משנה אבות ה יב
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר נזיקין · מסכת אבות · פרק ה · משנה יב | >>
ארבע מדות בתלמידים:
- מהר לשמוע ומהר לאבד, יצא שכרו בהפסדו.
- קשה לשמוע וקשה לאבד, יצא הפסדו בשכרו.
- מהר לשמוע וקשה לאבד, חכם.
- קשה לשמוע ומהר לאבד, זה חלק רע.
אַרְבַּע מִדּוֹת בַּתַּלְמִידִים.
- מַהֵר לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד,
- יָצָא שְׂכָרוֹ בְּהֶפְסֵדוֹ.
- קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד,
- יָצָא הֶפְסֵדוֹ בִּשְׂכָרוֹ.
- מַהֵר לִשְׁמֹעַ וְקָשֶׁה לְאַבֵּד,
- חָכָם;
- קָשֶׁה לִשְׁמֹעַ וּמַהֵר לְאַבֵּד,
- זֶה חֵלֶק רַע:
ארבע מדות בתלמידים -
- ממהר לשמוע, וממהר לאבד - יצא שכרו בהפסדו.
- קשה לשמוע, וקשה לאבד - יצא הפסדו בשכרו.
- ממהר לשמוע, וקשה לאבד - חכם.
- קשה לשמוע, וממהר לאבד - זה חלק רע.
הסתכל איך לא קרא הנבון הזכרן חסיד מפני שהיא מעלה שכלית, וקראו חכם.
ולא קרא הקשה להבין העניינים ורב השכחה רשע מפני שאינו בידו, ואינו מן המעלות אשר אפשר לקנותם, כמו שבארנו בפרק השני:
מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו - דמאחר ששוכח מה שלומד מה הנאה יש במה שהוא מהר לשמוע, נמצא הפסדו גדול משכרו:
קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו - שמדה טובה שיש בו יתירה על המדה הנפסדת, הואיל ומה ששמע אחר הקושי הוא זוכר ואינו שוכח. ונפקא מינה, שאם יש לפנינו שני תלמידים ואין לנו לספק מזון אלא לאחד מהם, נקדים הקשה לאבד על המהר לשמוע:
זה חלק רע - לא הוה שייך למתני הכא חסיד או רשע, שאין זה דבר התלוי בבחירתו נ של אדם, אלא חסרון שהיה בו מעיקר ברייתו:
זה חלק רע. פי' הר"ב לא שייך למתני חסיד או רשע. שאין זה דבר התלוי בבחירתו וכו'. ואע"פ שאפשר בס"ד לאקומי גרסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו. כמ"ש במ"ט פ"ג. מי שלא הגיע לכלל מדה זו. אין ראוי להקרא רשע. כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:
(נ) (על הברטנורא) ואע"פ שאפשר בסייעתא דשמיא לאוקמי גירסתו כשיראת חטאו קודמת לחכמתו, מי שלא הגיע לכלל מדה זו אין ראוי להקרא רשע כיון שחסרון ברייתו הביאו לידי כך:
ממהר לשמוע וממהר לאבד: כך נראה שצ"ל בכולהו באבי:
וקשה לאבד חכם: אית דגרסי וקשה לאבד זה חלק טוב:
יכין
מהר לשמוע ומהר לאבד: שתופס ומבין מהר מה שלומד, אבל שוב שוכחו מהר:
יצא שכרו בהפסדו: הפסדו מרובה משכרו. ונ"מ שצריך אדם כזה לחזור הדבר הרבה פעמים אם ירצה להרוויח דבר בלימודו, וכמ"ש, אינו דומה שונה פרקו ק' פעמים לשונה פרקו ק"א פעמים [חגיגה ד"ט ב]:
יצא הפסדו בשכרו: שרווחו גדול מהפסידו, דעכ"פ בידו הוא לעיין בתחלה היטב עד שיבין הדבר, ואח"כ ישאר בזכרונו. ונ"מ שכשאין לאדם לספק מזון רק לא' מהן, יקדים לפרנס השני יותר מהראשון, מדיש בו תקוה יותר שיצליח בלימודו:
חכם: ויקדים לפרנס זה לב' הראשונים:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת
הפירוש אלו המדות אינן ביד האדם לקנותן ועל כן לא נזכר בהם חסיד ורשע אלא תחת אלהים הם בבריאתו של אדם וכמו שאמרו חכמי המוסר הבינה מתנה. וזאת המשנה היא ראיה מהמשנה הראשונה גרסתה כגירסת הספרים שהכל הולך אחר החתום בהפסד ובשכר כמו שכתבתי. ושמא מה שהטעה הסופרים לשנות הגירסא הוא שרצו להשוות בין שתי המשניות שיהיה יצא שכרו בהפסדו קודם ליצא הפסדו בשכרו. ואלו המדות הם תלויית לפי יצירת האדם שהדברים הנלמדים הם נחקקים בחדר המאוחר מן המוח כמו שנחקקים הצורות באבן או בשעוה כי שם הוא הכח הזוכר. והנה הממהר לשמוע הוא מי שמזגו חם כי הדברים החמים הם ממהרים לפתח עליהם הצורות יותר מהקרים והקשה לשמוע הוא הפך שמזגו קר והממהר לאבד הוא שמזגו לח כמו השעוה שהיא ממהרת לאבד הצורה החקוקה בה והקשה לאבד הוא שמזגו יבש כמו האבנים המפותחות שקשה לאבד הצורה המפותחת בהן. ולפי זה תתפרש משנה זו כן כי הממהר לשמוע הוא חם וכשהוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הדם אם כן מי שהוא דמיי יקבל מהרה הדברים וישכחם מיד וזה יצא שכרו בקבלו מהרה בהפסדו בשכחה אבל יש לו תקנה כשישקוד על התורה יום יום ותועיל משני צדדין מצד רבוי התלמוד ומצד החלישו הליחות כי העיון הגדול מנגב לחות המוח. ומי שהוא קשה לשמוע הוא קר וכשהוא קשה לאבד הוא יבש וזה הוא טבע השחורה אם כן מי שהוא שחור הוא קשה לקבל הדברים אבל יתקיימו בידו והשקידה לזה טובה מצד הקבול כמו שהיא טובה לראשון מצד השמירה וזה הוא יותר טוב מהראשון ויצא הפסדו בקושי קבולו בשכרו בזכרנות ואם שני התלמידי' לפנינו ואין לנו להספיק לשניהם נקדים הזכרן אע"פי שהוא קשה לשמוע אל השכחן אע"פי שהוא ממהר לשמוע כן כתב רבינו יונה ז"ל. ואשר הוא מקבל מהרה הוא חם ואם אינו מאבד אלא בקושי הוא יבש וזה הוא טבע האדומה שהיא חמה ויבשה וזה הוא החכם שמקבל במהרה וזוכר כל מה שמקבל והשקידה לזה טובה לתוספת חכמה ורוב החכמים הם האדומיים וזה הוא הטבע הראוי לזכרים שיהיו חמים ויבשים ולזה נקראים זכרים לשון זכירה הפך הנקבות שהם קרות ולחות ולזה נקראים נשים לשון שכחה מענין נשיתי טובה. ומי שהוא קשה לקבל הוא קר ואם הוא ממהר לאבד הוא לח וזה הוא טבע הלבנה ומי שהוא לבני רחוק הוא שישיג חכמה כי יקבל בקושי ומה שיקבל ישכח מיד כמו הנשים שהם לבניות והם שכחניות ולזה נקרא זה חלק רע שלא זכה להיות לו מטבע הזכרים לא חום כמו הדמיי ולא יובש כמו השחוריי וזה הוא החלק הרע שנתן לו בבריאתו ולזה השקידה לזה צריכה משני צדדין מצד הקבול ומצד השמירה גם מצד החלישו הלחות כך נראה לי וכבר כתבנו כל זה בחלק שלישי מזה הספר. מהר לשמוע הוא שם התאר על משקל קשה לאבד ואינו כמו מהר קח את הלבוש ואת הסוס שהוא צווי ובמשניות גרסינן ממהר והוא בינוני מבנין הדגוש:
ארבע מדות בתלמידים וכו'. נראה לומר מה שאמר כאן מהר לשמוע ומהר לאבד יצא שכרו בהפסדו ולא אמר זהו חלק בינוני כמו שאמר חלק טוב וחלק רע היה לו לומר חלק בינוני, כי מה שאמר יצא שכרו בהפסדו, ודבר זה כאשר יגיע לו הפסד מתוך השכר יאמר יצא שכרו בהפסדו, או שמגיע לו שכר מתוך ההפסד יאמר יצא הפסדו בשכרו וכמו שבארנו למעלה, וכאן למה מגיע מה שהוא ממהר לאבד מן מה שהוא ממהר לשמוע, וכן מה שאמר יצא הפסדו בשכרו ויראה דודאי כאשר האדם ממהר לשמוע אין הדברים חקוקים כל כך בנפשו כמו אותו שהוא קשה לשמוע. כי זהו שהוא קשה לשמוע שטרח הרבה, לכך לא יאמר בו מלתא דלאו אדעתיה לא רמיא עליה דאנשיה ולא מדכר, שהרי היה טורח בו מאוד והגיע אל זה בטרחה יתירה ורבה ורמי עליה טובא, וכהאי גוונא שייך לומר שהוא זוכר יותר, אבל הממהר לשמוע ובקל מגיע לזה ולא טרח בודאי אינו זוכר כל כך כיון שהגיע לו בקלות ולכך ממהר לשמוע וממהר לאבד יצא שכרו זה שהוא ממהר לשמוע בהפסדו שהוא ממהר לאבד, שמתוך שקבל הדברים בלא טורח כאלו הגיע לו מעצמו ולכך לאו אדעתיה ולא מדכר, וכך להפך גם כן קשה לשמוע וקשה לאבד יצא הפסדו בשכרו מפני שהוא קשה לשמוע טרח הרבה ונתן דעתו ולבו על הדברים ובשביל זה נשארים אצלו:
והר"י לירמא ז"ל גריס הכי ממהר לשמוע וקשה לאבד חלק טוב, וגרסא זו מצאתי אותה בספר ישן. עוד כתב קשר המשניות שלפי שלמעלה אמר ארבע מדות בדעות פירוש בישוב השכל וטירופו לכן בא עתה לפרש לנו ארבע מדות ר"ל ארבע מדרגות בשכל החכמים עכ"ל:
ולי נראה לקשר אותה כי בהיות שמדת הכעס היא קרובה אל החכמים מצד טבעם ולכן אמר שהמע"ה כי ברוב חכמה רב כעס וכן נמצא מאד בטבע החכמים הקפדנות על כל הדברים יותר מזולתם וכמו שכתב הרי"א ז"ל על כן אפשר שאחרי שהודיענו מדת הכעס הודיענו מדות התלמידים לפי שעל הרוב מדת הכעס מצויה בהם, ואף גם לסבה זאת סמכם לפי שהם שוות בגזירותיהם הבינוניות אשר הם מדת כל אדם בזו ובזו אמר יצא שכרו בהפסדו או יצא הפסדו בשכרו, אמנם במשניות הבאו אחריהן אין בהם גזרת יצא שכרו:
ורבינו יונה ז"ל כתב ממהר לשמוע וממהר לאבד ההפסד מרובה כיון ששוכח מיד מה תועלת במה שמבין ויודע מהרה הרי הכל נשכח אבל קשה לשמוע וקשה לאבד השכר מרובה כי אף שיבא לו בטורח גדול אינו שוכח אחר שידע ושניהם לא יניחו עצמם מלימוד התורה כי יש להם שכר טוב בעמלם, ולמדנו מזאת המשנה להקדים הזכרן לשוכח אם אין להם כדי לפרנס שניהם יפרנסו הזכרן, ולא הזכירו בזאת המשנה חסיד ורשע כי לא שייך בזה כי שכל האדם מה' הוא כמו שאמרו חכמי המוסר השכל מתנה והמוסר קנין עכ"ל:
וה"ר ישראל ז"ל כתב אין אלו המדות הנזכרות במשנה הזאת רצוניות רק טבעיות כפי מזג טבע כל אדם כי בטבעו משכיל ומבין כשמזגו נוטה ליובש ויהיה עצם מוחו זך במעט רטיבות זה יקל עליו הבנת הדברים וזכירתם יותר ממי שגוברת עליו הליחה הלבנה ועצם מוחו עכור ברוב רטיבות, וכן מי שמוחו חם לא במיצוע יהיו כחות דמיונו שלמים, ומי שגובר על מוחו הקור יהיה שכחן ודמיונו כוזב עכ"ל:
והחסיד ז"ל כתב זה חלק רע כי אינו בכח התולדה כי האחד מזגו לח ביותר והשני קשה והשלישי ממוצע כדונג שיקבל הפיתוח מהרה מצד רכותו ומצד קשיותו ישמרנה אבל זה לא נמצא בתולדה אמר הנביא והסירותי את לב האבן וגו' יאמר כי יוסר הקושי ממנו ויתן לנו לב בשר לקבל מהרה ויעמוד בו הכתב עד שמוחקין אותו ועם כל זה אל יתרשל מללמוד כי שכרו אתו ופעולתו לפניו כי עובד הוא לאלהיו תמיד וארז"ל אשרי מי שעמלו בתורה הוציאו הענין במלת עמל לומר כי לפום צערא אגרא ובכנוי כוונו לומר אדם לעמל יולד אשרי מי שעמלו בתורה שאי אפשר להמלט ממנו עכ"ל:
ולב אבות כתב כי יש מי שאינו מחשיב החכמה מצד עצמה אלא מחשיב המלמד וירא ממנו וזה מצד יראתו והחשיבו את רבו המלמד אותו יקבל מהרה דבריו אך לפי שאינו מחשיב החכמה ולא יערבו לי דבריה קל מהרה יאבדם ואשר אינו ירא ואינו מחשיב הרב והמלמד ואינו מובטח בו שלא יכזב אך החכמה מצד עצמה בשיכיר ערכה יחשבו אותה בתחלה לא יקבל ולא ישמע דברי המלמד כי הוא נבזה בעיניו ואולם אחר שיכנסו דברי החכמה באזניו לא במהרה ישכח אותה ואשר מחשיב המלמד והחכמה הוא משובח בשניהם ואשר יבזה שניהם זה ודאי חלק רע מאד עכ"ל:
ואפשר לי לומר כי הממהר לשמוע וממהר לאבד מהירות האיבוד מסובב ממהירות השמיעה, כי בהיות השמיעה וההבנה בקלות ובמהירות לא נחה בשכלו בהשקט ובמנוחה כדי שלא תאבד ממנו כי כבולעו כך פולטו, וכן קשה לשמוע וקשה לאבד היותו קשה לאבד נסתבב מהיותו קשה לשמוע כי כיון שהיה קשה לשמוע ולהבין והוצרך לו רבו לתזור לו ההלכה אלף פעמים עד שהבינה זה היה סיבה שנשארה קשורה בלבו בקשר של קיימא וקשה לאבדה נמצא שבאלו השתי חלוקות הממוצעות מהמהירות הראשון נסבב השני ומהקושי האחד נסתבב השני בדרך טבע, ועל כן החכם אשר בשמיעה הוא ממהר לשמוע וכפי זה היה ראוי שיהיה ממהר לאבד כמו שאמר ועם כל זה חכם בשני הקצוות הפכיות זה מזה וכלם שוים לטובה ראוי הוא להקרא חכם, ומי שהוא קשה לשמוע ובדרך טבע הקשה לשמוע הוא קשה לאבד וזה העני הקרוב אליו שני הפכיים המנגדים זה לזה להרע ולא להיטיב בודאי זה חלק רע כי נדבק בו החלק הרע שלא בדרך טבע. ואף גם זאת השמיענו כי לעולם אל יתייאש האדם מלימוד התורה באומרו ידעתי פתיות לבי שלעולם לא אוכל להשיג בתורה כי זאת המדה שלא להשיג כלל לא תמצא בשום אדם והחלק הרע שבכלם היא שקשה לשמוע וממהר לאבד וכיון שבהכרח ישמע ויבין אף אם יהיה בקושי יעסוק בתורה כי אחד המרבה ואחד הממעיט, וכן השמיענו מוסר אחד בחכם כי הלא תראה שלא אמר ממהר לשמוע ואינו מאבד חכם רק אמר וקשה לאבד להזהיר לחכם שלא יסמך על זכירתו בחושבו שלעולם אין לפניו שכחה כי זה לא ימצא רק במלאכים אמנם האדם היותר זכרן יהיה אך קשה לאבד אבל אם יתייאש מלחזור על לימודו בסומכו על זכירתו ושאינו מאבד כלל פשיטא שגם עליו תעבור כוס השכחה:
ואפשר שכוונת אומרו זה חלק רע הוא בהיות כי כאשר חטא אדם הראשון בעץ הדעת טוב ורע אז נתעורר בו טוב ורע מצד אותה הזוהמא וכל קושי השמיעה וההבנה אינו בא אלא מצד החלק הרע המעורב באדם אשר הוא מסך מבדיל בשכלו להיותו קשה לשמוע וממהר לאבד וז"ש זה חלק רע כי מחלק רע שבו שגבר עליו נסתבב קושי השמיעה ומהירות האיבוד:
ואפשר עוד שמ"ש זה חלק רע הכוונה שהחלק הזה לא נמשך לו רק מצד מעשיו הרעים היותו הוא רע במעשיו וכמו שאמר רבי חנינא בן דוסא כל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו אין חכמתו מתקיימת ומה שאז"ל שנגזר קודם יצירתו אם יהיה טפש ועדיין לא נודע מה טיבו כי אילו צדיק ורשע לא קאמר אפשר שטפש יאמר על ענין השמיעה וההבנה כי היה קשה לשמוע אמנם היות לו תרתי לריעותא להיות גם כן ממהר לאבד זה חלק אדם רשע רע כי גמול ידיו יעשה לו שאין חכמתו מתקיימת. ואפשר עוד שרצה להשמיענו כי אם קיימא לן שארבעים יום קודם יצירת הולד גוזרים על האדם חכם או טפש עם כל זה אין הגזרה מכרחת לאדם וביד כל אדם תלוי לקנות השלמות אשר ירצה ועל כן אמר יצא שכרו בהפסדו או איפכא ואפקיה בלשון שכר והפסד וכאלו הוא המשכיר או המפסיד את עצמו כי הגזרה היא שיהיה טבע האדם נטוי אל הצד האחד יותר מן האחר אמנם אם האדם ירצה להטות את טבעו לצד האחר אף אם יהיה בטורח גדול לפי שהוא נגד הגזרה עם כל זה בדידיה תליא מלתא אל כל אשר יחפוץ יטנו ולכן אפי' שכל אלו הב' חלוקות הממוצעות בין ב' הקצוות אפשר ימצאו במי שנגזר עליו שיהיה חכם או במי שנגזר עליו שיהיה טפש כי אין עוד חלוקה נגזרה מן השמים רק חכם או טפש כי מי שהוא ממהר לשמוע וממהר לאבד אפשר שנגזר עליו שיהיה חכם שיהיה ממהר לשמוע וקשה לאבד ומצד התרשלות ישב והסירם מלבו ובזה נשכחו הדברים ממנו ואם זה נגזר עליו שיהיה חכם. ממהר לשמוע וקשה לאבד היינו שלא יצטרך ליגיעה רבה אבל אם ישב ויסירם מלבו עליו נאמר השמר לך פן תשכח את הדברים אשר ראו עיניך ופן יסורו מלבבך ובבחירתו נטה עצמו לצד האחר להיות ממהר לאבד. וכן מי שהוא קשה לשמוע וקשה לאבד אפשר שנגזר עליו שיהיה חכם ממהר לשמוע וקשה לאבד ולפי שלא נתעצל בחזרת למודו נשאר קשה לאבד כמו שנגזר עליו ונתעצל בענין העיון עד ששכלו נתטפש עליו מפני שלא הרגיל עצמו בעיון ונעשה קשה לשמוע ואיבד ממנו הגזרה שנגזרה עליו להיות ממהר לשמוע, וכמו כן אפשר לומר שנגזר עליו שיהיה טפש קשה לשמוע וממהר לאבד וזה שקנה היותו ממהר לשמוע הוא מצד יגיעו והשתדלותו בעיון יגעתי ולא מצאתי אל תאמין ולא נשתדל בקיומו ולכן נשאר היותו ממהר לאבד כמו שנגזר עליו, וכן אם הוא קשה לשמוע וקשה לאבד אפשר כי בענין העיון והשמיעה הניח את טבעו כמות שהוא ולענין קיום מה שלומד נלחום נלחם בטבעו וקם עליו והכהו בהיותו חוזר כל דבר ודבר מאה ואחד ובזה היה קשה לאבד ומכל אחד מאלו השתי קצוות או חכם או חלק רע אפשר שעל ידי השתדלותו יטה את עצמו להיות ממוצע ביניהם אמנם שיטה עצמו מהחלק הרע לקנות מדת החכם ממהר לשמוע וקשה לאבד זה הוא דבר זר שישנה האדם את טבעו ויבטל גזירתו בשמיעה ובקיום מן הקצה אל הקצה מן הרע אל הטוב או מן הטוב אל הרע. וגם בענין התלמידים באומרו יצא שכרו בהפסדו נראה שההפסד מרובה על השכר ובאומרו יצא הפסדו בשכרו נראה שהשכר מרובה על ההפסד על דרך שפירשנו לעיל כי מהחלוקות הממוצעות חלוקת קשה לשמוע וקשה לאבד היא יותר טובה מחלוקת ממהר לשמוע וממהר לאבד וקל להבין:
ולהבין למה שינה הלשון מן המשנה שקדמה דכך היה לו לומר נוח לשמוע ונוח לאבד וכו' כי בהכרח פירוש מלת נוח הוא לשון מהירות כמו נוח לכעוס ונוח לרצות וכו', ואפשר כי מלת נוח מורכבת משני פירושים לשון מהירות ולשון נחת רוח כמו כל שרוח הבריות נוחה הימנו וכו' ועל כן בענין הכעס והריצוי דשני הפירושים שייכי בהו כי כאשר האדם הוא ממהר לכעוס רוחו נוחה מאותו המהירות כי לבו חפץ בו וכן כאשר ממהר לרצות רוחו נוחה מאותו הריצוי על כן אפקיה למהירות בלשון נייחא דתרתי איתנהו ביה אמנם בענין הלימוד כי בחלוקה האחת דהיינו כשהוא ממהר לאבד לא שייך נחת רוח דאנן סהדי שאין דעתו נוחה מאותו האיבוד אלא שגברה עליו השכחה ולכן לא נקט לשון נוח רק לשון ממהר המורה על המהירות לבד: