לדלג לתוכן

ביאור:משנה מנחות פרק א

לא בדוק
מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.



משנה מבוארת        משנה עם מפרשים

מסכת מנחות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מסכת מנחות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג

מבוא למסכת מנחות ומבנה המסכת

הפרק מקביל לשני הפרקים הראשונים במסכת זבחים, ומצביע על הצד השווה במנחה ובזבח. פרק ב יעסוק במאפיינים הייחודיים למנחות.

המנחה כזבח

[עריכה]

חטיבה I: מחשבה שלא לשם המנחה

[עריכה]

השוו זבחים א. אין כאן מקבילות למשניות ב-ג שם, שהביאו דעות חולקות. אבל ראו תוספתא כאן, שר' שמעון טוען שעלו לשם חובה.

המשנה עוסקת בשאלת המחשבה הפוסלת את המנחה. היא טוענת שמחשבה מוטעית בזמן הקמיצה, כאילו המנחה שונה מהמציאות, כגון שקמץ מנחה של אדם אחד במחשבה שהביא אותה אדם אחר - אינה פוסלת את המנחה, וניתן להקטיר אותה על המזבח ולאכלה, אבל הבעלים חייבים להביא מנחה נוספת כדי למלא את התחייבותם.

מהכלל הזה יוצאות מנחת חוטא שהיא חלק מקרבן עולה ויורד, ומנחת קנאות המובאת ע"י הסוטה.

גם במנחה, כמו בהקרבת זבחים, יש ארבע עבודות: קמיצה (מקביל לשחיטה אך בשונה ממנה, פסולה בזר), נתינה בכלי (מקביל לקבלה בכלי), הילוך והקטרה (מקביל לזריקת הדם).

(א) כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁנִּקְמָצוּ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן - כְּשֵׁרוֹת,

אֶלָּא שֶׁלֹּא עָלוּ לַבְּעָלִין מִשֵּׁם חוֹבָה,
חוּץ מִמִּנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת.

מִנְחַת חוֹטֵא, מִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,

נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ, וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
אוֹ לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן, אוֹ שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן - פְּסוּלוֹת.

כֵּיצַד "לִשְׁמָן וְשֶׁלֹּא לִשְׁמָן"? - לְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא וּלְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה.

"שֶׁלֹּא לִשְׁמָן וְלִשְׁמָן"? - לְשֵׁם מִנְחַת נְדָבָה וּלְשֵׁם מִנְחַת חוֹטֵא.


חטיבה II: מנחה פסולה בגלל מעשה

[עריכה]

(ב) אֶחָד מִנְחַת חוֹטֵא וְאֶחָד כָּל הַמְּנָחוֹת שֶׁקְּמָצָן זָר

אוֹנֵן, טְבוּל יוֹם, מְחֻסַּר בְּגָדִים, מְחֻסַּר כִּפּוּרִים, שֶׁלֹּא רְחוּץ יָדַיִם וְרַגְלַיִם, עָרֵל, וְטָמֵא,
יוֹשֵׁב, עוֹמֵד עַל גַּבֵּי כֵלִים, עַל גַּבֵּי בְהֵמָה, עַל גַּבֵּי רַגְלֵי חֲבֵרוֹ - פָּסַל!

השוו זבחים ב, א. בניגוד לשחיטה, קמיצה בזר - פסולה, והיא דומה לשאר העבודות במנחה הכשרות רק בכוהנים.

בן בתירא כאן מקביל לר' שמעון שם.

לפירוט הפסולים בדרך עמידת הכהנים ראו תוספתא א, ד-ט.

אם בקומץ היתה אבן או גרגיר מלח, שאינם חלק מהמנחה - הקומץ פסול, כי הוא חסר.

לגבי ריבוי השמן - ראו לקמן ט, ג.

לגבי שיעור הלבונה ראו לקמן יג, ג.

קָמַץ בִּשְׂמֹאל - פָּסַל.

בֶּן בְּתִירָה אוֹמֵר: יַחְזִיר, וְיַחְזֹר וְיִקְמֹץ בִּימִין.

קָמַץ וְעָלָה בְיָדוֹ צְרוֹר, אוֹ גַרְגֵּר מֶלַח, אוֹ קֹרֶט שֶׁלִּלְבוֹנָה - פָּסַל

מִפְּנֵי שֶׁאָמְרוּ: הַקֹּמֶץ הַיָּתֵר וְהֶחָסֵר פָּסוּל.

וְאֵי זֶה הוּא "הַיָּתֵר"? - שֶׁקְּמָצוֹ מְבֹרָץ; גדוש, ואינו מצמיד את אצבעותיו זו לזו.

וְ"חָסֵר"? - שֶׁקְּמָצוֹ בְרָאשֵׁי אֶצְבְּעוֹתָיו.

כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה? - פּוֹשֵׁט אֶת אֶצְבְּעוֹתָיו עַל פַּס יָדוֹ.


(ג) רִבָּה שַׁמְנָהּ, וְחִסַּר שַׁמְנָהּ, חִסַּר לְבוֹנָתָהּ - פְּסוּלָה.

חטיבה III: יסודות דיני הפיגול במנחה

[עריכה]

השוו זבחים ב, ב-ה.

המשנה מנגידה את מחשבת "חוץ למקומו", הפוסלת את המנחה אבל אינה אוסרת את אכילתה - מול מחשבת "חוץ לזמנו", החמורה ממנה, והעושה את המנחה ל"פיגול", שהאוכלו חייב כרת.

כמו בקרבנות בהמה, גם כאן אם היה פסול אחר במנחה לפני הקטרתה - אינה פיגול.

הַקּוֹמֵץ אֶת הַמִּנְחָה לֹאכַל שִׁירֶיהָ בַחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ בַחוּץ,

לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ כַזַּיִת מִקֻּמְצָהּ בַּחוּץ, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ בַּחוּץ,
פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.
לֹאכַל שִׁירֶיהָ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת מִשִּׁירֶיהָ לְמָחָר,
לְהַקְטִיר קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ כַזַּיִת קֻמְצָהּ לְמָחָר, אוֹ לְהַקְטִיר לְבוֹנָתָהּ לְמָחָר,
פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת.

זֶה הַכְּלָל: כָּל הַקּוֹמֵץ, הַנּוֹתֵן בַּכֶּלִי, וְהַמְהַלֵּךְ הַמַּקְטִיר

לֹאכַל דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לֹאכַל, וּלְהַקְטִיר דָּבָר שֶׁדַּרְכּוֹ לְהַקְטִיר,
חוּץ לִמְקוֹמוֹ - פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת;
חוּץ לִזְמַנּוֹ - פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת,
וּבִלְבַד שֶׁיִּקְרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. שיוקטר הקומץ כרגיל

כֵּיצַד "קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ"?

קָמַץ בִּשְׁתִיקָה ונתן בכלי, והילך והקטיר חוץ לזמנו
או שקמץ חוץ לזמנו, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר בִּשְׁתִיקָה;
אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ,
זֶה הוּא שֶׁקָּרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ. והמנחה פיגול


גם כאן, כמו בזבחים ב, ה, טוען ר' יהודה שאם מחשבת הזמן קדמה למחשבה הפוסלת האחרת, כגון מחשבת המקום - המנחה פיגול, אבל חכמים חולקים עליו, ואינם מחשיבים כפיגול אפילו אם המחשבה הפוסלת את המנחה התקיימה לאחר מחשבת הזמן, ובלבד שהתקיימה לפני ההקטרה של הקומץ; וראו תוספתא ב, ב-ו.

אם חשב באותה עבודה מחשבות של "חוץ לזמנו" וגם "חוץ למקומו" - לא קרב המתיר כמצוותו, ואין המנחה פיגול.

מנחת חוטא ומנחת קנאות נפסלות אפילו אם קמץ אותן שלא לשמן (ראו משנה א), ולכן נוסף בהן תנאי להקרבת המתיר כמצוותו.

שיעור הפיגול הוא בכזית, ולכן אין פיגול בכחצי זית, וגם אין לצרף שני חצאים של אכילה והקטרה.

(ד) כֵּיצַד לֹא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ?

קָמַץ חוּץ לִמְקוֹמוֹ, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנּוֹ;
אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנּוֹ, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ; ר' יהודה חולק על שורה זו
אוֹ שֶׁקָּמַץ, נָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִמְקוֹמוֹ.
מִנְחַת חוֹטֵא וּמִנְחַת קְנָאוֹת שֶׁקְּמָצָן שֶׁלֹּא לִשְׁמָן, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר חוּץ לִזְמַנָּן;
אוֹ שֶׁקָּמַץ חוּץ לִזְמַנָּן, נָתַן בַּכֶּלִי וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן; גם על שורה זו חולק ר' יהודה
אוֹ שֶׁקָּמַץ וְנָתַן בַּכֶּלִי, וְהִלֵּךְ וְהִקְטִיר שֶׁלֹּא לִשְׁמָן,
זֶה הוּא שֶׁלֹּא קָרַב הַמַּתִּיר כְּמִצְוָתוֹ.

לֹאכַל כַּזַּיִת בַּחוּץ, כַּזַּיִת לְמָחָר; כַּזַּיִת לְמָחָר, כַּזַּיִת בַּחוּץ;

כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ, כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר; כַּחֲצִי זַיִת לְמָחָר, כַּחֲצִי זַיִת בַּחוּץ,
פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

אָמַר רְבִּי יוּדָה: זֶה הַכְּלָל:

אִם מַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם - פִּגּוּל, וְחַיָּבִין עָלָיו כָּרֵת;
אִם מַחְשֶׁבֶת הַמָּקוֹם קָדְמָה לְמַחְשֶׁבֶת הַזְּמַן - פָּסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: זֶה וָזֶה פָסוּל, וְאֵין בּוֹ כָרֵת.

לֹאכַל כַּחֲצִי זַיִת וּלְהַקְטִיר כַּחֲצִי זַיִת למחר - כָּשֵׁר,

שֶׁאֵין אֲכִילָה וְהַקְטָרָה מִצְטָרְפִין.