ביאור:משנה מקוואות פרק א

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת מקואות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת מקואות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

מבוא למסכת מקואות ומבנה המסכת

מבוא למסכת מקואות

מסכת מקואות עוסקת במקוי המים הטהורים ואלו שבהם ניתן לטבול לטהרה. היא מחולקת לשני חלקים: פרקים א-ה עוסקים בדיני המקואות הבסיסיים, כלומר במקוי המים הטבעיים, שבהם יכול אדם טמא לטבול, ולהיטהר. בתורה מתואר מקוה כזה כ"בור" (ראו ויקרא יא לו), כלומר כמאגר מי גשם ללא טיפול מיוחד. שיעורו של מאגר כזה לטבילה הוא לפחות 40 סאה, שהרי אדם חייב לרחוץ בו "את כל בשרו" בבת אחת, (ראו ספרא זבים פרק ו ג.) פרק ו פותח את החלק השני, ומציג את המקוה העיקרי הפועל למעשה (עד ימינו!), שהוא מרחץ המשיק למקוה טהור. כך יכולים אנחנו לטבול במים שאובים, נקיים ומחוממים, - וטבילה כזאת נחשבת כטבילה במקוה. בפרק י אנחנו שומעים על מחלוקת בעניין זה: בית שמאי דרשו שמי המרחץ יהיו בטמפרטורה וברמת הנקיון של המקוה המקורי, דבר העלול לסכל את העניין - ואכן, זה המקום היחידי שבו דעתם נזכרת. רוב המסכת מבוסס על ההנחה שבפסיקה כבית הלל. ההלכה העיקרית העומדת מאחורי המסכת היא "שלושה לוגים מים שאובים שנפלו למקוה - פסלוהו" (עדיות א, ג.) במסכת עדויות מובאת הלכה זו בשם שמעיה ואבטליון מפי שני גרדיים - כחולקת על דעתם של הלל ושמאי, שפסלו את המקוה רק אם נוספו לו יותר משלושה לוגים. למרות זאת, אין במסכת מקואות מחלוקת על הלכה זו, ובמקומות שונים נראה שהחכמים אף דורשים את לשונה, ומסיקים ממנה מסקנות הלכתיות: נפלו, ולא הושקו, וכו'. חכמים מניחים גם שהמקוה שבו מדובר אינו בשיעור של 40 סאה, ורק התוספת של המים השאובים מביאה אותו לשיעור זה. צירוף ההנחה הזאת והמסורת מפי שני הגרדיים מאפשר את דין ההשקה, שבו משיקים חכמים מקוה כשר, שיש בו 40 סאה, עם מרחץ מחומם בסגנון הרומי, וכך הופכים את הטבילה במקוה לחוויה אפשרית עבור הציבור. פרק א מונה את סוגי המאגרים, ומבחין בין מקוה הכשר לטבילת אדם וכלים טמאים - לבין מעיין "מים חיים", הכשר אף לטבילת זב, לפי ספרא שמיני פרשה ט. המשנה מונה כמה דרגות ביניים, ובסך הכל שש דרגות במקואות, בין גב קטן, שניתן להשתמש במימיו לנטילת ידים לבין מעיין מים חיים. פרק ב עוסק בפסילת המקוה ע"י מים שאובים, ומתאר גם טבילה בבוץ, המצטבר בתחתית המקוה המקורי. פרק ג עוסק בדין 40 סאה ובפסילת המקוה הקטן מהם ע"י 3 לוגים מים שאובים. פרק ד מרחיב במונח "מים שאובים", וכולל בהם גם מי גשם שבדרכם למקוה נאספו בכלים שונים. פרק ה מרחיב בהבחנות בין מעין, שבו כשרים גם מים "זוחלים", כלומר זורמים - למקוה, שמימיו מכונסים. בדרך זו משלים הפרק את פרק א. בכך נסגר החלק הראשון של המסכת. פרק ו דן במיני מאגרים המחוברים בדרכים שונות למקוה העיקרי, ובו מופיע לראשונה הדין של השקת המקוה למרחץ. פרק ז דן במקוה שיש בו 40 סאה בלבד, ומציע דרכים להעמיק אותו כדי לאפשר שימוש בו. פרק ח דן בטבילות המחוייבות מדברי חכמים, כגון מטומאת חו"ל ומטומאת בעל קרי. בטבילות אלו ניתן להשתמש גם במים שאובים. פרק ט עוסק בדרך הטבילה ובחציצה האסורה בזמן הטבילה בין הטובל (אדם או כלי) לבין המים. פרק י משלים את המסכת בדונו בעניין הידית של הכלים הנטבלים במקוה ובאדם שטבל בו כשחץ נעוץ בבשרו. בהזדמנות זו הוא גם עוסק בהבחנות בין נוזלים שונים לבין מים, לטוב ולמוטב, בעניין טיהור הנוזלים שנשתו והחץ הנעוץ באדם ואינו ניכר מבחוץ, ובעניין פסילת המקוה.

מיני המקוואות

חטיבה I: מי גבים

(א) שֵׁשׁ מַעֲלוֹת בַּמִּקְווֹת, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ, זוֹ לְמַעְלָה מִזּוֹ:

השוו לתחילת מסכת כלים, גם שם נמנו מעלות זו למעלה מזו.

אם שתה אדם טמא ממי הגב – ההנחה היא שהמים במקום השתיה נטמאו, למרות שלא כל הגב נטמא, שהרי הוא מחובר לקרקע.

אם האדם שהוציא את התרומה מהגב הרטיב את ידיו – טימא את הככר, כי הוא נגע במים שעל ידי האדם והם נטמאו; אבל אם לא – הככר נשאר טהור. וראו תוספתא א, א, שר' שמעון מטמא את הככר - כך גם במשניות ב-ג.

מֵי גַבָּאִין שלולית (גב) שָׁתָה טָמֵא, שָׁתָה טָהוֹר שתה מהם טהור אחרי ששתה טמא – נטמא הטהור - טָמֵא.

שָׁתָה טָמֵא, וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר – טָמֵא. גם הכלי נטמא, כמו האדם

שָׁתָה טָמֵא, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה; אִם הֵדִיחַ – טָמֵא, אִם לֹא הֵדִיחַ - טָהוֹר.

(ב) מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר - טָמֵא.

אם הכלי היה טמא – טימא הכלי את המים כמו האדם הטמא במשנה א.

והשוו לקמן ח, א: יתכן שמשנתנו כר' אליעזר ויתכן שהוא רק מוסיף לה.

מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא, וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר - טָמֵא.

מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה; אִם הֵדִיחַ – טָמֵא, וְאִם לֹא הֵדִיחַ - טָהוֹר.

(ג) נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִין, וְשָׁתָה טָהוֹר - טָמֵא.

ר' שמעון חולק גם על משנה א-ב, לגבי ככר התרומה

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִין, וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר - טָמֵא.

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִין, וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה; אִם הֵדִיחַ – טָמֵא, וְאִם לֹא הֵדִיחַ - טָהוֹר.

רְבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמֵר: בֵּין שֶׁהֵדִיחַ בֵּין שֶׁלֹּא הֵדִיחַ - טָמֵא.

(ד) נָפַל לְתוֹכָן מֵת, אוֹ שֶׁהִלֵּךְ בָּהֶן טָמֵא, וְשָׁתָה טָהוֹר - טָהוֹר.

מי הגב אינם מקבלים טומאה. אמנם אם שתה מהם הטמא כנראה הוציא מעט מהם ואותם טימא, אבל אם הלך בהם – לא נטמאו.

מי הגשם מטהרים את מי הגב ומבטלים את המים הטמאים שנשפכו לתוכם, וראו משנה ה לקמן, וכן מכשירין ב, ג, "מי שפיכות".

דרך נוספת לטהר מי גבים שאין בהם 40 סאה היא להטות אליהם את אמת המים כך שתשלים את החסר, וראו תוספתא שקלים א, א.

גב שיש סבירות ששתו ממנו עוברי דרכים (שרובם טמאים) – טמא, כבמשנה א. וראו תוספתא א, ג, שהדבר תלוי אם רואה ליד הגב עקבות המעידים ששתו ממנו.

אֶחָד מֵי גַבָּאִין, מֵי בוֹרוֹת, מֵי שִׁיחִים, מֵי מְעָרוֹת, מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁפָּסְקוּ, מי גשמים שאינם זורמים עוד לשלולית

וּמִקְווֹת שֶׁאֵין בָּהֶן אַרְבָּעִים סְאָה.

בְּשָׁעַת הַגְּשָׁמִים - הַכֹּל טָהוֹר.

פָּסְקוּ הַגְּשָׁמִים; הַקְּרוֹבִין לָעִיר וְלַדֶּרֶךְ - טְמֵאִין, וְהָרְחוֹקִין - טְהוֹרִין,

עַד שֶׁיְּהַלְּכוּ רֹב אָדָם. הטומאה תלויה בכמות האנשים העוברים ליד הגב.

(ה) מֵאֶמָּתַי הִיא טַהֲרָתָן?

ממתי נטהרים הגבים בגשם? – ב"ש דורשים גם כמות גדולה של מי גשם, וגם שהגב יעלה על גדותיו, וב"ה מסתפקים באחד המקרים הללו.

לפי התוספתא א, ד, האפשרות שהמקוה הוכשר אם שטפו אבל לא רבו היא דברי ר' שמעון.

בֵּית שַׁמַּי אוֹמְרִים: מִשֶּׁיִּרְבּוּ וְיִשְׁטֹפוּ.

וּבֵית הֶלֵּל אוֹמְרִים: רַבּוּ, אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא שָׁטָפוּ; [שָׁטְפוּ,] אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא רָבוּ,

כְּשֵׁרִין לַחַלָּה וְלִטּוֹל מֵהֶן לַיָּדַיִם.

(ו) לְמַעְלָה מֵהֶן - מֵי תַמְצִיּוֹת שֶׁלֹּא פָסָקוּ.

מי גשם שעדיין נשפכים לגב מטהרים אותו, ראו משנה ד-ה, "שטפו". לפי המשנה ניתן גם ליטול ידים ממים אלו, אבל ראו ידים א, ג, שאם נפסלו לשתית בהמה ניתן לטבול בהם את הידים אבל לא ליטול מהן.

שָׁתָה טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר - טָהוֹר.

שָׁתָה טָמֵא וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר - טָהוֹר.

שָׁתָה טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ - טָהוֹר.

מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא וְשָׁתָה טָהוֹר - טָהוֹר.

מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר - טָהוֹר.

מִלָּא בְכֶלִי טָמֵא וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ - טָהוֹר.

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִין וְשָׁתָה טָהוֹר - טָהוֹר.

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִין וּמִלָּא בְכֶלִי טָהוֹר - טָהוֹר.

נָפְלוּ מַיִם טְמֵאִים וְנָפַל כִּכָּר שֶׁלִּתְרוּמָה, אַף עַל פִּי שֶׁהֵדִיחַ - טָהוֹר,

וּכְשֵׁרִים לַתְּרוּמָה וְלִטּוֹל מֵהֶן לַיָּדַיִם.

חטיבה II: מקווה ומעיין

(ז) לְמַעְלָה מֵהֶן - מִקְוֶה שֶׁיֶּשׁ בּוֹ אַרְבָּעִים סְאָה, שֶׁבּוֹ טוֹבְלִין וּמַטְבִּילִין.

דרגות 3-4 במקוואות: מקוה שיש בו 40 סאה ומעיין שהושלמו מימיו ל40 סאה ע"י מים שאובים. אמנם מקוה שמימיו שאובים אינו מטהר, אבל מעיין – כן, וראו תוספתא א, ז, וכן ספרא שמיני פרשה ט.

לְמַעְלָה מֵהֶן: מַעְיָן שֶׁמֵּימָיו מְמֻעָטִין, וְשֶׁרָבוּ עָלָיו מַיִם שְׁאוּבִים,

שָׁוֶה לַמִּקְוֶה - לְטַהֵר בָּאֶשְׁבֹּרֶן, כשהמים עומדים ואינם זורמים וְלַמַּעְיָן - לְהַטְבִּיל בּוֹ כָּל שֶׁהוּא.

חטיבה III: מיני מעיינות

(ח) לְמַעְלָה מֵהֶן - מַיִם מֻכִּין, שֶׁהֵן מְטַהֲרִין בְּזוֹחֲלִין.

דרגות 5-6 של מקוואות: מעיין שמימיו פושרים או מלוחים – נקראים "מים מוכים", בשונה ממים חיים, וראו פרה ח, ט. המים מטהרים גם כשהם זורמים ואינם מכונסים ("זוחלים").

מים חיים, של מעיין המתאימים לשתיה – הם הדרגה העליונה של המקווה, ורק הם מתאימים לטיהור הזב וכו', ראו ויקרא טו יג, וכן פרה ו, ה.

לְמַעְלָה מֵהֶן - מַיִם חַיִּים, שֶׁהֵן טְבִילָה לַזָּבִים, וְהַזָּיָה לַמְּצֹרָעִים, וּכְשֵׁרִין לְקַדֵּשׁ מֵי חַטָּאת.