ביאור:משנה נזיר פרק ג
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
- זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
- מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
- נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
- נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
- קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
- טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין
----
|
פרק זה דן באורך הנזירות, ובמקרים שבהם על הנזיר להתחיל אותה מחדש. לקמן בפרק ו דנים בטקסי סיום הנזירות וכן בתקלות אפשריות במהלכם. |
אורך הנזירות
[עריכה]חטיבה I: סוף הנזירות
[עריכה]|
סתם נזירות 29 יום ועוד קצת - חודש לבנה. המשנה כבית הלל, ובית שמאי מחמירים בסתם נזירות, ראו תוספתא ב, ו. נזיר 30 יום (ולדעת ב"ש גם נזיר סתם), שגילח ביום שלושים סופג מלקות, ועליו לחזור ולקיים את הנזירות - ראו תוספתא א, ח. |
(א) מי שאמר "הריני נזיר" - מגלח יום שלושים ואחד.
- ואם גלח ליום שלושים - יצא.
- "הריני נזיר שלושים יום", אם גלח ליום שלושים - לא יצא:
|
יום הגילוח של הנזירות הראשונה נחשב כיום הראשון בנזירות השניה. וראו עדויות ז, ה. וראו תוספתא ב, ז, למקרה שאחת הנזירויות היתה נזירות 30 יום. |
(ב) מי שנזר שתי נזיריות
- מגלח את הראשונה יום שלושים ואחד, ואת השניה - יום ששים ואחד.
- ואם גלח את הראשונה יום שלושים - מגלח את השניה יום ששים.
- ואם גלח יום ששים חסר אחד - יצא.
וזו עדות העיד רבי פפייס, על מי שנזר שתי נזיריות
- שאם גלח את הראשונה שלושים יום - מגלח את השניה יום ששים.
- ואם גלח ליום ששים חסר אחד - יצא
- שיום שלושים עולה לו מן המנין: נספר פעמיים
חטיבה II: טומאה בסוף הנזירות ובתחילתה
[עריכה]|
לדעת ר' אליעזר היום ה-30 הוא לאחר השלמת הנדר. אמנם כיוון שלא גילח - מוסיף שבעה ימים עד שיטהר עצמו כדי להביא קרבן ולגלח, כאמור לקמן, ו, יא. אם נזר 30 יום - היום ה-30 הוא מעיקר הנדר, כאמור במשנה א. וראו סיכום דעת ר' אליעזר בתוספתא ב, ח. |
(ג) מי שאמר "הריני נזיר", נטמא יום שלושים - סותר את הכל.
רבי אליעזר אומר: אינו סותר, אלא שבעה.
- "הריני נזיר שלושים יום", נטמא יום שלושים - סותר את הכל:
|
ר' אליעזר (וכן בית שמאי במשנה ו) מפריד בין הנזירות עצמה לבין התוספת עליה והארכתה ל100 יום. לדעתו הטומאה מחייבת אותו בנזירות, אבל לא ב100 יום. והשוו לדעת בית שמאי בנזירות מוטעית, בתחילת פרק ב לעיל ולקמן פרק ה: גם שם מבחינים בית שמאי בין הנזירות לבין תנאיה. שם יוצאת שיטתם לחומרא, וכאן לקולא. וראו גישה שלישית בספרי במדבר לא: סתירת הנזירות לחלוטין היא דווקא אם הטומאה באמצע התקופה, ולא בתחילתה או בסופה. |
(ד) "הריני נזיר מאה יום", נטמא יום מאה - סותר את הכל.
- רבי אליעזר אומר: אינו סותר, אלא שלושים. מתחיל נזירות רגילה, ולא מאה יום.
- נטמא יום מאה ואחד לפני שגילח - סותר שלושים יום.
- רבי אליעזר אומר: אינו סותר, אלא שבעה: כמו במשנה ג
|
לפי המשנה, נזירות אינה יכולה להתחיל בטומאה, וראו גם ספרי במדבר כח. נראה שמדובר כאן בטומאה חמורה, שעליה מביא הנזיר קרבן ומגלח, ואין מדובר רק בנגיעה במצבה. ראו לקמן, ז, ב-ג, על סוגי הטומאה: אוהל על המת מחייב קרבן, ואילו הגולל והדופק (חלקי מצבות) - אינם מחייבים את הנזיר בקרבן טומאה. היציאה מבית הקברות כוללת גם טקסי טהרה שנמשכים שבעה ימים ורק אז יכול להתחיל למנות את הימים, וראו השלמה למשנה בתוספתא ב, ט. |
(ה) מי שנזר, והוא בבית הקברות, אפילו היה שם שלושים יום
- אין עולין לו מן המנין, ואינו מביא קרבן טומאה.
- יצא ונכנס יצא והזו עליו פעמיים, וביום השביעי לטהרתו חזר ונטמא - עולין לו מן המנין, ומביא קרבן טומאה.
- רבי אליעזר אומר: לא בו ביום, אם חזר לבית הקברות ביום השביעי - אינו מונה ואינו מביא קרבן.
- שנאמר (במדבר ו יב) "והימים הראשונים יפלו" - עד שיהיו לו ימים ראשונים:
חטיבה III: קולי בית שמאי באורך הנזירות
[עריכה]|
כאן מדובר בטומאה קלה יותר, הנובעת מגזירת חכמים על טומאה בחו"ל. כתוצאה מכך, הנזירות חלה בעיקר בארץ ישראל, וראו לקמן ז, ג. המשנה הזו ומשנה ז נרשמו בין קולי בית שמאי וחומרי בית הלל, ראו עדויות ד, יא. |
(ו) מי שנזר נזירות הרבה, והשלים את נזירותו, ואחר כך בא לארץ
- בית שמאי אומרים: נזיר שלושים יום, כדעת ר' אליעזר במשנה ד ובית הלל אומרים: נזיר בתחילה.
מעשה בהילני המלכה, שהלך בנה למלחמה
- ואמרה: אם יבוא בני מן המלחמה בשלום - אהא נזירה שבע שנים
- ובא בנה מן המלחמה, והיתה נזירה שבע שנים.
- ובסוף שבע שנים עלתה לארץ, והורוה בית הלל שתהא נזירה עוד שבע שנים אחרות.
- ובסוף שבע שנים נטמאת, ונמצאת - נזירה עשרים ואחת שנה!
- אמר רבי יהודה: לא היתה נזירה, אלא ארבע עשרה שנה:
|
במבט ראשון נראה כאילו החליפו את שיטתם: כאן בית שמאי רואים את חמש הנזירויות כיחידה אחת, ואינם מוכנים לפרק אותה, ואילו במקרה של הנוזר נזירות מרובה בחו"ל במשנה ו - הם מפרידים בין הנזירות עצמה לבין הריבוי שלה, ומסתפקים בהשלמת 30 יום. יתכן שההבדל הוא בכך שכאן הנזיר עצמו מכחיש את נזירותו. והשוו תוספתא ג, א. |
(ז) מי שהיו שתי כתי עדים מעידות אותו:
- אלו מעידים שנזר שתים, ואלו מעידים שנזר חמש והוא אינו זוכר אם נדר.
- בית שמאי אומרים: נחלקה העדות, ואין כאן נזירות.
- ובית הלל אומרים: יש בכלל חמש שתים, שיהא נזיר שתים: