רמב"ם על אבות ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · רמב"ם · על אבות · ה

אבות פרק ה[עריכה]

משנה א[עריכה]

בעשרה מאמרות - כשתסתכל בכל מה שבא במעשה בראשית "ויאמר" תמצאם תשעה, ובראשית עשירי, ואף על פי שלא התבאר בו מלת "ויאמר" העניין מורה עליו, וכאילו אמר "ויאמר אלהים יהיו השמים והארץ", כי לא נהיו מבלתי מאמר.

והיה יכול לספר בריאה כולה במאמר אחד, כשיאמר "ויאמר אלהים יהיו שמים וארץ, ויהי רקיע ויקוו המים" וגו'. ואמנם ייחד מאמר לכל עניין להודיע גודל זה המציאות וטוב סידרו, ומפסידו מפסיד דבר גדול ומתקנו יתקן דבר גדול, רוצה לומר המפסידו מי שיפסיד נפשו אשר בידו לתקנה ולהפסידה. וכאילו הוא התכלית האחרון מכלל המציאות אשר אמר בו עשרה מאמרות, כמו שבארנו בפתיחת חיבורנו זה:

משנה ב[עריכה]

אלו הדורות הם דברי התורה, פלוני הוליד פלוני על הסדר.

וזכר זה ומה שאחריו מפני זכרו עשרה מאמרות שבהן מוסר לאדם לזרז אותו ולתקן נפשו במעלות המידות ובמעלות השכליות, שזהו כוונת זאת המסכתא:

משנה ג[עריכה]

העשרה ניסיונות שנתנסה אברהם אבינו, כולם דבר הכתוב:

  • האחד - הגירוש, באמרו יתברך "לך לך מארצך"(בראשית יב, א) וגו'.
  • השני - הרעב אשר מצא בארץ כנען בבואו שם, והוא יעדו "ואעשך לגוי גדול"(בראשית יב, ב). וזה ניסיון גדול, והוא אמרו "ויהי רעב בארץ"(בראשית יב, י).
  • והשלישי - חמס המצרים עליו, בהילקח שרה לפרעה.
  • הרביעי - הלחמו בארבעה מלכים.
  • החמישי - לקחו הגר לאשה, אחר שנואש מהוליד משרה.
  • הששי - הוא המילה, אשר צווה בה בימי הזיקנה.
  • השביעי - חמס מלך גרר עליו, בלקחו שרה גם כן.
  • השמיני - גרש הגר, אחרי הבנותו ממנה.
  • התשיעי - הרחקת בנו ישמעאל, והוא אמרו יתברך "אל ירע בעיניך על הנער"(בראשית כא, יב) וגו'. וכבר העיד הכתוב איך היה קשה בעיניו הדבר הזה, באמרו "וירע הדבר מאד בעיני אברהם"(בראשית כא, יא), אלא ששמר מצות השם יתברך וגרשם.
  • העשירי - עקדת יצחק:

משנה ד[עריכה]

אבל העשרה נסים שנעשו לאבותינו במצרים הוא הינצלם מן העשר מכות, והיות כל מכה ומכה מיוחדת במצרים ולא בישראל, ואלו הם נסים בלא ספק.

ולשון התורה, בכל מכה ומכה מהם שהביא הקב"ה על המצריים, מלבד מכת הכנים שלא באר זה, אלא שהוא ידוע שלא ענש ישראל, אבל היו נמצאים אצלם ולא היו מצערים אותם, וכן בארו החכמים.

אבל בשאר המכות התבאר בהם העניין:

  • אמר בדם - "ולא יכלו מצרים, לשתות מים מן היאור"(שמות ז, כא), ראיה שהנזק היה משיג אותם לבדם.
  • ואמר בצפרדעים - "ובאו בביתך, ובחדר משכבך"(שמות ז, כח) וגו'
  • ואמר בערוב - "והפליתי ביום ההוא, את ארץ גושן"(שמות ח, יח) וגו'.
  • ואמר בדבר "וממקנה בני ישראל, לא מת אחד"(שמות ט, ו).
  • ואמר בשחין - "כי היה השחין בחרטומים, ובכל מצרים"(שמות ט, יא).
  • ואמר בברד - "רק בארץ גושן, אשר שם בני ישראל, לא היה ברד"(שמות ט, כו).
  • ואמר בארבה - "ויעל הארבה, על כל ארץ מצרים"(שמות י, יד).
  • ואמר בחושך - "ולכל בני ישראל, היה אור במושבותם"(שמות י, כג).

אבל העשרה נסים שהיו על הים, הם קבלה:

  • הראשון - הבקעת המים, כפשוטו של פסוק "ויבקעו המים"(שמות יד, כא).
  • השני - שאחר שבקעו נעשה כקובה, עד ששב כדמות גג ולא מקובב ולא משופע, והיה הדרך כאילו היה נקב במים, והמים מימין ומשמאל וממעל, הוא מאמר חבקוק "נקבת במטיו ראש פרזיו"(חבקוק ג, מד).
  • השלישי - שארצו נתקשה ונקפא להם, כאמרו "הלכו ביבשה"(שמות יד, כט), ולא נשאר בקרקעיתו שום חומר וטיט כבשאר נהרות.
  • הרביעי - שדרכי מצריים היו בחומר מדובק, והוא אמרו "חומר מים רבים"(חבקוק ג, טו).
  • והחמישי - שנבקעו לדרכים רבים כמספר השבטים, כעין קשת עגול על זאת הצורה, והוא אמרו "לגוזר ים סוף לגזרים"(תהלים קלו, י):
Rambam-Avot c5-m3-d1.jpg






  • והששי - שנקפאו המים ונתקשו כאבנים, ועל זה אמר "שברת ראשי תנינים על המים"(תהלים עד, יג), רוצה לומר שנתקשו המים עד ששבו בעניין שישברו הראשים עליהם.
  • והשביעי - שלא נקפאו כקפיאת שאר המים הנקפאים, רוצה לומר חתיכה אחת, אבל היו חתיכות רבות כאילו הם אבנים וסידרו קצתם על קצתם, והוא אמרו "אתה פוררת בעזך ים"(תהלים עד, יג).
  • והשמיני - שנקפא כזכוכית או כשוהם, רוצה לומר בהיר, עד שיראו קצתם אל קצתם בעברם בו, והוא אמרו "חשרת מים עבי שחקים"(שמואל ב כב, יב), רוצה לומר קיבוץ המים היה כעצם השמים לטוהר שהוא בהיר.
  • והתשיעי - שהיו נוזלים ממנו מים מתוקים, והיו שותים אותם.
  • והעשירי - שהיו ניקפים בעת שהיו נוזלים, אחר שלקחו מהם מה ששתו, עד שלא היו יורדין לארץ, והוא אמרו "נצבו כמו נד נוזלים"(שמות טו, יח), רוצה לומר הדבר הנוזל היה נקפא בלב ים.

ומצאנו בקבלה גם כן, שהמצריים באו עליהם מכות על הים יותר ממכות מצרים, אבל כולם היו מעשרה המינים ההם אשר ירדו במצרים, ונחלקו למינים רבים על הים. ואל זה רמז באמרו "אלה הם האלהים, המכים את מצרים בכל מכה במדבר"(שמואל א ד, ח), רוצה לומר במדבר ים סוף.

אבל העשרה ניסיונות שניסו אבותינו את המקום, כולם דברי הכתוב הם:

  • הראשון - על ים סוף, באמרם "המבלי אין קברים במצרים"(שמות יד, יא).
  • והשני - במרה, הוא אמרו "וילונו העם על משה לאמר, מה נשתה"(שמות טו, כד).
  • והשלישי - במדבר סין, כשבקשו המן, והוא אמרם "מי יתן מותנו ביד ה'"(שמות טז, ג) וגו'.
  • הרביעי - מרייתם בהניחם המן עד הבקר, והוא אמרו "ויותירו אנשים ממנו עד בקר"(שמות טז, כ).
  • והחמישי - מרייתם בבקשם אותו ביום השבת, כמו שנאמר "ויהי ביום השביעי, יצאו מן העם ללקוט"(שמות טז, כז).
  • והששי - ברפידים, על המים גם כן.
  • והשביעי - בחורב, במעשה העגל.
  • והשמיני - בתבערה, בהיותם מסופקים במקום ההוא והתאוננם, והוא אמרו "ויהי העם כמתאוננים"(במדבר יא, א).
  • והתשיעי - בקברות התאוה, בבקשם הבשר, אמרו "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה"(במדבר יא, ד).
  • והעשירי - במדבר פארן, בעניין המרגלים. ושם נאמר "וינסו אותי זה עשר פעמים, ולא שמעו בקולי"(במדבר יד, כב):

משנה ה[עריכה]

כבר ידעת שהמזבח היה באמצע העזרה, ואנו עתידים לבאר זה במקומו, והיה מגולה לשמים, ועם כל זה לא היו מכבין הגשמים אש המערכה, ולא היה מפזר הרוח את עמוד העשן העולה מן הקרבנות, אבל בעת ההקרבה היה האויר צח.

והיו עומדים בעזרה כל אחד בצד חברו, ובעת ההשתחויה לא היו לוחצים זה את זה, לרוב מוראם וישובם במקום ההוא:

משנה ו[עריכה]

אף צבת בצבת עשויה - קמייתא מאן עבדה. כבר זכרנו לך בפרק השמיני שהם לא יאמינו בחידוש הרצון בכל עת, אבל בהתחלת עשיית הדברים שם בטבע שיעשה בהם כל מה שיעשה, הן יהיה הדבר שיעשה מאודי והוא הדבר הטבעי, או יהיה חידוש לעתים רחוקים והוא המופת הכל בשווה, על כן אמרו שביום הששי שם בטבע הארץ שתשקע קרח ועדתו, ולבאר שיוציא המים, ולאתון שידבר, וכן השאר.

וכתב - היא התורה הכתובה לפניו יתברך כמו שאמר ולא נודע איך הוא, והוא אמרו "ואתנה לך את לוחות האבן"(שמות כד, יב).

והמכתב - הוא הכתיבה שעל הלוחות, כמו שאמר "והמכתב מכתב אלהים הוא, חרות על הלוחות"(שמות לב, טז).

ואולי תאמר אחרי שכל הנפלאות כולם הושמו בטבעי הדברים ההם מששת ימי בראשית, למה ייחד אלו העשרה. דע שלא ייחדם לומר שאין שום מופת שהושם בטבע הדברים רק אלו. אבל אמר שאלו נעשו בין השמשות לבד, ושאר הנפלאות והמופתים הושמו בטבעי הדברים אשר נעשו בם בעת העשותם תחילה. ואמרו על דרך משל, שיום שני בהחלק המים הושם בטבע שיחלק ים סוף למשה, והירדן ליהושע, וכן לאליהו, וכן לאלישע. ויום רביעי כשנברא השמש הושם בטבעו שיעמוד בזמן פלוני כדבר יהושע אליו. וכן שאר הנפלאות, מלבד אלו העשרה שהושמו בטבעי הדברים ההם בין השמשות.

ושמיר - הוא שרץ קטן, חוצב האבנים הגדולות בעברו עליהם, ובו בנה שלמה את בית המקדש.

וצבת - הוא כלי שיקח בו הנפח הברזל החם, עד שיעשה בו מה שיעשה:

משנה ז[עריכה]

הנני מפרש תחילה אלו המידות שנכפלות הרבה בדברי חכמים והוא: בור, עם הארץ, וגולם, וחכם, וחסיד.

אמנם בור - הוא איש אשר אין לו לא מעלות שכליות ולא מעלות המידות, רוצה לומר לא חכמה ולא מוסר, ואין לו גם כן קניין הדעות, כאילו הוא ערום מן הטוב ומן הרע והוא הנקרא בור, לדמותו כארץ לא יזרע בה דבר מן הדברים, והיא הנקראת שדה בור כמו שהתבאר בזרעים.

ועם הארץ - הוא איש שיש לו מעלות המידות אבל אין לו מעלות שכליות, רצונו לומר שיש לו דרך ארץ ואין בידו תורה והוא הנקרא עם הארץ, רוצה לומר שהוא טוב לישוב הארץ ולקיבוצי המדינות, מפני שיש לו מעלות המידות שתיטב בהם חברתו עם זולתו כמו שבארנו בתחילת חיבורנו.

וגולם - הוא איש שיש לו מעלות שכליות ומעלות המידות, אמנם אינם שלמות ולא הולכות על סדר כראוי, אבל יש בהם ערבוביה ובלבולים והתערב בהם חסרון, ומפני זה נקרא גולם להדמותו לכלי אשר יעשהו האומן ותהיה בו הצורה המלאכיית שיחסרהו ההשלמה והתיקון, כסכין והסייף שיעשה הנפח גולמים והגיע להם צורתם קודם שישחיזם ויחדדם וימרטם, ויפתח בהם מה שדרכו לפתח וישלים תיקונם, והם הנקראים לפני זה גולמי כלי מתכות כמו שהתבאר בכלים, והיא מלה עברית "גלמי ראו עיניך"(תהלים קלט, טז), רוצה לומר חומר שלי קודם הגיע צורת האדם בה. וכאשר לא הגיע לזאת הצורה שלמותה קראוהו גולם, לדמותו כחומר הנמצא מוכן לקבל צורה אחרת ישוב בה יותר שלם.

וחכם - הוא האיש שהגיעו לו שני המינים מן המעלות על השלמות כמו שצריך.

וחסיד - הוא האיש החכם כשיוסיף במעלה, רוצה לומר במעלות המידות, עד שיטה אל הקצה האחד מעט כמו שבארנו בפרק הרביעי ויהיו מעשיו מרובין מחכמתו, ומפני זה נקרא חסיד לתוספתו, כי ההפלגה בדבר יקרא חסיד תהיה ההפלגה ההיא בטוב או ברע.

ואמר הנה שהחכם יהיו לו אלו השבע מעלות, והם עיקרים גדולים, ומפני זה יכווין אליהם שבהם אפשר התלמוד והלימוד והמעשה.

הארבעה מהם הם מעלות המידות, והוא:

  • שאינו מדבר לפני מי שגדול ממנו בחכמה, ואינו נכנס בתוך דברי חברו - אבל ינוח עד שישלים דבריו.
  • ולא יתפאר במה שלא ידע, והוא אמרו על מה שלא שמע אומר לא שמעתי.
  • ולא יתעקש, אבל כשישמע האמת יודהו, ואפילו במה שאפשר לו לדחות ולחלוק ולהטעות לא ירצה לעשותו, וזהו אמרו ומודה על האמת.

והשלוש מעלות שכליות הם:

  • כשיטעהו מטעה במלאכת המטעה, לא יבהל וישאר מסופק באמת, אבל ירגיש מהרה למקום הטעות ויבארהו, והוא אמרו ואינו נבהל להשיב, וזה אמנם יהיה בקלות ההבנה וטוב התבוננות למאמר המטעה, להבין הפרש הדברים.
  • והמעלה השנית, שישאל מה שצריך לשאול בדבר ההוא, ולא יבקש מופת לימודי בחכמת הטבע, ולא טענה טבעית בחכמות הלימודיות וכיוצא בזה. ואם יהיה הוא הנשאל גם כן יענה מעניין השאלה, אם ישאל בעניינים שבטבעם מופת יענה מעניין השואל במופת, ואם ישאל במה שלמטה מזה יענה לפי מה שבטבעו, ועוד לא ישאל ממנו סיבה חמרית ויתן סיבה צורית, או ישאל סיבה צורית ויתן סיבה חמרית, אלא ישיב מצד התכלית, וזהו אמרו שואל כעניין ומשיב כהלכה. וזה לא יהיה אלא אחר חכמה יתירה.
  • והמעלה השלישית, שיסדר תלמודו, ויקדים מה שראוי להקדימו ויאחר מה שראוי לאחרו, שזה הדרך מועיל בלימוד מאד, והוא אמרו אומר על ראשון ראשון, ועל אחרון אחרון.

ואלו כולם הם בגולם בהפך, מפני שהוא בלתי שלם כמו שבארנו, ולא הגיע לזאת המעלה:

משנה ח[עריכה]

רעב של בצורת - הוא שתהיה השנה במעט מטר, ימטיר בקצת מקומות ובקצתם לא ימטיר, ובאשר ימטיר יהיה מיטרו מעט.

ורעב של מהומה - הוא שיתעסק אדם במלחמות וקטטות וחידושים אשר יתחדשו להם, עד שתשמט הארץ ולא תיזרע בעת הזריעה, לטרדת העולם.

ורעב של כליה - הוא שלא ימטיר כלל וייבשו הנהרות והאגמים, כאמרו "והיו שמיך אשר על ראשך נחשת"(דברים כח, מג).

ענוי הדין - הוא איחור המשפט, ועיון בו ימים רבים בדבר המבואר.

ועוות הדין - הוא שידון במה שאינו ראוי:

משנה ט[עריכה]

כבר בארנו פעמים רבות בסדר זרעים סדר הוצאת החוקים מן התבואה. ושם התבאר שבשנה השלישית והששית היה מוציא מעשר ראשון ונותנו ללוי בכל שנה ושנה, ואחר כך היה מוציא מעשר עני ונותנו לעניים, וזה המעשר עני הוא במקום מעשר שני שהיה מוציא בשאר שני השמיטה.

ומתנות עניים הם הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות. כי בחג ישלם זה כולו, כי כבר נשלם עסק האדמה ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם:

משנה י[עריכה]

הנה התבאר בזה המאמר, שהחסיד הוא שירבה בפעולות הטוב, רוצה לומר שיטה לאחד משני הקצוות מעט.

והתבאר לך גם כן, שיקרא רשע מי שיש לו מפחיתיות הנפש, רוצה לומר שיטה בפעולותיו אל הקצה האחד המוסיף כמו שבארנו בפרק הרביעי, כי זה אשר ירצה שיהיה לו ממונו וממון זולתו, יש לו רוב התאוה וקראו רשע:

משנה יא[עריכה]

הסתכל איך קרא הסבלן שסבלנותו יתירה עד שיקרב להעדר ההרגשה בדבר הכעס, חסיד, וקרא מי שיש לו פחיתיות מידות הכעס רשע:

משנה יב[עריכה]

הסתכל איך לא קרא הנבון הזכרן חסיד מפני שהיא מעלה שכלית, וקראו חכם.

ולא קרא הקשה להבין העניינים ורב השכחה רשע מפני שאינו בידו, ואינו מן המעלות אשר אפשר לקנותם, כמו שבארנו בפרק השני:

משנה יג[עריכה]

הסתכל איך קרא רב הרחמנות, אשר לא יספיק לו מה שירחם הוא לבדו עד שירחמו גם כן אחרים, חסיד, וקרא האכזר רשע:

משנה יד[עריכה]

אמרו בהולכי לבית המדרש - רוצה בו ההליכה לבית המדרש, יש בה ארבע מידות.

הסתכל איך קרא המרבה לקנות המעלות חסיד, והמתעצל לקנות רשע.

וכשתדע המעלות השכליות ומעלות המידות, ותדע כל מין מהם, אם תרצה אמור החכמה והמעשה, ותדע המיצוע ודרך המעשים אשר יקראו טובות, והתוספת על המיצוע מעט אשר הוא מפעלות החסידים המפורסמים. ותדע התוספת והחסרון אשר שניהם רע, אלא שאחד מן הקצוות יותר ראוי בשם הרע, והאחד יקרא חטא או פועל בלתי נכון. והמשל בזה, שהזהירות טוב גמור בלי ספק ורוב התאוה רע גמור בלי ספק, והעדר ההרגשה בהנאה אף על פי שהוא רע אמנם אינו כרוב התאוה ויקרא חטא או פועל בלתי נכון, והיציאה מן הזהירות מעט לצד העדר ההרגשה מן הראוי לשלמים. וכשתבין זה העניין תדע, שמי שיצא מן הזהירות מעט יקרא "חסיד" כמו שהקדמנו, ונעדר ההרגשה יקרא "חוטא", ולזה אמר בנזיר "מאשר חטא על הנפש"(במדבר ו, יא) כמו שבארנו בפרק הרביעי.

ומכל מה שהקדמנוהו ובארנוהו, תדע מי מבני אדם ראוי שיקרא "בור", ומי ראוי שיקרא "עם הארץ", ומי ראוי שיקרא "גולם", ומי ראוי שיקרא "חכם", ומי ראוי שיקרא "רשע", ומי ראוי שיקרא "חסיד", ומי ראוי שיקרא "חוטא". אלו שבע שמות נופלים על שבעה אנשים, לפי מה שיש להם מן המעלות ומן הפחיתיות ואשר למדו השכליות לפי מה שקדם לנו מן הפירוש.

וכבר שמו שמות לפי ענייני האיש, כמו שיש לו פחיתיות של מידות והוא הנקרא "רשע" כמו שבארנו, ואם יהיו לו מעלות שכליות ישתמש בהן ברעות שזה יקרא אצל החכמים "רשע ערום", ואם יהיה רשע מזיק לבני אדם, רוצה לומר שיהיו מכלל פחיתיות מידות עניינים שיזיקו לבני אדם כעזות וכאכזריות וכיוצא בהן, זה יקרא "רשע רע". וכן מי שיהיה אצלו מעלות שכליות ופחיתיות מידות יזיק בהן יקרא "חכם להרע", כמו שאמר הפסוק במי שהוא כך "חכמים המה להרע, ולהיטיב לא ידעו"(ירמיה ד, כב), רוצה לומר שמעלותם השכליות הם ישתמשו בהן בפעולות הרעות ולא בטובות.

אבל האיש אשר יתקבצו בו המעלות כולן השכליות ומעלות המידות, עד שלא תהיה לא מעלה שכלית ולא מעלה ממעלות המידות שאינן בו, וזה נמצא מעט, והפלוסופים יאמרו שמציאת אדם כך רחוק מאד, אבל אינו נמנע. וכשימצא הם יקראוהו "איש אלהי", וכן יקרא בלשוננו "איש אלהים", ואומר אני שהאיש ההוא יקרא "מלאך השם" כמו שאמר "ויעל מלאך השם מן הגלגל"(שופטים ב, א).

ואמרו הפלוסופים שנמנע שימצא אדם שנתקבצו בו הפחיתיות כולם עד סופן מאין השכליות, ואשר למידות עד שלא תהיה לו מעלה כלל. וכשימצא והוא רחוק, הם יכנוהו בשם חיה אחת מן החיות הרעות המזיקות, וכן קראו שלמה "דוב שכול"(משלי יז, יב), שהוא קיבוץ הסכלות וההיזק.

ואלו החמשה גם כן שמות מורכבים הארבעה לגנאי, והם "רשע ערום", ו"רשע רע", ו"חכם להרע", ו"דוב שכול".

ואחד לגדולה ואין גדול ממנו, והוא "איש אלהים" או "מלאך השם", וכבר באר הכתוב שקריאת האיש אשר ימצאו בו המעלות השכליות ומעלות המידות "מלאך השם". והוא אמרו "שפתי כהן ישמרו דעת, ותורה יבקשו מפיהו, כי מלאך ה' צבאות הוא"(מלאכי ב, ז). וה"דעת" הוא כולל כל המעלות השכליות מפני שלא ישלם כי אם אחריהם, ואומר "ותורה יבקשו מפיהו" ראיה על שלמותו במעלות המידות, כפי מה שבארנו בפרק שביעי שזהו כוונת התורה, ולזה אמר "וכל נתיבותיה שלום"(משלי ג, יז), וכבר בארנו שם גם כן שהשלום הוא ממעלות המידות, ואמר אחר כך "כי מלאך ה' צבאות הוא":

משנה טו[עריכה]

דימה האיש הזכרן, שיזכור כל מה שישמע ולא יבדיל בין האמת והשקר, לספוג, והוא צמר הים שבולעת הכל.

ודימה גם כן מי שיבין לאלתר ולא יזכור דבר כלל, לא האמתי ולא שאינו אמתי, למשפך.

ודימה מי שיזכור דברים הרעים והדעת שאינו אמתי, וישכח דברים האמתיים אשר עליהם המעשה, למשמרת, שלא ישאר בה רק השמרים ויצא הזך.

ודימה האיש שהעניין בו בהפך, לנפה, שמוציאה העפר והאבק בנקביה וישאר בה הסולת.

וזו נפת הסולת לבד היא הטובה שבהן, להיותה מוציאה הקמח הדק אשר אין בו צורך, ומשאירה הגס והוא הסולת:

משנה טז[עריכה]

פירוש אלו הדברים כך הוא, [כל אהבה שהיא תלויה בדבר בטל, בטל דבר בטלה אהבה, ושאינה תלויה בדבר בטל, אינה בטלה לעולם]. אתה יודע שאלו הסיבות הגשמיות יבטלו ויסורו, ויתחייב סור המתחדש בסור סיבתו. ומפני זה כשתהיה סיבת האהבה עניין אלהי והוא המדע האמיתי, האהבה ההיא אי אפשר שתסור לעולם, מפני שסיבתה מתמדת המציאות:

משנה יז[עריכה]

( ראו משנה יח' )

משנה יח[עריכה]

זה כולו מבואר, שאלו העניינים על צד הגמול והעונש. כי מי שיחלוק לא לכוונת סתירת דברי חבירו אלא לרצותו לדעת האמת, יתקיימו דבריו ולא יפסיקו.

וכל מי שיישר בני אדם יגמלהו ה' יתברך כשימנעהו מן החטא, וכל מי שיטעה בני אדם יענשהו ה' יתברך כשימנעהו מן התשובה. וזה מבואר אין קושי בו, כשתבין מה שכללנוהו בפרק השמיני:

משנה יט[עריכה]

עין טובה - כבר בארנו פעמים רבות שעניין עין טובה היא ההסתפקות.

ונפש שפלה - היא הזהירות.

ורוח נמוכה - היא הענווה יתירה, כמו שהתבאר בפרק שלפני זה.

והשלוש שכנגדן, הוא החריצות לקנות הממון, והוא עין רעה, ורוב התאוה והיא נפש רחבה, והגאוה והיא רוח גבוהה.

והשלוש מעלות ההן נתפרסמו לאברהם אבינו, ומפני זה יקרא כל מי שימצאו בו אלו המעלות מתלמידיו של אברהם אבינו, מפני שהתנהג במידותיו.

וכל מי שימצאו בו אלו השלשה פחיתיות הוא מתלמידיו של בלעם הרשע, אחר שהתנהג במידותיו.

ואני אזכור המקומות שהתבארו בהן אלו המעלות לאברהם, והפחיתיות ההן כולם לבלעם, והן נמצאות כולן בתורה:

  • אמנם ההסתפקות באברהם, הוא אמרו למלך סדום "אם מחוט ועד שרוך נעל, ואם אקח מכל אשר לך"(בראשית יד, כג) וגו', וזה תכלית ההסתפקות והוא שיניח אדם ממון גדול ולא יהנה ממנו אפילו בדבר מועט.
  • אבל זהירתו, אמרו לשרה ביום בואו מצרימה "הנה נא ידעתי, כי אשה יפת מראה את"(בראשית יב, יא), ובא בפירוש שלא הסתכל בצורתה הסתכלות שלימה רק ביום ההוא, וזה תכלית הזהירות. ועוד אמרו על הגר אחר שלקחה "הנה שפחתך בידך, עשי לה כטוב בעיניך"(בראשית טו, ו), מורה שלא היה לו רצון להתענג עמה. וכן כשביקשה ממנו שרה לגרשה עם ישמעאל עד שתמנעהו מנטות אחריה בעבור המשגל, העיד הכתוב שהרע בעיניו על ישמעאל לבד, והוא אמרו "וירע הדבר מאוד בעיני אברהם, על אודות בנו"(בראשית כא, יא).אלו כולם מופתי הזהירות.
  • ואמנם ענותנותו, הוא אמרו "ואנכי עפר ואפר"(בראשית יח, כז).

והתפרסם לבלעם הרשע:

  • החריצות על הממון, והוא בואו מארם נהרים בעבור הממון אשר נשכר בו לקלל את ישראל, והוא אמרו יתברך "אשר שכר עליך את בלעם בן בעור"(דברים כג, ה) וגו'.
  • ואמנם רוב תאוותו בעניין המשגל, היא סיבת עצתו לבלק שיפקיר הנשים לזנות עם ישראל וישימם זונות מפורסמות, כי לולי רוב התאווה אשר היתה לו והיות הזנות טוב בעיניו לא היה מצווה בו, שמצוות בני אדם אינם רק לפי דעתם, כי הטובים לא יצוו ברע אבל יזהירו ממנו. ולשון הכתוב "הן הנה היו לבני ישראל בדבר בלעם"(במדבר לא, טז) וגו', וחכמים אמרו "בלעם, בועל אתונו היה", ואין ספק בו שמי שזה דעתו בזה תהיה פעולתו.
  • ואמנם גאותו, אמרו "נאם שומע אמרי אל"(במדבר כד, טז).

ואמנם הביאו ראיה על בלעם מאמרו "ואתה אלהים תורידם לבאר שחת אנשי דמים"(תהלים נה, כד) וגו', מפני שהיה איש הדמים שהוא היה סיבת מות ישראל במגפה, והוא גם כן איש מרמה בעשותו תחבולות לפעולת הרע.

והביאו ראיה על תלמידי אברהם מאומרו "להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא"(משלי ח, כא), כמו שקראו "זרע אברהם אוהבי"(ישעיה מא, ח):

משנה כ[עריכה]

אף על פי שאמר עז פנים לגיהנם צווה בעזות בתוכחת המורים וכיוצא בהן, וכאילו אמר השתמש בקצת הפחיתיות במקומן ברצון השם יתברך ובאמיתתו, כמאמר הנביא "ועם עקש תתפל"(שמואל ב כב, כז). אלא בתנאי שתהיה כוונתך האמת, והוא אמרו לעשות רצון אביך שבשמים.

ומן הטובות שחנן השם יתברך לזאת האומה שיש להם בושת פנים, וכן אמרו שמופתי זרע אברהם שהם ביישנים ורחמנים וגומלי חסדים.

ואמר "ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו"(שמות כ, כ), וכאשר סיפר זה מעלת הבושת, בקש ואמר ה' אלהינו כאשר חננתנו זאת המעלה, כן תחננו להבנות עירך במהרה בימינו:

משנה כא[עריכה]

*הערה 1:

משנה כב[עריכה]

אמר על התורה, "שיהפוך בה ויהגה בה, מפני שהכל בה".

ואמר ובה תחזי - רוצה לומר האמת, פירש ותראה האמת בעין השכל, כתרגום "וירא" "וחזא".

ואחר כך אמר וסיב ובלה בה - כלומר התעסק בה עד עת הזקנה, וגם אז לא תסור ממנה לזולתה:

משנה כג[עריכה]

ואמר בן הא הא "לפי מה שתצטער בתורה יהיה שכרך". ואמרו שלא יתקיים מן החכמה אלא מה שתלמוד בטורח עמל ויראה מן המלמד, אבל קריאת התענוג והמנוחה אין קיום לה ולא תועלת בה. ואמרו בפירוש מאמרו "אף חכמתו עמדה לי"(קהלת ב, ט), חכמה שלמדתי באף עמדה לי. ומפני זה צוו להטיל אימה על התלמידים, ואמרו זרוק מורא בתלמידים:

הערות[עריכה]

  • הערה 1: משנה זו אינה בגרסת הרמבם, ולא פירשה