ביאור:הגדה של פסח - קדש
מגיד - מה נשתנה - מעשה ברבי - ארבעה בנים - מתחילה - ויוציאנו - כמה מעלות - פסח מצה ומרור - בכל דור
רחצה - מוציא מצה - מרור - כורך - שולחן עורך - צפון - ברך (ברכת המזון) - הלל - הודו - נרצה
ויהי בחצי הלילה - ואמרתם זבח פסח - כי לו נאה - אחד מי יודע - כל ההגדה בדף אחד (להדפסה)
| שולחן ערוך ומוכן לקראת ליל הסדר |
קַדֵשׁ
בְּשַׁבָּת מַתְחִילִין:
וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם הַשִּׁשִּׁי
וַיְכֻלּוּ הסתיימה עשיית הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ וְכָל צְבָאָם וצבא השמיים, הכוכבים. וַיְכַל אֱלֹהִים בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה, וַיִּשְׁבֹּת בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה. וַיְבָרֶךְ אֱלֹהִים אֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיְקַדֵּשׁ אֹתוֹ, כִּי בוֹ שָׁבַת מִכָּל מְלַאכְתּוֹ אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת יום שבת מקודש, כי בו הפסיק אלוהים לעבוד ומכאן ואילך העבודה מוטלת על האדם. (בראשית ב)
בַּחוֹל מַתְחִילִין:
סַבְרִי מרשים (בקשת רשות מהמסובים. בעדות המזרח נוהגים לענות: "לחיים", במשמעות של 'כן, קדש בבקשה') מָרָנָן האדונים שלי וְרַבָּנָן וְרַבּוֹתַי
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם בּוֹרֵא פְּרִי הַגָפֶן.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, אֲשֶׁר בָּחַר בָּנוּ מִכָּל עָם וְרוֹמְמָנוּ מִכָּל לָשׁוֹן וְקִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו. וַתִּתֶּן לָנוּ יְיָ אֱלֹהֵינוּ בְּאַהֲבָה (בְּשַׁבָּת: שַׁבָּתוֹת לִמְנוּחָה וּ) מוֹעֲדִים לְשִׂמְחָה, חַגִּים וּזְמַנִּים לְשָׂשׂוֹן, אֶת יוֹם (הַשַׁבָּת הַזֶה וְאֶת יוֹם) חַג הַמַצוֹת הַזֶה, זְמַן חֵרוּתֵנוּ (בְּאַהֲבָה), מִקְרָא קֹדֶשׁ, זֵכֶר לִיצִיאַת מִצְרָיִם. כִּי בָנוּ בָחַרְתָּ וְאוֹתָנוּ קִדַּשְׁתָּ מִכָּל הָעַמִּים, (וְשַׁבָּת) וּמוֹעֲדֵי קָדְשֶךָ (בְּאַהֲבָה וּבְרָצוֹן,) בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן הִנְחַלְתָּנוּ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ, מְקַדֵּשׁ (הַשַׁבָּת וְ)יִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים.
בְּמוֹצָאֵי שַׁבָּת מוֹסִיפִין: בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא מְאוֹרֵי הָאֵשׁ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם הַמַבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל, בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ, בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים, בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה. בֵּין קְדֻשַּׁת שַׁבָּת לִקְדֻשַּׁת יוֹם טוֹב הִבְדַּלְתָּ, וְאֶת יוֹם הַשְּׁבִיעִי מִשֵּׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה קִדַּשְׁתָּ. הִבְדַּלְתָּ וְקִדַּשְׁתָּ אֶת עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל בִּקְדֻשָּׁתֶךָ. בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ הַמַּבְדִיל בֵּין קֹדֶשׁ לְקֹדֶשׁ.
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, שֶׁהֶחֱיָנוּ וְקִיְּמָנוּ וְהִגִּיעָנוּ לַזְּמַן הַזֶה.
| דף מהגדת קאופמן |
וּרְחַץ
נטילת ידיים ללא ברכה לפי ההלכה יש לנטול ידיים לפני אכילת ירק שטובלים אותו במשקה, מכיון שהטבילה במשקה מכשירה אותו לקבל טומאה. בימינו הרוב לא נוהגים כן, אך בליל הסדר השתמר המנהג המקורי. (להרחבה ראה בהערות) |
כַּרְפַּס
הכרפס הכרפס הוא הסלרי, אך נוהגים גם לאכול צנון או תפוח אדמה. (על פי הערך כרפס בויקיפדיה) יש לאכול כמות קטנה כדי שנוכל לאמר את ההגדה בנחת ולא מתוך רעבון גדול, אך אין לאכול יותר מכזית כדי שלא להכנס לספק של חיוב ב"ברכה אחרונה". |
מכוון לפטור בברכה זאת גם את המרור
בָּרוּךְ אַתָּה יְיָ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם, בּוֹרֵא פְּרִי הָאֲדָמָה.
אוכלים ללא הסבה
יַחַץ
האפיקומן התגלגלות המונח "אפיקומן" לשבר המצה האמצעית, הוא מורכב וקיימות סברות שונות. נרחיב על כך בתשובה לשאלת הבן החכם. המנהג הנפוץ בימינו הוא שהאב מחביא את האפיקומן, הילדים מחפשים, ולאחר שמצאו מחביאים הם מהאב. כאשר מגיעים ל"צָפוּן" הם מחזירים את האפיקומן לאב בתמורה להבטחה למתנה. המנהג התפתח על בסיס הגמרא (פסחים קט.): "חוטפים מצה בלילי פסחים בשביל התינוקות שלא יישנו", והמעוניין יכול לקרא על כך בהרחבה בויקיפדיה, בערך "אפיקומן". |
קיצור דרך: BEUR-HAGADA
הערות
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- מהיכן הביטוי "ליל הסדר"? סדר הפסח במקורו היה סדר הקרבת קורבן הפסח. היום שאין מקריבים קורבנות, נותר לנו רק ליל הסדר. כל דבר מתמשך אשר בנוי לפי שיטה מסויימת מוגדר כ"סדר": סדר העבודה, סדר וידוי, סידור התפילה. השימוש במילה "סדר" בא לרמוז שכל מה שאירע לישראל מעת יציאת מצרים איננו שרשרת מיקרית של אירועים, אלא הכול התרחש לפי סדר והשגחה מן השמים. (המהר"ל)
- מדוע הסדר מחולק ל'סימנים' (קדש, רחץ, כרפס...)? ראשית, כיוון שהוא ארוך ומורכב מחלקים רבים, ובעבר לא כל משפחה יכלה להרשות לעצמה עותק של ההגדה, לכן נקבעו סימני הסדר, להקל על זכירת הדברים. יש המייחסים סימנים אלו לרש"י, אולם על פי כתב יד של אחד מתלמידי מהרי"ל שמצא שד"ל, הרי שהמחבר הוא ר' שמואל מפלייזא, מבעלי התוספות.
- האדמו"ר מבעלז הסביר מדוע אנו אומרים את הסימנים בתחילת הסדר: ישנה שאלה הלכתית אם עדיף ללכת לפי "זריזין מקדימין למצוות" או שמא עדיף לעשות הכל לאט ומן המובחר: האם לקדש את הלבנה מיד לאחר שלושת הימים הראשונים אחרי ראש חודש, או להמתין שיחלפו שבעת ימי השבוע ונקדש אותה במוצ"ש ברוב עם; האם לערוך סעודת ברית מילה מיד בבוקרו של היום השמיני, או לחכות לאחר הצהריים כדי שיוכלו להשתתף כמה שיותר אנשים. כדי לצאת ידי ספק זה, אנו קודם אומרים במהירות את כל סימני הסדר, בבחינת זריזין מקדימין ואחר כך ממשיכים לאט ובסבלנות מן המובחר.
- "מגִּיד רַחְצָה" או "מגִּיד רַחַץ" - בניגוד למקובל, תיקן וולף היידנהיים שיש לאמר "רַחַץ", וזאת על פי סדר החריזה: בשני הבתים שלוש שורות החורזות ביניהן, והשורות האחרונות בשני הבתים, חורזות זו עם זו.
- "מוֹצִיא מַצָּה" - ברוב ההגדות נחשבים לשני סימנים: 1. ברכת "המוציא" על המצה. 2. ברכת "על אכילת מצה" ואכילת המצה.
- "מְקַדֵּשׁ הַשַׁבָּת וְיִשְׂרָאֵל וְהַזְּמַנִּים" - השבת קודמת לישראל, אולם ישראל קודמים לזמנים (למועדים, לחגי ישראל) - מדוע? השבת קודמת לישראל כיוון שהיא מקודשת מששת ימי בראשית, ואילו הזמנים נתקדשו רק לאחר התקדשות בני ישראל. כמו כן ישראל הם שקובעים מתי יחול כל חג וחג כאשר הם מקדשים את החודש ביום בו ראו את מולד הלבנה. (הרב ישראל מאיר לאו)
- למה בליל הסדר אנו מחמירים לנטול ידיים לפני אכילת הירק? הרוב נוהגים לאכול את הכרפס ללא הסבה מכיוון שהוא זכר לשיעבוד (כרפס נוטריקון פרך ס'), למה בכל זאת יש כאלו שכן אוכלים אותו בהסבה? ולמה אי אפשר לחכות עם הכרפס עד לאחר אכילת המצה (וכך לא תהיה שאלה של ברכה אחרונה)? בלילה זה אנו בני מלכים, ונהגו המלכים לפני הארוחה לאכול ירק כמתאבן (כדי לעורר את התאבון). אכילת כל המאכלים בליל הסדר היא מצוה, ולראיה זאת הפעם היחידה בשנה בה אנו מברכים "על אכילת". המדרגה הגבוהה של בן-חורין היא שהוא גם חופשי מתאוותיו, ומסוגל לראות גם באוכל - מצוה. ואיך זוכים למדרגה זאת? בשביל זה יש את "רחץ" - יש לעבוד על מידת הטהרה.
- בימינו שאין דיני טומאה וטהרה נוהגים, שנוי הדבר במחלוקת אם חייבים לנטול ידיים לפני אכילת דבר שטיבולו במשקה. לכן לפי רוב הדעות לא מברכים (ספק ברכות להקל) מלבד הגאון מווילנא המחייב לברך. אמנם כל השנה נהגו העם שלא להקפיד על נטילה זו, ותמה הט"ז מדוע דוקא בליל הסדר נזהרים? הנצי"ב תירץ שבלילה הזה עושים דברים זכר לפסח שהיה בזמן המקדש, ואף נטילה זו בכלל. יש שתירצו שטעם נטילה זו היא כמו יתר השינויים שעושים בליל הסדר, כדי שהתינוקות ישאלו. (חק יעקב)
- על מנת לחוש את העוני שסבלנו במצרים אנו מחביאים חצי מהמצה האמצעית בין שתי המצות, כדי לשמור אותה ליותר מאוחר, כדרכם של עניים השומרים חצי ממנתם בצד לכל צרה שלא תבוא. שתי המצות שאנו מחביאים את חצי המצה ביניהן הן ה"לחם המשנה", זכר למן. במדבר היו בני ישראל אוספים ביום שישי מנה כפולה, אחת לשישי ואחת לשבת. ביום רגיל היה אסור להם לאסוף יותר מצרכם לאותו יום. "מתחיל בגנות ומסיים בשבח" - בתחילת הסדר אנו מרגישים כמו עניים אך בסופו אנו מוציאים את המן, אפיקו-מן, אוכלים כזית בהסיבה, וחוזרים לשפע שהיה לנו במדבר, ולמידת הביטחון בה' שרכשנו שם, שגם מחר יתן לנו את צורכנו. (הרב מרדכי אלון)
- מדוע נהגו להטמין את האפיקומן? לדעת הרא"ש מצוות אפיקומן היא זכר לקורבן פסח. בזמן המקדש צריך היה לשמור את הקורבן, והיסח הדעת ממנו היה פוסל אותו, מפני הטומאה. לכן בזמן המקדש היו מטמינים את הבשר עד שעת האכילה. מאז נשאר המנהג עד היום, להטמין גם את מצת האפיקומן עד שעת האכילה תחת מפית (ר' חיים סולוביצ'יק). המשנה ברורה מסביר זאת כזכר ל"מִשְׁאֲרֹתָם צְרֻרֹת בְּשִׂמְלֹתָם" (שמות יב לד).