ביאור:בבלי עבודה זרה דף סז
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עבודה זרה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
דברי הכל אסורה [1], בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותרת; לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה, בפת צוננת וחבית פתוחה'; והא דידי [2] - נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי.
זה הכלל: כל שבהנאתו בנותן טעם [אסור; כל שאין בהנאתו בנותן טעם מותר, כגון חומץ שנפל על גבי גריסין]:
אמר רב יהודה אמר שמואל: הכי הלכתא [3].
ואמר רב יהודה אמר שמואל: לא שנו אלא שנפל [חומץ] לתוך גריסין רותחין [4], אבל נפל לתוך גריסין צוננין, והרתיחן [5] - נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור;
תוספות ד"ה נעשה כמו שהשביח כו'. תימה: אמאי נקט האי לישנא? דהא ודאי משביח הוא!
וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו.
וכן כי אתא רבין אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין, אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן - נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם, ואסור;
וכן כי אתא רב דימי כו', וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי [6], וקוראין אותם 'שחליים'.
אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו: לא שיאמרו "קדירה זו חסירה מלח", "יתירה מלח", "חסירה תבלין", "יתירה תבלין" [7], אלא [8]: כל שאין חסירה כלום [9] ואינה נאכלת מפני זה [10].
ואיכא דאמרי [11]: אמר ריש לקיש: נותן טעם לפגם שאמרו, אין אומרין "קדירה זו חסירה מלח", "יתירה מלח", "חסירה תבלין", "יתירה תבלין" [12], אלא השתא מיהא הא פגמה.
תוספות ד"ה אמר ריש לקיש נ"ט לפגם. לא שיוכל לומר שהקדירה נפגמת מחמת דבר אחר כו'
להאי לישנא קמא הוי לחומרא, והכי קאמר: מה שהתירו חכמים פגם - לא מיירי בפגם שיש לתלותו בדבר אחר, כגון בחסרון מלח או ביתרון, כי אותו פגם - ודאי לא התירו, כמו שאילו היתה כתקונה ממלח ותבלין היה האיסור: נותן בהם טעם לשבח! אלא איזהו פגם שמותר? 'כל שאינה חסירה כלום, ואינה נאכלת מפני זה' פירוש: שהאיסור פוגמה; ו'אינה נאכלת' לאו דוקא שאינה נאכלת כלל, אלא כלומר: שנפגמת.
ואיכא דאמרי אמר ר"ל נותן טעם לפגם שאמרו אין אומר קדירה זו - דלקולא קאמר, והכי קאמר: אין תולין הפגם בדבר אחר כדי לאסור: שיאמרו 'אין הפגם מחמת האיסור אלא מחמת יתרון או חסרון מלח, ואילו היתה כתקונה - לא היה האיסור פוגמה, ואסור' אין אומרין כך, אלא כיון שהיא פוגמת עכשיו כמו שהיא, בין שתהא חסירה או יתירה מלח - מותר.
[## לכאורה: לשון ראשון בדברי ריש לקיש: רק אם אי אפשר לתקן את הפגם על ידי תוספת מלח וכו' יהא מותר; לשון אחרון: אין צריכים לחפש כיצד לתקן: אם השתא פגם – מותר; האם נכון?]
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן: כל שטעמו וממשו אסור - ולוקין עליו; וזהו כזית בכדי אכילת פרס [13];
טעמו ולא ממשו [14] אסור - ואין לוקין עליו; ואם ריבה טעם לפגם [15] – מותר.
ולימא 'אם נתן טעם לפגם מותר'?
הא קמשמע לן: דאף על גב דאיכא מילי אחרנייתא דפגמה בהדיה.
והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש [16].
אמר רב כהנא: מדברי כולם [17] נלמד: נותן טעם לפגם מותר.
אמר ליה אביי: בשלמא מכולהו – לחיי! אלא דריש לקיש? 'אמרו' קאמר, וליה לא סבירא ליה!
מכלל דאיכא למאן דאמר 'נותן טעם לפגם אסור' [18]?
אִין, והתניא: 'אחד נותן טעם לפגם ואחד נותן טעם לשבח – אסור, דברי רבי מאיר; רבי שמעון אומר: לשבח – אסור, ולפגם - מותר'.
מאי טעמא דרבי מאיר?
גמר מגיעולי עובדי כוכבים [19]; גיעולי עובדי כוכבים - לאו 'נותן טעם לפגם' הוא, ואסר רחמנא [20]? הכי נמי לא שנא.
ואידך [21]?
כדרב הונא בריה דרב חייא, דאמר רב הונא בריה דרב חייא: לא אסרה תורה אלא קדירה בת יומא [22], ד'לא לפגם' הוא.
ואידך?
קדירה בת יומא נמי: אי אפשר דלא פגמה פורתא.
ורבי שמעון - מאי טעמא?
דתניא (דברים יד כא) לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך [תתננה ואכלה או מכר לנכרי כי עם קדוש אתה לה' אלקיך לא תבשל גדי בחלב אמו]: כל הראויה לגר קרויה 'נבילה',
הערות
[עריכה]- ^ דודאי עייל בה ריחא
- ^ האי בת תיהא דאסרנא
- ^ דנותן טעם לפגם מותר
- ^ חומץ פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן
- ^ על האור אחר שנפל החומץ לתוכן
- ^ נותנין חומץ לתוך הגריסין צונן והיה משביחן; ורב דימי קאמר לה
- ^ חומרא היא, כלומר: לא שיוכלו לתת פגם בתבשיל מחמת דבר אחר, כגון שתהא חסירה מלח או יתירה, דאם נפגם מחמת דבר אחר - אין תולין הפגם באיסור, ואסור
- ^ איזהו טעם לפגם שמותר
- ^ שום תקון
- ^ כלומר: ואיסור זה פוגם טעמה, ו'אינה נאכלת' לאו דוקא: דכיון דפגימתה פורתא - קרי לה 'אינה נאכלת'
- ^ הא דריש לקיש לקולא
- ^ כלומר: אין תולין הפגם בדבר אחר לומר "חסירה היא מלח, ואילו היתה כתיקונה - לא היה זה האיסור פוגמה, שהמלח היה מבטל את פגימת טעם האיסור ומתקנו", אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהיא - הוי פגם, ומותר
- ^ ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הלכה למשה מסיני: שאם יש בכשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור - לוקין עליו, אף על פי שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת, כיון דאינו שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס - מצטרפת אכילתו, ולוקה; אבל אם אין בכדי אכילת פרס של תבשיל איסור, הואיל ושוהה באכילתו כזית יותר מכדי אכילת פרס - הוו להו כשתי אכילות של שני ימים, ואין לוקין, דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה; ו'פרס' היא חצי ככר של עירובי תחומין, ושיערו חכמים ככר - משלשה לקב, חציה לבית המנוגע שנאמר בה 'והאוכל בבית יכבס בגדיו' (ויקרא יד מז); פרשוהו חכמים לשוהה בה שיעור אכילה, כדתניא 'והאוכל בבית' 'והשוכב בבית'; אין לי אלא שוכב ואוכל; לא אוכל ולא שוכב מנין? תלמוד לומר: 'יכבס את בגדיו' – ריבה; אם כן מה תלמוד לומר 'האוכל' ו'השוכב'? ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה, וכמה היא 'אכילה'? - כדי אכילת פרס, והוא ארבע ביצים
- ^ כגון חלב שנפל לקדרה, או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין
- ^ הא 'ריבה' - קולא משמע: שאף על פי שנפגם מחמת דבר אחר, אם הועיל איסור זה לרבות את הפגם
- ^ דאין אומר "חסירה מלח", "יתירה מלח"
- ^ רב יהודה, ורבה בר בר חנה, ורב דימי, וריש לקיש, ורבי אבהו
- ^ בתמיה: מדאיצטריך רב כהנא למימר 'מדברי כולן נלמד' - מכלל דאיכא למאן דפליג!
- ^ דרחמנא אסרינהו בכלי מדין, דכתיב (במדבר לא כג) 'כל דבר אשר יבא באש וגו' דמשמע: הואיל ונשתמש עובד כוכבים בכלי חמין - צריך להרתיח כדי שיפלוט גיעול שבלע
- ^ בתמיה: דהא פשיטא לן כל תבשיל שלן לילה אחד - נפגם טעמו ועובר צורתו
- ^ אי אפשר דלא פגמה פורתא בתבשיל הבא אחריו, ואפילו הכי אסר רחמנא
- ^ שבישל בה עובד כוכבים היום