ביאור:משנה טהרות פרק ב

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

משנה מבוארת    •     משנה עם מפרשים

• זרעים: ברכות פאה דמאי כלאים שביעית תרומות מעשרות מעשר שני חלה ערלה בכורים
• מועד: שבת ערובין פסחים שקלים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
• נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
• נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות עדיות עבודה זרה אבות הוריות
• קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד מדות קנים
• טהרות: כלים אהלות נגעים פרה טהרות מקואות נידה מכשירין זבים טבול יום ידים עוקצין

מסכת טהרות: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

מסכת טהרות עם מפרשי המשנה: א ב ג ד ה ו ז ח ט י

---

טומאת האדם וטומאת המזון

חטיבה I: טומאות האדם והשפעתן על האוכל

(א) הָאִשָּׁה שֶׁהָיְתָה כוֹבֶשֶׁת יָרָק בִּקְדֵרָה, וְנָגְעָה בְעָלֶה חוּץ לַקְּדֵרָה בְמָקוֹם הַנָּגוּב, יבש

ידי האשה טמאות. אם נגעה בעלה יבש, שנרטב קודם לכן – הטומאה היא רק במקום שנגעה; אבל אם נגעה במקום רטוב – הטומאה של הנוזל היא כראשון, ואם העלה בגודל ביצה, או אם נכנס לקדרה שיש בה ירק כביצה - מטמא את שאר הירק.

אם טומאת האשה היא כראשון לטומאה – אין צורך בנוזל לטמא את העלה.

אם האשה טבולת יום, וספק אם נגעה בירק או לא – הירק פסול (טבו"י ב, ב.), אבל הקדרה לא נטמאה (פרה ח, ז, וטבו"י שם.)

וראו לעניין טומאת ידים גם תוספתא טבו"י א, ג.

אַף עַל פִּי שֶׁיֶּשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה - הוּא טָמֵא, וְהַכֹּל טָהוֹר.

נָגְעָה בִמְקוֹם מַשְׁקֶה, רטוב אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה - הַכֹּל טָמֵא,

אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה - הוּא טָמֵא, וְהַכֹּל טָהוֹר;

חָזַר לַקְּדֵרָה - הַכֹּל טָמֵא.

הָיְתָה מַגַּע טְמֵא מֵת, וְנָגְעָה: בֵין בִּמְקוֹם מַשְׁקֶה, בֵּין בְּמָקוֹם הַנָּגוּב,

אִם יֶשׁ בּוֹ כַבֵּיצָה - הַכֹּל טָמֵא;

אֵין בּוֹ כַבֵּיצָה - הוּא טָמֵא, וְהַכֹּל טָהוֹר.

הָיְתָה טְבוּלַת יוֹם מְנַעֶרֶת אֶת הַקְּדֵרָה בְּיָדַיִם מְסֹאָבוֹת,

רָאָת מַשְׁקִין עַל יָדֶיהָ, סָפֵק מִן הַקְּדֵרָה נִתָּזוּ, סָפֵק שֶׁהַקֶּלַח נָגַע בְּיָדֶיהָ,

הַיָּרָק פָּסוּל, וְהַקְּדֵרָה טְהוֹרָה.

חטיבה II: השפעת טומאת האוכל על טומאת האדם

(ב) רְבִּי אֱלִיעֶזֶר אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אֹכֶל רִאשׁוֹן - רִאשׁוֹן;

אוכל מזון טמא בכשיעור – נטמא מגזירת חכמים (זבים ה, יב.) ר' אליעזר ור' יהושע חולקים בדרגת הטומאה של האוכל מזון ראשון לטומאה: ר' אליעזר רואה אותו כראשון לטומאה ור' יהושע – כשני. וראו את נימוקיהם בתוספתא ב, א.

מי שאכל מזון שלישי לטומאה הוא לדעת ר' אליעזר שלישי בעצמו, ולדעת ר' יהושע הוא נחשב שני לעניין הקדשים, ושלישי לעניין התרומה, כלומר אסור לו לאכול אותה אבל אינו מטמא אותה. וראו את המחלוקת במשנה ו-ז לקמן.

אֹכֶל שֵׁנִי - שֵׁנִי; אֹכֶל שְׁלִישִׁי - שְׁלִישִׁי.

רְבִּי יְהוֹשֻׁעַ אוֹמֵר: הָאוֹכֵל אֹכֶל רִאשׁוֹן, אֹכֶל שֵׁנִי - שֵׁנִי.

שְׁלִישִׁי - שֵׁנִי לַקֹּדֶשׁ, לֹא שֵׁנִי לִתְרוּמָה,

שֶׁנֶּעֱשָׁה לְטַהֲרַת תְּרוּמָה.

לקמן משנה ז, יחלוק ר' אלעזר על ההבחנות בין טהרת התרומה לטהרת הקודש, ויציע קריטריון אחיד. רוב הפרק כר' יהושע, המבחין בין השתים.

חטיבה III: דיני הטומאה הבסיסיים

(ג) הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּחֻלִּין - טָמֵא וּמְטַמֵּא;

השלישי לטומאה בחולין אינו טמא כלל, ומותר אפילו לערבב אותו עם תרומה.

הביטוי "נזיד הדמע" מעורר מחשבות נוגות.

הַשֵּׁנִי - פָסוּל, וְלֹא מְטַמֵּא; הַשְּׁלִישִׁי - נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַדֶּמַע.

(ד) הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי שֶׁבִּתְרוּמָה - טְמֵאִין וּמְטַמִּין. הַשְּׁלִישִׁי - פָסוּל, וְלֹא מְטַמֵּא;

הרביעי לטומאה בתרומה אינו טמא, וניתן אף לערב אותו עם הקודשים.

הָרְבִיעִי - נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַקֹּדֶשׁ.

(ה) הָרִאשׁוֹן וְהַשֵּׁנִי וְהַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּקּדֶשׁ - טְמֵאִין וּמְטַמִּין.

בקודשים גם הרביעי פסול, אבל החמישי לטומאה אינו טמא.

הָרְבִיעִי - פָסוּל, וְלֹא מְטַמֵּא; הַחֲמִישִׁי - נֶאֱכָל בִּנְזִיד הַקֹּדֶשׁ.

חטיבה IV: האם יש משמעות לרמת השמירה?

(ו) הַשֵּׁנִי שֶׁבַּחֻלִּין - מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חֻלִּין, וּפוֹסֵל לְאָכְלֵי תְרוּמָה.

השני בחולין פסול לאכילה בטהרה, ומטמא משקה חולין (פרה ח, ז.)

אם מדובר בחולין שנעשו בטהרת תרומה, ולכן שמר עליהם פחות משמירת הטומאה בקודש, ורוצה לאכלם עם הקודשים – השלישי נחשב כראשון, ומטמא שנים (שני ושלישי) ופוסל את הרביעי, כאמור במשנה ה, וראו גם חגיגה ג, ד, שנאמנות השמירה לקודש גבוהה מזו של השמירה לתרומה.

המשנה מחמירה בעניין הטהרה לקודש יותר מר' יהושע דלעיל משנה ב.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבַּתְּרוּמָה - מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ, וּפוֹסֵל לְאָכְלֵי קֹדֶשׁ, שֶׁנֶּעֱשָׁה לְטַהֲרַת קֹדֶשׁ;

אֲבָל אִם נֶעֱשָׂה לְטַהֲרַת תְּרוּמָה - מְטַמֵּא שְׁנַיִם, וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ.

(ז) רְבִּי אֶלְעָזָר אוֹמֵר: שְׁלָשְׁתָּן שָׁוִים:

הָרִאשׁוֹן שֶׁבַּקֹּדֶשׁ, שֶׁבַּתְּרוּמָה, שֶׁבַּחֻלִּים - מְטַמֵּא שְׁנַיִם וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ,

מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד בִּתְרוּמָה, וּפוֹסֵל אֶת הַחֻלִּין;

ר' אלעזר אינו מבחין בין רמות שונות של נאמנות, ורואה את הטומאה כתלויה רק ברמתה.

הַשֵּׁנִי שֶׁבְּכֻלָּם - מְטַמֵּא אֶחָד וּפוֹסֵל אֶחָד בַּקֹּדֶשׁ, מְטַמֵּא מַשְׁקֵה חֻלִּים, וּפוֹסֵל לְאָכְלֵי תְרוּמָה.

הַשְּׁלִישִׁי שֶׁבְּכֻלָּם - מְטַמֵּא מַשְׁקֵה קֹדֶשׁ וּפוֹסֵל לְאָכְלֵי קֹדֶשׁ.

(ח) הָאוֹכֵל אֹכֶל שֵׁנִי - לֹא יַעֲשֵׂם בְּבֵית הַבַּד.

כתוצאה ממשנה ב, האוכל מזון שני לטומאה נחשב שני בעצמו, ולכן אסור לו לעבוד בבית הבד, כי הוא יטמא את השמן (משנה ו.)

עמדות ביניים: המשנה קובעת שלמרות שהקפיד על חולין כקודש – אין השלישי שלהם מטמא כלל. ראב"צ מחמיר, ודן את החולין הללו כמו תרומה - אבל גם הוא מסכים שאינם כקודש ממש.

וְחֻלִּים שֶׁנַּעֲשׁוּ עַל גַּבֵּי הַקֹּדֶשׁ - הֲרֵי אֵלּוּ כַחֻלִּין.

רְבִּי אֶלְעָזָר בִּרְבִּי צָדוֹק אוֹמֵר: הֲרֵי אֵלּוּ כִתְרוּמָה:

לְטַמֵּא שְׁנַיִם וְלִפְסוֹל אֶחָד.