איכה רבה פתיחתא כד

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · איכה רבה · פתיחתא · כד · >>


הוסף ביאור

כד.    [ עריכה ]
רבי יוחנן פתח:

(ישעיהו כב א): "משא גיא חיזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה, גיא שכל החוזים עומדים ממנה. דאמר ר׳ יוחנן כל נביא שלא נתפרש שם עירו, ירושלמי הוה.
גיא חזיון, שהשליכו דברי חוזים לארץ.

"מה לך איפוא כי עלית כלך לגגות" - ולאיגרא סלקין לון, אמר רבי לוי אלו גסי הרוח.


(ישעיהו כב ב): "תשואות מלאה" - אמר רבי אלעזר בן יעקב הלשון הזה משמש שלושה לשונות: צרות, מרגשות, אפילה.
צרות, שנאמר (איוב לט ז): "תשואות נוגש לא ישמע".
מרגשות, שנאמר "תשואות מלאה".
אפילה, שנאמר (איוב ל ג): "אמש שואה ומשאה".

"עיר הומיה" - קרתא דמערבבתא.
"קריה עליזה"- קרתא חדיתא.
"חלליך לא חללי חרב ולא מתי מלחמה" -ומה הן? (דברים לג כד): "מזי רעב ולחומי רשף".


(ישעיהו כב ג): "כל קציניך נדדו יחד מקשת אסרו" - שהיו מתירין גידי קשתותם ואוסרין בהן.

"כל נמצאיך אסרו יחדיו מרחוק ברחו" - מרחיקים מלשמוע דברי תורה, כמד״א (ירמיהו לא ב): "מרחוק ה' נראה לי".


(ישעיהו כב ד): "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני" –

אמר ריש לקיש בשלושה מקומות בקשו מלאכי השרת לומר שירה לפני הקדוש ברוך הוא ולא הניחן ואלו הן: בדור המבול, ובים, ובחורבן בית המקדש.

  • בדור המבול מה כתיב (בראשית ו ג): "ויאמר ה׳ לא ידון רוחי באדם לעולם".
  • בים כתיב (שמות יד כ): "ולא קרב זה אל זה כל הלילה".
  • ובחורבן בית המקדש כתיב "על כן אמרתי שעו מני אמרר בבכי אל תאיצו לנחמני".


"אל תאספו" אין כתיב כאן אלא "אל תאיצו" - אמר הקב"ה למלאכי השרת ניחומין אלו שאתם אומרים לפני, ניאוצין הן לי. למה? (ישעיהו כב ה): "כי יום מהומה ומבוסה ומבוכה לה' אלהים צבאות", יום מעורבב, יום דביזה, יום דבכיה.


"בגיא חזיון" - גיא שכל החוזים מתנבאים עליה.

"מקרקר קיר ושוע אל ההר" - שהיו מקרקרים קירות בתיהם ועושין אותם מגינים ומעמידים אותן על שועיהם.

(ישעיה כב ו): "ועילם נשא אשפה" - רב אמר הדא קיבוץ דגירי.
"ברכב אדם פרשים וקיר ערה מגן" - שהיו מקרקרים קירות בתיהן ועושים אותם מגינים.
"ויהי מבחר עמקיך מלאו רכב" - רבאמר כמלא עומקה של מי ים.
"והפרשים שות שתו השערה" משתיי אזלין ומשתיי אתיין ומתחמאין סגין.

"ויגל את מסך יהודה" - גלי דכסיא.
"ותבט ביום ההוא אל נשק בית היער" - תני רשב"י כלי זיין היה לישראל בסיני והיה שם המפורש חקוק עליו וכשחטאו נוטל מהן, הה"ד (שמות לג ו): "ויתנצלו בני ישראל את עדים מהר חורב".

  • כיצד נוטל מהן?   ר' איבו ורבנן:
    • ר' איבו אמר מאליו היה נקלף.
    • ורבנן אמרי מלאך היה יורד ומקלפו.

"ואת בקיעי עיר דוד ראיתם כי רבו וגו' ואת בתי ירושלים ספרתם ותתצו הבתים לבצר החומה" – מלמד שהיו נותצין בתיהם ומוסיפין על החומה. ולא כבר עשה חזקיהו כן? הלא כתיב (דברי הימים ב לב ה): "ויתחזק ויבן את כל החומה הפרוצה וגו'"? אלא חזקיה בה' אלהי ישראל בטח, אבל אתם לא הבטחתם. הדא הוא דכתיב (ישעיהו כב, יא): "ולא הבטתם אל עושיה ויוצרה מרחוק לא ראיתם ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד". אמרו מלאכי השרת לפניו: רבונו של עולם! כתיב (תהלים צו, ו): "הוד והדר לפניו", ואתה אומר כדין? אמר להון: אנא מליף לכון. הדא הוא דכתיב (ישעיהו לב, יא): "פשוטה ועורה וחגורה על חלצים", כך תהיו מספידין.

"על שדים סופדים", על חורבן ראשון ועל חורבן שני.

"על שדי חמד", על בית חמדתי שעשיתי אותו כשדה, הדא הוא דכתיב (מיכה ג, יב) "ציון שדה תחרש".

"על גפן פוריה", אלו ישראל, כמה דאת אמר (תהלים פ, ט): "גפן ממצרים תסיע".

דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא" וגו' —

זהו שאמר הכתוב ברוח הקדש על ידי בני קרח (תהלים מב, ה): "אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי" וגו'. כנגד מי אמרוהו בני קרח למקרא הזה? לא אמרוהו אלא כנגד כנסת ישראל, שאמרה כנסת ישראל לפני הקב"ה: רבונו של עולם, זכורה אני בטחון ושאנן ושלוה שהייתי שרויה בו, ועכשיו נתרחק ממני, ואני בוכיה ומתאנחת ואומרת: מי ישימני כשנים הראשונים, שהיה מקדש בנוי, ובתוכו אתה יורד משמי מרום ומשרה שכינתך עלי, ואומות העולם מקלסין אותי; וכשהייתי מבקשת רחמים על עווני, אתה עונה אותי; ועכשיו אני בבושה וכלימה.
ועוד אמרה לפניו: רבונו של עולם, שממה עלי נפשי כשאני עוברת על ביתך והוא חרב, וקול דממה בתוכו ואומר: מקום שזרעו של אברהם הקריבו קרבן לפניך, והכהנים עומדים על הדוכן והלויים מקלסים בכנורות, יהיו שועלים מרקדים בו? הדא הוא דכתיב (איכה ה, יח): "על הר ציון ששמם שועלים הלכו בו". אלא מה אעשה, שעוונותי גרמו לי, ונביאי השקר שהיו בתוכי שהתעו אותי מדרך חיים לדרך המוות. לכך נאמר: אלה אזכרה ואשפכה עלי נפשי וגו'.

דבר אחר: "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד" וגו' —

בשעה שבקש הקב"ה להחריב את בית המקדש, אמר: כל זמן שאני בתוכו, אין אומות העולם נוגעין בו; אלא אכביש את עיני ממנו ואשבע שלא אזקק לו עד עת קץ, ויבואו האויבים ויחריבו אותו. מיד נשבע הקב"ה בימינו והחזירה אחוריו, הדא הוא דכתיב (איכה ב, ג): "השיב אחור ימינו מפני אויב".
באותה שעה נכנסו אויבים להיכל ושרפוהו. וכיון שנשרף, אמר הקב"ה: שוב אין לי מושב בארץ; אסלק שכינתי ממנה ואעלה למכוני הראשון. הדא הוא דכתיב (הושע ה, טו): "אלכה ואשובה אל מקומי עד אשר יאשמו ובקשו פני".
באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי, מה עשיתי! השריתי שכינתי למטה בשביל ישראל, ועכשיו שחטאו חזרתי למקומי הראשון, חס ושלום שהייתי שחוק לגוים ולעג לבריות.
באותה שעה בא מטטרון ונפל על פניו ואמר לפניו: רבונו של עולם! אני אבכה ואתה לא תבכה. אמר לו: אם אין אתה מניח לי לבכות עכשיו, אכנס למקום שאין לך רשות ליכנס ואבכה, שנאמר (ירמיהו יג, יז): "ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי מפני גוה" וגו'. אמר להן הקב"ה למלאכי השרת: בואו ונלך אני ואתם ונראה בביתי, מה עשו אויבים בו. מיד הלך הקב"ה ומלאכי השרת וירמיה לפניו, וכיון שראה הקב"ה את בית המקדש, אמר: בוודאי זהו ביתי וזהו מנוחתי, שבאו אויבים ועשו בו כרצונם.
באותה שעה היה הקב"ה בוכה ואומר: אוי לי על ביתי! בני, היכן אתם! כהני, היכן אתם! אוהבי, היכן אתם! מה אעשה לכם? התריתי בכם ולא חזרתם בתשובה. אמר הקב"ה לירמיה: אני דומה היום לאדם שהיה לו בן יחידי, ועשה לו חופה ומת בתוך חופתו, ואין לך כאב לא עלי ולא על בני? לך וקרא לאברהם ליצחק וליעקב ומשה מקבריהם, שהם יודעים לבכות. אמר לפניו: רבונו של עולם, איני יודע היכן משה קבור. אמר לו הקדוש ברוך הוא: לך עמוד על שפת הירדן והרם קולך וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד וראה צאנך שבלעום אויבים! מיד הלך ירמיה למערת המכפלה ואמר לאבות העולם: עמדו, שהגיע זמן שאתם מתבקשין לפני הקב"ה. אמרו לו: למה? אמר להם: איני יודע; מפני שהיה מתיירא, שלא יאמרו: בימיך היתה לבנינו זאת. הניחן ירמיה ועמד על שפת הירדן וקרא: בן עמרם! בן עמרם! עמוד, הגיע זמן שאתה מבוקש לפני הקב"ה. אמר לו: מה היום מיומים שאני מבוקש לפני הקב"ה? אמר לו ירמיה: איני יודע. הניחו משה והלך אצל מלאכי השרת, שהיה מכיר אותן משעת מתן תורה. אמר להם: משרתי עליונים, כלום אתם יודעים מפני מה אני מתבקש לפני הקב"ה? אמרו לו: בן עמרם, אי אתה יודע שבית המקדש חרב וישראל גלו? והיה צועק ובוכה, עד שהגיע לאבות העולם. מיד אף הם קרעו בגדיהם והניחו ידיהם על ראשיהם, והיו צועקים ובוכין עד שערי בית המקדש.
כיון שראה אותם הקב"ה, מיד "ויקרא ה' אלהים צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק". ואלמלא מקרא שכתוב אי אפשר לאומרו. והיו בוכין והולכין משער זה לשער זה, כאדם שמתו מוטל לפניו. והיה הקב"ה סופד ואומר: אוי לו למלך, שבקטנותו הצליח, ובזקנותו לא הצליח.
אמר ר' שמואל בר נחמן: בשעה שחרב בית המקדש, בא אברהם לפני הקב"ה, בוכה וממרט זקנו ותולש שערות ראשו ומכה את פניו וקורע את בגדיו ואפר על ראשו, והיה מהלך בבית המקדש וסופד וצועק. אמר לפני הקב"ה: מפני מה נשתניתי מכל אומה ולשון, שבאתי לידי בושה וכלימה זאת? כיון שראוהו מלאכי השרת, אף הם קשרו הספד שורות שורות ואומרין (ישעיהו לג, ח): "נשמו מסלות שבת עובר אורח" וגו' ["נָשַׁמּוּ מְסִלּוֹת, שָׁבַת עֹבֵר אֹרַח, הֵפֵר בְּרִית, מָאַס עָרִים, לֹא חָשַׁב אֱנוֹשׁ"].
מאי נשמו מסלות? – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מסילות שהתקנת לירושלים שלא יהו עוברי דרכים פוסקים מהם, היאך היו לשממה?
שבת עובר אורח – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: דרכים שהיו ישראל עוברים ושבים בהם בחגים, היאך שבתו?
הפר ברית – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: רבונו של עולם, הופר ברית של אברהם אביהם, שעל ידו נתיישב העולם, ועל ידו הכירוך בעולם שאתה אל עליון קונה שמים וארץ.
מאס ערים – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: מאסת ירושלים וציון לאחר שבחרת בהם? הדא הוא דכתיב (ירמיהו יד, יט): "המאוס מאסת את יהודה ואם בציון געלה נפשך" וגו'?
לא חשב אנוש – אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה: אפילו כדור אנוש שהיו ראש לעובדי עבודת כוכבים לא חשבת את ישראל.

באותה שעה נזקק הקב"ה למלאכי השרת. אמר להם: מה לכם קושרין מספד בעניין הזה שורות שורות? אמרו לפניו: רבש"ע, מפני אברהם אוהבך שבא לביתך וספד ובכה; מפני מה לא השגחת עליו? אמר להם: מיום שנפטר אוהבי מלפני לבית עולמו לא בא לביתי, ועכשיו מה לידידי בביתי (ירמיהו יא, טו)? אמר אברהם לפני הקב"ה: רבונו של עולם, מפני מה הגלית את בני ומסרתן בידי האומות והרגום בכל מיתות משונות והחרבת את בית המקדש, מקום שהעליתי את יצחק בני עולה לפניך? אמר לו הקב"ה לאברהם: בניך חטאו ועברו על כל התורה ועל כ"ב אותיות שבה; הדא הוא דכתיב (דניאל ט, יא): "וכל ישראל עברו את תורתך". אמר אברהם לפני הקב"ה: רבש"ע, מי מעיד בהם בישראל שעברו את תורתך? אמר לו: תבא תורה ותעיד בהם בישראל. מיד באה תורה להעיד בהן. אמר לה אברהם: בתי, את באה להעיד בהן בישראל שעברו על מצותיך ואין לך בשת פנים מפני? זכרי יום שהחזירך הקב"ה על כל אומה ולשון ולא רצו לקבלך עד שבאו בני להר סיני וקבלו אותם וכבדוך, ועכשיו את באה להעיד בהם ביום צרתם? כיון ששמעה תורה כך, עמדה לצד אחד ולא העידה בהן.

אמר לו הקב"ה לאברהם: יבואו עשרים ושתים אותיות ויעידו בהן בישראל. מיד באו עשרים ושתים אותיות. באה אל"ף להעיד בישראל שעברו על התורה, אמר לה אברהם: אל"ף, את ראש לכל האותיות ובאת להעיד בישראל ביום צרתם? זכרי יום שנגלה הקב"ה על הר סיני ופתח בך (שמות כ, ב): "אנכי ה' אלהיך", ולא קבלוך אומה ולשון אלא בני, ואת באת להעיד בבני? מיד עמדה אל"ף לצד אחד ולא העידה בהן.

באתה בי"ת להעיד בהם בישראל, ואמר לה אברהם: בתי‏[1], את באת להעיד על בני, שהם זריזין בחמשה חומשי תורה? שאת בראש התורה; הדא הוא דכתיב (בראשית א, א): "בראשית ברא אלהים". מיד עמדה בי"ת לצד אחד ולא העידה כלום.

באתה גימ"ל להעיד בישראל, אמר לה אברהם: גימ"ל, את באת להעיד בבני שעברו על התורה? כלום יש אומה שמקיימת מצות ציצית שאת נתונה בראש, אלא בני? הדא הוא דכתיב (דברים כב, יב): "גדילים תעשה לך". מיד עמדה גימ"ל לצד אחד ולא העידה כלום. וכיון שראו כל האותיות שהשתיקן אברהם, נתביישו ועמדו בעצמן ולא העידו בישראל.

מיד פתח אברהם לפני הקב"ה ואמר: רבונו של עולם! למאה שנה נתת לי בן, וכשעמד על דעתו והיה בחור בן שלושים ושבע שנים אמרת לי: העלהו עולה לפני, ונעשיתי עליו כאכזרי ולא ריחמתי עליו, אלא אני בעצמי כפתתי אותו; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?

פתח יצחק ואמר: רבונו של עולם! כשאמר לי אבא (בראשית כב, ח): "אלהים יראה לו השה לעולה בני", לא עכבתי על דבריך ונעקדתי ברצון לבי על גבי המזבח, ופשטתי את צוארי תחת הסכין; ולא תזכור לי זאת ולא תרחם על בני?

פתח יעקב ואמר: רבונו של עולם! לא עשרים שנה עמדתי בבית לבן, וכשיצאתי מביתו פגע בי עשו הרשע ובקש להרוג את בני, ומסרתי עצמי למיתה עליהם; ועכשיו נמסרו ביד אויביהם כצאן לטבחה לאחר שגדלתים כאפרוחים של תרנגולים וסבלתי עליהם צער גידול בנים? כי רוב ימי הייתי בצער גדול בעבורם, ועתה לא תזכור לי זאת לרחם על בני?

פתח משה ואמר: רבונו של עולם! לא רועה נאמן הייתי על ישראל ארבעים שנה, ורצתי לפניהם כסוס במדבר? וכשהגיע זמן שיכנסו לארץ, גזרת עלי: במדבר יפלו עצמותי. ועכשיו שגלו, שלחת לי לספוד ולבכות עליהם? זהו המשל שאומרים בני אדם: מטוב אדוני לא טוב לי, ומרעתו רע לי? באותה שעה אמר משה לירמיה: לך לפני, שאלך ואביאם, ואראה מי מניח ידו עליהם. אמר לו ירמיה: אי אפשר לילך בדרך, מפני ההרוגים. אמר לו: אף על פי כן. מיד הלך משה וירמיה לפניו, עד שהגיעו לנהרות בבל. ראוהו למשה ואמרו זה לזה: בא בן עמרם מקברו לפדותנו מיד צרינו. יצתה בת קול ואמרה: גזירה היא מלפני. מיד אמר להם משה: בני, להחזיר אתכם אי אפשר, שכבר נגזרה גזירה; אלא המקום יחזיר אתכם במהרה! והניח אותם. באותה שעה הרימו קולם בבכיה גדולה עד שעלתה בכייתם למרום, הדא הוא דכתיב (תהלים קלז, א): "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו".

כיון שבא משה אצל אבות העולם, אמרו לו: מה עשו האויבים בבנינו? אמר להם: מהם הרגו, ומהם כפתו ידיהם לאחוריהם, ומהם אסורים בכבלי ברזל, ומהם נפשטים ערומים, ומהם מתו בדרך ונבלתם לעוף השמים ולבהמת הארץ, ומהם מושלכים לחמה רעבים וצמאים. מיד פתחו כולם ובכו וקוננו בקינות: ווי על דמטא לבנן, היכי הויתון כיתמי בלא אבא, היכי דמכיתון בטיהרא ובקייטא בלא לבושא ובלא כסו, היכי סגיתון בטורי ובחצצי חליצי מסאני ובלא סנדלא, היכי טעניתון מובלי טעוני דחלא, היכי הוו ידיכון כפיתין לאחוריכון, היכי לא בלעתון רוקא בפומיכון!

פתח משה ואמר: ליטא שימשא, אמאי לא חשכת בשעה דעאל שנאה לבית מקדשא? אהדר ליה שמשא: בחייך משה רעיא מהימנא, היכי אהוי חשוכא? דלא שבקין לי ולא רפו לי, דנקטין לי בשיתין שוטי דנורא ואמרין לי: פוק ונהר נהוריך. תוב פתח משה ואמר: ווי על זיוך מקדשא, היכי חשך? ווי כי מטא זמניה דיחרב והיכלא מכלי, ודרדקי דבי רב מתקטלין, ואבוהון אזלין בשביה וגלותא ובחרבא. תוב פתח משה ואמר: שבאי, אי בחייכון אתון קטולי, לא תקטלון קטולא אכזראה ולא תשוון כלאה גמירא ולא תקטלון ברא באנפוהי דאבא וברתא באנפה דאמא, דמטא זימנא דמרי שמיא חושבנא חשיב מנכון. וכשדאי רשיעיא לא עבדין הכי, אלא מותבין ליה לברא בכנפיה דאמיה ואמרין ליה לאבוה: קום נכסיה. בכיא אמיה ונתרין דמעתא עלוהי, ואבוהי תלה ליה רישיה. ועוד אמר לפניו: רבונו של עולם, כתבת בתורתך (ויקרא כב, כח): "ושור או שה אותו ואת בנו לא תשחטו ביום אחד"; והלא כבר הרגו בנים ואמותיהם כמה וכמה, ואתה שותק?

באותה שעה קפצה רחל אמנו לפני הקב"ה ואמרה: רבונו של עולם, גלוי לפניך שיעקב עבדך אהבני אהבה יתירה ועבד בשבילי לאבא שבע שנים. וכשהשלימו אותן שבע שנים והגיע זמן נשואי לבעלי, יעץ אבי להחליפני לבעלי בשביל אחותי, והוקשה עלי הדבר עד מאד, כי נודעה לי העצה. והודעתי לבעלי ומסרתי לו סימן, שיכיר ביני ובין אחותי, כדי שלא יוכל אבי להחליפני. ולאחר כן ניחמתי בעצמי וסבלתי את תאוותי וריחמתי על אחותי שלא תצא לחרפה, ולערב חלפו אחותי לבעלי בשבילי, ומסרתי לאחותי כל הסימנין שמסרתי לבעלי, כדי שיהא סבור שהיא רחל. ולא עוד אלא שנכנסתי תחת המיטה שהיה שוכב עם אחותי, והיה מדבר עמה והיא שותקת ואני משיבתו על כל דבר ודבר, כדי שלא יכיר לקול אחותי. וגמלתי חסד עמה ולא קינאתי בה ולא הוצאתיה לחרפה. ומה אני שאני בשר ודם עפר ואפר – לא קינאתי לצרה שלי ולא הוצאתיה לבושה ולחרפה, ואתה מלך חי וקיים רחמן, מפני מה קינאת לעבודה זרה שאין בה ממש, והגלית בני ונהרגו בחרב ועשו אויבים בם כרצונם?

מיד נתגלגלו רחמיו של הקדוש ברוך הוא ואמר: בשבילך רחל אני מחזיר את ישראל למקומן. הדא הוא דכתיב (ירמיהו לא, יד): "כה אמר ה' קול ברמה נשמע נהי בכי תמרורים רחל מבכה על בניה מאנה להנחם על בניה כי איננו", וכתיב (שם טו, {{{3}}}): "כה אמר ה' מנעי קולך מבכי ועיניך מדמעה כי יש שכר לפעולתך" וגו', וכתיב (שם טז, {{{3}}}): "ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם":

  1. ^ שמא צ"ל "בי"ת". ויקיעורך