סדר עולם רבא פרק ה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · סדר עולם רבא · פרק ה · >>

כל שבעת הימים היה הקב"ה מדבר עם משה בסנה שנאמר (שמות ד, י): "ויאמר משה אל ה' בי ה' לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך". שלשום ג' ימים, וג' גם גם, ויום שהי' מדבר הרי ז' ימים ופרק הפסח היה ומכוונין אותו לט"ו בניסן ובאותו הזמן לשנה הבאה יצאו בני ישראל ממצרים וכן בט"ו בניסן נדבר עם אברהם אבינו בין הבתרים בט"ו בניסן באו המלאכים אצל אברהם אבינו לבשרו. ובאותו הפרק נולד אבינו יצחק שנאמר (בראשית יח, יד): "למועד אשוב" ובט"ו בניסן יצאו ישראל ממצרים שנאמר (שמות יב, מא): "ויהי מקץ שלשים שנה וגו'" קץ אחד לכולן. בי"ד יום בו שחטו ישראל את פסחיהן במצרים ויום חמישי היה ובו בלילה לקו הבכורות. ממחרת הפסח ערב שבת היה נסעו מרעמסס שנאמר (שם, לז) "ויסעו בני ישראל מרעמסס סכותה" וכתיב (במדבר לג, ג): "ויסעו מרעמסס בחודש הראשון בחמשה עשר יום לחודש" וכתיב (שם, ד) "ומצרים מקברים וגו'".

ומרעמסס נסעו לסוכות ומסוכות לאיתם לפני פי החירות הרי שלשה ימים. ברביעי "ויגד למלך מצרים כי ברח העם(שמות יד, ה) בחמישי ובששי "וירדפו מצרים" וגו'. אור לשביעי ירדו לים שנאמר (שם) ויהי הענן והחשך ויאר את הלילה. לשחרית עלו ישראל מן הים ונשקעו מצרים ובאותו שעה אמרו ישראל שירה שנאמר (שם, טו) "אז ישיר" וגו', ויום חמישי בשבת היה והוא היה יום טוב אחרון של פסח.

מים סוף נסעו למרה שנאמר (שם) ויבאו מרתה וגו' ואומר שם שם לו חוק ומשפט. שם נתנו לישראל עשר מצות שבעה מהן שנצטוו לבני נח דכתיב (בראשית ב') ויצו ה' אלהים על האדם לאמר מכל עץ הגן אכול תאכל, ויצו אלו הדינין וכן הוא אומר (שם י"ח) כי ידעתיו למען אשר יצוה וגו' וכתיב לעשות צדקה ומשפט. ה' זו ברכת השם שנאמר (ויקרא כ"ד) ונוקב שם ה'. אלהים זו עבודת כוכבים שנאמר (שמות כ') לא יהי' לך אלהים אחרים על פני. על האדם וו שפיכת דמים שנא' (בראשית ט') שופך דם האדם באדם דמו ישפך. לאמר זה גילוי עריות שנא' (ירמיה ג') לאמר הן ישלח איש את אשתו והלכה מאתו והיתה לאיש אחר הישוב אליה עוד הלא חנף תחנף הארץ ההיא ואת זנית רעים רבים נאם ה'. מכל עץ הגן זה הגזל שנאמר (ויקרא ה, כד): "או מכל אשר ישבע עליו לשקר ושלם אותו בראשו וחמישיתו יוסף עליו". ותאני ר' חייא הנשמר בגנה אסור משום גזל. אכל תאכל זה אבר מן החי שנאמר (בראשית ט') בנפשו דמו לא תאכלו. הוסיפו עליהם ישראל באותה שעה שבת ודינין וכבוד אב ואם.

ממרה נסעו לאילים שנאמר (במדבר, לג): "ויסעו ממרה ויבאו אלימה" וגו', הא למדנו שלא היו ישראל חונים אלא על המים. ומאילים נסעו לאלוש שנאמר (שמות טז, א): "ויסעו מאילים ויבאו עדת בני ישראל מדבר סין" - הוא אלוש "בחמשה עשר יום לחודש השני לצאת בני ישראל ממצרים" ובאחד בשבת היה. הא למדנו שראש חודש אייר [צ"ל באחד] בשבת היה. ועוד למדנו שהיו ישראל אוכלין מעוגה שהוציאו בידם ממצרים כל שלשים יום ובו ביום כלתה ולערב אכלו את השליו (ולמשכים) [ולהשכים] לקטו את המן.

ובאלוש נתנה להם השבת ושם עשו שבת ראשונה שנאמר (שמות טז, ל): "וישבתו העם ביום השביעי".

אחד בשבת (בכ"ג) [צ"ל: בכ"ב)] באייר נסעו מאלוש ובאו להם לרפידים ושם נתנה להם הבאר ונלחמו עם עמלק ושם עשו שבת שניה.

נסעו מרפידים לבוא להם למדבר סיני ומצאו עליו ענני כבוד. כל חמשה הימים היה משה עולה לראש ההר ויורד ומגיד לעם את דברי המקום ומשיב דבריהם לפני המקום בשלישי. בששה לחודש נתנו להם עשרת הדברות ויום השבת היה: