אחר מזונותיו שיש לו ריחים בצוארו שכבר נשא אשה והוליד בנים בשתי שנים וכבר עסק בתורה ועתה יעסוק בדרך ארץ. ויש מפרשים בן עשרים לרדוף אותו מן השמים שאין בית דין של מעלה מענישין עד עשרים שלא נענשו דור המדבר אלא אותן שהיו בני עשרים ומקרא מפורש הוא. ובשבת פרק רבי עקיבא אמרו ימי שנותינו בהם שבעים שנה דל עשרין דלא ענשת ומפני עונש המחלוקת הוא שנענשי' בידי שמים אפילו הקטנים כמו שנענשו במחלוקתם של דתן ואבירם אפילו טפם אבל בשאר עבירות בית דין של מטה מענישין בני י"ג שנה ובית דין של מעלה מענישין בני עשרים שנה כמ"ש רש"י ז"ל בפרשת קרח:

בן שלשים לכח. מלויים שמבן שלושים שנה היו מקימין המשכן ומפרקין אותו וטוענין העגלות ונושאין בכתף:

בן ארבעים לבינה. כמו שאמרו בראשון מע"ז דלא קאי איניש אדעתא דרביה עד ארבעין שנין כמו שמצינו במשה שלא רמזה להם לישראל עד ארבעים שנה משנתנה תורה שהרי הפסוק אומר מי יתן והיה לבבם זה להם ליראה אותי כל הימי' והשכינה אמרה אותו ועד שנת הארבעים אמר להם ולא נתן לכם לב לדעת מכאן שאין אדם עומד על דעת רבו עד שלומד לפניו ארבעים שנה:

בן חמשים לעצה. למדנו מן הלויים שנא' ומבן חמשים שנה ישוב מצבא העבודה ולא יעבוד אלא מה יעשה ושרת את אחיו לתת להם עצה:

בן ששים לזקנה. במס' מועד קטן בפ' ואלו מגלחין אמרו מת לששים שנה זו מיתת כל אדם ודור המדבר היו בני עשרים והיו במדבר ארבעים שנה הרי שמתו לששים שנה וכן אמרו בירושלמי במס' בכורים ואמר מר זוטרא מאי קראה תבא בכלח אלי קבר בכלח בגימטריא ששים הוו:

בן שבעים לשיבה. מדוד שהרי שני חייו שבעים שנה וכתוב בו וימת בשיבה טובה בדברי הימים ואע"פי שכל שנותיו של שמואל הרמתי לא היו אלא חמשים ושתים שנה ונאמר בשמואל ואני זקנתי ושבתי כבר פירשו זה בראשון מתענית לפי שקפצה עליו זקנה שלא יהיו הבריות מרננין עליו שמת בחור והקב"ה היה רוצה להמליך דוד ושימות שאול ושמואל לא היה רוצה שימות בחייו ולפי זה קפצה עליו זקנה כאלו היה בן שבעים ולזה אמר ואני זקנתי ושבתי. וזו היא הזקנה הטבעית שימות האדם שבעים שנה שנא' ימי שנותינו בהם שבעים שנה ואז נראית באדם השיבה והם השערות הלבנות כי הכח כבר הוא תשוש ואינו יכול לעכל המזון ונשאר במעיו בלתי מעוכל ונהפך ללבן כמו הלחם המתעפש שעולה בו חלודה לבנה והשערות הם שואבות מאותו לובן כמו הירקות ששואבו' המים ונהפכות השערות מפני זה משחרות ללובן ועל כן היה שער לבן סימן טומאה בנגעים כי אין הלובן אלא מחמת תשות כח שיש באדם מפני זקנה או חולי וכבר נמצאו אנשים הלבין שער ראשם מפני חולי וכשהבריאו חזר כמו שהיה וזה ראיה כי הלובן אינו אלא מפני חולשה ולזה מתחלת השיבה בצדעים שהוא מקום חלוש מאד עד שהמכה לחבירו בצדעיו ימיתנו. ואומרים חכמי העכו"ם כי לא תמצא השיבה כי אם בבני האדם אבל בבהמות והחיות אינה נמצאת שיתהפך שערם ללובן מחמת זקנה. ויש אומרים כי הסוס תמצא בו השיבה והכורכיא היא הפך שמתהפך מלובן לשחרות מפני זקנה. וחיי ימי האדם שבעים שנה כי הוא מספר שבעה על שנים עשר על עשרה כי השנה מחוברת משנים עשר חדש לפי שבכל חדש עומדת החמה במזל אחד וכשהקיפה שנים עשר מזלות נגמרה השנה וכששמשו שבעה כוכבי לכת כל אחד שנה היו שבע שנים ולזה נבחרה שנת השמטה לשנה השביעית וכששמטה כל שמטה עשר שנים כנגד עשרה רקיעים שנא' כי אראה שמיך מעשה אצבעותיך שהם עשר כמנין האצבעות אז היו שבעים שנה וכן מצינו מספר השבעה משמש בכל גבולי החליים והוא מענין זה שהשביעיות כולם לפי תשמיש שבעה כוכבי לכת היו ימים או שנים או עשיריות שנים. ובדורות הללו כבר חלשו כחות האדם בשבעים שנה ואלו הן החיים הטבעיים ואלו היה כח האדם יותר חזק היה אפשר שיגיע לשבע מאות שנה שהוא עשר פעמים וכן היו שנות הראשונים לפי שנולדו מאדם שלא נברא מטיפה סרוחה כמונו אלא עפר מן האדמה והיה כחו חזק מאד וחיו שבע מאות שנה ויותר דרך זרות כמו ששנותינו היום מגיעים לשמונים דרך זרות כמו שנא' ואם בגבורו' שמונים שנה וכבר מצינו למך שחיה שבע ושבעים ושבע מאות כולם שביעיות כי זה הוא המספר הטבעי ואם יש יותר או פחות הכל הוא שומר זה המספר זה נראה לי סיבת אריכו' ימי הראשונים. ורבינו משה ז"ל אמר שהיו היחידים ההם בלבד מתנהגים בהנהגת הבריאות ולזה היו מתקיימים כל כך. ורבינו משה בר נחמן ז"ל חלק עליו ואמר שאי אפשר להנהגה להוסיף משבעים לתשע מאות והוא ז"ל נתן טעם לדבר לפי שהאויר היה זך ואחר המבול נתקלקל וגם זה רחוק שיגרום קלקול האויר כל זה השינוי וגם ראינו שהנולדים אחר המבול חיו הרבה. ורז"ל בבראשית רבה נתנו טעם לאורך הימים מפני התקופות והחשבונות והמזלות כי התקופות וחכמת המזלות צריכה זמן מרובה לדעת מהלכי המזלות ולולי אריכות החיים לא היו מגיעים אל זה. וזה אמת הוא ויותר נכון מהכל ולפי ששורש כל אלו הדברים הוא מספר שבע' אמרו חז"ל שתא אלפי שני הוי עלמא וחד חרוב כי האלף האחד לעולם כמו עשר שנים לאדם. ודע כי חכמי הטבע אומרים כי הזמן איננו דבר אחר אלא מספר התנועה כי יום אחד הוא שיעור תנועת הגלגל המשלים היקיפו ביום אחד וכן שאר הזמנים שיעורם כשיעור התנועה ועל כן מי שאינו מרגיש בתנועה אינו מרגיש בזמן כמו מי שהוא מתעסק בשחוק ובדברים המשעשעים אותו ידמה לו שהיום קצר הפך החולים ואשר הם מצטערים ידמה להם שהלילה ארוך כמו' שאמר הכתוב מתי אקום ומדד ערב ואמרו חז"ל בילמדנו על הכתוב שאמר בואלה שמות בימים הרבים ההם שהיו ימים של צער מפני הגלות וכן בימים רבים של זבה מפני שפורשת מבעלה וכן בימי' רבים של רעב שהיה בימי אליהו שלא היה אלא שנה שלימה וחדש מכאן וחדש מכאן כמו שנזכר בירושלמי פרק חזקת וקרא בו הכתוב שלש שנים לפי שהיו ימים של צער לפי שהיו כוספים מתי יעבור אותו זמן וצופים בו ומי שאינו מרגיש בתנועה כגון אלו הנשקעים בדברים המענגים אותם ידמה להם הזמן הארוך זמן קצר ולא יפעל בהם הזמן כלום. כמו שספרו הפילוסופים על אנשים אלהיים נשקעים בשינה בארץ רודי"ש בהדבקם בשכל הפועל שלא הרגישו בתנועה ולכן לא הרגישו בזמן כי הזמן מקרה נמשך לתנועה וכן הזכירו חז"ל על חוני המעגל שנשקע בשינה שבעים שנה ולא הרגיש התנועה והזמן לא פעל בו כלום כאלו לא היה אלא שינה של לילה אחת. וזה היה ענין משה רבינו ע"ה בעומדו בהר ארבעים יום וארבעים לילה כי מרוב התענוג שהיה לו מלימוד התורה מפי הגבורה לא הרגיש בתנועה והזמן לא פעל בו כלום ולא רעב ללחם ולא צמא למים וזכה לקירון עור פנים הפך הרעב שמתכרכמין פניו ושב אותו קירון טבעי לא מקרה עד יום מותו שנאמר בו לא כהתה עינו ולא נס לחה ובמדרש תנחומא רמזו שמשה רבינו ע"ה לא היה מרגיש בזמן וזהו שאמרו מנין היה יודע משה אימתי יום ואימתי לילה אלא כשהקב"ה מלמדו תורה שבכתב ידע שהוא יום וכיוצא בזה אמרו בואלה שמות רבה וזהו ענין אליהו ז"ל שהוא עדיין חי וקיים לפי שהוא בשמים עם המלאכים למעלה מהתנועה וכיון שהוא למעלה ממנה הוא למעלה מהזמן והזמן אינו פועל בו וזהו סיבת קיום אנשי התחייה בעולם שכולו ארוך והשם יזכנו להיות מהם אמן:

בן שמנים לגבורה. וזהו לשון הכתוב ואם בגבורות שמנים שנה שאם כחו של אדם הוא חזק יגיע לשמונים וכתבו חכמי הטבע כי סיבת ההוייה התמידית שאינה משתנית שיבא שמעון אחר ראובן ולוי אחר שמעון וכן לעולם היא התנועה הראשונה היומית כי זאת התנועה היא נמצאת בענין אחד וסיבת ההוייה וההפסד היא הויית ראובן והפסדו היא התנועה שיש לשמש בגלגלו לפי שאינה בענין אחד אלא פעם יקרב ממנו בהיותו במזלות הצפוניים ופעם ירחק ממנו בהיותו במזלות הדרומיים ואנו רואים כי בקרבתו ממנו נעשים ההויות והצמחים מתיבשים על כן יראה שזמן הבחרות והגדול הוא שוה לזמן הזקנה והירידה ולפי שהרופאים אומרים שהגדול הוא עד חמש ושלשים שנה יהיה זמן הירידה עד שבעים שנה אם אין שם סיבות מקרייות מהפסד אויר או הנהגה רעה ואפשר שיחי' יותר משבעים שנה בטוב ההנהגה ועל זה אמר התנא בן שמונים לגבורה וזה שאמרו הטבעיים אמת הוא כי אנו רואים שזמן העיבור משוער הוא בתנועת הלבנה כן קץ האדם הוא משוער בתנועת השמש וכבר פירשתי יותר למעלה ממה שפירשו הם טעם למה היה קץ האדם מקיף בשביעיות וגם פה שחלקו המיתה לשלשה מינים מיתה טבעית ומיתה אלהיית והיא מיתת מגפה ומיתה מקרית והיא בפשיעת האדם בעצמו מקרא מלא הוא שנא' חי ה' כי אם ה' יגפנו או יומו יבא ומת או במלחמה ירד ונספה אם ה' יגפנו הוא ההפסד באויר יומו יבא ומת היא מיתה טבעית והוא הקץ הקצוב לפי טבעו או במלחמה ירד ונספה מיתה מקרית בפשיעה ורוע ההנהגה וכן פירש בעל הכוזר ז"ל:

בן תשעים לשוח. הולך שחוח וכפוף. ויש מפרשים לשון שוחה עמוקה לשון קבר. ויש מפרשים לשון תפלה כמו לשוח בשדה בסי"ן שאין לו עסק אלא בתפלה. ופירש רבינו יונה ז"ל בספר שערי צדק כי כוונת התנא בהזכירו זמני הזקנה הוא להעיר אוזן לאדם שיתעורר בתשובה כשיראה שהוא בא בימים וקרוב לבא עתו וימיו לא ימשכו ולא יהיה מאותן שנא' עליהם גם שיבה זרקה בו והוא לא ידע ואמרו כי פילוסוף אחד כשראה לובן שערו אמר אלו הם שלוחי המות:

בן מאה כאלו מת ובטל מן העולם. שלא נשארה בו לחלוחית וכמת הוא בחייו וכל זה בדורות הללו בלבד וכן על צד הטבע אבל על צד הרצון האלהי אפשר להוסיף על הקץ הקצוב כדעת מי שאומר זכה מוסיפין לו כמו שנזכר בפרק החולץ ויש ללמוד ממה שאמר בן ששים לזקנה בן שבעים לשיבה דין מדיני התורה כי לדברי אנקלוס שהוא מתרגם מפני שיבה תקום מן קדם דסבר באורייתא וזהו יניק וחכים אם כן והדרת פני זקן נדרש לזקן אשמאי פירוש בור מתרגומו של אנקלוס והאדמה לא תשם וארעא לא תבור וכשהגיע לששים הרי הוא זקן וחייבים לעמוד מפניו ולדברי איסי בן יהודה שדורש יניק וחכים מן והדרת פני זקן שאין זקן אלא מי שקנה חכמה ומפני שיבה כל שיבה במשמע אם כן אינו חייב לעמוד מפני זקן שלא למד חכמה עד שיהיה בן שבעים שאין קרוי איש שיבה אלא בן שבעים: