משנה אבות ה ט
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה ט | >>
6. חיה רעה באה לעולם על שבועת שווא, ועל חילול השם.
7. גלות באה לעולם על עובדי עבודה זרה, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ועל השמטת הארץמב.
בארבעה פרקים הדבר מתרבהמג: ברביעית, ובשביעית, ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החגמד שבכל שנה ושנה:
- ברביעית — מפני מעשר עני שבשלישית.
- בשביעית — מפני מעשר עני שבששית.
- ובמוצאי שביעית — מפני פירות שביעית.
- ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה — מפני גזל מתנות עניים.
חַיָּה רָעָה בָּאָה לָעוֹלָם
- עַל שְׁבוּעַת שָׁוְא,
- וְעַל חִלּוּל הַשֵּׁם.
- גָּלוּת בָּאָה לָעוֹלָם
- עַל עוֹבְדֵי עֲבוֹדָה זָרָה,
- וְעַל גִּלּוּי עֲרָיוֹת,
- וְעַל שְׁפִיכוּת דָּמִים,
- וְעַל הַשְׁמָטַת הָאָרֶץ.
- בְּאַרְבָּעָה פְּרָקִים הַדֶּבֶר מִתְרַבֶּה:
- בָּרְבִיעִית,
- וּבַשְׁבִיעִית,
- וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
- וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה.
- בָּרְבִיעִית,
- מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשְּׁלִישִׁית.
- בַּשְּׁבִיעִית,
- מִפְּנֵי מַעְשַׂר עָנִי שֶׁבַּשִּׁשִּׁית.
- וּבְמוֹצָאֵי שְׁבִיעִית,
- מִפְּנֵי פֵּרוֹת שְׁבִיעִית.
- וּבְמוֹצָאֵי הֶחָג שֶׁבְּכָל שָׁנָה וְשָׁנָה,
- מִפְּנֵי גֶּזֶל מַתְּנוֹת עֲנִיִּים:
חיה רעה באה לעולם,
- על שבועת שוא,
- ועל חילול השם.
- גלות באה לעולם,
- על עבודה זרה,
- ועל גילוי עריות,
- ועל שפיכות דמים,
- ועל שמיטת הארץ.
[ח] בארבעה פרקים - הדבר מרובה,
- ברביעית, ובשביעית,
- ובמוצאי שביעית, ובמוצאי החג שבכל שנה.
- ברביעית - מפני מעשר עני שבשלישית.
- בשביעית - מפני מעשר עני שבשישית.
- במוצאי שביעית - מפני פירות שביעית.
- במוצאי החג, שבכל שנה ושנה - מפני גזל מתנות עניים.
כבר בארנו פעמים רבות בסדר זרעים סדר הוצאת החוקים מן התבואה. ושם התבאר שבשנה השלישית והששית היה מוציא מעשר ראשון ונותנו ללוי בכל שנה ושנה, ואחר כך היה מוציא מעשר עני ונותנו לעניים, וזה המעשר עני הוא במקום מעשר שני שהיה מוציא בשאר שני השמיטה.
ומתנות עניים הם הלקט והשכחה והפאה והפרט והעוללות. כי בחג ישלם זה כולו, כי כבר נשלם עסק האדמה ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם:
שבועת שוא - לבטלה, שלא לצורך:
חלול השם - העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה. אי נמי, שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו:
ועל השמטת הארץ - שחורשים וזורעים בשביעית:
מפני מעשר עני שבשלישית - שבמקום מעשר שני שמפרישים בשאר שנים של שמטה, בשלישית ובששית מפרישין מעשר עני:
גזל מתנות עניים - לקט שכחה ופאה פרט ועוללות:
חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא ועל חלול השם. שנאמר (שם) ואם באלה לא תוסרו לי אל תקרי באלה אלא באלה [ויש במשמע בין שוא בין שקר] וכתיב [שם] והשלחתי בכם את חית השדה וגו' וכתיב בשבועת שקר (שם י"ט) לא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך ובחילול השם כתיב (שם כ"ב) ולא תחללו את שם קדשי. גמ' דבמה מדליקין [שם]:
גלות בא לעולם על עובדי עבודה זרה וכו'. שפיכות דמים שנאמר (במדבר ל"ה) ולא תחניפו וגו' ולא תטמאו את הארץ אשר אתם יושבים בה אשר אני שוכן בתוכה. הא אתם מטמאים אותה אינכם יושבים בה. ואיני שוכן בתוכה. גילוי עריות שנאמר (ויקרא י"ח) כי את כל התועבות האל עשו אנשי הארץ וכתיב (שם) ותטמא הארץ ואפקוד עונה עליה. וכתיב (שם) ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה. ובעבודה זרה כתיב שם (כו) ונתתי את פגריכם וגו'. וכתיב (שם) והשמותי את מקדשיכם ואתכם אזרה בגוים. בשמיטות ויובלות כתיב. (שם) אז תרצה הארץ את שבתותיה כל ימי השמה ואתם בארץ אויביכם וכתיב (שם) כל ימי השמה תשבות. גמרא דבמה מדליקין (שם):
בארבעה פרקים הדבר מתרבה וכו'. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת אנשים והנה הוא מדה כנגד מדה כי החסיר חיות העני וגם חשב שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיארכו לו חייו. לכך יחסרו חייו ותשאו תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת כלום. מד"ש בשם הר"ם אלמשונינו:
ובמוצאי שביעית. לפי שהשביעית היא עצמה יש בה עון אשר חטא המסבב הדבר לכך מתרבה במוצאי שביעית מיד ולא תנן בשמינית מפני פירות שביעית כ"כ במד"ש. ואצלי אינך דקדוק דהא בספ"ז דסוטה דתנן בשמינית ולא סגי ליה ומסיים נמי במוצאי שביעית.
ובמוצאי החג. כי בחג יבר נשלם עסק האדמה. ומי שנתן אלו התקים נתנם. ומי שלא נתנם גזלם. הרמב"ם:
(מב) (על המשנה) חיה רעה כו' גלות כו'. כולהו מייתי להו קראי בגמרא שם:
(מג) (על המשנה) מתרבה. שכאשר יקרה שיהיה דבר באלו הפרקים יתרבה אז בעון אלו, לפי שיקרה בהם תמיד העון אצל קצת האנשים, והנה הוא מדה כנגד מדה, כי החסיר חיות העני וגם חשש שכשיתן שיחסר לו לחמו כשיאריכו לו חייו, לכך יחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים. ומעתה לא קשיא על המשנה הקודמת. מדרש שמואל:
(מד) (על המשנה) ובמוצאי החג. כי בחג כבר נשלם עסק האדמה, ומי שנתן אלו החוקים נתנם, ומי שלא נתנם גזלם. הר"מ:[מה] שלי כו'. לא בנותני צדקה איירינן, דהנהו מתניין לקמן משנה י"ג. אלא בהנאה דעלמא:
ועל שמטת הארץ: הגיה הר"ר יהוסף ז"ל הַשְׁמֵט הארץ:
יכין
על שבועת שוא: כולל שוא או שקר:
ועל חלול השם: שעובר עבירה בפרהסיא בעזות ויד רמה. או שעושה דבר שהרואין יכולין לחשוב שעושה עבירו ואינו חושש [כיומא דפ"ו א]:
גלות בא לעולם: הוא העונש היותר קשה שיוכל להשיג להלאום, שיחרב המקדש ושיגלו הבנים מעל שולחן אביהם, ויהיו משל ולשנינה בקרב הארץ:
ועל השמטת הארץ: שחרשו וזרעו בשביעית:
בארבעה פרקים הדבר מתרבה: ?"ל הדבר הנ"ל כשנענשים בו על מיתות של"נ לב"ד, אז מתרבה בד' פרקים הללו אגב גררא, מדהחסירו חיות העניים שמחוייבין לפרנסן אז. משא"כ מעשר ראשון הרי יוצא אדם גם כשיתנו ללוי עשיר, נמצא שלא חסר אותו של עני. וכ"ש מע"ש הרי נשאר לעצמו, לכן לא נענשים עליהן במיתה. מיהו מדיש בשאר המעשרות קדושה קצת להכי חשיבא להשתלם עונש המיוחד עליהן בקביעותא ולא מקופיא:
ברביעית: בשנת ד' שבשמיטה:
ובשביעית: היא שנת השמיטה:
ובמוצאי שביעית: היא שנה א' שבשמיטה. ומדמתרבה במוצאי שביעית מיד, דהרי עונשו קביע וקיימא [כמ"ח] להכי לא קאמר בשמינית:
ובמוצאי החג שבכל שנה ושנה: שחג היא זמן האסיפה, שחייב ליתן לקט שכחה ופיאה פרט ועוללות:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
היה רעה באה לעולם על שבועת שוא. הנשבע שלא לצורך אע"פי שהוא אמת כגון על עמוד שיש שהוא של שיש וכבר אמרו בילמדנו פרשת ויקרא שינאי המלך היו לו אלפים עיירות בהר המלך וכולם נחרבו על שבועת אמת פירוש שהיתה שלא לצורך וחילול השם הוא העושה עבירות ביד רמה כמו שפירשנו למעלה וחיה רעה היא פורענות כמו שנאמר ואם באלה לא תוסרו לי והשלחתי בכם את חית השדה אל תקרי באלה אלא באלה היא שבועת שוא ובשבועת שקר כתיב וחללת כן פירשו זה בגמרא פרק במה מדליקין:
גלות בא לעולם. כבר ביארו חז"ל בראשון מיומא כי בית הראשון נחרב מפני ע"ז ושפיכות דמים זה מפורש הוא בכתובים בגלל מנשה אשר עשה סמל וגם דם נקי שפך וגילוי עריות גם כן שנאמר בירמיה כי כולם מנאפים. ועל שמיטת הארץ שזורעין וחורשין בשביעית ובזה מקרא מפורש הוא אז תרצה הארץ את שבתותיה וכן בדברי הימים כתוב כי שבעים שנה של גלות בבל היו מפני שמטת הארץ שנאמר עד רצתה הארץ את שבתותיה:
ואמר חיה רעה באה לעולם וכו'. יש לשאול מאוד על זה דמה ענין עונש זה לשבועת שוא וחלול השם. ואפשר כי הרמז במה שאמר חיה רעה המלכיות נקראו חיות בכתוב, ואמר כי כאשר שבועת שוא וחלול השם בעולם ואין יראים משמו הגדול באה לעולם חיה רעה והם יראים ממנה, תחת אשר אינם יראים משמו של מלך מלכי המלכים הקב"ה יהיו יראים ממורא מלך בשר ודם. ויש לך לדעת, כי רמזו חכמים בזה שיש לירא מפני שמו הגדול ולפיכך אם אין יראים מפני שמו הגדול בא חיה רעה לעולם, ואין יראה רק גבי חיה רעה שהאדם ירא מפני החיה שהיא בריה אחת משונה ושייך בזה יראה יותר ממה ששייך מן החרב, ולפיכך אמר חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם, כי אלו חטאים מפני שהם מקילים בכבוד שמו, שאם לא היה מקיל בכבוד שמו לא היה עובר שבועת שוא ולא היה מחלל שמו הגדול, ולפיכך על אלו שתי חטאים בפרט עונש זה של חיה רעה. והנה התבאר לך אמתת פירוש זה מה שאמר כי חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא וחלול השם, ופירוש זה ברור מה שאין לספק בו והוא יתברך יצילנו מעון זה ויכפר בעדינו:
גלות בא לעולם וכו'. מה מאוד יש לתמוה מה שהגלות בא בשביל ד' דברים כי מה ענין אלו ד' דברים אל גלות הארץ. יש לך לדעת ולהבין אלו דברים מאוד ושים עיניך ולבך על הדברים אשר נבאר לך, כי כאשר תעיין תמצא כי ג' תוארים הם לארץ ישראל, הראשון כי נקרא שמו יתברך על הארץ שהוא אלקי הארץ ומקרא מלא הוא (דברים, לא) וקם העם הזה וזנה אחרי אלקי נכר הארץ, ופירש הרמב"ן ז"ל אלקים שהוא נכר בארץ כי השם הנכבד הוא אלקי הארץ שנאמר כי לא ידעו משפטי אלקי הארץ וכן וידברו על אלקי הארץ ועל אלקי עם הארץ וכתיב לא ישבו בארץ ה' עכ"ל הרמב"ן, ובדברי רבותינו ז"ל מבואר הרבה עד שאמרו ז"ל (כתובות דף קי:) ומביאו רש"י בפרשת לך לך לתת לך את הארץ להיות לך לאלקים הדר בארץ ישראל אני לו לאלוה ומי שאינו דר בארץ ישראל אין אני לו לאלוה עיין שם, וכן אמר דוד כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים ומי אמר לו לדוד לך עבוד אלקים אחרים אלא כיון שגרשו אותו מארץ ישראל כאלו אמרו לך עבוד אלקים אחרים, ודבר זה מבואר כי כל הארצות הם תחת רשות השרים העליונים ואין בלבד שם ה' נקרא עליה רק ארץ ישראל. והתואר השני שיש אל הארץ שנקראת ארץ קדושה ודבר זה מבואר. הג' שנקראת ארץ החיים כדכתיב ונתתי צבי בארץ החיים, ובסוף כתובות (דף קיא.) ארץ החיים שמתיה חיים לעתיד לבא. והטעם שנקראת ארץ החיים כמו שארץ ישראל באמצע העולם כמו שבארנו בכמה מקומות, וכל דבר שיש לו מדריגת האמצעי ואינו נוטה אל הקצה מתייחס אל החיים, כי הקצה יש לו סוף ותכלית וזהו ענין מיתה שהמיתה היא הסוף ותכלית. ומפני זה אמר כי מפני שלשה עבירות וחטאים גולים ישראל מן הארץ, שאם הם עובדים עבודה זרה הנה אין ראוים להיות בארץ כי הוא יתברך אלקי הארץ ואיך יהיו בארצו עובדים אלקים אחרים, והשני שפיכות דמים כי מפני שהארץ נקראת ארץ החיים אם שופכים דמים בקרבה הרי אין ראוי שיהיו בארץ כלל אחר שהם שופכים דם בקרבה ואין נקראת ארץ החיים, השלישי גלוי עריות מצד כי ארץ ישראל נקראת קדושה והפך הקדושה הוא גלוי עריות. ודבר זה מבואר בכמה מקומות כי המתנגד לקדושה הוא הערוה, וכמו שדרשו רבותינו ז"ל כמו שהביא רש"י בפרשת קדושים שלכך סמך פרשת קדושים לפרשת עריות לומר שיהיו קדושים ופרושין מן הערוה שכל מקום שתמצא גדר ערוה שם תמצא קדושה אשה זונה וחללה לא יקחו כי אני ה' מקדישכם ולא יחלל זרעו כי אני ה' מקדשו קדושים יהיו זונה וחללה לא יקחו ע"כ. והטעם ביארנו במקומות הרבה מאד, כי הערוה והזנות היא תאוה גופנית ביותר, וכל קדושה שהיא נבדלת מן החמרי שלכך מקדישין הש"י שהוא נבדל מן הגופנית, ודבר זה בארנו הרבה מאד שאין ענין קדושה רק שהוא נבדל מן החמרי. ורמזו זה חכמים במה שאמרו ז"ל (סוטה דף ז:) למה קרבנה של סוטה שעורים אמרו היא עשתה מעשה בהמה לכך קרבנה מאכל בהמה, הרי לך כי הזנות מעשה חמרית ודבר ידוע הוא כי הזנות הוא חמרי גופני. ולפיכך אם חס וחלילה נוטים אל הזנות גולים מן הארץ. אמנם השמיטה שהיא לארץ מה שלא נמצא לשום ארץ, ודבר זה מצד הארץ עצמה כי ראוי לארץ השמיטה. וזה כי ארץ ישראל אשר לא תחסר כל בה והיא הארץ השלימה בכל כמו שאמר הכתוב עליה (דברים, ח) ארץ אשר לא תחסר כל בה ודבר זה כנגד שאר ארצות שהם חסרים אך ארץ ישראל בלבד שאינה חסירה והיא שלימה, והדבר שהוא שלם ראוי אליו השביתה והמנוחה. ודבר זה דומה אל ישראל כי מצד שלימותם יש להם השבת והמנוחה, ודבר זה נתבאר למעלה ענין השביתה שהיא לישראל, כי כל מי שאין לו מנוחה לא הגיע אל השלימות ולכך הוא מתנועע, שכבר התבאר אצל אם למדת תורה הרבה שהמתנועע הוא בכח, והדבר שהוא בפועל לגמרי אין לו התנועה שהיא שייכת אל הדבר שהוא בכח וכאשר הושלם הוא בפועל ולפיכך כל זמן שלא הושלם העולם ולא היה בפועל לא קנה המנוחה עד שהושלם ולא היה אז בכח אז קנה המנוחה. והנה תראה כי המנוחה שייך אל דבר שהושלם והוא בפועל ואז הוא בעל מנוחה, אבל כאשר לא הושלם ואינו בפועל אז שייך אליו התנועה ודבר זה אין ראוי לבן נח מפני שאין להם השלימות בפועל, והם בכח ולא בפועל, לכך ראוי להם התנועה התמידות וזה אמרם ז"ל במס' סנהדרין (נ"ט) בן נח ששבת חייב מיתה שנאמר יום ולילה לא ישבותו. ויש לשאול למה יהיה חייב מיתה על זה, אבל זה בשביל שאין ראוי לבן נח השביתה, כי השביתה מורה על שלימות בפועל, ודבר זה אין ראוי לבן נח מפני שאין להם השלימות בפועל, אבל הם בכח ולא בפועל לכך אין ראוי להם רק התנועה וכמו ההפרש בין ישראל לבן נח מצד השביתה, כי ישראל מוכרח שיבא לכלל שביתה. שאם לא יבא לכלל שביתה רק יהא לו תמיד המלאכה שהיא התנועה נחשב כאילו לא היה לו שלימות, שאם היה לו השלימות היה הוא בא אל המנוחה. וכך הארץ צריכה שתשבות, שאם היה בה מלאכה היה מורה שהיא חסירה שלימות ולכך היא במלאכה התמידית ולא תבא לכלל המנוחה, ולכך כתיב שבת שבתון יהיה לארץ שיהיה לארץ עצמה שביתה ודבר זה מודיע מעלת הארץ:
ועוד ביארנו כי כל דבר שיש לו קדושה כמו ישראל והארץ ראוי שיהיה בא לכלל מנוחה ושביתה, כי התנועה היא לגשם כאשר ידוע מענין התנועה שהיא לגשם וישראל שיש להם מדריגה קדושה בלתי גשמית ראוי שיהיה להם השביתה מן התנועה דהיינו המלאכה, כי שאר תנועה לא נקראת תנועה כי התנועה בלבד אינה טורח על האדם כלל, אבל המלאכה נקראת תנועה וטורח. ולפיכך נתן לישראל שהם קדושים יום קדוש ושביתה. וכן הארץ אם היה האדם עובדה תמיד לא היה קדושה לארץ, ולפיכך אמרה תורה לשבות בשביעית, כי דבר זה מורה על קדושת הארץ בעצמה. ולכן אם אין עושים זה הם גולים מן הארץ בעון השמיטה. והנה התבאר לך בבירור למה בשביל אלו ד' דברים הם גולים מן הארץ:
ויש לך לומר גם כן כי אלו ג' כולם הם בשביל שהארץ היא קדושה, וכל קדושה היא הפך הטומאה וידוע כי הטומאה מבטל ומפסיד הקדושה, וכל דבר שהוא קדוש בנגעו בטומאה מיד בטל הקדושה. ולא מצאנו טומאה רק באלו ג' דברים שהם בפרט נקראים טומאה וכדאיתא בפרק קמא דשבועות (דף ז:) וכמו שהתבאר למעלה, ולפיכך אלו ג' דברים הפך הארץ שהיא קדושה. ויש לך להבין מאוד למה אלו ג' דברים נקראו טומאה בפרט כי הם דברי חכמה עמוקה מאד, וכן עצמו הענין הרביעי שהיא השמיטה הוא מצד קדושת הארץ, שהרי כתיב (ויקרא, כה) כי יובל היא קודש תהיה לכם מן השדה וגו' וכן השמיטה היא קדושה בודאי לארץ, שהרי פירות שביעית שם קדושה עליהם, ועוד השביעית שבת היא ובשבת כתיב (שמות, לא) קודש היא לכם, וצוה הכתוב לנהוג קדושה בארץ שלא לעבוד אותה עד שהיא קדושה כמו בשבת, וכבר התבאר הטעם. ולכך אמר על דברים האלו ישראל גולים ממנה, כי ג' דברים שהם ע"ז שפיכות דמים וג"ע הם טומאה והם מטמאים ומבטלין את הקדושה, והרביעית השמיטה היא עצם הקדושה אל הארץ, וכאשר אין נוהגין קדושה בארץ אין הארץ סובלת את הדברים האלו והם גולים ממנה ופירוש זה ברור:
וכדי שתעמוד עוד על אלו דברים, תדע כי הש"י נתן הארץ לישראל בזכות ג' אבות, שהרי לאברהם הבטיח את ישראל שיתן לבניהם את הארץ וכן הבטיח ליצחק וכן ליעקב, ואם לא היה שבועת האבות לא היה הארץ לישראל והארץ בפרט שייכת אל האבות. ולכך נתנה הארץ לאבות בפרט, וכן מוכח הכתוב שאמר (ויקרא, כו) וזכרתי את בריתי יעקב ואף את בריתי יצחק ואף את בריתי אברהם אזכור והארץ אזכור אמר כי יזכור הארץ בשביל האבות וזה כי מפני שהארץ שייכת לאבות. והיה ראוי שיאמר הכתוב ואזכור הארץ כלומר בשביל זכות האבות אזכור הארץ, אבל אמר והארץ אזכור כלומר שיש זכירה לארץ כמו שיש זכירה לאבות. ובמדרש (ויק"ר פל"ו) למה הוא מזכיר את הארץ עמהם אמר ר"ש בן לקיש משל למלך שהיה לו שלש בנות ושפחה אחת מגדלתן כל זמן שהמלך שואל בשלום בנותיו היה אומר שאלו לי בשלום מגדלתן ע"כ. וביאור ענין זה מה שאמר ושפחה אחת מגדלתן, כי מעלת האבות דוקא מצד הארץ כי אם לא היה הארץ לא הגיעו האבות אל קדושה העליונה ולכן הארץ מגדלתן, ומזה תדע כי הארץ שייכת לאבות והאבות אל הארץ ביותר, ולפיכך כאשר מזכיר זכות שלשה אבות מזכיר גם כן עמהם הארץ שהם ענין אחד. וכאשר ישראל הם דומים ומתדמים אל האבות שלהם נתנה הארץ ואליהם שייך הארץ אז יש להם הארץ, וכאשר הם יוצאים ממדת האבות עד שאינם דומים להם אז אין לישראל הארץ וגולים ממנה. וכן אם אין שומרים מה שראוי לארץ מצד עצמה גולים ממנה, ועל ידי אלו ג' עבירות הם יוצאים לגמרי ממדת אבותיהם. כי זהירות מן ג"ע תמצא באברהם שהיה נבדל בתכלית הקדושה שלא היה כמוה, וכמו שאמרו במסכת בבא בתרא בפרק קמא (ט"ז, א') ברית כרתי לעיני ומה אתבונן על בתולה עפרא בפומיה דאיוב באחריני לא מסתכל בדידיה מסתכל ואלו אברהם אף בדידיה לא מסתכל שנאמר הנה נא ידעתי כי אשה יפת מראה את שעד עתה לא הכיר ביופיה, ועל ידי מעשה הכיר בה עתה כמו שפירש רש"י ז"ל (בראשית, יב), ולפיכך כאשר ישראל אין נזהרין בג"ע הם יוצאים ממדת אברהם והפך הם לאברהם שאליו נתן הארץ. ואם ח"ו הם עובדים ע"ז אין ראוי שיהיו נחשבים בני יצחק שאליו שייך הארץ דוקא שהרי יצחק הקריב גופו לגמרי לשמים וכ"כ היה דבק בעבודת הקב"ה וזה מקריב לאל אחר ודבר זה הפך לגמרי אל מדת יצחק. וכן על ידי שפיכות דמים הם הפך ליעקב כי לא מצינו מי שהיה הפך שפיכות דמים כמו יעקב, וזה ענין נפלא דאמרינן במסכת נדה בפרק כל היד (י"ג, א') המוציא ש"ז לבטלה כאלו שופך דמים שנאמר הנחמים באלים תחת כל עץ רענן סוחטי הילדים אל תקרי סוחטי אלא שוחטי הילדים, ומפני כי יעקב היה רחוק מן שפיכות דמים לא ראה יעקב קרי מימיו כמו שדרשו ז"ל (יבמות דף עו.) על הכתוב שאמר ראובן בכורי אתה כוחי וראשית אוני, אף שלא הי' זה בכונה רק באונס כל כך היה רחוק משפיכות דמים שלא יצא ממנו קרי אשר שייך ליצירה. וכל זה ידוע לנבונים כי יעקב ועשו הם הפכים עשו נקרא אדמוני והוא איש דמים ויעקב אתו החיים, ולכך ג"כ יעקב לא מת כאשר ידוע למי שעמד בסוד קדושים אשר כל אלו דברים ראוים לאבות מצד מדריגתם ומעלתם העליונה, ולפיכך אם היו ח"ו נוטים אחר שפיכות דם הם יוצאים ממדת יעקב אשר אליו ראוי הארץ וגולים ממנה. כלל הדבר כי הארץ נתן הש"י לבני אדם ולא לתוהו בראה רק נתן אותה לבני אדם, ואשר הם יותר ראשונים לארץ הם האבות שאליהם נתנה הארץ בפרט, ואם ישראל מתדמים לאבותם אשר להם שייך הארץ ראוי להם הארץ כמו שהיתה ראויה לאבות ואם לאו גולים הימנה. והרביעית מצד שאינם שומרים מה שראוי אל הארץ מצד עצמה היא השמיטה כי אין ספק כי השמיטה היא לארץ כדכתיב בקרא (ויקרא, כה) ושבתה הארץ שבת לה'. הרי לך ג' דברים שהם ע"ז ג"ע שפיכות דמים שאם ח"ו חוטאים בהם כאלו לא היו בני אברהם יצחק ויעקב אשר להם נתנה הארץ, וחטא הרביעי שחוטא בארץ עצמה היא השמיטה שהיא לארץ כמו שפירשנו למעלה כי השמיטה ראויה לארץ ובעון זה גולים הימנה וכדכתיב וזכרתי את בריתי יעקב וגו' ודברים אלו מבוארים. והנה הארכנו לך פירוש המשנה הזאת והכל עולה על דרך אחד נכון מאוד ומעתה לא יקשה לך מה שקרא כל אלו ד' עבירות עבירה אחת, שודאי נחשבים עבירה אחת ר"ל בטול קדושת הארץ, וכאלו אמר שעל עבירות בטול קדושת הארץ גולים ובטול קדושת הארץ הוא על ידי ע"ז ג"ע ושפיכות דמים ובטול שמיטה. או פירושו על עבירות קלקול הארץ ואלו ד' עבירות קלקול הארץ הם כולם נחשבים עבירה אחת ולא קשיא מידי. ואם יש לך לב להבין תמצא אלו שבע פורעניות על שבעה גופי עבירות ששלשה מהם הרעב ואחר כך חיה רעה דבר וחרב וגלות, כי אלו ד' פורעניות הם כוללים שבהם העולם יוצא מן הסדר הראוי אל העולם והחכם יבין מדעתו:
בארבעה פרקים וכו'. המשנה הזאת נשנית כאן אחר שאמר למעלה דבר בא לעולם וכו', אמר כי הדבר גם כן מתרבה בארבעה פרקים בשביל אלו ד' דברים. ואין להקשות אחר שאמר למעלה כי הדבר בא בשביל ד' מיתות שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית, וכאן אמר בארבעה פרקים הדבר מתרבה מפני דברים אחרים, ועוד קשה למה לא חשב גם כן גזל תרומה ומעשר שני. ויש לתרץ, דכאן אמר בד' פרקים הדבר מתרבה ופירוש שמתרבה הדבר יותר ממה שרגיל להיות, אבל שיהיה דבר גדול מאוד דבר זה אינו, ולעיל אמר דבר בא לעולם דהיינו דבר גדול בא לעולם. והטעם נראה כי הדבר מתרבה על אלו דברים מפני מעשר עני וגזל מתנות עניים ופירות שביעית, מפני כי כל אלו שייכים לעני והעני חיותו תלוי באלו הדברים שבהם מחיה את נפשו, ואינו דומה הגוזל את העני למי שגוזל את העשיר כי מי שגוזל את העני אף אם אין גוזל רק שוה פרוטה כאלו גוזל את נפשו שנאמר (משלי, כב) אל תגזל דל כי דל הוא ואל תדכא עני בשער כי ה' יריב ריבם וקבע את קובעיהם נפש, ולמה נוטל נפשו, אבל דבר זה בשביל שגזל דבר שהוא פרנסת נפשו, כי כל אשר לעני בו הוא מתפרנס שאין לו ממון רק להחיות את נפשו ונחשב כאלו נוטל את נפשו, ולכך הקב"ה נוטל גם כן ממנו נפשו ולפיכך העונש מדה כנגד מדה שבא הדבר עליהם ונוטל את נפשם. ואע"ג דגם חרב ממית, אין זה מדה כנגד מדה שהם לא עשו רק שמנעו החיים הוא הפרנסה שהוא חיות הנפש ולכך הדבר בא ונוטל החיים והגוף נשאר, ולא כן החרב שהורג את הגוף ולא את הנפש, רק הדבר נוטל את הנפש. וכל אלו שייכים לעניים דוקא שהרי מתנות עניים הם, ופירות שביעית נמי לעניים היא דכתיב (שמות, כג) והשביעית תשמטנה ונטשתה ואכלו אביוני עמך הרי אלו דברים כולם הם לעניים, והנוטל דבר זה הוא נוטל חיותו ונפשו אבל תרומה ומעשר שני אינם רק לכהן ולכך לא שייך לומר על זה כך. ומפני כי העני צועק, על זה הדבר מתרבה מיד באותו פרק עצמו ואין הקב"ה ממתין לו כלל שהרי העני צועק והדבר מתרבה מיד. ולפיכך קאמר הדבר מתרבה כלומר שהוא מוסיף ממה שראוי להיות מפני דברים אלו באותו פרק עצמו הוא, אבל בשביל מיתות שלא נמסרו לבית דין ופירות שביעית שאין כאן צעקה עניים רק שלא עשה המצוה שהיה לו להפקיר לעניים על זה הדבר בא לעולם, כי אין הדבר בא מיד כמו שהוא כאשר העני צועק אבל הש"י מאריך להם וגובה חובו בפעם אחד ושייך בזה הדבר בא לעולם. ועוד תבין כי למעלה אמר דבר בא לעולם, שכבר אמרנו כי החטא היה בדבר שדומה לדבר עצמו דהיינו מיתות ב"ד שהיה להם להמית בכח דין, וגם פירות שביעית שהיה להם לאבד אותם והם לא עשו לכך בא הדבר בכח הדין, אבל אלו שאין נותנין מתנות עניים ולוקחין חיותם ואין כאן ענין דבר בעצמו רק שמפסידים חיותם וזהו מיתה בלבד ובזה הדבר מתרבה כלומר שמביא מיתה לעולם ודבר זה מבואר:
בהיות כי החיות רעות מטבעם מדרהון עם בשרא לא איתיה אלא במדברות עתה בעון השבועות שוא וחלול ה' חיה באה לעולם כלומר למקום ישוב בני אדם וענין ביאתו לעולם הוא בדרך הטבע, וז"ש באה מעצמה כי אלולי שהקב"ה משבית אותם מן הישוב היו באים לטרוף, וז"ש אם בחקותי תלכו והשבתי חיה רעה וגו' ומדקאמר והשבתי משמע שמטבעה היא היתה באה אל הארץ ולכן אמר ואם לא תשמעו וגו' והשלחתי בכם את חית השדה וגו' כלומר כי אין צריך רק להתירם והרי הם באים לישוב, ובהיות כי המוסרות אשר החיות רעות אסורים בהם הוא המורא שנתן להם הקב"ה מבני אדם כענין שאמר הכתוב ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ וגו', וכאשר נשבעים לשוא ולשקר סר צלם מעליהם ואין החיות יראים מהם וכמו שאמר הכתוב ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם אלהיך אני ה' כלומר כאשר תשבעו לשקר אין אתם פוגמים בו יתב' כלל כי אם חטאת מה תפעל בו אלא שאותו הכינוי שעד עתה היה נקרא אלהיך ומיחד שמו עליך וראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליך ויראו ממך במה שנשבעת לשוא חללת אותו ואינו נקרא אלהיך, וז"ש וחללת את שם אלהיך, ואמר אני ה' כלומר אני ה' ואם לצת לבדך תשא באופן כי כאשר הם מחללים שמו ית' בין ע"י שבועת שוא בין ע"י חילול ה' אז חיה רעה באה לעולם כי במה שחללו שם אלהיהם סר צלם מעליהם, ודומה לזה מצינו בדניאל כאשר נתקדש שם שמים על ידו הוא יתב' סגר פום אריותא ולא חבלוהו, וז"ש אלהי שלח מלאכיה כלומר בהיות שמעולם לא חללתי את שם אלהי רק לעולם היה נקרא אלהי לזה יראו ממני ולא חבלוני:
והר"י ז"ל כתב כי לפי שמצא עוד בפ' אם בחקתי פורענות אחר שנאמר והשלחתי בכם את חית השדה ושכלה אתכם והכריתה את בהמתכם והמעיטה אתכם ונשמו דרכיכם שביאר ד' דברים רעים שתעשה החיה רעה, הא' שתמית הילדים והנערים הקטנים וזהו ושכלה אתכם כי השיכול הוא במי שימותו בניו. והב' שתהרוג כל הבקר והצאן הסוסים והחמורים וזהו והכריתה את בהמתכם. הג' שאף האנשים הגדולים תמית וזהו והמעיטה אתכם. והד' שבעבורה יחדלו עוברי דרכים וזהו ונשמו דרכיכם לכן אמר התנא שזה היעוד הרע בא על שבועת שוא ועל חלול ה' ושבועת שוא בכלל חלול ה' כמו שאמר הכתוב ולא תשבעו בשמי וגו' וחללת וגו', וביארו בפרק החליל שהיא מדה כנגד מדה כי כיון שהאדם מבזה את אדוניו יתב' ואינו רוצה להכיר מעלתו ורוממותו גם החיה לא תכיר אדנות שלו, וז"ש ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ ואז"ל אין החיה מושלת באדם עד שנדמה לו כבהמה שנאמר נמשל כבהמות נדמו עכ"ל:
והרב רבי אפרים ז"ל כתב חיה רעה באה לעולם על שבועת שוא אז"ל דכתיב ואם באלה לא תוסרו לי וסמיך ליה והשלחתי בכם את חית השדה אל תקרי באלה אלא באלה ונאמר בשבועה ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת ונאמר בחלול ה' ולא תחללו את שם קדשי ויליף חלול מחלול עכ"ל:
ורבינו עובדיה ז"ל כתב חלול ה' הוא העובר עבירה בפרהסיא ביד רמה אי נמי שבני אדם רואים ולומדים ממעשיו עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב חיה רעה על שבועת שוא הם חטאו בפה ושן בהמות אשלח בם ועוד ההפרש אשר בינינו ובין הבהמות היא במבטא ולזה אנו מושלים עליהם ולכן מי שאינו חס על כבוד קונו ראוי הוא היות למרמס לבהמות והוא טעם חילול הש"י כי כבוד והדר תעטרהו תמשילהו וגו' צונה וגו', ונהפוך הוא שישלטו הבהמות בבני אדם מחללי כבוד הנכבד והנורא ברוך הוא עכ"ל:
ראיה לכל אלו החלוקות שהגלות בא עליהן היא ברורה כי מצינו בפ' לך לך שאמר הכתוב ונתתי לך ולזרעך אחריך את ארץ מגוריך את כל ארץ כנען לאחוזת עולם והייתי להם לאלהים וארז"ל אם מקבלים בניך אלהותי הם נכנסים לארץ ואם לאו אינם נכנסים לארץ הרי בבירור שלא נתנה להם הארץ אלא בתנאי שיהיה להם לאלהים ולא יעבדו לאל אחר. וגם על גילוי עריות מצינו בסוף פ' אחרי מות דכתיב אל תטמאו בכל אלה וגו' ולא תקיא הארץ אתכם בטמאכם אותה הרי בבירור שהגלות באה על גילוי עריות, וכן מצינו שהגלות באה על שפיכות דמים שכן מצינו בקין כאשר הרג את הבל אחיו נגזר עליו גלות דכתיב נע ונד תהיה בארץ ועל שמיטת הארץ פסוק מלא הוא דכתיב אז תרצה הארץ את שבתותיה בהשמה מהם:
וכל אלו הדברים במעט השקפה יובן איך הם מדה כנגד מדה. כי לפי שהם ברצון נפשם עבדו עכו"ם ע"כ הם הולכים בגלות ושם יעבדו אלהים אחרים שכן כתוב יולך ה' אותך ואת מלכך אשר תקים עליך אל גוי אשר לא ידעת אתה ואבותיך ועבדת שם אלהים אחרים עץ ואבן והיית לשמה וגו'. וגילוי עריות הוא ג"כ מדה כנגד מדה שכמו שהם גלו עריות כך כאשר יגלו מעל שלחן אביהם וילכו בשבי אז בנות ישראל תשכבנה מהעכו"ם כמד"א נשים בציון ענו בתולות בערי יהודה וגו'. הגלות מדה כנגד מדה על שפיכות דמים כי כמו שהם שפכו דמם כמים סביבות ירושלים ואין קובר הנשארים ימקו בעונם כי ילכו בשבי ובכל עת למיתה הם עומדים ובכל שעה טועמים טעם מיתה. וכן שמטת הארץ הוא מדה כנגד מדה כי הם עינו אותה בעבודת עבודה בחרישה ובזריעה ואז בגלות תרצה הארץ והרצת את שבתותיה. ומה שאמר מלת על ארבעה פעמים ולא אמר על עכו"ם וגלוי עריות ושפיכות דמים ושמטת הארץ להודיענו כי אין צריך שישתתפו הארבעה כדי שיבא הגלות רק על כל אחד מהם לבדו כדאי הגלות לבא וזה יורה באומרו מלת על בכל אחד ואחד:
והר"מ אלשקאר ז"ל כתב גלות באה לעולם וכו' טעם הגלות על אלו הענינים הוא מחמלת השם יתברך על עמו ישראל שלפי גודל העון היו ראויים לכליה והוא נתפייס בגלות וכן בקש אברהם על בניו וכמו שאמרו ז"ל אם לא כי צורם מכרם זה אברהם. והוא מבואר בתורה שבעונות אלו בא הגלות, בעכו"ם כתיב ונתתי את פגריכם וכתיב וגעלה נפשי אתכם והוא כאדם שמשליך הדבר מעל פניו. ובגלוי עריות כתיב כי את כל התועבות האל וגו'. ובשפיכות דמים מבואר מענין ערי מקלט. ובשמטת הארץ מבואר מדה כנגד מדה. בענין גילוי עריות יש כת סוברת שתכלית בריאת זה העולם אינו כי אם לישוב זה העולם וע"כ אין לחוש לאדם להשליך זרעו באיזה אופן שיהיה בין בהיתר בין באיסור כל עוד שכוונתו להרבות בישוב והתורה צותה להרחיק זאת הדעת הנפסדת ואמר ואל אשת עמיתך לא תתן שכבתך לזרע כלומר אפי' שתהיה כוונתך לענין הזרע בלבד. וענין עון שמיטת הארץ זכרו להוציא מלבות בני האדם בעלי אמונה הנפסדת אשר הם אומרים כחי ועוצם ידי עשה לי את החיל הזה והוא לא ידע ואשם כי לה' הארץ ומלואה ואין לאדם בו שום חזקה וכמו שאמר הכתוב קראו בשמותם עלי אדמות והאדם הוא סכל שאם ירצה השי"ת לא יניח אותו ללין שם אפי' לינה אחת והוא אומר ואדם ביקר בל ילין, והגלות מדה כנגד מדה הוא רצה להחזיק במה שאינו שלו לפיכך יגלה עכ"ל:
והרי"א ז"ל כתב, האמנם למה תהיה שמטת הארץ סבת הגלות כעכו"ם ושפיכות דמים ראוי לעיין עליו כי כבר עשו מזה זולתי תרעומות רב באמרם שהנותן מתנות אחוזה לזולתו בעין יפה הוא נותן לעשות בה כרצונו ואם שביתת השמיטות צוו עליה לצורך עבודת האדמה כמנהג עובדיה שמשביתין אותה קצת שנים כדי שתחליף כח להוסיף על תבואתה די להם בשיזרעוה סדר עבודתה אם שישמעו ואם יחדלו מיעוט פירותיה יהיה עונשם ולמה יגלו מעליה בעונש זה, והספק הזה לדעתי גדול הוא אצל הרב המורה שכתב בטעם מצות השמיטה כדי שתחזיק ותוסיף פירותיה אבל זה אין לך לקבלו ממנו אם בעל נפש אתה לפי שאם היה הדבר כן לא היתה השנה הששית בהיות האדמה בתכלית חולשתה עושה תבואה לשלש שנים דכתיב וכי תאמרו מה נאכל בשנה השביעית הן לא נזרע ולא נאסוף את תבואתנו וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים והוא המורה שלא היתה הארץ חלושה לשתצטרך אל השביתה כדי שתתחזק כיון שבשנה הששית היתה עושה ג"פ יותר מהשנה הראשונה שתבא אחר השביתה כי ה' הוא הנותן בה כח לעשות חיל ורוב תבואות, גם שאם היה טעם המצוה כדברי הרב לצורך התרבות תבואת הארץ לא היה עונשם כל כך גדול שיבוא לגלות כמו שאמרנו. ולכן חכם מחכמי הדור חשב שהיה זה ממנו יתברך הערה לנפשותינו לפקוח עינים עורות השקועות בעניני העולם כי כזביו והבליו לעבוד את האדמה הגופיית תמיד מבלי תת שביתה לנפשם ולכן מאיר עיניהם ה' במה שצוה למנות ששת ימים ולשבות אחד וכן למנות שש שנים ובשנה השביעית שבתון, כי הנה באותה שביתה נתעורר לצאת מאפלת מחשבותינו ומעבודת גופני בשבועות ימי האדם ובשנת השמטה לא נתכוין לעבודת האדמה רק לתת צורך אוכל נפש בלבד והוא דמוי והמשל לקנין שלמותינו והנהגת חיינו, עד כאן דבריו. ועם היות הדעת הזה עצמו טוב ונאות לרדוף אחרי שלמות גופני בשבועות חיי האדם וגם בכל ימיו אין ספק שלא כוונה התורה לזה האכלית במצות השמטה כי המצות האלהיות יש להם תכלית עצמיים בעצמם וההמשל והדמוי מהם לעניני הנהגת האדם בקנין שלימותו היא הנהגה שנית ואין ראוי שנסתפק בה ושנחשוב שהוא התכלית הראשון והכוונה הראשונה כי יהיה זה תמורת מה שבעצם במה שבמקרה ואם היה זה בלבד תכלות מצות השמטה והוא ג"כ תכלית מצות השבת למה התנא אמרו ביחוד שגלות באה על שמטת הארץ ולא זכר חלול שבתות ולא יובל הלא דבר הוא בהכרח, אבל אמתת הענין הזה הוא שארץ ישראל יש לה בעצמה סגולה נפלאה ויחוס גדול לקבול הניצוץ האלהי והשגחה העליונה תתיחד באותה הארץ באופן נפלא מה שאין כן בשום ארץ אחרת, ולהורות על מעלת הארץ בעצמה זכרו חז"ל שאדם הראשון לא בראו השי"ת אלא ממקום קדוש וטהור ממקום בית המקדש וכאשר בחר באברהם צוהו לך לך מארצך וממולדתך אל הארץ אשר אראך להגיד שבהיותו עבד אלהים ודבק בו צריך שיעתק לאותו מקום השלמות הנה א"כ היתה הארץ ההיא מצד טבעה ומצבה אצל העליונים נבחרת מכל הארצות ולכן העידה התורה עליה ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה ועל בית המקדש אמר שלמה והיו עיני ולבי שם כל הימים וכל זה ממה שיורה שהארץ בעצמה מלבד העם היושב בה היא היתה מקודשת בעצמה ולכן היו רוב המצות תלויות בארץ כי הם היו מכלל עבודתה ולכן בני קרח שבחו את ירושלים וקראוה יפה נוף משוש כל הארץ קרית מלך רב ואמר בשם המלכים שיתמהו על קדושת הארץ ההיא ומעלתה דמינו אלהים חסדך בקרב היכלך רוצה לומר היינו מדמים וחושבים שחסדך והשפעתך היה בלבד בקרב היכלך שהוא בית המקדש ומצאנו שאינו כן אלא גם תהלתך על קצוי ארץ רוצה לומר שכל ארץ ישראל היתה מושפעת ונבחרת ומיוחדת להשגחתו יתברך ולכן כמו שישמח הר ציון בפרט בעבור ירושלים כן תגלנה בכלל בנות יהודה בכל עריהם נמצא שהיתה ארץ ישראל נבחרת ונחמדת לפניו יתברך מתוך כל שאר הארצות כמו שהיה העם הישראלי נבחר מכל שאר העמים ומפני זה רצה הקב"ה שכמו שהאומה בכללה תעשה זכר בשביתת היום השביעי אל הפנה הקדושה מבריאת העולם וחדושו ככה הארץ הנבחרת תעיד ע"ז בשמטתה השנה השביעית ולזה נתן הסבה במצות השמטה שבת שבתון יהיה לארץ שבת לה' רוצה לומר ששמטת הארץ יהיה כמו השבת המקודש אשר לישראל ושענין השביתה ההיא לרמוז ולהעיד על שבת בראשית שבת לה' כי בו שבת מכל מלאכתו וכאלו הארץ ההיא למעלה קדושתה עם היותה בלתי מדברת תמיד בפניה הזאת מה שיעוד העם הישראלי בשבתותיהם ותהיה עדות הארץ בזמן היותר ניכר שבה והוא השביתה מענין התבואה המתחדש בה עכ"ל: והר"י בר שלמה ז"ל כתב כי לפי שמצות השמטות היתה תלויה בארץ והיו העבדים יוצאים לחירות וקרקעות חוזרין לבעליהן ביובל ולא רצו לקיים מצוה זו גלו מהארץ וילכו בשבי ונכרים באו שעריו מדה כנגד מדה עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב כי בא הגלות על גלוי עריות מדה כנגד מדה כי במלאת הארץ זמה לא יכירו בנים אבותם ואחים זה לזה ע"כ יבא הגלות ולא יכירו איש את אחיו כמו שקרה לבן ובת אלישע כהן גדול בעונותינו כי רבו עכ"ל:
ולב אבות כתב כי הפורענות הזה בא על הפסד כל חלקי השלמות כי כנגד העיון הוא עכו"ם וכנגד המעשה הוא גלוי עריות וכנגד המדינית הוא שפיכות דמים עכ"ל:
רצה להודיענו חסדיו יתברך עם בריותיו פנים מפנים שונים, ראשונה כי אפי' אם אלו הם עבירות חמורות וכדאי להביא הדבר לעולם עם כל זה השם יתב' אינו מביאו אלא אם כבר בא הדבר לעולם על העבירות המיוחדות אליה או מפני אלו העבירות מתרבה הדבר ברבוי, ואף גם זאת הודיענו כי אין הדבר מתרבה בשנה אשר בה חטאו ועוו כ"א בשנה שלאחריה. וכל זה להודיע כי הוא ארך אפים ורב חסד ואף אם מן הראוי היה שבשלישית ובששית אחר אשר אספו פירותיהם בתוך בית וגמרו שלא לעשר מעשר עני אז היה ראוי שיתרבה הדבר עם כל זה השם ית' ברוב חסדיו הגדולים מאריך אפים עד השנה הרביעית והשביעית אולי ישובו ואח"כ גבי דיליה. ואף גם זאת הודיענו כי לא אמר במוצאי שלישית ובמוצאי ששית להודיענו כי גבר חסדו עיד כי אין הדבר מתרבה מיד במוצאי שלישית וששית שהוא תחלת רביעית ושביעית רק ברביעית ובשביעית:
אמנם פירות שביעית אשר היא בעצמה סבה להביא הדבר כמו שאמר למעלה על כן הוא מתרבה הרבוי תיכף ומיד במוצאי שביעית ועל כן לא אמר בשמינית מפני פירות שביעית להודיענו כי תכף במוצאי שביעית מתרבה הדבר וכן גזל מתנות עניים אשר הם מרובות הלא הם לקט שכחה ופאה והפרט והעוללות ולכן תכף במוצאי החג הדבר מתרבה. ואף גם זאת לפי שבחג העשירים ששים ושמחים בתענוגים ובמאכלים והעני שמחת החג לתוגה נהפכה לו כי בביתו אין לחם ואין שמלה והעשירים גזלו מתנותם. ואפשר עוד לומר כי בעון מעשר עני מאריך אפים עד השנה הרביעית והשביעית לפי שהוא בשב ואל תעשה שהיה מחוייב לעשר ולא עישר לא כן בפירות שביעית שהעון הוא בקום עשה שאסף וליקט פירות שביעית והביאם לביתו וכן גזל מתנות עניים הוא בקום עשה כי מאסף ומלקט כל הלקט והשכחה והפאה ופרט ועוללות. ובאומרו מפני גזל מתנות עניים כי נראה שם זה הפכי שאם הם נקראים גזל אם כן אין ראוי שיקראו מתנות לפי שמי שאינו נותן מתנה לחבירו אינו נקרא גוזל והנקרא גוזל דמשמע שכבר הוא של עני אינו נקרא נותן, אלא הודיענו חסדיו יתב' כי אף אם אלו המתנות הם של העניים והאביונים ומשלחן גבוה קא זכו ואינו נותן כלום משלו ואם מעכבם גזילות העני בביתו עם כל זה הם נקראים מתנות כאלו הם נתונים משלו וזה להרבות שכרו כי רצה הקדוש ברוך הוא לזכות את ישראל ועל זה נקראו גזל לגוזלם ומתנות לנותנם:
והרי"א ז"ל כתב כבר ישאל השואל עם היות שבמשנה למעלה נאמר שעל ביטול המעשרות רעב בא לעולם אם של בצורת או של מהומה או של כליה שעל כל פנים הפורענות הבאה על עבירת ביטול המעשרות הוא הרעב ולא זכר שבא הדבר כי אם על מיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לב"ד ועל פירות שביעית א"כ איך נאמר במשנתנו שהדבר מתרבה מפני מעשר עני. והנראה לי בזה הוא כי אין ספק הוא מסובב מיוחד לביטול המעשרות האמנם פעמים שלא יבא רעב על הארץ לפי שרובם מעשרים והעולם נידון אחר רובו, לכן יביא הקב"ה את הדבר להעניש בו ג"כ את אשר לא נתנו המעשרות כיון שהיו מועטין ולכן לא הספיקו להביא את הרעב עכ"ל:
עוד תירץ הרי"א ז"ל תירוץ אחר לפי דרך ההגיון והוא שיש הקדמות שהם מתהפכות משל ההתהפכות באמרנו כל אדם שוחק שתתהפך כל שותק אדם ומשל הבלתי מתהפכת כאמרנו כל אדם חי שלא תתהפך שכל חי אדם כי אם שקצת החי אדם, וכן ענין בזה שכל רעב יבא מפני ביטול המעשרות אבל לא תתהפך ההקדמה שכל ביטול המעשרות יביא את הרעב כי יש ממנו שהוא ביטול מעשר עני שמביא ג"כ את הדבר והי' א"כ ביטול המעשרות סבה אל מסובבים מתחלפים עכ"ל:
והר"מ אלמושנינו ז"ל כתב עם היות שאמר לעיל שדבר בא לעולם על המיתות האמורות בתורה שלא נמסרו לבית דין לא שלל בזה שלא יבא הדבר בעבור דבר אחר זולת זה כי כבר אפשר שיהיה עונש אחד לשתי עבירות שונות וכבר אפשר ג"כ שיהיו שני עונשים לעבירה אחת אשר על כן אין להקשות כלל ממה שנתבאר לעיל שהרעב בא מפני עון המעשרות כי לא שלל בזה עונש אחר בעון ההוא עצמו שכבר אפשר שיהיה גם הדבר בעבור עון המעשרות, וכן ממה שנאמר שהדבר בא לעולם על מיתות שלא נמסרו לב"ד כי לא שלל בזה שלא יהיה ולא יבא הדבר גם על עבירה אחרת, וכן אפשר שיתרבה על המעשרות וזה פשוט למביני גזרות הלשון. עוד כתב נמשך אחר פי' הרי"א ז"ל כי בענין המעשר עני אם היו כלם נמנעים מתת המעשר היה בא רעב של מהומה ובצורת בעולם וכן אם היו מקצתן מעשרין ומקצתן בלתי מעשרין אפשר שתהיה רעב של בצורת בא אמנם זה אינו אלא על המצוי שימצאו תמיד קצת אנשים עם היותם מיעוטא דמיעוטא שאינם נותנים המעשר לעניים הנה בעון זה מתרבה הדבר שכאשר יבא הדבר על דבר אחר אם יקרה שיבא בשנה הרביעית ובשביעית יתרבה אז בעון המעשרות שיקרה תמיד עון בהם אצל קצת אנשים הנה הוא מדה כנגד מדה כי הנמנע מתת המעשר ההוא לעני חושב שיחיה עוד לנצח ויחסר לו לפי אורך חייו ויחסרהו מהעני והשי"ת יפרע לו מדה כנגד מדה שיחסרו חייו ותשאר תבואתו לאחרים תחת אשר לקח הוא מהחלק הראוי לעניים בעצמו. ומ"ש בארבעה פרקים כלומר בכל הארבעה זמנים על הסתם כאשר יקרה דבר בהם כי לא נזכר במשנה שיתרבה כאשר יהיה שם עון מעשר עני וכו' רק אמר שיתרבה אז בעבור מעשר עני וכו' שזה הוראה על פירושנו שאין עון המעשר הזה כעון המעשר אשר הונח במשנה הקודמת לזאת כי העון ההוא אינו תמידי על הסתם רק לפרקים אך זה הוא על הסתם כי לא יחסר איזה איש פרטי שלא יהיה נכשל בזה והוא דקדוק נכון ובו יותרו כל הספקות אשר נסתפקו המפרשים בזה והקושיות שהקשו ממשנה זו אל הקודמת זולת מה שתרצנו כפי דקדוק הלשון עכ"ל:
והר"י לירמא גריס מפני גזל ומתנות עניים בתוספת וא"ו, עכ"ל: