ביאור:משנה ביכורים פרק ג

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת • משנה עם מפרשים

משנה מבוארת מסכת בכורים: א ב ג ד

מסכת בכורים עם מפרשי המשנה: א ב ג ד

----

טקסי הביכורים ומשמעויותיהם

חטיבה I: הפרשת הביכורים

אמירה טקסית ולא אינפורמטיבית, המיועדת לשנות את מעמדו של הפרי. והשוו למחלוקת ר' יוסי ור' יהודה, מע"ש ד, ז.

לדברי ת"ק ראו לעיל ב, ד, וכן ספרי במדבר קיז, ולדברי ר' שמעון ראו תוספתא א, יב.

(א) כיצד מפרישין הבכורים?

יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה, אשכול שבכר, רמון שבכר,

קושרו בגמי, בגומא ואומר: "הרי אלו בכורים".

ורבי שמעון אומר: אף על פי כן חוזר וקורא אותם "בכורים" מאחר שיתלשו מן הקרקע:

חטיבה II: העלאת הביכורים כטקס ציבורי

(ב) כיצד מעלין את הבכורים?

כל העיירות שבמעמד מתכנסות לעיר של מעמד עיר המחוז, אחת מעשרים וארבע ערים בארץ,

לעניין "עיר של מעמד" ראו תענית ד, ב.

דברי הממונה יוצרים אוירה של מקדש, השוו תמיד א, א-ב.

לגבי הביטוי הארכאי "למשכים" - השוו סדר עולם רבא פרק ה.

ולנין ברחובה של עיר, ולא היו נכנסין לבתים. כדי להבדיל בין מביאי הביכורים לבין תושבי העיר.

ולמשכים היה הממונה אומר: "קומו ונעלה ציון אל (בית) ה' אלהינו" (ירמיה לא ה):

(ג) הקרובים מביאים התאנים והענבים,

כיוון שניתן להעלות פירות יבשים, אין דחיפות להעלות את הביכורים מייד עם הבשלתם, ולכן ניתן לארגן תהלוכה איזורית מכובדת.

השור והקרנים המצופות זהב הם חיקוי של חגיגות אליליות, ואף מזכיר את עגל הזהב. בכל זאת לא נמנעו מכך חז"ל, כדי להרבות את הכבוד לעיר המעמד שבפריפריה.

כל ההכנות מיועדות להעמיד תהלוכה מכובדת ככל האפשר. לשם כך ממתינה התהלוכה לפני הכניסה לעיר, ומציגה לפני אנשי ירושלים לא את הביכורים המיובשים אלא את התוספות והעיטורים שנקנו זה עתה בשווקי ירושלים עצמה!

הכבוד של התהלוכה נמדד לפי מעמדם של היוצאים לברכה מבין אנשי ירושלים, והשוו ביטוי דומה במשמעות שונה בתוספתא שקלים ב, טו: שם הנכנסים והיוצאים הם אותם אנשים, והדיון הוא על סדר היציאה.

הביטוי "פחות וסגנים" הוא לשון מקרא, יחזקאל כג ו.

והרחוקים - מביאים גרוגרות וצמוקים.

והשור הולך לפניהם, וקרניו מצופות זהב, ועטרה של זית בראשו.

החליל כנראה כלי הקשה חלול מכה לפניהם - עד שמגיעים קרוב לירושלים.

הגיעו קרוב לירושלים - שלחו לפניהם, ועטרו את בכוריהם.

הפחות, הסגנים והגזברים יוצאים לקראתם.

לפי כבוד הנכנסים היו יוצאים.

וכל בעלי אמניות שבירושלים עומדים לפניהם ושואלין בשלומם:

"אחינו אנשי המקום פלוני, באתם לשלום!"

(ד) החליל מכה לפניהם עד שמגיעין להר הבית.

חטיבה III: חזרה לטקס היחידני שבמקרא

שירת הלויים - ראו ספרי דברים שא.

השיר לא כלל את הכותרת של המזמור.

הגיעו להר הבית - אפלו אגריפס המלך נוטל הסל על כתפו ונכנס, עד שמגיע לעזרה.

(הגיע לעזרה) ודברו הלוים בשיר "ארוממך ה' כי דליתני ולא שמחת איבי לי" (תהלים ל ב):

את הגוזלים נותנים לפני מקרא הביכורים, כי הם עלולים להפריע.

(ה) הגוזלות שעל גבי הסלים מעיטורי הביכורים היו עולות. הוקרבו לעולה

ושבידם - נותנים לכהנים: הגוזלות שבידי מביא הביכורים, ולא בסל - ניתנים לכהנים ולא למזבח.

הטקסט הנאמר כאן הועתק להגדה של פסח, ראו פסחים י, ד.

סיפור יציאת מצרים והכניסה לארץ מעניק להבאת הביכורים משמעות לאומית היסטורית, ומוציא אותה מההקשר הישיר והפרטי שלה.

הבאת הביכורים ע"י הישראל דומה למעשי הכהנים, ראו תמיד פרק ו.

וראו ספרי דברים שא, שמניף שוב את הסל אחרי מקרא הביכורים.

(ו) עודהו הסל על כתפו, קורא מ"הגדתי היום לה' אלהיך" (דברים כו ג),

עד שגומר כל הפרשה.

רבי יהודה אומר: עד "ארמי אבד אבי".

הגיע ל"ארמי אבד אבי", מוריד הסל מעל כתפו ואוחזו בשפתותיו,

וכהן מניח ידו תחתיו ומניפו,

וקורא מ"ארמי אבד אבי" עד שהוא גומר כל הפרשה,

ומניחו בצד המזבח, והשתחוה - ויצא:

לפי סוכה ג, י, אם גדול מקריא עבורו אין בכך בושה - בתנאי שכך מקובל עבור כולם.

השוו תענית ד, ח: גם שם תוקנה תקנה שלא לבייש את מי שאין לו.

(ז) בראשונה, כל מי שיודע לקרות - קורא.

וכל מי שאינו יודע לקרות - מקרין אותו.

נמנעו מלהביא!

התקינו שיהו מקרין את מי שיודע - ואת מי שאינו יודע:

חטיבה IV: הטנא והעיטורים

לעצם החובה להביא את הביכורים בכלי ראו ספרי דברים רצח.

הכוהנים מקבלים גם את הסלים ואת הקלתות של הביכורים, וראו שם ש.

כאן לא אסרו על העשירים להביא קלתות יקרות כי העניים לא נעלבו מהפגנת העושר, שהרי את הקלתות נתנו לכהנים. ויש אומרים שאכן תיקנו כך גם כאן.

(ח) העשירים מביאים בכוריהם בקלתות של כסף ושל זהב,

והעניים מביאין אותם בסלי נצרים של ערבה קלופה,

והסלים והבכורים ניתנין לכהנים:

ראו לעיל א, ג: הביכורים עצמם הם רק משבעת המינים, ואת עיטור הביכורים אפשר לעשות גם מחיטה ושעורה אפילו לדעת ר' עקיבא; וראו תוספתא פסחים ב יח, שאין יוצאים בעיטורים ידי מצת מצווה בפסח.

וראו לעיל משנה ה, שהביאו גם גוזלות בעיטור הביכורים, כדעת ר' שמעון.

(ט) רבי שמעון בן ננס אומר: מעטרין את הבכורים חוץ משבעת המינים.

רבי עקיבא אומר: אין מעטרין את הבכורים אלא משבעת המינים:

ר' שמעון ממצע בין ר' עקיבא לבין ר' שמעון בן ננס שהוזכרו במשנה ט. הוא מבחין בין תוספת הביכורים, שהיא ממין הביכורים ודינה כמותם, לבין העיטורים שהם ממינים אחרים, וראו תוספתא ב, ט.

(י) רבי שמעון אומר: שלש מידות בבכורים: הבכורים, ותוספת הבכורים, ועיטור הבכורים.

תוספת הבכורים - מין במינו.

ועיטור הבכורים - מין בשאינו מינו.

תוספת הבכורים נאכלת בטהרה, ופטורה מן הדמאי. ואף מהודאי! - כדין הביכורים עצמם

ועיטור הבכורים חייב בדמאי:

על הביכורים עצמם יש מחלוקת, ראו חלה ד, י. ובביאור שם. כאן אוחזת המשנה בדעתו של ר' יוסי הגלילי (לעיל א, י,) שההקפדה על תוצרת הארץ מהותית לביכורים - ואף לתוספת!

(יא) אימתי אמרו "תוספת הבכורים כבכורים" כמשתמע ממשנה י? - בזמן שהיא באה מן הארץ.

ואם אינה באה מן הארץ - אינה כבכורים:

(יב) לְמָה אמרו "הביכורים כנכסי כהן" (לעיל ב, א)?

לגבי זהות הכהן המקבל, ראו גם חלה ד, ט.

וראו גם תוספתא פאה ד, ז, המבחינה בין קדשי מקדש לקדשי הגבול.

בתוספתא ב, י, נרמז שאין ברכה לכהן שמוכר את הביכורים.

סיום סדר זרעים מפנה לתחילתו, שבו הוזכרו כהנים ה"נכנסים לאכול בתרומתם", שדינה דומה לדין הביכורים.

שהוא קונה מהם עבדים, וקרקעות, ובהמה טמאה,

ובעל חוב נוטלן בחובו, והאשה בכתובתה - כספר תורה.

ורבי יהודה אומר: אין נותנין אותם אלא לחבר רק לכהן המקפיד על טהרה. בטובה. ומותר לצפות ממנו להכרת תודה בעד הביכורים

וחכמים אומרים: נותנין אותם לאנשי משמר, והם מחלקין ביניהם - כקדשי המקדש: