משנה אבות ה יח
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה יח | >>
כל המזכה את הרבים, אין חטא בא על ידו.
וכל המחטיא את הרבים, אין מספיקין בידו לעשות תשובהס.
משה זכה וזיכה את הרבים, זכות הרבים תלוי בו, שנאמר (דברים לג), צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל.
ירבעם חטא והחטיא את הרבים, חטא הרבים תלוי בו, שנאמר (מלכים א טו), על חטאות ירבעם [בן נבט] אשר חטא ואשר החטיא את ישראל.
כָּל הַמְּזַכֶּה אֶת הָרַבִּים,
- אֵין חֵטְא בָּא עַל יָדוֹ;
- וְכָל הַמַּחֲטִיא אֶת הָרַבִּים,
- אֵין מַסְפִּיקִין בְּיָדוֹ לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה.
- משֶׁה זָכָה וְזִכָּה אֶת הָרַבִּים,
- זְכוּת הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (דברים לג, כא): "צִדְקַת ה' עָשָׂה וּמִשְׁפָּטָיו עִם יִשְׂרָאֵל".
- יָרָבְעָם חָטָא וְהֶחֱטִיא אֶת הָרַבִּים,
- חֵטְא הָרַבִּים תָּלוּי בּוֹ,
- שֶׁנֶּאֱמַר (מ"א טו, ל):
- "עַל חַטֹּאות יָרָבְעָם אֲשֶׁר חָטָא,
- וַאֲשֶׁר הֶחֱטִיא אֶת יִשְׂרָאֵל":
כל המזכה את הרבים - אין חטא בא על ידו.
- וכל המחטיא את הרבים - אין מספיקין בידו לעשות תשובה.
- משה זכה, וזיכה את הרבים - וזכות הרבים תלויה בו,
- שנאמר: "צדקת ה' עשה, ומשפטיו עם ישראל" (דברים לג כא).
- ירבעם חטא, והחטיא את הרבים - וחטאת הרבים תלויה בו,
- שנאמר: "על חטאת ירבעם אשר חטא, ואשר החטיא את ישראל" (מלכים א טו ל).
זה כולו מבואר, שאלו העניינים על צד הגמול והעונש. כי מי שיחלוק לא לכוונת סתירת דברי חבירו אלא לרצותו לדעת האמת, יתקיימו דבריו ולא יפסיקו.
וכל מי שיישר בני אדם יגמלהו ה' יתברך כשימנעהו מן החטא, וכל מי שיטעה בני אדם יענשהו ה' יתברך כשימנעהו מן התשובה. וזה מבואר אין קושי בו, כשתבין מה שכללנוהו בפרק השמיני:
אין חטא בא על ידו - כדי שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן נט:
אין מספיקין בידו לעשות תשובה - שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם:
וזיכה את הרבים - שלימד תורה לכל ישראל:
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל - ומשפטיו שעם ישראל כאילו הוא עשאן:
אשר חטא ואשר החטיא את ישראל - מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל, שמע מינה שהכל תלוי בירבעם:
כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו. פירש הר"ב כדי שלא יהא הוא בגיהנם וכו' גמרא פרק בתרא דיומא דף פ"ז ומפיק ליה שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול ולא תתן חסידיך לראות שחת [תהלים ט"ז]. ונ"ל דהכי דרשי לא תעזוב נפשי לבא לידי עבירה שאלך לי אל שאול לפי שלא תתן חסידיך לראות שחת וחסידיך רבים [משמע] והם תלמידים שזכו ע"י שיראוני בשחת והם יהיו בג"ע והיינו דכתיב לראות שלא יהיו אלא רואים ולא באים. ושמעינן נמי דדוקא כשיהיו התלמידים רבים כדכתיב חסידיך.
וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה. פי' הר"ב שלא יהא הוא בגן עדן וכו' גמ' שם. ומפיק ליה שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו [משלי כ"ח י"ז] ואע"ג דבקרא משמע אפילו עשוק נפש אחת. אפ"ה תנן דדוקא המחטיא את הרבים לפי שמדה טובה מרובה ולא הצילה אלא כשזיכה את הרבים כ"ש מדת פורענות המעוטה שלא תזיק. אא"כ שהחטיא את הרבים כך נ"ל:
אין מספיקין בידו לעשות תשובה. כלומר אין מסייעין לו וכדכתיב אל יתמכו בו. משא"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב. ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. אבל הרמב"ם פירש שימנעוהו מן התשובה וכענין שנאמר בפרעה ויחזק ה' את לב פרעה. ובפ"ח מהח' פרקים שהקדים למסכתא זו נתן טעם לדבר. שיש חטא שראוי להענש עליו עכ"פ ולפיכך ימנעהו הש"י מהתשובה כדי שיבא עליו עונשו הראוי לו. וכן כתב ג"כ בחבורו פ"ו מהל' תשובה והביא ראיות מן הכתובים:
(נט) (על הברטנורא) בגמרא מפיק להו מקראי. ועתוי"ט:
(ס) (על המשנה) אין מספיקין כו'. כלומר אין מסייעין לו כו'. משא"כ לשאר עוברי עבירה כשיתן אל לבו לשוב ודאי דהוי בכלל בא לטהר מסייעין לו. ועתוי"ט:
כל המזכה את הרבים וכו': פי' ר"י ה"מ שהוא טוב מתחלה אבל שאינו טוב ומלמד לאחרים תורה יכול להיות שחטא בא על ידו כדאשכחן באחר במסכת חגיגה:
אין מספיקין: כך צ"ל:
יכין
כל המזכה את הרבים: שמלמדם תורה ויראת ה' ומוסר, או שהגרימם לעשות מצות:
אין חטא בא על ידו: שימנעו משמים מחטא, כדאמרינן [ביומא דפ"ו] שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בג"ע:
וכל המחטיא את הרבים: שמסיתם לעבירה, או שהגרימם באופן אחר לחטוא:
אין מספיקין בידו לעשות תשובה: דלא די שלא ימנעוהו מחטאים אחרים, כ"א אפילו ירבה לעשות תשובה על חטאיו לא יסייעוהו לכך משמים כשאר הבא לטהר. וכל זה כדי שלא יהא בג"ע ותלמידיו בגיהנם:
משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו: דלא תימא דהמזכה הרבים אע"ג שימנעוהו מחטא, עכ"פ כיון שלא הכריעוהו לזכות, א"כ אין לו מקום בשכר הרוחני. ע"ז קאמר זכות הרבים תלוי בו, דנחשב לו כאילו הוא עשאן:
צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל: דא"א לומר שצדקת ה' עשה היינו שקיים משרע"ה התורה, דפשיטא שקיים משרע"ה התורה, ומה רבותא. אלא ה"ק כמו הקב"ה שעושה צדקה לעמו ומטיב להם, כ"כ עשה הוא, דהרי לימד משפטי ה' דהיינו התורה, עם ישראל. ומדל"ק קרא לימד, אלא עשה, ש"מ דהלימוד נחשב כמעשה, אף שלימד להם כמה מצות שלא קיימן הוא, כגון מצות התלויות בארץ או התלויות במקרה כחליצה וכדומה, אפ"ה מדזכות הרבים תלוי בו, נחשב כאילו עשאן ממש:
ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו: לא מייתי ראיה דאין מספיקין בידו לשוב, דזה פשוט, דהרי א"א שישוב על מה שחוטאים אחרים עדיין, והוא הגרימם לחטוא. רק מייתי ראיה שנחשב לו כחטאי עצמו:
אשר חטא ואשר החטיא את ישראל: וזה נכתב אצל ענשו, כשלא השאיר לו כעשא שריד. ומדכלל קרא חטאו עם חטא ישראל, ש"מ דשקולין הן, ולולא החטיא ישראל לא היה נענש כל כך. מיהו גם לא הספיקוהו לשוב, דהרי ראה המופת הגדול והנורא שעשה איש אלהים, ואעפ"כ לא שב, ש"מ דמשמים עכבוהו. [ומ"ש חז"ל [סנהדרין דק"י. א'] שתפסו הקב"ה ואמר חזור בך וכו'. אין ר"ל שהקב"ה דבר עמו ממש, דאיך ינבא אותו שאין לו חלעה"ב, ורק לגימה גדולה שמשרה שכינה על עע"ז [כסנהדרין ק"ג ב'] ובלעם נמי רק משום טובת ישראל נעשה נביא [במדבר רבה רפ"כ]. אלא ר"ל שע"י אותו הפלא שראה הו"ל כאילו תפסו הקב"ה לשוב. ואפ"ה לא שב מדלא סייעוהו משמים, שא"ל הקב"ה, חזור בך בעצמך ושלא אסייעך, והוא חשב בלבו שבאם ירצה לשוב. ע"כ שצריך שיודה תחלה שבן ישי בראש, דהיינו שיודה שרק זרעו הן מלכי ישראל, וכמ"ש אחת נשבעתי בקדשי אם לדוד אכזב, והכופר בזה אין לו חלק לעה"ב. וזה אחד מי"ג עיקרים. ולפיכך במחשבת גאותו אמר אי הכי לא בעינא לשוב, דאיך אמחול המלוכה שאמרתי אין לנו חלק בדוד וגו']:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
כל המזכה את הרבים וכו'. המזכה את הרבים אין הדין נותן שיבוא חטא על ידו כמו שאמרו באחרון מיומא כדי שלא יהו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם שנא' כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת וכן המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כי הדין נותן שינעלו בפניו שערי תשובה שלא יהיה הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנא' אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו כמו שנזכר שם:
משה זכה וזיכה את הרבים. שנתנה להם תורה על ידו זכות הרבים המקיימים אותה תלוי בו כאלו הוא עושה כל אותן מצות יתר על צדקותיו וכן הדין לכל המזכה את הרבים כל מה שעושים ישראל הרי הוא כאלו הוא עשאו וזהו שנא' צדקת ה' עשה כשזכה את הרבים ועשה משפטיו עם ישראל וזה הפסוק דרשוהו חז"ל במסכת סוטה פרק ראשון על משה רבינו ע"ה בשעת פטירתו היו אומרים מלאכי השרת לפני הקב"ה עליו צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כי ראש הפסוק נאמר על משה שהיה קבור בחלקו של גד שנא' וירא ראשית לו זהו גד שנטל חלקו תחלת כל השבטים כי שם חלקת מחוקק ספון כמו שתרגם אנקלוס ארי תמן באחסנתיה משה ספרא רבא דישראל קביר וסוף הפסוק הוא גם כן על משה שעשה צדקת ה':
ירבעם חטא. לעשות עגלים כדי שתתקיים מלכותו בידו ולא יעלו לרגל בירושלים ותחזור המלכות לבית דוד והחטיא את הרבים שגרם לישראל חטאים גדולים שהיו עובדים עגלים והכל תלוי בו כאלו כל מה שחטאו ישראל חטא הוא ונוסף על חטאיו ונענש עליהם שנא' על חטאת ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל לא אמר הכתוב על חטאת ירבעם וישראל אלא על חטאת ירבעם ואשר החטיא את ישראל שהכל תלוי בו כאלו לא חטאו ישראל אלא הוא חטא הכל וכן הדין לכל מחטיאי הרבים והתורה הזהירה על זה ואמרה ולפני עור לא תתן מכשול שהוא נדרש על מכשיל חבירו להאכילו איסור ואומר לו שהוא היתר כמו שנזכר בא' מחולין ובא' מע"ז:
כל המזכה אל הרבים וכו'. יש לשאול טעם דבר זה שמי מזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, ומכ"ש סיפא דקאמר כי המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה למה ימנע פתח התשובה בשביל שהחטיא את הרבים, ועוד קשיא שאמר אחריו משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ירבעם בן נבט חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, הוי ליה למימר גם כן כל מי שמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, ועוד מה ענין המאמר הזה למה שלפניו. כבר התבאר למעלה אצל יפה שעה אחת בתשובה וכו', כי התשובה שייך דוקא בעולם הזה במה שהאדם בעולם הזה חמרי גשמי, ומפני שהאדם בעולם הזה הגשמי יכול לשנות את מעשיו כי החומר בעל שנוי, אבל עולם הבא מפני שהוא נבדל כמו שהתבאר למעלה אין שייך בו השתנות לא מטוב לרע ולא מן הרע לטוב, כי השנוי הוא לגשם ולכוחות הגשמיי' לא אל הדבר הנבדל. ומפני זה תבין כי המאמר שאמר כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי החטא הוא לאדם השתנות שהוא משתנה מטוב לרע, ולפיכך אמר שכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו, כי הרבים הם כלל א', ואין שנוי לדבר הזה, כי השנוי הוא לדבר מצד הפרטי, אבל הכללים הם עומדים ולא שייך בזה השתנות שהרי לפניך כי הפרטים מקבלים שנוי ותמורה והכלל הוא עומד לנצח, ולפיכך אם מזכה הרבים שהרבים נחשבים כלל א' והכללי הוא מבלי שנוי לכך אין חטא בא על ידו שיהיה בעל שנוי כמו שהוא שייך לאדם הפרטי, כי בשביל שזכה את הרבים שהם כללים שעומדים בלי שנוי אין חטא בא על ידו שיהיה השתנות אליו. ואל יקשה לך אם כן האיך מצאנו שהרבים עצמם חטאו דכתיב אשר חטא ואשר החטיא. דבר זה אין קשיא כלל כי כל אחד ואחד בתוך הכללי הוא פרטי בפני עצמו, ולפיכך שייך חטא בכלל דהיינו לכל אדם ואדם בעצמו שייך חטא כי בפרטי יש השתנות בודאי. וכבר בארנו למעלה בפרק משה קבל שאין שייך שנוי בכללי והכללי עומד והפרט הוא בעל שנוי, אבל המזכה את הרבים אין מזכה אותם מצד שהם פרטים רק מצד שהם כלל. ומשה על ידו ניתן תורה לכל ישראל והרי הוא זכה את הכלל במה שהוא כלל. וירבעם החטיא את ישראל במה שהם כלל, כי עשה עגלים שיעבדו ישראל בכלל, ולפיכך בין מי שמזכה את הרבים או המחטיא אותם הכל מצד הכלל, וכבר התבאר כי הכללי אין שנוי בו ולפיכך כאשר היה מזכה את הרבים והתחבר אל המדריגה העליונה הזאת שאין בה שנוי כמו שהוא ענין הרבים אין חטא בא על ידו, וכן כאשר היה מחטיא את הרבים ודבק במדריגה הזאת שאין שנוי לה היא מדריגת הרבים ולכך אין מספיקין בידו לעשות תשובה שיהיה משנה עצמו מרע לטוב ופי' נכבד הוא זה כאשר תבין:
וכך פירושו משה זכה וזכה את הרבים ומפני כך צדקת הרבים תלוי בו, ולא תאמר כי משה היה מזכה כל אחד ואחד בפני עצמו וא"כ אין זה נקרא זכות הרבים, כי מפני שכתוב ומשפטיו עם ישראל א"כ תלה הכתוב בו זכות הכלל לא כל פרט ופרט שהרי כתיב ומשפטיו עם ישראל שהם כלל האומה ביחד. וכן המחטיא את הרבים אל תאמר שהיה מחטיא כל יחיד ויחיד בפני עצמו ולא נקרא זה חטא הרבים תלוי בו כיון שהחטיא כל אחד ואחד בפני עצמו, ולכך מביא ראיה שהרי כתיב ואשר החטיא את ישראל תלה בו חטא כלל ישראל מדכתיב ואשר החטיא את ישראל. וכיון שמזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו והמחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו, ולא תוכל לומר שהמזכה הוא מזכה כל אחד ואחד והמחטיא מחטיא כל אחד ואחד שאז אין שם רבים עליהם, לכך ממילא אין חטא בא ע"י המזכה שהכללי עומד בלא שנוי כלל, וכך המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שאין שנוי אליו וכיון שהתחבר למדריגה שאין בה שנוי הן לרעה הן לטובה לכך אין שנוי לו רק נשאר כך עומד:
ובגמרא בפרק יום הכפורים (יומא פ"ז) כל המזכה את הרבים וכו' מאי טעמא שלא יהא הוא בגיהנם ותלמידיו בגן עדן שנאמר כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת והמחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה שלא יהא הוא בגן עדן ותלמידיו בגיהנם שנאמר אדם עשוק בדם נפש עד בור ינוס אל יתמכו בו ע"כ. אין הפירוש כי דבר זה גורם שלא יבא חטא על המזכה את הרבים ואין מספיקין בידו לעשות המחטיא את הרבים תשובה, שא"כ יקשה אפילו המחטיא את היחידים נמי איכא למימר שלא יהיה הוא בג"ע ותלמידיו בגיהנם ומאי שנא רבים דנקט, ועוד קשיא שהרי אם חזרו הרבים בתשובה ויהיו התלמידים בגן עדן ג"כ למה לא יהא תשובה למחטיא ומשמע שכל המחטיא את הרבים אפילו עשו תשובה. אלא ודאי כמו שאמרנו אף שהרבים עשו תשובה אין מועיל למחטיא, וטעם שאין מספיקין בידו לעשות תשובה, מפני שגדול כ"כ כח הרבים ואפילו אם עשו הרבים תשובה הרי כל אחד ואחד עשה תשובה בפני עצמו, ולפיכך דוקא רבים נקט ולא יחיד וכמו שפירשנו. ומה שהוצרך לומר שלא יהיו תלמידיו בגן עדן והוא בגיהנם תלמידיו בגיהנם והוא בגן עדן, שלא תאמר מה ענין מזכה את הרבים לרבים שאע"ג שזכה אותם מ"מ מה ענינו אל הרבים האלו ועל זה השיב דודאי זכות הרבים בו שלא יהיו תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם, וכן אם החטיא את הרבים שלא יהיו תלמידיו בגיהנם והוא בג"ע ומפני כך זכות הרבים תלוי בו וחטא הרבים תלוי בו ויש לו קשור וחבור עם תלמידיו. ולהא מילתא מביא קרא, אבל שלא יבא אליו חטא על ידו וכן מה שאין מספיקין בידו לעשות תשובה בודאי הטעם כמו שאמרנו, כי גדול כח הרבים כאשר התחבר למדריגה העליונה הזאת אשר אין שנוי לה הן בחטאו הן בצדקתו כך נראה נכון והשתא מתורץ הכל:
ומכל מקום יש לתרץ דלא דמי דתלמיד יחיד אין ראוי שיהיה נמשך הרב אחר התלמיד, אבל תלמידיו שהם רבים, היחיד שהוא הרב נמשך אחר התלמידים שהם רבים. כי כן המשפט שהיחיד נמשך אחר הרבים, ולפיכך דוקא כאשר התלמידים הם רבים ראוי שיהיה נמשך הרב אחריהם ולא היחיד. ועוד כי לא נקרא רב אל תלמיד אחד, כי הרב הוא רב אל תלמידים הרבה וקשור הרב בתלמידים היינו דוקא כאשר התלמידים הם הרבה לרב אחד, ואז יאמר עליהם כי הרב עם תלמידיו יש להם קשור וחבור אחד ואין ראוי שיהיה הרב נפרד מן התלמידים והתלמידים מן הרב, אבל הרב עם תלמידים יחידים אין כאן משפט תלמיד ורב שיהיה הם קשורים ביחד כלל לומר שלא יהיו תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם. וגם קושיא ראשונה יש לתרץ אם עשו הרבים תשובה למה יהיה בגיהנם, יש לומר דלא איירי כשעשו תשובה דודאי אם עשו תשובה הרבים לא שייך בזה שאין מספיקין בידו של המחטיא לעשות תשובה, ומה שאמרו כאן כל המוציא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה היינו שלא חזרו בתשובה. וכל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו היינו כשנשארו בצדקתם, ואז יש קשור אל התלמיד עם הרב ואל הרב עם התלמיד. ומה שסמך מאמר זה לכאן יש לפרש מפני שאמר לפני זה אהבה שאינה תלויה בדבר אינה בטילה ועומדת לעד וכן מחלוקת שהיא לש"ש ג"כ סופה להתקיים, סמך אחריו כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו ולא נתבטל צדקתו לעד, והפך זה המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה ונשאר רשע כל ימיו ולכך נסמכו יחד המאמרים האלו. אבל הפירוש הזה שהוא נראה ברור מאד כי הכל נמשך למספרים שנזכרו למעלה, ואחד שהזכיר כל המספרים הזכיר כל אהבה שאינה תלויה בדבר שהיא מעלת האחדות שהיא בעולם, לכך הזכיר אחר זה מדריגת הכללי שהוא בעולם שהוא מדריגה בפני עצמה. וזה כי מדריגת הצבור כבר הזכירו חכמים בכמה מקומות וכמו שבארנו למעלה גם כן ענין הצבור אצל כל העוסקים עם הצבור, ודבר זה מדריגה עליונה שהיא בעולם שלא הזכיר כלל היא מדריגת הצבור ודבר זה אחרון, וכל הדברים האלו הם ברורים וזכים באין ספק למי שיודע להבין דברי חכמים שהם גדולים ועמוקים. והעד על הפירוש הזה המאמר הבא אחריו שתמצא בכל המאמרים האלו כל מאמר ומאמר מעיד על עצמו ועל פירוש שלפניו:
ראוי לשאול שלא ימנע מחלוקה אם מ"ש משה זכה וכו' ירבעם חטא וכו' הוא ראיה למ"ש כל המזכה וכו' כל המחטיא וכו' קשה א"כ למה שינה בלשונו כי במה שאמר בראיה זכות הרבים תלוי בו כן היה ראוי שיאמר למעלה כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו, וכן במה שאמר כל המחטיא את הרבים היה ראוי שיאמר חטא הרבים תלוי בו ולמה שינה, ואם אינו ראיה אלא הוא ענין בפני עצמו ראוי לשאול מה שאמר כל המזכה וכו' כל המחטיא וכו' מנא ליה לתנא האי:
ועוד קשה במה שאמר אין מספיקין בידו לעשות תשובה השופט כל הארץ לא יעשה משפט חלילה לו מעשות כדבר הזה והלא כתיב לא אחפוץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכיו וחיה:
ועוד למה שאמר משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו איך מביא ראיה מהפסוק כי שם לא הזכר אם זכות הרבים תלוי בו אם לאו. ודוחק גדול לומר שאינו מביא ראיה רק למ"ש שמשה זכה וזיכה צדקת ה' עשה הרי שזכה ומשפטיו עם ישראל הרי שזיכה ומ"ש שזכות הרבים תלוי בו אין לו ראיה מקרא רק מסברא שראוי הוא שיהיה זכותם תלוי בו שאם כך היתה כוונת התנא הכי הול"ל משה זכה וזיכה את הרבים שנא' צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל וזכות הרבים תלוי בו ומדהקדים ואמר זכות הרבים תלוי בו ואח"כ מביא ראיה נראה שגם על מ"ש זכות הרבים תלוי בו הביא ראיה וזה קשה גם בענין ירבעם איך מביא ראיה שחטא הרבים תלוי בו והמפרשים נבוכו בו:
והנראה לי בזה הוא כי מה שנאמר ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנא' וגו' יצא להם ז"ל ממה שאמר על חטאת ירבעם כי מיותר כי היה די שיאמר על אשר חטא ירבעם ואשר החטיא את ישראל ובודאי שמה שחטא ירבעם הם חטאותיו אלא לאו שבא ללמדנו כי מה שחטא ירבעם וגם אשר החטיא את ישראל כלם נקראים חטאתיו כי כולם היו תלוים בו, וז"א על חטאת ירבעם והכתוב בעצמו פירש מה הן חטאתיו ואמר שהן שני מיני חטאות הלא הן אשר חטא הוא ואשר החטיא לאחרים כלן נקראים חטאת ירבעם הרי בפירוש שחטא הרבים תלוי בו:
ומ"ש משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל פי' הפסוק כך הוא כי משה צדקת ה' עשה וגם עשה משפטי ה' עם ישראל כלומר כאשר ישראל עושים ומקיימים משפטיו של הקב"ה מעלה הכתוב על משה כאלו הוא בעצמו עושה המצוה עמהם וזה עם ישראל דקאמר כי זכות הרבים תלוי בו וכאלו גם משה עשה עמהם ומלת עשה דנקט באמצע נדרש לפניו ולאחריו לפניו על צדקת ה' עשה לאחריו עם ומשפטיו עם ישראל. ומ"ש אין מספיקין בידו לעשות תשובה הוא בעצמו מ"ש אח"כ חטא הרבים תלוי בו והכל ענין אחד כי מ"ש אין מספיקין וכו' אין הכוונה שמן השמיים אין מספיקין בידו אבל מלת אין מספיקין שב אל הרבים שהזכיר והכוונה כי אותם הרבים אשר החטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה לפי שמתנאי התשובה שלא ישוב עוד לכסלה דאי לא הרי הוא כטובל ושרץ בידו וזה שהחטיא את הרבים אותם החטאות שחוטאים הרבים הם תלוים בו כי כלם נגררו ממה שהוא החטיאם בתחלה וא"כ אף אם הוא יעשה תשובה ועדיין הרבים חטאם תלוי בו מה תועיל תשובתו והרי הוא כאלו טובל ושרץ עדיין בידו ולזה אין מספיקין הרבים בידו לעשות תשובה:
ומה שכתוב בתחלה אין חטא בא על ידו ובמשה אמר זכות הרבים תלוי בו לפי שלא היה יכול לומר כל המזכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו ומנא לן ממשה דיש לדחות שאני משה שמלבד שזיכה אותם במה שלמדם תורה ומצות לא זו בלבד עשה לנו בן עמרם כי גם נתן לנו את התורה אשר נתנה לו לבדו כמו שאמר לו השי"ת כתוב לך פסל לך הכוונה לעצמך לבדך ואז"ל טוב עין הוא יבורך זה משה שנתן מלחמו לדל שהקב"ה נתנה לו לבדו והוא נתנה לישראל ולשתי סבות אלה משה זכות הרבים תלוי בו אבל כל אדם שאין בו רק החלוקה האחת שמזכה את הרבים להדריכם בדרך ישרה לבד ואי אפשר לקיים בו כי נתן מלחמו לדל האמור במשה לזה הורידו מדרגה אחת ואמר אין חטא בא על ידו. כי למשה שזיכה אותם גם נתן להם את התורה שהיתה שלי זה זכות הרבים תלוי בו אבל המזכה את הרבים לבד די לו במה שלא יבא חטא אפי' לאחרים על ידו ואפשר שהדרשה שאז"ל בפסוק טוב עין הוא יבורך הוא בעצמו מאמר התנא משה זכה וזיכה את הרבים הכוונה שהוא זכה לעצמו במתנה כי לו לבדו נתנה ועם כל זה נתן מלחמו לדל וזיכה בה גם לאחרים ונתנה לישראל וע"כ זכות הרבים תלוי בו לא כן בשאר כל אדם והלואי יזכה שאין חטא בא על ידו:
ואפשר עוד לומר לפי שפעמים רבות ימצא שיעשה האדם דבר המותר לעשותו והרואה טועה ומדמה אותו הדבר לדבר אחר שהוא אסור ובא להתיר את האסור ע"י מה שראה באותו פלוני ועל כן אסרו חכמים דברים רבים מפני הרואים. אמר התנא שזה שלעולם מזכה את הרבים ימדוד לו השי"ת מדה כנגד מדה שלעולם לא יכשל אדם בחטא על ידו וז"ש אין חטא בא על ידו כי מדרכו יתברך להיות מודד מדה כנגד מדה. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כלו' אין מספיקין לו מן השמים לעשות תשובה, והענין הוא כי ידוע שהבא ליטהר מסייעין אותו ואלמלא הסיוע לא היה יכול ליטהר כי יצר לב האדם רע מנעוריו ואם אפי' במי שהוא צדיק גמור כתיב צופה רשע לצדיק ומבקש להמיתו והכוונה על היצה"ר כמאמרם ז"ל לולי שהקב"ה מצילו מידו כמ"ש הכתוב ה' לא יעזבנו בידו וגו' במי שהוא רשע על אחת כמה וכמה שלא יוכל לטהר אם לא במה שמסייעין אותו מן השמים וזה שהחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה כלומר אין מסייעין אותו כדי שיהיה ספוק בידו לעשות תשובה ואף אם המדה כנגד מדה היתה שיחטיאו אותו זה אי אפשר שאין הש"י מחטיא לשום אדם אמנם בהיותם מן השמים בשב ואל תעשה שלא לסייעו הוה ליה כאלו החטיאו אותו כי בודאי היצר הרע יתגבר עליו להחטיאו:
ואפשר עוד לומר כי מ"ש כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו הכוונה כי בדרך טבע הוא שאין חטא בא על ידו כי מי שלא היה מנהגו לזכות לחייבים כאשר יחטא ואשם לא יבוש ולא יכלם לא כן במי שדרכו להיות מזכה את הרבים כי כאשר יחטא ילעיגו עליו באמרם תראו האיש המדריך לארץ ולדרים עליה וזה הוא לו כמתג ורסן לבלתי יחטא שאין לך בושה גדולה מזו נמצא כי בדרך הטבע המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כלומר לעולם לא יחטא. וכל המחטיא את הרבים אין מספיקין בידו לעשות תשובה הכוונה אפי' אם ירצה לעשות תשובה הרבים אשר החטיא אין מספיקין בידו לעשות תשובה שכיון שנעשו חבורות פשע חברים מקשיבים זה לזה מפתים אותו מצד אחד והיצר הרע מצד אחר ומתגברים עליו ואין מספיקין בידו לעשות תשובה:
משה זכה וזיכה את הרבים זכות הרבים תלוי בו שנאמר צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל אפשר דכינוי משפטיו דקאמר שב למשה כאלו אמר ומשפטיו של משה עם ישראל וכיון שתלה בו ובכינוייו המשפטים אשר ישראל מקיימים נראה שזכות הרבים תלוי בו על דרך זכרו תורת משה עבדי:
ירבעם חטא והחטיא את הרבים חטא הרבים תלוי בו שנאמר על חטאות ירבעם אשר חטא ואשר החטיא את ישראל מדנקט שנענש אותו העונש על שתים אלה על החטאת אשר חטא ועל אשר החטיא נראה שחטא הרבים תלוי בו וע"כ נענש על שתיהן כאחת:
והרב רבי מנחם לבית מאיר ז"ל כתב כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו כדי שלא יהיו תלמידיו בג"ע והוא בגיהנם כדכתיב כי לא תעזוב נפשי לשאול לא תתן חסידך לראות שחת, והיאך אפשר שמי שהוא חסיד יראה שחת אלא שאחר שהוא חסיד אינו מניח אותו שיעבור עבירה עד שיראה בעבורה שחת. צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל כלו' שהשלים וקיים כל התורה הוא וכל ישראל עמו עכ"ל:
והר"מ אלשקאר ז"ל כתב משה זכה וזיכה את הרבים לפי שזכר למעלה שמחלוקת שהיא לשם שמים סופה להתקיים ג"כ זכר ענין משה רבינו ע"ה אשר התרעומות שלו על ישראל היה לשם שמים ואף ע"פ שהיה מוכיח אותם היה נמשך זכות לשניהם והנה משה היה מוכיח אותם כמה פעמים והיו גם כן ישראל מריבים עמו וחולקים עליו כמה פעמים שלא כדין ומן הראוי היה שיענשו ישראל על יד מחלוקתם ולא די שלא נמשך היזק אלא שהועילה זכות משה אשר כל פעולתו היה לשם שמים שנמשך להם זכות, וז"ש משה זכה ולא די שזכה אלא שזיכה את הרבים אע"פ שלא היו ראוים לאותו זכות ועל כן ראוי שיתלה בו הזכות מאחר שהוא הגורם והביא ראיה ממ"ש צדקת ה' עשה והשמיענו שהשי"ת חשב לו כאלו נתן צדקה מממונו לשי"ת אשר מן הראוי לו לקבל שכר על פעולתו ומה היתה הצדקה הוא ומשפטיו עם ישראל כלומר אותם התוכחות והמוסרים אשר היה מייסר אותם אשר בסבת אותו המוסר חזרו למוטב. הנה בא להודיענו שאע"פ שלא היה מפסיד על ישראל כי אם הדיבור נחשב לו כאלו עשה צדקה בפועל וזה דוגמת מה שאמר באברהם ויחשבה לו צדקה שאע"פ שהאמונה היא דבר שבלב חשב אותה הש"י כאלו עשה צדקה בפועל עכ"ל. ושמעתי שמשה כשהיה דן את ישראל היה עושה משפט וצדקה כדוד המע"ה משפט עם זה וצדקה עם זה כי היה פורע משלו וז"ש הכתוב צדקת ה' עשה ומשפטיו עם ישראל. ומ"ש זיכה את הרבים הכוונה שבהיותו עושה צדק ומשפע בזה היה מזכה לשניהם ושניהם היו זכאים וזהו וזיכה את הרבים דקאמר עכ"ל:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב אשר חטא ואשר החטיא את ישראל מדלא קאמר על חטאת ירבעם וישראל שמע מינה שהכל תלוי בירבעם עכ"ל: