ביאור:משנה פרה פרק א
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
מסכת פרה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב
מסכת פרה עוסקת בטקסי טיהור הטמאים בטומאת מת, הכוללים הזיית מים מעורבים באפר פרה אדומה (ראו במדבר יט).
הפרה, האפר והמים שמהם מזים מכונים במשנה "חטאת". פעולת זריית האפר על המים מכונה "קידוש", כלומר הכנת "מים מקודשים".
טקס הטיהור כולל כמה פרדוקסים: העוסקים בהכנת המים נטמאים, ואילו המים עצמם מטהרים; המים הם שאובים, ואינם מטהרים בטבילה במקוה; פעולת ההזייה דומה להרטבת אוכל, המכשירה אותו לקבל טומאה - והיא המטהרת.
לפי פשט התורה (ראו במדבר יט כא) נראה שניתן להוסיף גם פרדוקס נוסף, שמזה מי החטאת - המביא לטהרת הטמאים - נטמא בעצמו; אבל טומאה זו אינה מוכרת ע"י חז"ל, וראו ספרי במדבר קכט, שפירשו שהנושא נטמא, והמזה אינו נטמא לעניין החטאת, אבל יתכן שנטמא לתרומה ולקודשים.
מידת הטהרה הנדרשת להזאת מי החטאת ולהכנתם היא המידה המקסימלית, ואפילו אדם שנטהר, ויכול לאכול קודשים - נחשב כטמא לעניין זה (ראו חגיגה ב, ז.) הטומאה לעניין זה חמורה מטומאות אחרות, והיא ממשיכה להתפשט בלי גבול, ואין מונים בה "ראשון" או "שני" לטומאה (לקמן יב, ז-ח,) וכן אמרו בה "נטמאו ידיו - נטמא גופו" (שם). לעניין זה קשורה גם טומאת "מדף" המתפשטת ע"י נשיאה והסטה, כטומאת זב. אבל העוסקים בהכנת הפרה ובשריפתה, לפי דעת הפרושים, היו דווקא "טבולי יום", כלומר אנשים שטבלו לטומאתם באותו יום, ועדיין לא שקעה השמש, והרי הם אסורים לאכול תרומה או קודשים.
המסכת בנויה לפי סדר כרונולוגי, ועוקבת אחר התהליך מבחירת הפרה עד סיום ההזיה של המים.
פרק א עוסק בגיל הפרה ובגיל הבהמות השונות, על פי שמן: הוא מבחין בין "עגלה", "פרה", "כבש" ו"איל". פרק ב ממשיך ומפרט את דרך הבחירה של הפרה האדומה.
פרק ג מתאר תיאור דמיוני את מהלך טקס השריפה. בפרק זה מובלט ניגוד בין דרך שאיבת המים, שבה מקפידים באופן חסר פרופורציה על טהרת המים, אף מפני "קבר התהום", כלומר מפני קברים שאינם מוכרים לנו - לבין טקס שריפת הפרה, שבו מטמאים בכוונה את הכהן השורף, כדי להפכו ל"טבול יום", כאמור. בפרק זה ניכר סגנון המזכיר את מסכת מידות, תמיד וכו' - המבטא נוסטלגיה לתקופת המקדש. הפרק מבטא גם שאיפה לברוא טהרה במקום של טומאה כוללת, בדרך שלדעת אחדים מהתנאים לא התבצעה מעולם.
פרק ד מסייג את החומרות שבפרק ג, ומכשיר פרה שנעשתה שלא לפי הכללים המתוארים שם. פרק ה מפרט את דרך הבאת המים לצורך הכנת מי החטאת, משאיבתם מהמעיין עד הובלתם לשוקת שבה מקדשים אותם. פרק ו מתאר את דרך קידוש המים ע"י זריית האפר מעליהם. פרק ז מפרט את המלאכות שאינן נצרכות לצורך הכנת מי החטאת, והפוסלות את פעולת הקידוש אם נעשו בין מילוי המים לבין זריית האפר עליהם.
פרק ח מתאר את פעולת הקידוש עצמה, ומוסיף רשימה של פרדוקסים בעניין טומאה וטהרה, בדומה לטקס הקידוש עצמו. כאן חוזר כמה פעמים הביטוי "מטמאיך לא טמאוני ואתה טמאתני". בסוף הפרק מופיעים מקורות מים גדולים כמו הירדן או נהרות דמשק, ונפסלים לאספקת המים לחטאת.
פרק ט עוסק בדיני צלוחית המים המקודשים ובשמירה על טהרתה. פרק י מפרט את דיני טומאת ה"מדף", הקשורים להקפדה היתירה על טהרת מי החטאת.
פרק יא מתאר את ההכנות להזיית המים על הטמאים,: הכנת האיזוב, והגדרת הצריכים להיטהר. פרק יב מתאר את הזיית המים על הטמאים ואת טיהורם, מטבילת האיזוב במי החטאת ועד להתזתם על הטמא לטיהורו.
מה היא "פרה"?
[עריכה]חטיבה I: גיל הבהמות
[עריכה](א) רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: עֶגְלָה ל"עגלה ערופה" בַת שְׁנָתָהּ, וּפָרָה אדומה בַת שְׁתַּיִם.
|
עגלה ערופה – ראו דברים כא ג. פרה אדומה – ראו במדבר יט ב. המשנה מגדירה את גיל הבהמות הללו, וראו גם חולין א, ה-ו. אבל ראו תוספתא ב, ד, שנראה שמכשירה פרה צעירה. לדעת חכמים בגיל העגלה ראו ספרי דברים רו. בהמשך המשנה מסביר בן עזאי לשונות תמוהים במסורות: "שלשית" היא בת שלוש, "רבעי" הוא בן ארבע המספרים אינם מונים את הפרה ואת המטע, אלא עוסקים בגילם. "משלוש לקב" הוא ביטוי מדוייק יותר מ"משמונה עשרה לסאה", כי קב פטור מהפרשת חלה, וסאה חייבת בה. וראו הקשרים נוספים ל"פרס" בתוספתא נגעים ז, י. |
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: עֶגְלָה בַת שְׁתַּיִם, וּפָרָה בַת שָׁלוֹשׁ אוֹ בַת אַרְבַּע.
- רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בַּת חָמֵשׁ כְּשֵׁרָה זְקֵנָה,
- אֶלָּא שֶׁאֵין מַמְתִּינִים לָהּ, שֶׁמֵּא תַשְׁחִיר, שֶׁלֹּא תִפָּסֵל.
- אָמַר רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ: לֹא שָׁמַעְתִּי אֶלָּא 'שְׁלָשִׁית'. אָמְרוּ לוֹ: מַה הַלָּשׁוֹן 'שְׁלָשִׁית'?
- אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם.
- אָמַר בֶּן עַזַּי: אֲנִי אֲפָרֵשׁ:
- אִם אוֹמֵר אַתָּה 'שְׁלִישִׁית' - לַאֲחֵרוֹת בְּמִנְיָן.
- וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'שְׁלָשִׁית' - בַּת שָׁלוֹשׁ שָׁנִים.
- כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר: 'כֶּרֶם רְבָעִי'. אָמְרוּ לוֹ: מַה הַלָּשׁוֹן 'רְבָעִי'?
- אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם.
- אָמַר בֶּן עַזַּי: אֲנִי אֲפָרֵשׁ:
- אִם אוֹמֵר אַתָּה 'רְבִיעִי' - לַאֲחֵרִין בְּמִנְיָן.
- וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'רְבָעִי' - בֶּן אַרְבַּע שָׁנִים.
- כַּיּוֹצֵא בוֹ אָמַר: 'הָאוֹכֵל בְּבַיִת הַמְנֻגָּע - פְּרַס מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב'.
- אָמְרוּ לוֹ: 'מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְּאָה'! - אָמַר לָהֶם: כָּךְ שָׁמַעְתִּי סְתָם.
- אָמַר בֶּן עַזַּי: אֲנִי אֲפָרֵשׁ:
- אִם אוֹמֵר אַתָּה 'מִשָּׁלֹשׁ לַקַּב' - אֵין בּוֹ חַלָּה.
- וּכְשֶׁאַתָּה אוֹמֵר 'מִשְּׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה לַסְּאָה' - מִעֲטַתּוּ חַלָּתוֹ.
(ב) רְבִּי יוֹסֵה הַגָּלִילִי אוֹמֵר: "פָּרִים" - בְּנֵי שְׁתַּיִם,
|
ר' יוסי דורש את הכינוי "שני" על גיל הפר, בניגוד לדברי בן עזאי במשנה א. וראו ספרא חובה פרק ג. חכמים כר' שמעון שם, ש"עגל" הוא בן שנה, "עגל בן בקר" הוא בן שנתיים, ו"פר" הוא בן שלוש או יותר. יתכן שר' אליעזר (משנה א) הסכים עם ר' יוסי. הנימוק של ר' מאיר כאן הוא "מפני הכבוד", אבל הפרה אינה מגיעה למקדש ולכן במשנה א נימק "שמא תשחיר". |
- שֶׁנֶּאֱמַר: (במדבר ח ח) "וּפַר שֵׁנִי בֶן בָּקָר תִּקַּח לְחַטָּאת".
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּנֵי שָׁלוֹשׁ.
- רְבִּי מֵאִיר אוֹמֵר: אַף בְּנֵי אַרְבַּע וּבְנֵי חָמֵשׁ כְּשֵׁרִין,
- אֶלָּא שֶׁאֵין מְבִיאִין זְקֵנִים, מִפְּנֵי הַכָּבוֹד.
|
השוו בבלי ב"ק סה ב: "איל בן יומו קרוי איל". וראו תוספתא חולין א, יד. בין קרבנות האשם יש אילים או כבשים, לפי סוג האשם - ראו תוספתא כריתות ד, ד. |
(ג) "כְּבָשִׂים" - בְּנֵי שָׁנָה, וְ"אֵילִים" – בְּנֵי שְׁתַּיִם, בשנת חייהם השניה, ראו להלן.
חטיבה II: מניית גיל הבהמות
[עריכה]- וְכֻלָּם –מִיּוֹם לְיוֹם
|
גיל הבהמות הוא מיום ליום, שלא כמו מניית השנים לערלה, או למעשר בהמה, וראו תוספתא ראש השנה א, ח. אבל ראו תוספתא א, ד, שם חולקים בעניין זה חכמים ורבי. |
בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ כבש בן 12-13 חודשים. אֵינוּ כָשֵׁר לֹא לָאַיִל וְלֹא לַכֶּבֶשׁ.
- רְבִּי טַרְפוֹן קוֹרֵהוּ "פַלְגָּס". בֶּן עַזַּי קוֹרֵהוּ "נוֹקֵר". רְבִּי יִשְׁמָעֵאל קוֹרֵהוּ "פָקָכָדִיגְמָא".
- הִקְרִיבוֹ, וְהֵבִיא עָלָיו נִסְכֵּי אַיִל - וְלֹא עָלָה לוֹ מִזִּבְחוֹ.
- בֶּן שְׁלֹשָׁה עָשָׂר חֹדֶשׁ וְיוֹם אֶחָד - הֲרֵי זֶה אַיִל.
(ד) חַטַּאות הַצִּבּוּר וְעוֹלוֹתֵיהֶן, חַטָּאת הַיָּחִיד, אֲשַׁם נָזִיר וַאֲשַׁם מְצֹרָע, בכולם נאמר "כבשים".
|
האמור במשנה ג לגבי השנה השניה אינו תופס לשנה הראשונה, שבה כבר מיום השלושים ניתן להקריב, ובדיעבד – מגיל שמונה ימים. והשוו בכורות ד, א, שמסירת הבכור לכהן היא בגיל 30 יום. והשוו תוספתא א, ה, שהתירו לאכול בכור בעל מום אפילו לפני היום השמיני, ואילו את הפסח חייב ר' אליעזר לשחוט לפני שהגיע לגיל 31 יום. |
- כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁלֹשִׁים וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁלֹשִׁין.
- אִם הִקְרִיבָן בַּיּוֹם הַשְּׁמִינִי - כְּשֵׁרִין.
נְדָרִים וּנְדָבוֹת, הַבְּכוֹר וְהַמַּעְשֵׂר וְהַפֶּסַח,
- כְּשֵׁרִין מִיּוֹם שְׁמִינִי וָהָלְאָה, וְאַף בְּיוֹם שְׁמִינִי.