איכה רבה פתיחתא
מפרשים: יפה תואר | מהרז"ו | מתנות כהונה | רד"ל | רש"י
פרשה פתיחתא
[עריכה]איכה רבה פרשה פתיחתא פיסקא: א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד
א. [ עריכה ]
רבי אבא בר כהנא פתח:
- (ישעיהו י ל): "צהלי קולך בת גלים, הקשיבי לישה, עניה ענתות".
צהלי קולך: אמר ישעיהו לישראל: עד שאתם אומרים שירים ומזמורים לפני עבודת כוכבים, צהלי קולך בדברי תורה, צהלי קולך בבתי כנסיות.
בת גלים: מה גלים הללו מסויימין בים, כך אבותיהם מסויימין בעולם.
דבר אחר: בת גלים - בת גולים, ברתיהון דגלוואי:
- בתו של אברהם, אותו שכתוב בו (בראשית יב): "ויהי רעב בארץ וירד אברם מצרימה".
- בתו של יצחק, שכתוב בו (בראשית כו): "וילך יצחק אל אבימלך מלך פלשתים גררה".
- בתו של יעקב, שכתוב בו (בראשית כח): "וילך פדנה ארם".
הקשיבי: הקשיבי למצותי, הקשיבי לדברי תורה, הקשיבי לדברי נבואה, הקשיבי לצדקות ומעשים טובים.
לישה: ואם לאו - לישה, הא אריה סליק עלך, זה נבוכדנצר הרשע, דכתיב ביה (ירמיהו ד ז): "עלה אריה מסובכו".
עניה: עניה מן הצדיקים, עניה מדברי נבואה, עניה ממצות ומעשים טובים.
ואם לאו - ענתות, הא ענתותא אתי ומתנבא עליך, דכתיב: (ירמיהו א א): "דברי ירמיהו בן חלקיהו מן הכהנים אשר בענתות"
כיון שבא הפורענות, קונן עליהם: איכה.
ב. [ עריכה ]
רבי אבא בר כהנא פתח:
- (ירמיהו ט יב): "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דבר פי ה' אליו ויגדה, על מה אבדה הארץ נצתה כמדבר מבלי עבר? ויאמר ה': על עזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה".
תני רבי שמעון בר יוחאי: אם ראית עיירות נתלשות ממקומן בארץ ישראל, דע שלא החזיקו בשכר סופרים ובשכר משנים, שנאמר "על מה אבדה הארץ... ויאמר ה': על עזבם את תורתי".
רבי הוה משלח לר' אסי ולר' אמי, דיפקון ויתקנון קרייתא דארעא דישראל, והוון עלין לקרייתא.
- ואמרין להון: אייתו לן נטורי קרתא!
- והוון מייתו להון ריש מטרתא וסנטרא.
- והוון אמרין להון: אלין נטורי קרתא? אלין חרובי קרתא!
- אמרו להון: ומאן אינון נטורי קרתא?
- אמר לו: אלו סופרים ומשנים, שהם הוגים ומשנים ומשמרין את התורה ביום ובלילה, על שם שנאמר (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה".
- וכן הוא אומר: (תהלים קכז א): "אם ה' לא יבנה בית שוא עמלו בוניו בו, אם ה' לא ישמר עיר שוא שקד שומר"
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' שמואל ברבי יצחק אמר: מצינו שויתר הקדוש ברוך הוא על עבודת כוכבים, ועל גילוי עריות, ועל שפיכות דמים, ולא ויתר על מאסה של תורה. שנאמר: "על מה אבדה הארץ?" על עבודת כוכבים ועל גילוי עריות ועל שפיכות דמים אין כתיב כאן, אלא "על עזבם את תורתי".
ר' הונא ור' ירמיה בשם ר' חייא בר אבא אמרי: כתיב: (ירמיהו טז יא): "ואותי עזבו ואת תורתי לא שמרו". הלואי אותי עזבו ותורתי שמרו, מתוך שהיו מתעסקין בה, המאור שבה היה מחזירן למוטב.
רב הונא אמר: למוד תורה אע"פ שלא לשמה, שמתוך שלא לשמה בא לשמה.
אמר רבי יהושע בן לוי: בכל יום ויום בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: "אוי להם לבריות מעלבונה של תורה".
שמואל תני לה בשם ר' שמואל בר אמי: אימתי המלכות גוזרת גזרה, וגזירתה מצלחת? בשעה שישראל משליכין דברי תורה לארץ. הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "וצבא תנתן על התמיד בפשע":
- אין צבא אלא מלכיות, שנאמר: (ישעיהו כד): "יפקוד ה' על צבא המרום במרום...".
- התמיד אלו ישראל, דכתיב: (יהושע א ח): "והגית בו יומם ולילה".
- בפשע - בפשעה של תורה,
כל זמן שישראל משליכין דברי תורה לארץ, המלכות היא גוזרת ומצלחת. שנאמר (דניאל ח יב): "ותשלך אמת ארצה".
- ואין אמת אלא תורה, שנאמר: (משלי כג): "אמת קנה ואל תמכור".
- אם השלכת דברי תורה לארץ מיד הצליחה המלכות.
הדא הוא דכתיב: (דניאל ח יב): "ועשתה והצליחה".
אמר רבי יהודה בן פזי: (הושע ח ג): "זנח ישראל טוב - אויב ירדפו".
- ואין טוב אלא תורה, שנאמר (משלי ד): "כי לקח טוב נתתי לכם..."
אמר רבי אבא בר כהנא: לא עמדו פילוסופין לאומות העולם, כבלעם בן בעור וכאבנימוס הגרדי.
- אמרו להם: יכולין אנו להזדווג לאומה זו?
- אמרו להם: לכו וחזרו על בתי כנסיות שלהם, אם התינוקות מצפצפין בקולן אי אתם יכולין להם, ואם לאו אתם יכולין להם. שכן הבטיחם אביהם ואמר להם: (בראשית כז כב): "הקול קול יעקב והידים ידי עשו":
- כל זמן שקולו של יעקב בבתי כנסיות ובתי מדרשות, אין הידים ידי עשו.
- וכל זמן שאין קולו מצפצף בבתי כנסיות ובתי מדרשות, הידים ידי עשו.
וכן הוא אומר: (ישעיהו ה כד): "לכן כאכל קש לשון אש וחשש להבה ירפה שרשם כמק יהיה ופרחם כאבק יעלה". וכי יש קש אוכל אש? והלא דרכה של אש אוכלת קש, ואת אומר "לכן כאכול קש, לשון אש"?! אלא:
- קש זה ביתו של עשו, שנאמר: (עובדיה א): "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש".
- לשון אש זה ביתו של יעקב,
- וחשש להבה ירפה זה ביתו של יוסף,
- שרשם כמק יהיה, אלו האבות שהם שרשיהם של ישראל,
- ופרחם כאבק יעלה אלו השבטים שהם פרחיהם של ישראל.
מפני מה? (ישעיהו ה כד): "... כי מאסו את תורת ידוד צבאות ואת אמרת קדוש ישראל נאצו". אמר רבי יודן:
- כי מאסו את תורת ה' צבאות - זו תורה שבכתב,
- ואת אמרות קדוש ישראל נאצו - זו תורה שבעל פה.
וכיון שהשליכו דברי תורה לארץ, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
[ב] (ירמיהו ט טז): "כה אמר ה' צבאות: התבוננו וקראו למקוננות..."
ר' יוחנן ור' שמעון בן לקיש ורבנן.
ר' יוחנן אמר למלך שהיו לו שני בנים:
- כעס על הראשון נטל את המקל וחבטו והגלהו. אמר: אוי לזה, מאיזו שלוה נגלה!
- כעס על השני, ונטל את המקל וחבטו והגלהו. אמר: אנא הוא דתרבותי בישא.
כך:
- גלו עשרת השבטים. והתחיל הקדוש ברוך הוא אומר להם את הפסוק הזה: (הושע ז יג): "אוי להם כי נדדו ממני".
- וכיון שגלו יהודה ובנימן, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: (ירמיהו י יט): "אוי לי על שברי".
רבי שמעון בן לקיש אמר מלך שהיה לו שני בנים:
- כעס על הראשון ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. התחיל מקונן עליו.
- כעס על השני ונטל את המקל וחבטו ופרפר ומת. אמר: מעתה אין בי כח לקונן עליהם, אלא קראו למקוננות ויקוננו עליהם.
כך:
- גלו עשרת השבטים והתחיל מקונן עליהם: (עמוס ה א): "שמעו את הדבר הזה אשר אנכי נושא עליכם קינה בית ישראל".
- וכיון שגלו יהודה ובנימין, כביכול אמר הקדוש ברוך הוא: מעתה אין בי כח לקונן עליהם. הדא הוא דכתיב: (ירמיהו ט טז): "קראו למקוננות... ותמהרנה ותשאנה עלינו נהי":
- "עליהם" אין כתיב כאן, אלא "עלינו", דידי ודידהון.
- "ותרדנה עיניהם דמעה" אין כתיב כאן, אלא "עינינו", דידי ודידהון.
- "ועפעפיהם יזלו מים" אין כתיב כאן, אלא "ועפעפינו", דידי ודידהון.
רבנן אמרין למלך שהיו לו שנים עשר בנים:
- ומתו שנים, התחיל מתנחם בעשרה.
- מתו עוד שנים והתחיל מתנחם בשמונה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בששה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בארבעה.
- מתו שנים התחיל מתנחם בשנים.
- וכיון שמתו כולם, התחיל מקונן עליהם.
<< · איכה רבה · פתיחתא · ג · >>
ג. [ עריכה ]
רבי אבא בר כהנא פתח:
- (ירמיהו טו יז): "לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז, מפני ידך בדד ישבתי כי זעם מלאתני".
לא ישבתי בסוד משחקים ואעלוז: אמרה כנסת ישראל לפני הקדוש ברוך הוא:
- רבון העולמים, מימי לא נכנסתי בבתי תיאטראות ובתי קרקסאות של אומות העולם ושחקתי עמהם ואעלוז.
מפני ידך בדד ישבתי:
- נגעה בי ידו של פרעה ולא ישבתי בדד,
- נגעה בי ידו של סנחריב, ולא ישבתי בדד,
- וכיון שנגעה בי ידך, בדד ישבתי.
איכה ישבה בדד!
- (הושע ו ז): "והמה כאדם עברו ברית" -
זה אדם הראשון.
אמר הקדוש ברוך הוא: אדם הראשון - הכנסתי אותו לגן עדן, וצויתיו, ועבר על צוויי, ודנתי אותו בגירושין ובשילוחין, וקוננתי עליו איכה:
- הכנסתי אותו לגן עדן - שנאמר (בראשית ב טו): "ויקח ה' אלהים את האדם ויניחהו בגן עדן".
- וצויתיו - שנאמר (בראשית ב טז): "ויצו ה' אלהים על האדם לאמר...".
- ועבר על צוויי, שנאמר (בראשית ג יא): "המן העץ אשר צויתיך..."
- ודנתי אותו בגירושין, שנאמר (בראשית ג כד): "ויגרש את האדם".
- ודנתי אותו בשילוחין, שנאמר (בראשית ג כג): "וישלחהו ה' מגן עדן".
- וקוננתי עליו איכה, שנאמר (בראשית ג ט): "ויאמר לו אַיֶכָּה", "איכה" כתיב.
אף בניו:
- הכנסתי אותם לארץ ישראל, שנאמר (ירמיהו ב ז): "ואביא אתכם אל ארץ הכרמל".
- וצויתים, שנאמר (ויקרא כד ב): "צו את בני ישראל".
- ועברו על צוויי, שנאמר (דניאל ט יא): "וכל ישראל עברו את תורתך".
- ודנתי אותם בגירושין, שנאמר (הושע ט טו): "מביתי אגרשם".
- ודנתי אותם בשילוחין, שנאמר (ירמיהו טו א): "שלח מעל פני ויצאו".
- וקוננתי עליהם: (איכה א א): "איכה ישבה בדד".
<< · איכה רבה · פתיחתא · ה · >>
ה. [ עריכה ]
רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא פתח:
(יחזקאל כד ו): "לכן כה אמר ד' ה'":
- "אוי עיר הדמים" - אוי מן קמי דקרתא דשפכו דמים בגווה.
- "סיר אשר חלאתה בה" - דחפשושיתה בגווה.
- "וחלאתה לא יצאת ממנה" - וחפשושיתה לא נפקת מן גווה.
- "לנתחיה לנתחיה הוציאה" - מטליות מטליות היו גולים.
כיצד גלו?
- ר' אלעזר אומר: שבט ראובן ושבט גד גלו תחלה.
- ר' שמואל בר נחמן אומר: שבט זבולן ושבט נפתלי גלו תחלה. הדא הוא דכתיב: (ישעיהו ח כג): "כעת הראשון הקל, ארצה זבולון וארצה נפתלי".
- ומה מקיים ר' אלעזר קרייה דר' שמואל בר נחמן? אלא, כעת שגלו שבט ראובן וגד, כך גלו שבט זבולון ושבט נפתלי.
- "והאחרון הכביד" - ר' אבא בר כהנא אמר: הממם כבמכביד.
הדא הוא דכתיב: (ישעיהו יד כג): "וטאטאתיה במטאטא השמד לא נפל עליה גורל". ר' נחמן בשם ר' אחא אמר: מהו לא נפל עליה גורל? אמר הקדוש ברוך הוא: בשעה שהפלתי קלסים על אומות העולם להגלותם לא גלו. ואתם למה גליתם? (יחזקאל כד ז): "כי דמה בתוכה היה". כל כך למה? "להעלות חמה".
ר' יודן שאל לר' אחא,
- אמר לו: היכן הרגו ישראל את זכריה, בעזרת ישראל או בעזרת נשים?
- אמר לו: לא בעזרת ישראל ולא בעזרת נשים, אלא בעזרת הכהנים. ולא נהגו בדמו לא כדם איל, ולא כדם צבי, שבדם צבי ובדם איל כתיב (ויקרא יז): "ושפך את דמו וכסהו בעפר", ברם הכא כתיב "כי דמה בתוכה היה, על צחיח סלע שמתהו, לא שפכתהו על הארץ לכסות עליו עפר".
דבר אחר:
(יחזקאל כד ט): "לכן כה אמר ד' ה'":
- "אוי עיר הדמים" - אוי מן קמי דקרתא דשפכי דמה לגווה.
- "גם אני אגדיל המדורה" - ארבה בפורענות.
- (יחזקאל כד י): "הרבה העצים" - אלו הלגיונות.
- "הדלק האש" - אלו המלכים.
- "התם הבשר" - זה הצבור.
- "והרקח המרקחה" - ר' יהושע ור' נחמיה בשם ר' אחא אמרי: לפי שהיו כל ישראל אומרים: "נבוכדנצר כנס כל ממונו של עולם, ולממון שלנו הוא צריך?" אמר הקדוש ברוך הוא: "חייכם שאני עושה ממונכם חביב עליו, כמו בשמים הללו שהן עולין בסעודה."
- "והעצמות יחרו" - את מוצא, בשעה שגלו ישראל היה גופן תוסס כהדא מרקחתא.
- (יחזקאל כד יא): "והעמידה על גחליה ריקה" - אמר רבי אלעזר: אלו נאמר "שבורה", לא היה לה תקנה לעולם. וכשהוא אומר "ריקה", כל כלי שהוא ריקן, סופו להתמלאות.
- כל כך למה? "למען תחם וחרה נחשתה ונתכה בתוכה...".
כיון שחטאו, גלו. וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה ישבה בדד.
ו. [ עריכה ]
רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא פתח:
- (הושע ה ט): "אפרים לשמה תהיה ביום תוכחה, בשבטי ישראל הודעתי נאמנה".
אפרים לשמה תהיה, אימתי? ביום תוכחה, יום שהקדוש ברוך הוא עתיד להתוכח עמהם בדין.
אתה מוצא, בשעה שגלו עשרת השבטים, לא גלו יהודה ובנימין. והיו עשרת השבטים אומרים: "מפני מה הגלה אותנו והם לא הגלה? מפני שהם בני פלטין שלו, דלמא משוא פנים יש כאן ח"ו?" אין כאן משוא פנים, אלא עדיין לא חטאו. וכיון שחטאו הגלה אותם.
אמרו עשרת השבטים: "הא אלהינו הא אלהינו, הא תקיף הא תקיף, הא קשוט הא קשוט, דאפילו לבני ביתיה לא נסיב אפין."
כיון שחטאו - גלו. וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם, איכה.
ז. [ עריכה ]
רבי אבהו בשם ר' יוסי בר חנינא פתח:
- (ישעיהו ג כו): "ואנו ואבלו פתחיה, ונקתה לארץ תשב":
אנינה מבפנים,
ואבילה מבחוץ.
פתחיה - חורבן ראשון וחורבן שני,
ונקתה - נקיה מדברי תורה, נקיה מדברי נבואה, נקיה מצדיקים, נקיה ממצות ומעשים טובים.
לפיכך לארץ תשב - (איכה ב י): "ישבו לארץ ידמו זקני בן ציון...".
- (ירמיהו ט יח): "כי קול נהי נשמע מציון איך שודדנו, בושנו מאד כי עזבנו ארץ, כי השליכו משכנותינו".
כי קול נהי נשמע מציון - וכי יש עצים בוכים, ויש אבנים בוכות, שאתה אומר כי קול נהי נשמע מציון?! אלא, ממי שהוא משרה שכינתו בציון.
איך שודדנו? - איך הות לן מבזוזים?
בושנו מאד כי עזבנו ארץ - זו ארץ ישראל, דכתיב: (דברים יא יב): "ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה".
וכי השליכו משכנותינו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דבר אחר:
בושנו מאד כי עזבנו ארץ - אלו דברי תורה, כמאן דאמר: (איוב יא ט): "ארוכה מארץ מדה".
וכי השליכו משכנותינו - אלו בתי כנסיות ובתי מדרשות.
דבר אחר:
בושנו מאד כי עזבנו ארץ - זה בית המקדש, כמה דאת אמר (יחזקאל מג יד): "ומחיק הארץ ועד העזרה התחתונה".
וכי השליכו משכנותינו - חורבן בית ראשון וחורבן בית שני.
כיון שחטאו גלו, כיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
- (ירמיהו נא נא): "בושנו כי שמענו חרפה, כסתה כלמה פנינו, כי באו זרים על מקדשי בית ה'".
את מוצא, בשעה שנכנסו שונאים לירושלים, נכנסו עמהם עמונים ומואבים, שנאמר (איכה א י): "ידו פרש צר על כל מחמדיה, כי ראתה גוים באו מקדשה, אשר צויתה לא יבאו בקהל לך".
נכנסו לבית קדשי הקדשים, ומצאו שם שני כרובים, נטלו אותן ונתנו אותן בכליבה, והיו מחזירין אותן בחוצות ירושלים ואומרים: "לא הייתם אומרים, שאין האומה הזאת עובדת עבודת כוכבים? ראו מה מצינו להם ומה היו עובדים, הא כל אפיין שוין!"
הדא הוא דכתיב: (יחזקאל כה ח): "יען אמור מואב ושעיר 'הנה ככל הגוים בית יהודה!'".
באותה שעה נשבע הקדוש ברוך הוא שהוא מקעקע ביצתן מן העולם, שנאמר: (צפניה ב ט): "לכן חי אני נאם ה' צבאות אלהי ישראל, כי מואב כסדום תהיה ובני עמון כעמורה"..
כיון שחטאו גלו, כיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
דבר אחר:
בושנו כי שמענו חרפה - אלו שבעה עשר בתמוז.
כסתה כלמה פנינו - אלו תשעה באב.
כי באו זרים על מקדשי בית ה' - חורבן ראשון וחורבן שני.
כיון שחטאו גלו, כיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
- (ישעיהו מג כב): "ולא אותי קראת יעקב כי יגעת בי ישראל".
ר' יוחנן שמע לה מהדין קרייה:
(ישעיהו יז א): "משא דמשק, הנה דמשק מוסר מעיר והיתה מעי מפלה. עזובות ערי ערוער...".
עומד בדמשק, ומזכיר ערוער? והלא אין ערוער אלא בתחום מואב?
אלא, שלש מאות וששים וחמשה בתי עבודת כוכבים היו בדמשק, וכל אחת ואחת היו עובדין אותה יום אחד, והיה להם יום אחד, והיו כולן עובדין באותו היום, וכולן עשו ישראל הגמוניא, ועבדו אותן.
דכתיב: (שופטים י ו): "ויוסיפו בני ישראל לעשות הרע בעיני ה', ויעבדו את הבעלים ואת העשתרות, ואת אלהי ארם ואת אלהי צידון ואת אלהי מואב, ואת אלהי בני עמון ואת אלהי פלשתים ויעזבו את ה'" - ולא עבדוהו אפילו בשותפות.
אמר ר' אבא בר כהנא: לא תהיה כהנת כפונדקית!
אמר רבי יוסי בר' חנינא: הלואי עשו אותי בני כגרזימי הזו, שהיא באה באחרונה.
אמר רבי יודן: משל לעבדו של מלך שעשה סעודה, והזמין כל בני כנסיותיו, ולא הזמין רבו. אמר המלך: הלואי השוה אותי עבדי לבני כנסיותיו. כך אמר הקדוש ברוך הוא: הלואי השוו אותי בני כגרזימי הזו, שהיא באה באחרונה.
אלא, "ולא אותי קראת יעקב" - קאים טרון כל יומא ולא לעי, [=עוסק בעסקיו כל היום ואינו עייף], וצלויי קמוי את לעי [ולהתפלל לפני אתה עייף?!] קאים טרון כל יומא ולא לעי, [=עוסק בעסקיו כל היום ואינו עייף], ואמר ליה חבריה אתי וצלי [וכשאומר לו חברו בא והתפלל], והוא אמר לית אנא יכיל [אומר איני יכול]!
אצל הבעל מה כתיב: (מלכים א יח כו): "ויקראו בשם הבעל מהבקר ועד הצהרים לאמר: 'הבעל עננו!' ואין קול ואין עונה, ויפסחו על המזבח אשר עשה".
הווי:
ולא אותי קראת יעקב - הלואי לא הכרתיך יעקב,
למה? כי יגעת בי ישראל.
- (ישעיהו מג כג): "לא הביאת לי שה עלתיך וזבחיך לא כבדתני לא העבדתיך במנחה ולא הוגעתיך בלבונה":
לא הבאת לי שה עולותיך - שני תמידין שהיו מקריבים בכל יום, שנאמר (במדבר כח): "את הכבש אחד תעשה בבקר, ואת הכבש השני תעשה בין הערבים".
וזבחיך לא כבדתני - אלו קדשי קדשים.
לא העבדתיך במנחה - זה קומץ המנחה.
ולא הוגעתיך בלבונה זה קומץ הלבונה.
- (ישעיהו מג כד): "לא קנית לי בכסף קנה וחלב זבחיך לא הרויתני אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונתיך":
לא קנית לי בכסף קנה - רב הונא בשם ר' יוסף אמר: קנמון היה גדל בארץ ישראל, והיו עזים וצבאים אוכלין ממנו.
וחלב זבחיך לא הרויתני - אלו אמורי קדשים קלים,
אך העבדתני בחטאותיך הוגעתני בעונותיך - ראו מה גרמו לי עונותיכם! לשרוף את ביתי, ולחרוב את עירי, ולהגלות את בני בין אומות העולם, ולישב לי לבדי! איכה ישבה בדד!
- (דברים כח מז): "תחת אשר לא עבדת את ה' אלהיך בשמחה ובטוב לבב, מרוב כל, ועבדת את אויביך..."
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה (שמות טו): "תבאמו ותטעמו בהר נחלתך".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א כב): "תבוא כל רעתם לפניך".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה (שמות טו): "שמעו עמים ירגזון".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א כא): "שמעו כי נאנחה אני".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (שמות ג): "ראה ראיתי את עני עמי אשר במצרים".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א כ): "ראה ה' כי צר לי מעי חמרמרו".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כג): "וקראתם בעצם היום הזה".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יט): "קראתי למאהבי".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (דברים טז): "צדק צדק תרדוף".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יח): "צדיק הוא ה' כי פיהו מריתי".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (דברים טו): "פתח תפתח את ידך".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יז): "פרשה ציון בידיה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כג): "אלה מועדי ה'".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א טז): "על אלה אני בוכיה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (במדבר כ): "במסלה נעלה".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א טו): "סלה כל אבירי ה'".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כו): "ואשבור מוטות עולכם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יד): "נשקד עול פשעי בידו".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא ו): "אש תמיד תוקד על המזבח".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יג): "ממרום שלח אש בעצמותי".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (דברים א): "בכל הדרך אשר הלכתם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יב): "לא אליכם כל עוברי דרך".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כו): "ואכלתם לחמכם לשובע".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א יא): "כל עמה נאנחים מבקשים לחם".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (שמות לד): "לא יחמוד איש את ארצך".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א י): "ידו פרש צר על כל מחמדיה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא טז ל): "כי ביום הזה יכפר עליכם לטהר אתכם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ט): "טומאתה בשוליה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא טז ל): "מכל חטאתיכם לפני ה' תטהרו".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ח): "חטא חטאה ירושלים".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (במדבר י): "ונזכרתם לפני ה' אלהיכם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ז): "זכרה ירושלים ימי עניה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כו): "והתהלכתי בתוככם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ו): "ויצא מן בת ציון כל הדרה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (דברים כח): "ונתנך ה' לראש".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ה): "היו צריה לראש אויביה שלו".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (שמות כג יז): "שלש פעמים בשנה יראה כל זכורך אל פני האדן ה'".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ד): "דרכי ציון אבילות מבלי באי מועד".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (ויקרא כו ה): "ואכלתם לחמכם לשובע, וישבתם לבטח בארצכם".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ג): "גלתה יהודה מעוני".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (שמות יב): "ליל שמורים הוא לה'".
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א ב): "בכה תבכה בלילה".
אלו זכיתם, הייתם קוראים בתורה: (דברים א יב): "איכה אשא לבדי...?"
- ועכשיו שלא זכיתם, הרי אתם קוראים: (איכה א א): "איכה ישבה בדד".
<< · איכה רבה · פתיחתא · יב · >>
יב. [ עריכה ]
רבי חנינא בר פפא פתח:
- (משלי כה כ): "מעדה בגד ביום קרה, חומץ על נתר, ושר בשירים על לב רע".
מעדה בגד ביום קרה: ר' חנינא ור' יונתן תרויהון אמרין: למה היו עשרת השבטים ושבט יהודה ובנימין דומין?
- לשני בני אדם שהיו מתכסים בשמלה חדשה בימות הגשמים. היה זה בוגד מכאן וזה בוגד מכאן, עד שקרעו אותה.
- כך, לא זזו עשרת השבטים עובדים עבודת כוכבים בשומרון, ושבט יהודה ובנימין עובדים עבודת כוכבים בירושלים, עד שגרמו לירושלים ליחרב.
דבר אחר: מעדה בגד ביום קרה - ר' חנינא בר פפא ור' סימון ר' חנינא בר פפא אמר:
- יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל, העדה מהם שני לבושין: בגדי כהונה ובגדי מלכות.
- ביום קרה - על שם שקראו לעגל, (שמות לב): "אלה אלהיך ישראל".
דבר אחר: מעדה בגד ביום קרה - אמר רבי סימון:
- יום שנזדווג נבוכדנצר לישראל, העדה מהן שני לבושין: בגדי כהונה ובגדי מלכות.
- ביום קרה - כהדא הוא דכתיב: (זכריה ז): "ויהי כאשר קרא ולא שמעו".
חומץ על נתר: אמר רבי יהושע:
לאחד שהיה לו מרתף של יין:
- בדק חבית ראשונה ומצאה חומץ,
- שנייה ומצאה חומץ,
- שלישית ומצאה חומץ.
- אמר: הא, מסתיא דכולא בישא.
אמר רבי יהושע בר נחמיה: כזה שהוא נותן חומץ על נתר וסותר, כך היו סותרים דברי תורה.
- הדא הוא דכתיב: (דברי הימים ב לו טז): "ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים".
- ר' אבא בר כהנא אמר: כפרה זו שהיא מלחכת בפיה.
ושר בשירים על לב רע: אמר רבי ברכיה:
- כל דזמר זימרא, לא עייל באודניה דרקדא.
- כל דזמר זמר, ברא דטפשא לא שמע.
ר' חגי בשם ר' יצחק אמר:
- לפי שהיו ליצני הדור ממללים בפיהם, ומרמזין בעיניהן ומורין באצבעותיהן ואומרים: (יחזקאל יב כז): "החזון אשר הוא חוזה לימים רבים ולעתים רחוקות הוא נבא".
- אמר להם הקדוש ברוך הוא: חייכם, (יחזקאל יב כה): "כי בימיכם בית המרי".
מיד (דברי הימים ב לו יז): "ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב..."
וכתיב:
- (מלכים ב כה ט): "וישרוף את בית ה'" - זה בית המקדש.
- "ואת בית המלך" - זה פלטין של צדקיהו.
- "ואת כל בתי ירושלים" - ר' פנחס בשם רבי הושעיא אמר: ארבע מאות ושמונים בתי כנסיות היו בירושלים, חוץ מבית המקדש. מנין? (ישעיהו א כא): "מלאתי" בגימטריא הכי הוו. וכל אחת ואחת היה לה בית ספר למקרא, ובית התלמוד למשנה, וכולן עלה אספסיאנוס והחריבן.
- "ואת כל בית גדול" - זה בית מדרשו של רבן יוחנן בן זכאי. ולמה קורא אותו בית גדול? ששם מתני שבחו של הקדוש ברוך הוא.
כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
יג. [ עריכה ]
רבי חנינא בר פפא פתח:
- (משלי כה יח): "מפיץ וחרב וחץ שנון, איש עונה ברעהו עד שקר":
מפיץ - על שם (דברים כח סד): "והפיצך ה' בכל העמים".
וחרב - על שם (ויקרא כו לג): "והריקותי אחריכם חרב".
וחץ שנון - על שם (יחזקאל ה טז): "בשלחי את חצי הרעב".
הכל למי? לאיש עונה ברעהו עד שקר, אלו ישראל שהשיבו ואמרו: (שמות לב ח): "אלה אלהיך ישראל".
(משלי כה יט): "שן רועה ורגל מועדת, מבטח בוגד ביום צרה":
אמרו ישראל לפני הקדוש ברוך הוא: רבש"ע, כשבאת לרעות אותנו, השן אכלה ומדקה אחרים. ולמה שן רועה אוכלת אותנו, ורגל רופסת אותנו?
מפני בטחונה של עבודת כוכבים, על שבגדנו בצורנו.
(משלי כה כ): "מעדה בגד ביום קרה":
(זכריה ז יג): "ויהי כאשר קרא ולא שמעו".
דבר אחר:
שן רועה ורגל מועדת - שן מערערה ורגל ממטמטה.
אמר הקדוש ברוך הוא: אני אמרתי לישראל בגדו בעבודת כוכבים ובטחו בי, והן לא עשו כן, אלא בגדו בי ובטחו בעבודת כוכבים, הדא הוא דכתיב: (ירמיהו ב כז): "אומרים לעץ 'אבי אתה'".
כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה.
יד. [ עריכה ]
רבי חנינא בר פפא פתח:
- (משלי כט ט): "איש חכם נשפט את איש אויל, ורגז ושחק ואין נחת".
אמר רבי סימון: כל מי שהוא דן את טיפש, הוא עצמו נידון. הדא הוא דכתיב:
חכם נשפט - "שופט" אין כתיב, אלא "נשפט".
דבר אחר:
איש חכם נשפט - זה הקדוש ברוך הוא, (איוב ט): "חכם לבב ואמיץ כח"
את איש אויל - אלו ישראל, שנאמר (ירמיהו ד): "כי אויל עמי".
ורגז ושחק - רגזתי ואין נחת, שחקתי ואין נחת:
- רגזתי עליכם בימי פקח בן רמליהו, שנאמר (דברי הימים ב כח ו): "ויהרג פקח בן רמליהו..."
- שחקתי עליכם בימי אמציהו, שנאמר (דברי הימים ב כה יא): "ואמציהו התחזק וינהג את עמו, וילך גיא המלח" (::מהו גיא המלח? תחת כפי המלח, תחת כפויי מלחמה). (דברי הימים ב כה יב): "ועשרת אלפים חיים שבו בני יהודה ויביאום לראש הסלע וישליכום מראש הסלע וכולם נבקעו".
- באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: לא גזרתי מיתה לבני נח, אלא בחרב, ואלו ויביאום לראש הסלע וישליכום וכולם נבקעו!
- ואין נחת - באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: מה אלו עושין כאן? יגלו!
כיון שחטאו, גלו, וכיון שגלו, התחיל ירמיה מקונן עליהם, איכה.
טו. [ עריכה ]
רבי חנינא בר פפא פתח:
(משלי ט ז): "יוסר לץ לוקח לו קלון, ומוכיח לרשע מומו".
- אמר רבי יצחק: כל המעמיד תלמיד רשע - סופו להתבזות ממנו, שנאמר: "יוסר לץ לוקח לו קלון".
- הוא דעתיה דר' יצחק, דאמר רבי יצחק: כל המעמיד תלמיד רשע: בארץ ישראל כאלו מעמיד ליסטים, ובחוצה לארץ מעמיד עבד.
אמר ר' שמעון בן לקיש: כתיב:
(משלי כ ג): "כבוד לאיש שבת מריב".
- אמר הקב"ה: כבוד היה לי אלו לא נזדווגתי לאומה זו.
- את מוצא בשעה שגלו ישראל לבין אומות העולם היה הקב"ה מחזר על פתחיהן של אומות העולם לשמוע מה הם אומרים.
- ומה היו אומרים:
- אלהיהם של אומה זו נפרע הוא מפרעה ומסיסרא ומסנחריב וכיוצא בהן.
- וחוזרין ואומרין:
- ולעולם נער הוא, כביכול הזקינו הדברים.
הדא הוא דכתיב :(יחזקאל לו כ): "ויבא אל הגוים אשר באו שם, ויחללו את שם קדשי, באמר להם עם ה' אלה, ומארצו יצאו"
- לא הוה צריך קריא לומר אלא ויבואו, ואת אמרת ויבא, אולי כביכול הוא עצמו.
הדא הוא דכתיב: ויבא אל הגוים, ומה היו אומרים: אם עם ה' אלה, למה מארצו יצאו.
דבר אחר:
- יוסר - זה ירמיה.
- לץ - זה דורו שהיו ליצנים.
- לוקח לו קלון- שהיו מקללים אותו,
- דכתיב: (ירמיהו טו י): "לא נשיתי ולא נשו בי, כלה מקללוני".
- ומוכיח לרשע מומו - שהיה מוכיח לישראל ואומר להם איכה.
<< · איכה רבה · פתיחתא · טז · >>
(ירמיהו ד יח): "דרכך ומעלליך עשו אלה לך, זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך"
אימתי שבחו של מלך להזקק ללגיונותיו: במדבר או בישוב, לא בישוב?
במדבר כתיב: (שמות טז ד): "הנני ממטיר לכם לחם מן השמים",
- והכא כתיב: (איכה ד ד): "עוללים שאלו לחם, פרש אין להם".
במדבר כתיב: (תהלים עח כ): "הן הכה צור ויזובו מים",
- והכא כתיב: (איכה ד ד): "דבק לשון יונק אל חכו בצמא".
במדבר כתיב: (תהלים קה לט): "פרש ענן למסך, ואש להאיר לילה",
- והכא כתיב: (איכה ד ח): "חשך משחור תארם, לא נכרו בחוצות, צפד עורם על עצמם",
ומי עשה לך - דרכך ומעלליך, אורחתיך בישאתא ועובדיך מרידתא.
זאת רעתך כי מר כי נגע עד לבך - זו סנהדרי גדולה, שהן קרויין לבן של ישראל,
- דכתיב: (שופטים ה ט): "לבי לחוקקי ישראל",
- וכיון שהן מכעיסין אותי, לית לבי לחוקקי ישראל,
כי נגע עד לבך - זה בית המקדש כמו דאת אמר:
- (דברי הימים ב ז טז): "והיו עיני ולבי שם כל הימים"
דבר אחר: כי נגע עד לבך - זה הקב"ה.
- אמר ר' חייא: היכן מצינו שנקרא הקב"ה לבן של ישראל,
- מן הדין קרייא: (תהלים עג כו): "צור לבבי וחלקי אלהים לעולם".
<< · איכה רבה · פתיחתא · יז · >>
- (תהלים סט יג): "ישיחו בי יושבי שער ונגינות שותי שכר" -
אלו עכו"ם, שהן יושבין בבתי תרטיאות ובבתי קרקסיאות.
- ונגינות שותי שכר -
מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרין, הן יושבין ומשיחין בי, ומלעיגים בי.
ואומרין:
- בגין דלא נצרוך לחרובא כיהודאי.
והן אומרין אלו לאלו:
- כמה שנים את בעי מחי?
והן אומרים:
- כחלוקא דיהודאי דשבתא.
ומכניסין את הגמל לטרטיאות שלהם, והחלוקים שלו עליו. והן אומרים אלו לאלו:
- על מה זה מתאבל?
והן אומרים:
- היהודים הללו שומרי שביעית הן, ואין להם ירק, ואכלו החוחים של זה והוא מתאבל עליהם.
ומכניסים את המתים לתיטרון שלהם, וראשו מגולח. והן אומרים אלו לאלו:
- על מה ראשו של זה מגולח?
והוא אומר:
- היהודים הללו שומרי שבתות הן, וכל מה שהן יגעין כל ימי השבת אוכלין בשבת,
- ואין להם עצים לבשל בהן, והן שוברין מטותיהן ומבשלין בהן,
- והם ישנים בארץ ומתעפרים בעפר, וסכין בשמן, לפיכך השמן ביוקר.
דבר אחר:
ישיחו בי יושבי שער - אלו ישראל, שהן יושבין בבתי כנסיות ובבתי מדרשות.
ונגינות שותי שכר - מאחר שהן יושבין ואוכלין ושותין ומשתכרים בסעודת תשעה באב, יושבין וקוראין קינין ונהי ואיכה.
- (איכה ג טו): "השביעני במרורים" – בלילי הפסח של יום טוב הראשון;
- הרוני לענה – בתשעה באב.
ממה שהשביעני בלילי יום טוב הראשון של פסח, הִרְוַנִי בלילי תשעה באב לענה.
הוי בלילי יו"ט הראשון של פסח הוא לילי תשעה באב.
- ועל זה היה מקונן ירמיה: איכה ישבה בדד:
<< · איכה רבה · פתיחתא · יט · >>
- "והוא מהשנא עדניא וזמניא" (דניאל ב, כא).
- אמר ירמיה לישראל:
- אילו זכיתם, הייתם יושבין בירושלים ושותין מי השילוח, שמימיו נקיים ומתוקים.
- עכשיו שלא זכיתם, הרי אתם גולים לבבל ושותין מי פרת, שמימיו עכורין וסרוחין.
- הדא הוא דכתיב: "ועתה מה לך לדרך מצרים לשתות מי שיחור ומה לך לדרך אשור לשתות מי נהר" (ירמיהו ב, יח).
- אילו זכיתם, הייתם יושבים בירושלים ואומרים שירים ומזמורים לפני הקדוש ברוך הוא.
- עכשיו שלא זכיתם, הרי אתם גולין לבבל וקוראים קינים ונהי.
- הוי על נהרות בבל (תהלים קלז א).
איכה:
- "שקדתי ואהיה כצפור בודד על גג" (תהלים קב, ח).
- אמר הקב"ה: שקדתי להכניס בני לארץ ישראל מיד, ואהיה כצפור בודד על גג: מה הציפור מתבודד, מגג לגג ומגדר לגדר ומאילן לאילן ומשוכה לשוכה, כך כשיצאו ישראל ממצרים, היו נוסעים במחלוקת וחונים במחלוקת: "ויסעו ויחנו". וכיון שבאו להר סיני, נעשו כולם הומוניא; 'ויחנו' אין כתיב כאן, אלא "ויחן שם ישראל" (שמות יט, ב). באותה שעה אמר הקדוש ברוך הוא: הרי השעה שאתן תורה לבני.
- דבר אחר: שקדתי ואהיה (כציפור), אמר הקדוש ברוך הוא: שקדתי אני להשרות שכינתי בבית המקדש לעולם; ואהיה כציפור: מה הציפור הזה, בשעה שאתה נוטל גוזליה – היא יושבת בדד, כך אמר הקדוש ברוך הוא: שרפתי את ביתי והחרבתי את עירי והגליתי את בני לבין אומות העולם וישבתי לי לבדי, איכה:
<< · איכה רבה · פתיחתא · כא · >>
כא. [ עריכה ]
רבי אלכסנדרי פתח:
- "והצרוע אשר בו הנגע" וגו' (ויקרא יג, מה).
והצרוע, זה בית המקדש. אשר בו הנגע, זו עבודת כוכבים, שהיא מטמאה כנגע, שנאמר: "ויחללו את מקדשי ויטמאוה"[1]. בגדיו יהיו פרומים, אלו בגדי כהונה. וראשו יהיה פרוע, הוא שנאמר: "ויגל את מסך יהודה" (ישעיהו כב, ח), גלי דכסיא. ועל שפם יעטה, כיון שגלו ישראל לבין אומות העולם לא היה אחד מהן יכול להוציא דבר תורה מפיו. וטמא טמא יקרא, חורבן ראשון וחורבן שני.
אמר רבי יוסי בן חלפתא: כל מי שהוא יודע כמה שנים עבדו ישראל עבודת כוכבים, הוא יודע אימתי בן דוד בא, ואית לן תלתא קראי מסייע ליה. חדא, "ופקדתי עליה את ימי הבעלים אשר תקטיר להם" (הושע ב, טו), כימי הבעלים. תנינא, "ויהי כאשר קרא ולא שמעו כן יקראו ולא אשמע" (זכריה ז, יג). תליתאה, "והיה כי יאמרו תחת מה עשה ה'" וגו' (ירמיהו ה, יט).
ר' יוחנן וריש לקיש דאמרי תרווייהו. רבי יוחנן אמר: "יען וביען", מדה כנגד מדה. ריש לקיש אמר: "אדמתכם לנגדכם זרים אוכלים אותה" (ישעיהו א, ז), כנגדכם זרים אוכלים אותה. רבי אלכסנדרי שמע לה מהדין קרא: "כל ימי אשר הנגע בו יטמא" (ויקרא יג, מו). איכה:
כב. [ עריכה ]
רבי יהושע דסכנין בשם ר' לוי פתח: "הוי מגיעי בית בבית" .
ר' יוחנן וריש לקיש. ר' יוחנן אמר: הוי מגיעי בית בבית, מלוהו על ביתו, מלוהו על שדהו ליטלה. אמר הקב"ה: מה אתם סבורין שאתם יורשין את הארץ? "והושבתם לבדכם בקרב הארץ? באזנָי, ה' צבאות, אם לא בתים רבים לשמה יהיו גדולים וטובים מאין יושב". ריש לקיש אמר: כזה שהוא צווח באזני של חברו, לא באחת אלא בשתים, כך באזנָי, ה' צבאות. אמר ריש לקיש: הוי מגיעי בית בבית, הגעתם חורבן ראשון לחורבן שני; מה חורבן ראשון – "ציון שדה תחרש" (ירמיהו כו, יח), אף חורבן שני, ציון שדה תחרש. "עד אפס מקום", מי גרם למקום ליחרב? על שלא הניחו מקום שלא עבדו בו עבודת כוכבים. בתחילה היו עובדין אותו במטמוניות, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ח, יב): "ויאמר אלי הראית בן אדם וגו' עושים בחשך" וגו'. וכיון שלא מיחו בידם, חזרו להיות עושין אחר הדלת, שנאמר (ישעיהו נז, ח): "ואחר הדלת והמזוזה שמת זכרונך". וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין על הגגות, שנאמר (צפניה א, ה): "ואת המשתחוים על הגגות לצבא השמים". וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בגנות, שנאמר "זובחים בגנות". וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בראשי ההרים, שנאמר (הושע ד, יג): "על ראשי ההרים יזבחו ועל הגבעות יקטרו". וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בשדות, דכתיב (הושע יב, יב): "גם מזבחותם כגלים על תלמי שד".י ר' יודן ור' איבו טבי בשם ר' יאשיה אמרי: על כל תלם ותלם היו מעמידין צלם. ר' פנחס ור' חלקיה בשם ר' הושעיא אמרי: היה אחד מהן חורש שדהו לוכסון, מעמיד צלם באמצע, כדי שיהו ראשי תלמים מראין לה. ו
כיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בראשי הדרכים, שנאמר (יחזקאל טז, כה): "אל כל ראש דרך בנית רמתך". וכיון שלא מיחו בידן, התחילו (חזרו) להיות עושין ברחובות, שנאמר (יחזקאל טז, כד): "ותבני לך גב ותעשי לך רמה בכל רחוב". וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בעיירות, שנאמר (ירמיהו ב, כח): "כי מספר עריך היו אלהיך יהודה" וגו'. וכיון שלא מיחו בידן, חזרו להיות עושין בחוצות, שנאמר (ירמיהו יא, יג): "ומספר חוצות ירושלים שמתם מזבחות לבשת". עד אימתי? עד שהכניסוה לבית קדשי הקדשים, שנאמר (יחזקאל ח, ה): "סמל הקנאה הזה בביאה". מהו בביאה? אמר ר' אחא: הא בייה בייה תותבא מפני מארי ביתא. אמר ר' ברכיה (ישעיהו כח, כ): "כי קצר המצע מהשתרע". מהו מהשתרע? שתריע לקבל אשה ובעלה וריעה. והמסכה צרה כהתכנס, עשיתם מסכה צרה לאותו שכתוב בו (תהלים לג, ז): "כונס כנד מי הים". כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה:
רַבִּי יְהוֹשֻׁעַ דְּסִכְנִין בְּשֵׁם רַבִּי לֵוִי פָּתַח (קהלת יב, א): "וּזְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ בִּימֵי בְּחוּרֹתֶיךָ", אָמַר שְׁלֹמֹה לְיִשְׂרָאֵל, זְכֹר אֶת בּוֹרְאֶיךָ, זִכְרוּ אֶת בּוֹרַאֲכֶם עַד שֶׁבְּחוּרוֹתֵיכֶם קַיָּמוֹת, עַד שֶׁבְּרִית כְּהֻנָּה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (שמואל א ב, כח): "וּבָחֹר אֹתוֹ מִכָּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל לִי לְכֹהֵן". עַד שֶׁבְּרִית לְוִיָה קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים יח, ה): "כִּי בוֹ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ מִכָּל שְׁבָטֶיךָ". עַד שֶׁבְּרִית מַלְכוּת בֵּית דָּוִד קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים עח, ע): "וַיִּבְחַר בְּדָוִד עַבְדּוֹ". עַד שֶׁבְּרִית יְרוּשָׁלַיִם קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (מלכים א יא, לב): "וְהָעִיר אֲשֶׁר בָּחַרְתִּי בָהּ". עַד שֶׁבְּרִית בֵּית הַמִּקְדָּשׁ קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברי הימים ב ז, טז): "וְעַתָּה בָּחַרְתִּי וְהִקְדַּשְׁתִּי אֶת הַבַּיִת הַזֶּה". עַד שֶׁאַתְּ קַיֶּמֶת, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים ז, ו): "בְּךָ בָּחַר ה' אֱלֹהֶיךָ".
"עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה" (קהלת יב, א), אֵלּוּ יְמֵי הַגָּלוּת. "וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ" (שם), לֹא טוֹבָה וְלֹא רָעָה. "עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ" (שם), לְמַלְכוּת בֵּית דָּוִד, דִּכְתִיב בֵּיהּ (תהלים פט, לז): וְכִסְּאוֹ כַשֶּׁמֶשׁ נֶגְדִּי. וְהָאוֹר, זוֹ הַתּוֹרָה, שֶׁכָּתוּב בָּהּ (משלי ו, כג): כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר. וְהַיָּרֵחַ זוֹ סַנְהֶדְרִין, דְּתַנְיָא סַנְהֶדְרִין הָיְתָה כַּחֲצִי גֹּרֶן עֲגֻלָּה. וְהַכּוֹכָבִים, אֵלּוּ הָרַבָּנִים, דִּכְתִיב (דניאל יב, ג): וּמַצְדִּיקֵי הָרַבִּים כַּכּוֹכָבִים לְעוֹלָם וָעֶד. (קהלת יב, ב): וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם, אַתְּ מוֹצֵא שֶׁכָּל הַנְּבוּאוֹת הַקָּשׁוֹת וְהָרָעוֹת שֶׁנִּתְנַבֵּא עֲלֵיהֶם יִרְמְיָהוּ לֹא בָאוּ עֲלֵיהֶם אֶלָּא לְאַחַר חֻרְבַּן בֵּית הַמִּקְדָּשׁ. (קהלת יב, ב): בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת, אֵלּוּ מִשְׁמָרוֹת כְּהֻנָּה וּלְוִיָּה. וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל, אֵלּוּ הַכֹּהֲנִים, אָמַר רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא עֶשְׂרִים וּשְׁנַיִם אֶלֶף לְוִיִּם הֵנִיף אַהֲרֹן בְּיוֹם אֶחָד, שֶׁנֶּאֱמַר (במדבר ח, כא): וַיָּנֶף אַהֲרֹן אֹתָם תְּנוּפָה לִפְנֵי ה'.
אָמַר רַבִּי חֲנִינָא הַמֻּרְאָה הַזּוֹ דָּבָר קַל הוּא, וְהָיָה הַכֹּהֵן זוֹרְקָהּ עַל הַכֶּבֶשׁ שְׁלשִׁים וּשְׁתַּיִם אַמָּה לַאֲחוֹרֵי יָדָיו. וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת, אֵלּוּ מִשְׁנָיוֹת גְּדוֹלוֹת, כְּגוֹן מִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי עֲקִיבָא וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל רַבִּי אוֹשַׁעְיָא וּמִשְׁנָתוֹ שֶׁל בַּר קַפָּרָא. כִּי מִעֵטוּ, זוֹ הַתַּלְמוּד שֶׁהוּא כָּלוּל בָּהֶם. וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת, אַתְּ מוֹצֵא כְּשֶׁגָּלוּ יִשְׂרָאֵל לְבֵין אֻמּוֹת הָעוֹלָם, לֹא הָיָה אֶחָד מֵהֶם יָכוֹל לִזְכֹּר אֶת תַּלְמוּדוֹ. וְסֻגְּרוּ דְּלָתַיִם בַּשּׁוּק, אֵלּוּ דַּלְתוֹת נְחוּשְׁתָּא בַּר אֶלְנָתָן, שֶׁהָיוּ פְּתוּחִין לִרְוָחָה. בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה, עַל יְדֵי שֶׁלֹא נִתְעַסְּקוּ בְּדִבְרֵי תוֹרָה.
אָמַר רַבִּי שְׁמוּאֵל בַּר נַחְמָן נִמְשְׁלוּ יִשְׂרָאֵל כְּטוֹחֲנוֹת, מָה הַטּוֹחֲנוֹת אֵינָן בְּטֵלוֹת לְעוֹלָם, אַף יִשְׂרָאֵל אֵינָן בְּטֵלִין מִן הַתּוֹרָה לֹא בַיּוֹם וְלֹא בַלַּיְלָה, שֶׁנֶּאֱמַר (יהושע א, ח): וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה. וְיָקוֹם לְקוֹל הַצִּפּוֹר, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר הָרָשָׁע, אָמַר רַבִּי שְׁמוֹנֶה עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיְתָה בַּת קוֹל יוֹצֵאת בְּפָלָטִין שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר וְאוֹמֶרֶת עַבְדָּא בִישָׁא זִיל חֲרֹב בֵּיתָה דְּמָרָךְ, דִּבְנֵיהּ לָא שָׁמְעִין לֵיהּ. וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר, שֶׁעָלָה וּבִטֵּל הַשִּׁיר מִבֵּית הַמִּשְׁתֶּה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ישעיה כד, ט): בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן. גַּם מִגָּבֹהַּ יִירָאוּ, מִגְּבוֹהוֹ שֶׁל עוֹלָם נִתְיָרֵא וְלָא בָעֵי, אֲמַר בָּעֵי מְצַמְצְמָא יָתִי לְמֶעֱבַד לִי כִּדְעֲבַד לְסָבִי, וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא וְרַבִּי לֵוִי, רַבִּי אַבָּא בַּר כַּהֲנָא אָמַר חִתִּיתָהּ שֶׁל דֶּרֶךְ נָפְלָה עָלָיו. וְרַבִּי לֵוִי אָמַר הִתְחִיל מַחֲבֵי חֲבָיִים בַּדֶּרֶךְ. (יחזקאל כא, כו): כִּי עָמַד מֶלֶךְ בָּבֶל אֶל אֵם הַדֶּרֶךְ, עַל אִמָּא דְּבָצְלַיָּה, בְּרֹאשׁ שְׁנֵי הַדְּרָכִים, שֶׁהִיא מְתַוֶּכֶת בֵּין שְׁנֵי הַדְּרָכִים, אַחַת הוֹלֶכֶת לַמִּדְבָּר וְאַחַת הוֹלֶכֶת לִירוּשָׁלַיִם. לִקְסָם קָסֶם, הִתְחִיל קֹסֵם קְסָמִים. קִלְקַל בַּחִצִּים, הִתְחִיל לְקַלְקֵל בַּחִצִּים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלְתָה, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא עָלְתָה, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלְתָה לוֹ. זָרַע זְרִיעוֹת וְנָטַע נְטִיעוֹת, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא עָלְתָה לוֹ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא עָלְתָה לוֹ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְעָלְתָה לוֹ, וְצָמְחוּ. הִדְלִיק נֵרוֹת וּפַנָּסִים, לִשְׁמָהּ שֶׁל רוֹמִי וְלֹא הֵאִירוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל אֲלֶכְּסַנְדְּרִיָא וְלֹא הֵאִירוּ, לִשְׁמָהּ שֶׁל יְרוּשָׁלַיִם וְהָיוּ מְאִירִין. שָׁאַל בַּתְּרָפִים, בַּעֲבוֹדַת כּוֹכָבִים שֶׁלּוֹ, הָאֵיךְ דְּאַתְּ אָמַר (שמואל א טו, כג): וְאָוֶן וּתְרָפִים הַפְצַר, רָאָה בַּכָּבֵד, אָמַר רַבִּי כְּהָדֵין עֲרָבָאָה דַּהֲוָה נָכֵיס אִימְרָא וְחָמֵי בְּכַבְדָּא. בִּימִינוֹ הָיָה הַקֶּסֶם יְרוּשָׁלַיִם, נִרְאִין הֲווֹ קִסְמַיָא עַל יְרוּשָׁלַיִם בִּימִינוֹ. לָשׂוּם כָּרִים, פּוֹלִימַרְכּוֹס. לִפְתֹּחַ פֶּה בְּרֶצַח, סְפַקְלָטֹרִים. לְהָרִים קוֹל בִּתְרוּעָה, סַרְפִּינוֹס. לָשׂוּם כָּרִים עַל שְׁעָרִים, טִירוֹנִין. לִשְׁפֹּךְ סֹלְלָה, אַבְנֵי בַּלִּיסְטְרוֹס. לִבְנוֹת דָּיֵק, כְּבָשִׁים. וְכֻלָּם וְהָיָה לָהֶם כִּקְסָם שָׁוְא בְּעֵינֵיהֶם (יחזקאל כא, כח): שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם, אָמַר יְחֶזְקֵאל לְיִשְׂרָאֵל אִלּוּ זְכִיתֶם הֱיִיתֶם קוֹרְאִין בַּתּוֹרָה שֶׁהִיא נִדְרֶשֶׁת שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, וְעַכְשָׁו שֶׁלֹא זְכִיתֶם הֲרֵי נְבוּכַדְנֶצַּר בָּא וּמְקַסֵּם עֲלֵיכֶם שִׁבְעָה מִשִּׁבְעָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב שְׁבֻעֵי שְׁבֻעוֹת לָהֶם. וְהוּא מַזְכִּיר עָוֹן לְהִתָּפֵשׂ, זֶה עֲוֹנוֹ שֶׁל זְכַרְיָה, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב כד, כ): וְרוּחַ אֱלֹהִים לָבְשָׁה אֶת זְכַרְיָה בֶן יְהוֹיָדָע הַכֹּהֵן וַיַּעֲמֹד מֵעַל לָעָם, וְכִי מֵעַל רָאשֵׁי הָעָם הָיָה, דְּאַתְּ אָמַר מֵעַל לָעָם, אֶלָּא שֶׁרָאָה עַצְמוֹ גָּבוֹהַּ מִכָּל הָעָם, חֲתַן הַמֶּלֶךְ וְכֹהֵן גָּדוֹל וְנָבִיא וְדַיָּן. הִתְחִיל מְדַבֵּר גְּדוֹלוֹת, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (דברי הימים ב כד, כ): וַיֹּאמֶר לָהֶם כֹּה אָמַר הָאֱלֹהִים לָמָּה אַתֶּם עֹבְרִים אֶת מִצְוֹת ה' וְלֹא תַצְלִיחוּ כִּי עֲזַבְתֶּם אֶת ה' וַיַּעֲזֹב אֶתְכֶם, וַיִּקְשְׁרוּ עָלָיו וַיִּרְגְּמֻהוּ אֶבֶן וגו', וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְּדַם הַצְּבִי וְלֹא כְּדַם הָאַיָּל, דִּכְתִיב (ויקרא יז, יג): וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, בְּרַם הָכָא (יחזקאל כד, ז): כִּי דָמָהּ בְּתוֹכָהּ הָיָה. וְכָל כָּךְ לָמָּה (יחזקאל כד, ח): לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם. רַבִּי יוּדָן שָׁאַל לְרַבִּי אַחָא הֵיכָן הָרְגוּ יִשְׂרָאֵל אֶת זְכַרְיָה, בְּעֶזְרַת נָשִׁים אוֹ בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל, אָמַר לֵיהּ לֹא בְּעֶזְרַת נָשִׁים וְלֹא בְּעֶזְרַת יִשְׂרָאֵל אֶלָּא בְּעֶזְרַת כֹּהֲנִים, וְלֹא נָהֲגוּ בְּדָמוֹ לֹא כְדַם הַצְּבִי וְלֹא כְדַם הָאַיָּל דִּכְתִיב בֵּיהּ: וְשָׁפַךְ אֶת דָּמוֹ וְכִסָּהוּ בֶּעָפָר, וּבְרַם הָכָא עַל צְחִיחַ סֶלַע וגו', כָּל כָּךְ לָמָּה, לְהַעֲלוֹת חֵמָה לִנְקֹם נָקָם. נָתַתִּי אֶת דָּמָהּ עַל צְחִיחַ סֶלַע וגו', שֶׁבַע עֲבֵרוֹת עָשׂוּ יִשְׂרָאֵל בְּאוֹתוֹ הַיּוֹם, הָרְגוּ כֹּהֵן, וְנָבִיא, וְדַיָּן, וְשָׁפְכוּ דַּם נָקִי, וְחִלְּלוּ אֶת הַשֵּׁם, וְטִמְּאוּ אֶת הָעֲזָרָה, וְיוֹם הַשַּׁבָּת, וְיוֹם הַכִּפּוּרִים הָיָה. וְכֵיוָן שֶׁעָלָה נְבוּזַרְאֲדָן הִתְחִיל הַדָּם תּוֹסֵס, אָמַר לָהֶם מַה טִּיבוֹ שֶׁל דָּם זֶה, אָמְרוּ לוֹ דַּם פָּרִים וְאֵילִים וּכְבָשִׂים שֶׁהָיִינוּ שׁוֹחֲטִין, מִיָּד שָׁלַח וְאַיְיתֵי דְּמֵי זְבָחִים, וְלָא אִדַּמּוּ לֵיהּ. אָמַר לָהֶם אִין אַמְרִיתוּ מוּטָב וְאִם לָאו סָרִיקְנָא לִבְשָׂרַיְהוּ דְּהַנְהוּ אִינְשֵׁי בְּמַסְרְקֵי דְפַרְזְלָא, אָמְרֵי לֵיהּ מָאי נֵימָא לָךְ נָבִיא הֲוָה דַּהֲוָה מוֹכַח לָן קָמֵינָן עֲלֵיהּ וּקְטָלִינֵיהּ, וְהָא כַּמָּה שְׁנֵי דְּלָא נַיַּיח דְּמֵיהּ. אֲמַר לְהוֹ אֲנָא מְפַיַּיסְנָא לֵיהּ, אַיְיתֵי קוֹמֵיהּ סַנְהֶדְּרֵי גְדוֹלָה וְסַנְהֶדְּרֵי קְטַנָּה וּקְטָלִינְהוֹן, עַד שֶׁהִגִּיעַ דָּמָם לְדָמָן שֶׁל זְכַרְיָה, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (הושע ד, ב): פָרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ, וַעֲדַיִּן הַדָּם תּוֹסֵס. אַיְיתֵי בַּחוּרִים וּבְתוּלוֹת וּקְטַל עִילָוֵיהּ וְלָא נָח, אַיְיתֵי תִּינוֹקוֹת שֶׁל בֵּית רַבָּן וּקְטַל עִילָוֵיהּ וְלָא נָח, אַיְיתֵי שְׁמוֹנִים אֶלֶף פִּרְחֵי כְּהֻנָּה וּקְטַל יַתְהוֹן עַד שֶׁהִגִּיעַ דָּמָם לְדָמוֹ שֶׁל זְכַרְיָה וַעֲדַיִן הָיָה הַדָּם תּוֹסֵס, אָמַר: זְכַרְיָה זְכַרְיָה, כָּל טוֹבִים שֶׁבָּהֶם אִבַּדְתִּי, נִיחָא לָךְ דְּלֵיכְלִינְהוּ לְכֻלְּהוּ, כִּדְאָמַר לֵיהּ הָכֵי מִיָּד נָח, בְּהַהִיא שַׁעְתָּא הִרְהֵר לַעֲשׂוֹת תְּשׁוּבָה בְּנַפְשֵׁיהּ, וְאָמַר: וּמָה אִם עַל נֶפֶשׁ אַחַת כָּךְ, הַהוּא גַבְרָה דִּקְטַל כָּל הַנְהוּ נַפְשָׁתָא, עַל אַחַת כַּמָה וְכַמָּה, עֲרַק וּשְׁדַר פַּרְדַּשְׁנָא לְבֵיתֵיהּ וְאִגַּיֵּיר. (קהלת יב, ה): וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד, זוֹ נְבוּאָתוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, הֲדָא הוּא דִּכְתִיב (ירמיה א, יא): וַיֹּאמֶר אֵלַי מָה אַתָּה רֹאֶה וָאֹמַר מַקֵּל שָׁקֵד אֲנִי רֹאֶה, אָמַר רַבִּי אֶלְעָזָר מַה סִּימָנוֹ שֶׁל שָׁקֵד זֶה, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא מֵצִיץ עַד שָׁעָה שֶׁהוּא גּוֹמֵר עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם, כָּךְ מִשִּׁבְעָה עָשָׂר בְּתַמּוּז עַד תִּשְׁעָה בְּאָב עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם. (קהלת יב, ה): וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב, זֶה צַלְמוֹ שֶׁל נְבוּכַדְנֶצַּר, דִּכְתִיב (דניאל ג, א): נְבוּכַדְנֶצַּר מַלְכָּא עֲבַד צְלֵם דִּי דְהַב רוּמֵהּ אַמִּין שִׁתִּין פְּתָיֵהּ אַמִּין שִׁת, אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן כָּל דְּרוּמֵיהּ אַמִּין שִׁתִּין וּפְתָיֵהּ שִׁית מִי יָכִיל קָאֵים, אִם אֵין עָבְיוֹ שְׁלִישׁ רוּמוֹ אֵינוֹ יָכוֹל לַעֲמֹד, וְאַתְּ אָמַר (דניאל ג, א): אֲקִימֵהּ בְּבִקְעַת דּוּרָא.
אָמַר רַבִּי לֵוִי כְּקָנֶה הָיוּ מַעֲמִידִין לֵיהּ וְהוּא נוֹפֵל, מַעֲמִידִין אוֹתוֹ וְהוּא נוֹפֵל, עַד הֵיכָן, רַבִּי חַגַּי בְּשֵׁם רַבִּי יִצְחָק אָמַר עַד שֶׁהֵבִיאוּ כָּל כֶּסֶף וְזָהָב שֶׁהוֹצִיאוּ מִירוּשָׁלַיִם וְשָׁפְכוּ דִּימוֹס עַל רַגְלָיו, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (יחזקאל ז, יט): כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה. (קהלת יב, ה): וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה, זוֹ זְכוּת אָבוֹת. כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם לְבֵית עוֹלָמוֹ, מִבָּבֶל הָיוּ וְשָׁם חָזְרוּ. וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסּוֹפְדִים, זֶה גָּלוּת יְכָנְיָה. אַתְּ מוֹצֵא בְּשָׁעָה שֶׁיָּרַד נְבוּכַדְנֶצַּר מִירוּשָׁלַיִם וְגָלוּתוֹ שֶׁל צִדְקִיָּה בְּיָדוֹ, יָצְתָה גָּלוּתוֹ שֶׁל יְכָנְיָה לִקְרָאתוֹ מְכֻסִּים שְׁחוֹרִים מִבִּפְנִים וּלְבוּשִׁים לְבָנִים מִבַּחוּץ, וְהָיוּ מְקַלְסִין לִקְרָאתוֹ, נָקְטָה בַּרְבַּרְיָה, וַהֲווֹן שָׁאֲלִין מָה עֲבֵיד בְּאַבָּא, מָה עֲבֵיד בְּאַחָא, מָה עֲבֵד בִּבְרִי, וְאִינוּן אָמְרִין לֵיהּ (ירמיה טו, ב): אֲשֶׁר לַמָּוֶת לַמָּוֶת וַאֲשֶׁר לַחֶרֶב לַחֶרֶב, וַהֲווֹן מְקַלְּסִין בְּחָדָא יָדָא וּמְסַפְּדִין בְּחָדָא יָדָא, לְקַיֵּם מַה שֶּׁנֶּאֱמַר (יחזקאל כד, כג): וּפְאֵרֵכֶם עַל רָאשֵׁיכֶם וגו'. (קהלת יב, ו): עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף, זוֹ שַׁלְשֶׁלֶת יוֹחֲסִין (קהלת יב, ו): וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב, אֵלּוּ דִּבְרֵי תוֹרָה (תהלים יט, יא): הַנֶּחֱמָדִים מִזָּהָב וּמִפָּז רָב. וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ, תְּרֵין אָמוֹרָאִין, חַד אֲמַר כַּדּוֹ שֶׁל בָּרוּךְ עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל יִרְמְיָה, וְחַד אֲמַר כַּדּוֹ שֶׁל יִרְמְיָה עַל מַבּוּעוֹ שֶׁל בָּרוּךְ, הֲדָא הוּא דִכְתִיב (ירמיה לו, יח): מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי. וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר, זוֹ בָּבֶל שֶׁהִיא זוּטָא שֶׁל עוֹלָם.
אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן (ישעיה מד, כז): הָאֹמֵר לַצּוּלָה חֳרָבִי, זוֹ בָּבֶל, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ צוּלָה, שֶׁשָּׁם צָלֲלוּ מֵי מַבּוּל, דִּכְתִיב (ירמיה נא, מט): גַּם בָּבֶל לִנְפֹּל חַלְלֵי יִשְׂרָאֵל גַּם לְבָבֶל נָפְלוּ חַלְלֵי כָל הָאָרֶץ.
אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ כְּתִיב (בראשית יא, ב): וַיִּמְצְאוּ בִקְעָה בְּאֶרֶץ שִׁנְעָר וַיֵּשְׁבוּ שָׁם, לָמָּה נִקְרֵאת שְׁמָהּ שִׁנְעָר, שֶׁשָּׁם נִנְעַר דּוֹר הַמַּבּוּל. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מְנֹעָרִין מִכָּל הַמִּצְווֹת, מִצְוַת תְּרוּמוֹת וּמַעַשְׂרוֹת. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מֵתִין בְּתַשְׁנֵק בְּלֹא נֵר וּבְלֹא מֶרְחָץ. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֵן מֵתִין נְעָרִים. דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, עִיר שֶׁשָֹּׂרֶיהָ נְעָרִים מְבַעֲטִים בַּתּוֹרָה.
דָּבָר אַחֵר, שִׁנְעָר, שֶׁהֶעֱמִידָה שׂוֹנֵא וְעֵר לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, וְאֵיזֶה זֶה, זֶה נְבוּכַדְנֶצַּר. (קהלת יב, ז): וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה, מִבָּבֶל הָיוּ וְשָׁם חָזְרוּ. (קהלת יב, ז): וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים וגו', זֶה רוּחַ הַקֹּדֶשׁ, כֵּיוָן שֶׁנִּסְתַּלֵּק רוּחַ הַקֹּדֶשׁ גָּלוּ, וְכֵיוָן שֶׁגָּלוּ הָיָה יִרְמְיָה מְקוֹנֵן עֲלֵיהֶם אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד.
- (ישעיהו כב א): "משא גיא חיזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה. דאמר ר׳ יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו, ירושלמי הוה.
גיא חזיון, שהשליכו דברי חוזים לארץ.
"מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות" - ולאיגרא סלקין לון, אמר רבי לוי אלו גסי הרוח.
- (ישעיהו כב ב): "תשואות מלאה" - אמר רבי אלעזר בן יעקב הלשון הזה משמש שלושה לשונות: צרות, מרגשות, אפילה.
צרות, שנאמר (איוב לט ז): "תשואות נוגש לא ישמע".
מרגשות, שנאמר "תשואות מלאה".
אפילה, שנאמר (איוב ל ג): "אמש שואה ומשאה".
"עיר הומיה" - קרתא דמערבבתא.
"קריה עליזה"- קרתא חדיתא.
"חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" -ומה הן? (דברים לג כד): "מזי רעב ולחומי רשף".
- (ישעיהו כב ג): "כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו" - שהיו מתירין גידי קשתותם ואוסרין בהן.
"כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו" - מרחיקים מלשמוע דברי תורה, כמד״א (ירמיהו לא ב): "מרחוק ה' נראה לי".
- (ישעיהו כב ד): "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני" –
אמר ריש לקיש בשלושה מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא ולא הניחן ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחורבן בית המקדש.
- בדור המבול מה כתיב (בראשית ו ג): "ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם".
- בים כתיב (שמות יד כ): "ולא קרב זה אל זה כל הלילה".
- ובחורבן בית המקדש כתיב "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני".
"אל תאספו" אין כתיב כאן אלא "אל תאיצו" - אמר הקב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרים לפני, ניאוצין הן לי. למה? (ישעיהו כב ה): "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות", יום מעורבב, יום דביזה, יום דבכיה.
"בגיא חזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה.
"מקרקר קיר ושוע אל ההר" - שהיו מקרקרים קירות בתיהם ועושין אותם מגינים ומעמידים אותן על שועיהם.
(ישעיה כב ו): "ועילם נשא אשפה" - רב אמר הדא קיבוץ דגירי.
"ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן" - שהיו מקרקרים קירות בתיהן ועושים אותם מגינים.
"ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב" - רבאמר כמלא עומקה של מי ים.
"והפרשים שות שתו השערה" משתיי אזלין ומשתיי אתיין ומתחמאין סגין.
"ויגל את מסך יהודה" - גלי דכסיא.
"ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" - תני רשב"י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהן, הה"ד (שמות לג ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".
- כיצד נוטל מהן? ר' איבו ורבנן:
- ר' איבו אמר מאליו היה נקלף.
- ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו.
"ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו וגו' ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה" – מלמד שהיו נותצין בתיהם ומוסיפין על החומה. ולא כבר עשה חזקיהו כן? הלא כתיב (דברי הימים ב לב ה): "ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה וגו'"? אלא חזקיה בה' אלהי ישראל בטח, אבל אתם לא הבטחתם. הדא הוא דכתיב (ישעיהו כב, יא): "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד". אמרו מלאכי השרת לפניו: רבונו של עולם! כתיב (תהלים צו, ו): "הוד והדר לפניו", ואתה אומר כדין? אמר להון: אנא מליף לכון. הדא הוא דכתיב (ישעיהו לב, יא): "פשוטה ועורה וחגורה על חלצים", כך תהיו מספידין.
"על שדים סופדים", על חורבן ראשון ועל חורבן שני.
"על שדי חמד", על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, הדא הוא דכתיב (מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש".
"על גפן פוריה", אלו ישראל, כמה דאת אמר (תהלים פ, ט): "גפן ממצרים תסיע".
דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא" וגו' —
- זהו שאמר הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח (תהלים מב, ה): "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" וגו'. כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא הזה? לא אמרוהו אלא כנגד כנסת ישראל, שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשיו נתרחק ממני, ואני בוכיה ומתאנחת ואומרת: מי ישימני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי, ובתוכו אתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי; וכשהייתי מבקשת רחמים על עווני, אתה עונה אותי; ועכשיו אני בבושה וכלימה.
- ועוד אמרה לפניו: רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב, וקול דממה בתוכו ואומר: מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך, והכהנים עומדים על הדוכן והלויים מקלסים בכנורות, יהיו שועלים מרקדים בו? הדא הוא דכתיב (איכה ה, יח): "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". אלא מה אעשה, שעוונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי שהתעו אותי מדרך חיים לדרך המוות. לכך נאמר: אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'.
דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" וגו' —
- בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו; אלא אכביש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג): "השיב אחור ימינו מפני אויב".
- באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו. וכיון שנשרף, אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ; אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. הדא הוא דכתיב (הושע ה, טו): "אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני".
- באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי! השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות.
- באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר (ירמיהו יג, יז): "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וגו'. אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי, מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם.
- באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם! כהני, היכן אתם! אוהבי, היכן אתם! מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים! מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה. אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע; מפני שהיה מתיירא, שלא יאמרו: בימיך היתה לבנינו זאת. הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד, הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מיומים שאני מבוקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיה: איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמר להם: משרתי עליונים, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? והיה צועק ובוכה, עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם, והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש.
- כיון שראה אותם הקב"ה, מיד "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך, שבקטנותו הצליח, ובזקנותו לא הצליח.
- אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרין (ישעיהו לג, ח): "נשמו מסלות שבת עובר אורח" וגו' ["נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר בְּרִית, מָאַס עָרִים, לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ"].
- מאי נשמו מסלות? – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מסילות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם, היאך היו לשממה?
- שבת עובר אורח – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים, היאך שבתו?
- הפר ברית – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הופר ברית של אברהם אביהם, שעל ידו נתיישב העולם, ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ.
- מאס ערים – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם? הדא הוא דכתיב (ירמיהו יד, יט): "המאוס מאסת את יהודה ואם בציון געלה נפשך" וגו'?
- לא חשב אנוש – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: אפילו כדור אנוש שהיו ראש לעובדי עבודת כוכבים לא חשבת את ישראל.
באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת. אמר להם: מה לכם קושרין מספד בעניין הזה שורות שורות? אמרו לפניו: רבש"ע, מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה; מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו מה לידידי בביתי (ירמיהו יא, טו)? אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה; הדא הוא דכתיב (דניאל ט, יא): "וכל ישראל עברו את תורתך". אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבא תורה ותעיד בהם בישראל. מיד באה תורה להעיד בהן. אמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותם וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהן.
אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: אל"ף, את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך", ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני? מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן.
באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם: בתי[2], את באת להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חומשי תורה? שאת בראש התורה; הדא הוא דכתיב (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים". מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.
באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם: גימ"ל, את באת להעיד בבני שעברו על התורה? כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש, אלא בני? הדא הוא דכתיב (דברים כב, יב): "גדילים תעשה לך". מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל.
מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם! למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי: העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם! כשאמר לי אבא (בראשית כב, ח): "אלהים יראה לו השה לעולה בני", לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?
פתח יעקב ואמר: רבונו של עולם! לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם; ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים? כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?
פתח משה ואמר: רבונו של עולם! לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר? וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ, גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי. ועכשיו שגלו, שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: מטוב אדוני לא טוב לי, ומרעתו רע לי? באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, שאלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן. מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה: בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצתה בת קול ואמרה: גזירה היא מלפני. מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא המקום יחזיר אתכם במהרה! והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום, הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, א): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו".
כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: ווי על דמטא לבנן, היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמכיתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו, היכי סגיתון בטורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלא, היכי טעניתון מובלי טעוני דחלא, היכי הוו ידיכון כפיתין לאחוריכון, היכי לא בלעתון רוקא בפומיכון!
פתח משה ואמר: ליטא שימשא, אמאי לא חשכת בשעה דעאל שנאה לבית מקדשא? אהדר ליה שמשא: בחייך משה רעיא מהימנא, היכי אהוי חשוכא? דלא שבקין לי ולא רפו לי, דנקטין לי בשיתין שוטי דנורא ואמרין לי: פוק ונהר נהוריך. תוב פתח משה ואמר: ווי על זיוך מקדשא, היכי חשך? ווי כי מטא זמניה דיחרב והיכלא מכלי, ודרדקי דבי רב מתקטלין, ואבוהון אזלין בשביה וגלותא ובחרבא. תוב פתח משה ואמר: שבאי, אי בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא וברתא באנפה דאמא, דמטא זימנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון. וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי, אלא מותבין ליה לברא בכנפיה דאמיה ואמרין ליה לאבוה: קום נכסיה. בכיא אמיה ונתרין דמעתא עלוהי, ואבוהי תלה ליה רישיה. ועוד אמר לפניו: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב, כח): "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"; והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק?
באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר – לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קינאת לעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?
מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא, יד): "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", וכתיב (שם טו, {{{3}}}): "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו', וכתיב (שם טז, {{{3}}}): "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם":
- (ירמיהו יג טז): "תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך" וגו' —
אימתי נתקיים להם המקרא הזה? במיתתו של חזקיהו. הדא הוא דכתיב (דברי הימים ב לב, לג): "וישכב יחזקיהו עם אבותיו ויקברהו במעלה קברי בני דויד וכבוד עשו לו במותו". מה כבוד עשו לו? ר' יהודה בר' סימון ורבי חנין ורבנן. ר' יהודה בר סימון אמר: בית וועד בנו למעלה מקברו של חזקיהו, בשעה שהיו הולכים לשם היו אומרים לו: למדנו. ר' חנין אמר: ספר תורה נתנו למעלה מקברו של חזקיהו ואמרו: זה שהוא מוטל בארון זה קיים מה שכתוב בזה. ורבנן אמרי: הציעו לו טפטיות מפתח בתיהם עד קברי בני דוד. וכל כך למה? כדי שלא יתייחפו רגליהם. אף על פי כן נתייחפו רגליהם. אמר להם ירמיה: מה אם בשעה שהצעתם טפטיות מפתח בתיכם עד קברי בני דוד נתייחפו רגליכם, לכשיתנגפו רגליכם על הרי נשף על אחות כמה וכמה:
עשר מסעות נסעה השכינה:
- מכרוב לכרוב,
- ומכרוב למפתן הבית,
- מן מפתן הבית לכרובים,
- ומן הכרובים לשער הקדמוני,
- משער הקדמוני לחצר,
- מן החצר לגג,
- מן הגג למזבח,
- מן המזבח לחומה,
- מן החומה לעיר,
- מן העיר להר הזיתים.
- מכרוב לכרוב, דכתיב (יחזקאל י, ד): "וירם כבוד ה' מעל הכרוב".
- מכרוב למפתן הבית, דכתיב (יחזקאל ט, ג): "וכבוד אלהי ישראל נעלה מעל הכרוב אשר היה עליו אל מפתן הבית".
- ממפתן הבית לכרובים, דכתיב (יחזקאל י, יח): "ויצא כבוד ה' מעל מפתן הבית ויעמד על הכרובים". ויצא, לא היה צריך קרייה למימר אלא "ויבא", ואת אמר "ויצא", מהו ויצא? אמר ר' אחא: למלך שהיה יוצא מפלטין שלו בכעס; משהיה יוצא, היה חוזר ומגפף ומנשק בכותלי פלטין ובעמודי פלטין ובוכה ואומר: הוי שלום בית פלטין שלי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום מן כדון, הוי שלם. כך משהיתה שכינה יוצאת מבית המקדש, היתה חוזרת ומגפפת ומנשקת בכותלי בית המקדש ובעמודי בית המקדש ובוכה ואומרת: הוי שלום בית מקדשי, הוי שלום בית מלכותי, הוי שלום בית יקרי, הוי שלום בית מקדשי; הוי שלום!
- מן הכרובים לשער הקדמוני, דכתיב (יחזקאל י, יט): "וישאו הכרובים את כנפיהם" וגו'.
- משער הקדמוני לחצר, דכתיב (יחזקאל י, ד): "והחצר מלאה את נוגה כבוד ה'".
- מן החצר לגג, דכתיב (משלי כה, כד): "טוב שבת על פנת גג".
- מן הגג למזבח, דכתיב (עמוס ט, א): "ראיתי את ה' נצב על המזבח".
- מן המזבח לחומה, דכתיב (עמוס ז, ז): "והנה ה' נצב על חומת אנך".
- דבר אחר: מהו אנך? זו סנהדרין של שבעים ואחד, מנין אנ"ך. "ויאמר ה' הנני שם אנך", אמר ר' יהודה בר' סימון כו' )אמר הקב"ה: אני מיסרו בעולם הזה, אבל בעולם הבא לא אוסיף עוד עבור לו. ילקוט שמעוני/עמוס/רמז תקמה).
- מן החומה לעיר, דכתיב (מיכה ו, ט): "קול ה' לעיר יקרא".
- מן העיר להר הזיתים, דכתיב (יחזקאל יא, כג): "ויעל כבוד ה' מעל תוך העיר ויעמד על ההר אשר מקדם לעיר".
- אמר ר' יונתן: שלש שנים ומחצה עשתה השכינה יושבת על הר הזיתים, סבורה שמא ישראל יעשו תשובה. ולא עשו, והיתה בת קול מכרזת ואומרת: "שובו בנים שובבים" (ירמיהו ג, כב); "שובו אלי ואשובה אליכם" (מלאכי ג, ז). וכיון שלא עשו תשובה, אמרה (הושע ה, טו): "אלך אשובה אל מקומי".
- על אותה שעה הוא אומר (ירמיהו יג טז): "תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך", בטרם יחשיך לכם מדברי תורה, בטרם יחשיך לכם מדברי נבואה, ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף.
- וקויתם לאור, בבבל; ושמה לצלמות, במדי; ושית בערפל, ביוון; ואם לא תשמעוה, באדום.
- במסתרים תבכה נפשי מפני גוה (ירמיהו יג, יז). מה תלמוד לומר "מפני גוה"? אלו אומות העולם, שהם מתגאים ואומרים (דברים לב, לז): "אי אלהימו צור חסיו בו".
- דבר אחר: מפני גוה, מפני מלאכי השרת, שהם מתגאים ואומרים (תהלים ח, ה): "מה אנוש כי תזכרנו" וגו'.
- "ודמוע תדמע ותרד עיני דמעה כי נשבה עדר ה'" (שם יג, יז), את מוצא, עד שלא גלו ישראל היו עשויים עדרים עדרים, עדרי כהונה לבד, עדרי לויה לבד, עדרי ישראל לבד; וכיון שגלו – נעשו עדר אחד, כי נשבה עדר ה׳; "כי נשבו" אין כתיב כאן, אלא כי נשבה עדר ה׳:
<< · איכה רבה · פתיחתא · כו · >>
- (ישעיהו כט א): "הוי אריאל אריאל" וגו' —
- אריא! אריא גיברא!
- קרית חנה דוד, קריה שחנה בה דוד, קרייה דלא הניא ליה בה אלא דוד, קריה שעשה אותה דוד לקסרקיטון שלו.
- ספו שנה על שנה חגים ינקופו — שנה עלתה, שנה נפקא, ולא היו עולין לפעמי רגלים, והיו הדרכים מעלין היגים, הדא הוא דכתיב חגים ינקופו.
- והציקותי לאריאל, ר' נסה דקסרין אמר: מכאן שהיתה קורת רוח לישראל.
- והיתה תאניה ואניה, סכופי סכופים.
- והיתה לי כאריאל, כחורבן ראשון חורבן שני.
- כיון שחטאו —גלו, וכיון שגלו — התחיל ירמיה מקונן עליכם איכה:
<< · איכה רבה · פתיחתא · כז · >>
- (ויקרא כו יח): "ואם עד אלה לא תשמעו לי וגומר" —
- ר' אליעזר ור' יהושע. רבי אליעזר אומר: אין הקב"ה מביא פורעניות על ישראל עד שמעיד בהן תחילה; הדא הוא דכתיב: ואם עד אלה.
- רבי יהושע אומר: שלא יהו ישראל אומרים: כלו מכות, עוד אין לו אחרות להביא עלינו, תלמוד לומר: ואם עד אלה, אם עוד אלה, יש לו אחרות מאלה וכאלה להביא.
- ויספתי ליסרה אתכם שבע על חטאתיכם – אתם עברתם לפני שבע עבירות, בואו וקבלו עליכם שבע פורעניות. אתם עברתם לפני שבע עבירות, הרי ירמיה בא מקונן עליכם קינות שהוא שבע אלפא ביתין, איכה:
<< · איכה רבה · פתיחתא · כח · >>
כח. [ עריכה ]
רבי חמא בר חנינא פתח:
- (ירמיהו לו לב): ""וירמיהו לקח מגלה אחרת" וגו'"—
רבי חמא בר חנינא ורבנן. ר' חמא אמר: ועוד נוסף עליהם (שם), זה "איכה יעיב" (איכה ב); דברים, זה "איכה יועם" (איכה ד); רבים, זה "אני הגבר" (איכה ג); כהמה, "זכור ה'" (איכה ה).
ורבנן אמרי: ועוד נוסף עליהם, זה "איכה יעיב"; דברים, זה "איכה יועם"; רבים, זה "זכור ה'"; כהמה, זה "אני הגבר", שהוא מן תלתא תלתא פסוקי באלפא ביתא:
- (תהלים סח ז): "אלהים מושיב יחידים ביתה"—
אתה מוצא, עד שלא נגאלו ישראל ממצרים היו יושבין בפני עצמן והשכינה בפני עצמה; וכיון שנגאלו, נעשו כולן הומוניא אחת. וכיון שגלו, חזרה שכינה בפני עצמה וישראל בפני עצמן; הדא הוא דכתיב: "אך סוררים שכנו צחיחה". איכה ישבה בדד:
- (איכה ד יב): "לא האמינו מלכי ארץ" וגו'—
ארבעה מלכים היו, מה שתבע זה לא תבע זה, ואלו הן: דוד ואסא ויהושפט וחזקיהו. דוד אמר (תהלים יח, לח): "ארדוף אויבי ואשיגם" וגו'; אמר לו הקב"ה: אני עושה כן, הדא הוא דכתיב (שמואל א ל, יז): "ויכם דוד מהנשף ועד הערב למחרתם". מהו למחרתם? ר"י בן לוי אמר: לשני לילות ויום אחד היה הקב"ה מאיר לו בלילות בזיקין וברקים כמה דתנינן תמן (משנה ברכות ט ב): "על הזיקין ועל הזועות ועל הברקים"; הדא הוא דכתיב (תהלים יח, כט): "כי אתה תאיר נרי" וגו'. עמד אסא ואמר: אני אין בי כח להרוג להם אלא אני רודף אותם ואתה עושה; אמר לו: אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב יד, יב): "וירדפם אסא" וגו', לפני אסא אין כתיב כאן אלא "לפני ה' ולפני מחנהו". עמד יהושפט ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף, אלא אני אומר שירה ואתה עושה; אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר (דברי הימים ב כ, כב): "ובעת החלו ברנה ותהלה" וגו'. עמד חזקיהו ואמר: אני אין בי כח לא להרוג ולא לרדוף ולא לומר שירה, אלא אני ישן על מיטתי ואתה עושה; אמר לו הקב"ה: אני עושה, שנאמר (מלכים ב יט, לה): "ויהי בלילה ההוא ויצא מלאך ה' ויך במחנה אשור". כמה נשתייר מהם? רב אמר עשרה, שנאמר (ישעיהו י, יט) "ונער יכתבם", שכן דרכו של נער להיות כותב יו"ד. ר' אלעזר אומר ששה, שכן דרכו של נער להיות שורט שריטה. רבי יהושע בן לוי אומר חמשה, שנאמר (שם ישעיהו, יז): "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר". ר' יהודה ור' סימון אמרו תשעה, הדא הוא דכתיב (שם) "ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה". ר' תנחום בן חגילאי אמר ארבעה עשר, הדא הוא דכתיב "שנים שלשה גרגרים בראש אמיר ארבעה חמשה בסעיפיה פוריה". בין כדברי אלו ובין כדברי אלו הכל מודים שנבוכדנצר היה אחד מהם, אלא כיון שאמר לו הקב"ה: עלה והחריב בית המקדש, אמר: לא בעי אלא מצמצמא יתי מעבד לי כמא דעבד לסבי. מה עשה? בא וישב בדפני של אנטוכיא ושלח נבוזראדן רב טבחים להחריב את ירושלים ועשה שם שלש שנים ומחצה, בכל יום מקיף את ירושלים ולא היה יכול לכבשה, בקש לחזור, נתן הקב"ה בלבו התחיל ממדד בחומה והיתה שוקעת בכל יום טפחיים ומחצה עד ששקעה כולה, וכיון ששקעה כולה נכנסו השונאים לירושלים.
על אותה שעה הוא אומר: "לא האמינו מלכי ארץ וכל יושבי תבל כי יבא צר ואויב בשערי ירושלים". כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה:
לא. [ עריכה ]
רבי שמעון בן יוחאי פתח:
- (משלי כ יד): "רע רע יאמר הקונה ואוזל לו אז יתהלל" וגו'—
את מוצא, עד שלא גלו ישראל היה הקדוש ברוך הוא קורא אותם רָעים; הדא הוא דכתיב: "העם הרע הזה המאנים לשמוע את דברי" (ירמיהו יג, י). וכיון שגלו התחיל משבחן, שנאמר: ואוזל לו אז יתהלל. כיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם איכה.
- (צפניה ג א): "הוי מראה ונגאלה העיר היונה".
מהו הוי מראה? הוי מפני האימה, שנתתי אימתי על כל האומות. אימתי? ונגאלה. את מוצא בשעה שנגאלו ישראל ממצרים נפלה אימתן על כל האומות, הדא הוא דכתיב: שמעו עמים ירגזון וגו' (שמות טו, יד); "אז נבהלו אלופי אדום" וגו' (שם, טו). העיר היונה, אומה שציינתי אותה במצוות ומעשים טובים כיונה. אחר כל השבח הזה – "לא שמעה בקול ה' ולא לקחה מוסר, בה' לא בטחה אל אלהיה לא קרבה", כלה דלא שמעה, מה היא? לאו שטותא היא? אמר ר' ראובן: לשון יוני הוא, צווחין לשטותא מורא, הוי מראה, הוי מקמי שטותא. ונגאלה, על ידי שהיו מרחיקין עצמן מלשמוע דברי תורה ונגאלה מן הכהונה. העיר היונה, לא היה לה ללמוד מעירו של יונה, מנינוה? נביא אחד שלחתי לנינוה והחזירה בתשובה, ואילו ישראל בירושלים כמה נביאים שלחתי אליהם! הדא הוא דכתיב: "ויעד ה' בישראל וביהודה ביד כל נביאי כל חוזה לאמר שובו מדרכיכם הרעים ושמרו מצותי חקותי" וגו' (מלכים ב יז, יג), וכתיב: "ואשלח אליכם את כל עבדי הנביאים יום השכם ושלוח לאמר" וגו' (ירמיהו ז, כה), השכם ושלוח בבוקר, השכם ושלוח בערב, "ולא שמעו". כיון שלא שמעו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה ישבה בדד (מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי).
לב. [ עריכה ]
רבי חנינא פתח הכי:
- (ירמיהו ח יח): "מבליגיתי עלי יגון עלי לבי דוי" —
מהו מבליגיתי? מבלי הוגין בתורה לקיים מצות ומעשים טובים, עשיתי ביתי גיתי. ואף על פי כן עלי לבי דוי, על בית המקדש. הדא הוא דכתיב: "על זה היה דוה לבנו" וגו' (איכה ה, יז), דכתיב: "הנה קול שועת בת עמי מארץ מרחקים" (ירמיהו ח, יט). אמר ר' יוחנן: דיבור זה משמש שלשה לשונות: זעקה, שועה, נאקה. זעקה דכתיב: "ויאנחו בני ישראל מן העבודה ויזעקו ותעל שועתם" (שמות ב, כג). שועה דכתיב: קול שועת בת עמי. נאקה דכתיב: "וישמע אלהים את נאקתם" (שמות ב, כד). רבי הונא רבה דצפורין אומר, לשון פרפור הוא, הדא הוא דכתיב: "ונאק נאקות חלל" (יחזקאל ל, כד), וכתיב: "ונפש חללים תשוע" (איוב כד, יב). "הה' אין בציון אם מלכה אין בה" (ירמיה ח, יט), אילו היה שם לא היו גולים. וכיון שחטאו גלו, וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם, איכה ישבה בדד:
- (איוב ל לא): "ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים" —
תמן תנינן, אמר רשב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן יוצאות בנות ישראל בכלי לבן שאולין, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים היו טעונין טבילה. ובהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם. ומה היו אומרות? בחור! שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומר (שיר השירים ג): צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו; "ביום חתונתו" זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. בשלמא יום כיפורים, יום סליחה וכפרה לישראל, יום שנתנו בו לוחות אחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? ר' יעקב בר אחא בשם רבי אסי אמר: שבו זמן קציצה יפה לעצים, שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכולת, ותני: כל עץ שנמצא בו תולעת או מאכולת פסול מעל גבי המזבח. ר' אבא בר כהנא ור' אסי משום דעולא בשם רבי אמרי: שבו בטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, א"ל: אפשר דכל דא טיבותא עבד וכתיב ביה (מלכים ב יז) עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וגו'? אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, ולא אמר: כל עמא יסקון ויצלון, אלא אמר: כל מאן דבעי למיסק יסק. ר' שמואל בר נחמני ואמרי לה משמיה דר' שמואל בר יצחק: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, שנאמר (במדבר לו): וכל בת יורשת נחלה וגו', וכתיב (שם): ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר וגו'. וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות? אלא אמור מעתה: אביה משבט אחד ואמה משבט אחר. רבנן אמרי: יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, דכתיב (שופטים כא): ארור נותן אשה לבנימין. א"ר יוחנן, מקרא קראו וקרבוהו, מקרא קראו ורחקוהו. מקרא קראו וקרבוהו (בראשית לה): גוי וקהל גוים יהיה ממך; מקרא קראו ורחקוהו (בראשית מח): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאינן נחשבין עם אחיהם. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ר' אליעזר הגדול אמר: ניחא בחמשה עשר; מכאן ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, ואמר יסיף. ר' אבין ור' יוחנן אמרי: יום שביטל החפר מן מתי מדבר. א"ר לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו: דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר. כיון דאיתמלא סיהרא אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב. וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים, הה"ד: ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים; "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד). וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה ישבה בדד:
- (ירמיהו ט ט): "על ההרים אשא בכי ונהי וגו'" —
אמר ר' אחא: שלשה דברים צוה נבוכדנצר לנבוזראדן על ירמיהו. "קחנו ועיניך שים עליו" (ירמיהו לט, יב), עליו ולא על אומתו; "ואל תעש לו מאומה רע", לו לא תעשה אבל עם אומתו עשה כרצונך לרעה; "כי כאשר ידבר אליך כן עשה עמו", ולא לאומתו. והיה ירמיה רואה כת של בחורים נתונים בקולרין, ונותן את ראשו עמהם, ונבוזראדן בא ומעבירו מהן; וחוזר ורואה כת של זקנים שלולים בשלשלאות, ונותן את צוארו עליהם, ובא נבוזראדן ומעבירו מהן. אמר נבוזראדן לירמיה: חזי חד מן תלת מילין אית בך: או נביא שקר את או מבעט ביסורין את או שופך דמים את. או נביא שקר את, שכל הדין שנייא את מתנבא על הדא קרתא דהיא חרבה, וכדו דחרבה נפשך באישה עלך סגיא. או מבעט ביסורין את, דאנא לית אנא בעי למעבד בישא ואת בעי למעבד לך בישא, למימר לית יסוריא חשיבין עלי מידי. או שופך דמים את, דמלכא פקיד לי עליך סגי בדיל דלא למעבד לך בישא, ואת בעי למעבד בישא בגין דישמע מלכא ויקטלוניה לההוא גברא. ובסוף אמר ליה: אם טוב בעיניך בא ואשימה עיני עליך; ולא קיבל עליו, כמו שנאמר בסוף הפרשה, עד שנאמר לו מפי הגבורה. הדא הוא דכתיב: "הדבר אשר היה אל ירמיהו מאת ה' לאמר" (ירמיהו מ, א), מה היה אותו הדבר? אלא שאמר לו: ירמיה, אין את יתיב הכא, אנא אזיל עמהון ואין את אזיל עמהון, אנא יתיב הכא. אמר לפניו: רבש"ע, אין אנא אזיל עמהון מה אנא יכיל מהני להון? אלא ייזול מלכהון ברייהון עמהון, דהוא יכול מהני להון סגיא. הדא הוא דכתיב: אחר שלח נבוזראדן רב טבחים את ירמיהו והוא אסור בזיקים. אמר ר' אחא: כביכול הוא והוא אסור בזיקים. ודכוותיה כתיב: "ואני בתוך הגולה".
עד היכן היתה נבואתו של ירמיהו? ר' יעקב ור' אבא, ואית דאמר ר' אלעזר ור' יוחנן, חד אמר: עד "מזרה ישראל יקבצנו" (ירמיהו לא, ט), וחרינא אמר: עד "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם" (ירמיהו לא, טו). ובחזירתו היה מוצא אצבעות מקוטעין מושלכין בהרים, והיה מלקטן ומגפפן ומחבקן ומנשקן ונותנן לתוך טליתו ואומר להם: בני, לא כך הזהרתי ואמרתי לכם: "תנו לה' אלהיכם כבוד בטרם יחשיך ובטרם יתנגפו רגליכם על הרי נשף" (ירמיהו יג, טז). על אותה שעה נאמר: על ההרים אשא בכי ונהי ועל נאות מדבר קינה, על אותם הרים נאים ומשובחים אשא בכי ונהי על נאותיו של יעקב שנהפכו לקינה, ולא שמעו קול מקנה כי לא שמעו לקול דברי תורה ולא לקול דברי נבואה, אלא מקנה, אלא לקול דבר המקנא שהיו מקניאים אותו בעבודת כוכבים. הדא מה דאת אמר "יקניאוהו בזרים" (דברים לב, טז). לפיכך מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו. אמר ר' יוסי בר חלפתא: חמשים ושתים שנה לא נראה עוף טס בארץ ישראל; מה טעם? מעוף השמים עד בהמה נדדו הלכו, בהמה בגימטריא חמשים ושתים.
אמר ר' חנינא: קודם לארבעים שנה היו נוטעים תמרים בבבל, לומר שמיני מתיקה מרגלת לשון לתורה. אמר ר' חנינא בר' אבהו: שבעה מאות מיני דגים טהורים ושמנה מאות מיני חגבים טהורים ועופות לאין מספר, וכולן גלו עם ישראל לבבל, וכשחזרו חזרו עמהם, חוץ מדג אחד ששמו שיבוטא. ודגים היאך גלו? ר' הונא בשם ר' יוסי אמר: דרך תהום גלו ודרך תהום חזרו. אמר ר' זירא: בא וראה כמה היא חצופה ארץ ישראל, שעדיין עושה פירות. ולמה עושה פירות? ר' חנינא ור' יהושע בן לוי, חד אמר על שם שמזבלין אותה, וחרינא אמר על שם שהם מהפכים בעפרה. אמר ר' יודן: שבע שנים נתקיים בהם גפרית ומלח, וכל כך למה? על שם "והגביר ברית לרבים שבוע אחד" (דניאל ט, כז). כותיים שבה כיצד עושין? זורעין אותה מטליות מטליות, זורעין כאן והיא נשרפת, זורעין כאן והיא נשרפת. עובדא הוה בחד דהוה קאים ורדי בבקעת בית ערבא, ותקף ידיה אסיכתיה וסליק עפרא יקידא ואוקיד דרעיה, לקיים מה שנאמר: "גפרית ומלח שרפה כל ארצה" (דברים כט, כב). רבה בר כהנא אמר: אינן לא ממחילות הארץ ולא משממות הארץ, אלא לפניו, לקיים מה שנאמר: "ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ" (בראשית ט, ב). ולעתיד לבא הכל חוזר, הדא הוא דכתיב: "והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר" (יחזקאל לו, לד):
קישורים חיצוניים
מדרש מעוצב, באתר דעת.
- ^ ראו יחזקאל כב כו.
- ^ שמא צ"ל "בי"ת". ויקיעורך