איכה רבה פתיחתא לג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

רבי זעירא פתח (איוב ל): ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים. תמן תנינן, אמר רשב"ג: לא היו ימים טובים לישראל כחמשה עשר באב וכיום הכפורים, שבהן יוצאות בנות ישראל בכלי לבן שאולין, כדי שלא לבייש את מי שאין לו. וכל הכלים היו טעונין טבילה. ובהן בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים. תנא: מי שאין לו אשה נפנה לשם. ומה היו אומרות? בחור! שא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה. וכן הוא אומר (שיר השירים ג): צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו וביום שמחת לבו; "ביום חתונתו" זה מתן תורה, "וביום שמחת לבו" זה בנין בית המקדש שיבנה במהרה בימינו. בשלמא יום כיפורים, יום סליחה וכפרה לישראל, יום שנתנו בו לוחות אחרונות. אלא חמשה עשר באב מאי היא? ר' יעקב בר אחא בשם רבי אסי אמר: שבו זמן קציצה יפה לעצים, שכל עצים שנקצצים בו אין עושין מאכולת, ותני: כל עץ שנמצא בו תולעת או מאכולת פסול מעל גבי המזבח. ר' אבא בר כהנא ור' אסי משום דעולא בשם רבי אמרי: שבו בטל הושע בן אלה פרוזדאות שהושיב ירבעם בן נבט על הדרכים. רב כהנא שאל מן קדם רב, א"ל: אפשר דכל דא טיבותא עבד וכתיב ביה (מלכים ב יז) עליו עלה שלמנאסר מלך אשור וגו'? אלא על שהעביר קולר מצוארו ונתנו בצואר הרבים, ולא אמר: כל עמא יסקון ויצלון, אלא אמר: כל מאן דבעי למיסק יסק. ר' שמואל בר נחמני ואמרי לה משמיה דר' שמואל בר יצחק: יום שהותרו שבטים לבא זה בזה, שנאמר (במדבר לו): וכל בת יורשת נחלה וגו', וכתיב (שם): ולא תסב נחלה ממטה למטה אחר וגו'. וכי אפשר לבת שתירש שתי מטות? אלא אמור מעתה: אביה משבט אחד ואמה משבט אחר. רבנן אמרי: יום שהותר שבט בנימין לבא בקהל, דכתיב (שופטים כא): ארור נותן אשה לבנימין. א"ר יוחנן, מקרא קראו וקרבוהו, מקרא קראו ורחקוהו. מקרא קראו וקרבוהו (בראשית לה): גוי וקהל גוים יהיה ממך; מקרא קראו ורחקוהו (בראשית מח): אפרים ומנשה כראובן ושמעון יהיו לי, שאינן נחשבין עם אחיהם. אמר רב יהודה אמר שמואל: יום שהותרו שבטים. רב מתנה אמר: יום שנתנו הרוגי ביתר לקבורה. ר' אליעזר הגדול אמר: ניחא בחמשה עשר; מכאן ואילך תשש כחה של חמה ולא היו כורתין עצים למערכה, ואמר יסיף. ר' אבין ור' יוחנן אמרי: יום שביטל החפר מן מתי מדבר. א"ר לוי: כל ערב תשעה באב היה משה מוציא כרוז בכל המחנה ואומר: צאו לחפור, והיו יוצאין וחופרין קברות וישנין בהן. לשחרית היה מוציא כרוז ואומר: קומו והפרישו המתים מן החיים, והיו עומדים ומוצאין עצמן חמשה עשר אלף בפרוטרוט, חסרו שש מאות אלף. ובשנת הארבעים האחרון עשו כן ומצאו עצמן שלמים, אמרו: דומה שטעינו בחשבון, וכן בעשור ובאחד עשר ובשנים עשר ושלשה עשר וארבע עשר. כיון דאיתמלא סיהרא אמרו: דומה שהקב"ה ביטל אותה גזירה מעלינו, וחזרו ועשאוהו יום טוב. וגרמו עונותיהם ונעשה אבל בעולם הזה בחורבן הבית פעמים, הה"ד (איוב ל): "ויהי לאבל כנורי ועוגבי לקול בוכים"; "ויבכו העם בלילה ההוא" (במדבר יד). וכיון שגלו התחיל ירמיה מקונן עליהם: איכה ישבה בדד: