קטגוריה:משלי כט ט

הפועל נשפט עניינו מתווכח, מתדיין, כמו ב(ישעיהו מג כו): "הַזְכִּירֵנִי נִשָּׁפְטָה יָחַד, סַפֵּר אַתָּה לְמַעַן תִּצְדָּק" (דעת מקרא).

מדוע לא שופט? "אמר רבי סימון: כל מי שהוא דן את טיפש, הוא עצמו נידון... "שופט" אין כתיב, אלא נשפט" (איכה רבה פתיחה יד): האויל אף פעם לא מודה באשמה, הוא מאשים את השופט.

1. האויל רוגז ושוחק, ולאויל אין נחת. כך דרכו של האויל - הוא אינו מדבר בנחת כדרכם של חכמים ((קהלת ט יז): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"), אלא מדבר בעצבים או בלעג.

2. האויל רוגז או שוחק "על דבריו של החכם, ולא ימצא החכם שום נחת רוח בויכוחו עם הכסיל" (רמ"ד ואלי): דברי חכמים נשמעים כאשר הצד השני מאזין להם בנחת, אולם האויל מתעצבן או לועג לכל דבר שאומרים לו, ולכן החכם אינו מוצא נחת רוח.

3. החכם רוגז ושוחק אבל האויל לא נח, "בין שיתנהג עמו ברוגז ויכעס עליו, ובין שיתנהג עמו בטוב וישחק עמו, אין לאויל נחת, שהוא יחזור לעשות איולתו" (הגאון מווילנה).

4. החכם רוגז ושוחק ולחכם "בין כך וכך אין נחת, לא ימצא נוח להניחו בדרך החכמה" (מלבי"ם).

לפי כל הפירושים המקובלים, אין זה ברור מה מטרת הפסוק: אם המטרה היא ללמד שלא צריך להתווכח עם אוילים, מדוע הפסוק נאמר דווקא על איש חכם? והרי אם איש חכם לא צריך להתווכח עם איש אויל, אז גם איש פשוט לא צריך להתווכח עם אויל, והיה ראוי יותר לכתוב "דבר עם איש אויל - ולא תמצא נחת" (כמו פסוק דומה שנאמר על הכסיל, (משלי יד ז): "לֵךְ מִנֶּגֶד לְאִישׁ כְּסִיל וּבַל יָדַעְתָּ שִׂפְתֵי דָעַת"*)!

לכן נראה לי שהפסוק דווקא בא ללמד איך כן צריך לדבר עם אוילים.

איש חכם בדרך-כלל מדבר בנחת, (קהלת ט יז): "דִּבְרֵי חֲכָמִים בְּנַחַת נִשְׁמָעִים"; אך כאשר הוא מתווכח עם איש אויל, הוא יודע שאם ידבר בנחת, האויל ישתעמם, ולכן הוא חייב להשתמש באמצעים מעוררים:

• הוא רגז = מדבר בכעס ובתוכחה,
• ומייד אחר כך הוא שחק = מדבר בצחוק ובהומור,
• הוא עושה שינויים קיצוניים בסגנון הדיבור, ואינו נח - ואין נחת;

כך מצליח החכם להשאיר את האויל בהקשבה.

חכמי התלמוד דרשו, שהאיש החכם הוא ה', והאנשים האוילים הם מלכי יהודה, והפסוק מבטא את התסכול של ה' מכך שלא הצליח לחנך אותם בשום דרך: "כעסתי על אחז ונתתיו ביד מלכי דמשק - זיבח וקיטר [לאלהיהם], שנאמר (דברי הימים ב כח כג) "ויזבח לאלהי דרמשק המכים בו ויאמר כי אלהי מלכי ארם הם מעזרים אותם להם אזבח ויעזרוני והם היו לו להכשילו ולכל ישראל"; שחקתי עם אמציה ונתתי מלכי אדום בידו - הביא אלהיהם והשתחוה להם, שנאמר (דברי הימים ב כה יד) "ויהי אחרי בא אמציה מהכות את אדומים ויבא את אלהי בני שעיר ויעמידם לו לאלהים ולפניהם ישתחוה ולהם יקטר!"" (בבלי סנהדרין קג., ודומה לכך איכה רבה פתיחה יד); "איש חכם נשפט זה הקב"ה, שנקרא ה' 'איש מלחמה' (שמות טו ג); איש אויל אלו מלכים שבסמוך: אחז ואמציה; ורגז ושחק ואין נחת: בין שהוא כועס עמהם בין שהוא שוחק עמהם - אינן יראין מלפניו ואינם חתים לחזור למוטב" (רש"י שם).