ביאור:בבלי עבודה זרה דף לט
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זרעים:
ברכות
מועד:
שבת
עירובין
פסחים
יומא
סוכה
ביצה
ראש השנה
תענית
מגילה
מועד קטן
חגיגה
נשים:
יבמות
כתובות
נדרים
נזיר
סוטה
גיטין
קידושין
נזיקין:
בבא קמא
בבא מציעא
בבא בתרא
סנהדרין
מכות
שבועות
ע"ז
הוריות
קדשים:
זבחים
מנחות
חולין
בכורות
ערכין
תמורה
כריתות
מעילה
תמיד
טהרות:
נידה
מסכת עבודה זרה:
ב
ג
ד
ה
ו
ז
ח
ט
י
יא
יב
יג
יד
טו
טז
יז
יח
יט
כ
כא
כב
כג
כד
כה
כו
כז
כח
כט
ל
לא
לב
לג
לד
לה
לו
לז
לח
לט
מ
מא
מב
מג
מד
מה
מו
מז
מח
מט
נ
נא
נב
נג
נד
נה
נו
נז
נח
נט
ס
סא
סב
סג
סד
סה
סו
סז
סח
סט
ע
עא
עב
עג
עד
עה
עו
• הדף במהדורה הרגילה
עמוד א (דלג לעמוד ב)
אודות הגמרא המבוארת באדיבות "גמרא נוחה"
|
התם ידיע ממשו [1], הכא לא ידיע ממשן [2].
וטרית טרופה וציר שאין בה דגה [כלבית שוטטת בו, והחילק, וקורט של חלתית, ומלח שלקונדית - הרי אלו אסורין ואין איסורן איסור הנאה.]:
מאי 'חילק'?
אמר רב נחמן בר אבא אמר רב: זו סולתנית; ומפני מה אסורה? - מפני שערבונה עולה עמה.
תנו רבנן: אין לו עכשיו ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הסולתנית והעפיץ - הרי זה מותר; יש לו עכשיו ועתיד להשיר בשעה שעולה מן הים, כגון אקונס ואפונס כטספטייס ואכספטייס ואוטנס – מותר.
תוספות ד"ה אין לו עכשיו ועתיד ליגדל לאחר זמן. אומר ר"י דדריש 'אין לו' - עיין לו; כלומר: עיין עליו אם יש לו עכשיו או עתיד ליגדל לאחר זמן, והכי דרשינן ביבמות [3] 'ובן אין לו' - עיין לו.
אכריז רבי אבהו בקיסרי: קירבי דגים [4] ועוברן [5] ניקחין מכל אדם: חזקתן אינן באים אלא מפלוסא ואספמיא [6].
כי הא דאמר אביי: האי צחנתא דבב נהרא [7] – שריא; מאי טעמא? אילימא משום דרדיפי מיא [8], והאי דג טמא, כיון דלית ליה חוט השדרה - בדוכתא דרדיפי מיא לא מצי קאי - והא קא חזינן דקאי? אלא משום דמליחי מיא, והאי דג טמא, כיון דלית ליה קלפי - בדוכתא דמליחי מיא לא מצי קאי? והא קחזינן דקאי?
אלא משום דלא מרבה טינא דג טמא [9].
אמר רבינא: האידנא, דקא שפכי ביה נהר גוזא ונהר גמדא - אסירי.
אמר אביי: האי חמרא דימא שרי, תורא דימא אסיר; וסימניך 'טמא טהור [10], טהור טמא' [11].
אמר רב אשי: שפר נונא שרי, קדש נונא [12] אסיר, וסימניך 'קדש לה’’ [13]. [בגמרות צויין פסוק שמות טז,כג; אך אין לפסוק זה שייכות לענין יותר מפסוקים רבים אחרים שבהם מופיע צירוף מילים זה, ולפיכך לא נראה לנכון לציין פסוק מסוים.]
איכא דאמרי: קבר נונא אסור, וסימניך 'קברי עובדי כוכבים'.
רבי עקיבא איקלע לגינזק; אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לחיפושא [14]; חפייה בדיקולא [15], חזא ביה קלפי [16] – ושרייה.
רב אשי איקלע לטמדוריא; אייתו לקמיה ההוא נונא דהוה דמי לצלופחא [17]; נקטיה להדי יומא [18], חזא דהוה ביה צימחי [19] – ושרייה.
רב אשי איקלע לההוא אתרא; אייתו לקמיה נונא דהוי דמי לשפרנונא; חפייה במשיכלי חיורי [20], חזא ביה קלפי [קשקשים כהים] – ושרייה.
רבה בר בר חנה איקלע לאקרא דאגמא; קריבו ליה צחנתא [21]; שמעיה לההוא גברא דהוה קרי ליה [22] 'באטי' [23] [יש אומרים לא דג אלא מקק]; אמר: מדקא קרי ליה 'באטי' שמע מינה דבר טמא אית ביה; לא אכל מיניה. לצפרא עיין בה, אשכח ביה דבר טמא, קרי אנפשיה (משלי יב כא) לא יאונה לצדיק כל און [ורשעים מלאו רע].
והקורט של חילתית:
מאי טעמא? משום דמפסקי ליה בסכינא; אף על גב דאמר מר 'נותן טעם לפגם מותר', אגב חורפיה דחילתיתא - מחליא ליה [24] שמנוניתא, והוה ליה כנותן טעם לשבח, ואסור.
עבדיה דרבי לוי הוה קא מזבין חילתיתא; כי נח נפשיה דרבי לוי, אתו לקמיה דרבי יוחנן, אמרו ליה: מהו למיזבן מיניה?
אמר להו: עבדו של חבר הרי הוא כחבר.
רב הונא בר מניומי זבן תכילתא מאנשי דביתיה [25] דרב עמרם חסידא [26]; אתא לקמיה דרב יוסף, לא הוה בידיה; פגע ביה חנן חייטא, אמר ליה: יוסף עניא, מנא ליה? בדידי הוה עובדא: דזביני תכילתא מאנשי דביתיה דרבנאה - אחוה דר' חייא בר אבא, ואתאי לקמיה דרב מתנא; לא הוה בידיה; אתאי לקמיה דרב יהודה מהגרוניא, אמר לי נפלת ליד [27]! הכי אמר שמואל: אשת חבר הרי היא כחבר, דתנו רבנן: אשת חבר הרי היא כחבר, עבדו של חבר הרי הוא כחבר, חבר שמת, אשתו ובניו ובני ביתו הרי הן בחזקתן עד שיחשדו; וכן חצר שמוכרין בה תכלת: הרי היא בחזקתה עד שתיפסל.
תנו רבנן [תוספתא דמאי פ"ב מ"יב, בשנויים]: אשת עם הארץ שנשאת לחבר, וכן בתו של עם הארץ שנשאת לחבר, וכן עבדו של עם הארץ שנמכר לחבר - כולן צריכין לקבל דברי חברות [28]; אבל אשת חבר שנשאת לעם הארץ, וכן בתו של חבר שנשאת לעם הארץ, וכן עבדו של חבר שנמכר לעם הארץ - אינן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה, דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: אף הן צריכין לקבל דברי חברות לכתחלה; וכן היה רבי שמעון בן אלעזר אומר: מעשה באשה אחת שנשאת לחבר, והיתה קושרת לו תפילין על ידו; נשאת למוכס [29] - והיתה קושרת לו קשרי מוכס [30] על ידו.
אמר רב: חבי"ת [31] - אסור בחותם אחד, חמפ"ג - מותר בחותם אחד [הסימן מפורש להלן]; חלב, בשר, יין, תכלת
אסורין בחותם אחד [32]; חילתית [33], מורייס, פת, גבינה - מותרין בחותם אחד.
פת - למאי ניחוש לה [34]? אי משום איחלופי קרירא בחמימא - [35] מידע ידיע; דחיטי בדשערי - נמי מידע ידיע; אי כי הדדי [36], [37] כיון דאיכא חותם אחד לא טרח ומזייף [38].
ורב, מאי שנא גבינה דלא טרח ומזייף - חלב נמי לא טרח ומזייף?
אמר רב כהנא: אפיק 'חלב' ועייל 'חתיכת דג שאין בה סימן' [39].
היינו בשר?!
תרי גווני בשר.
ושמואל אומר: בי"ת אסור בחותם אחד מח"ג מותר בחותם אחד: בשר יין תכלת אסורין בחותם אחד, מורייס חילתית גבינה מותרין בחותם אחד [40].
לשמואל - חתיכת דג שאין בה סימן היינו 'בשר'; תרי גווני בשר לא אמרינן [41].
תנו רבנן: אין לוקחין ימ"ח מח"ג בסוריא [42]: לא יין ולא מורייס ולא חלב ולא מלח סלקונדרית ולא חילתית ולא גבינה אלא מן המומחה, וכולן, אם נתארח אצל בעל הבית – מותר [43].
מסייע ליה לרבי יהושע בן לוי, דאמר רבי יהושע בן לוי: שגר לו בעל הבית [44] לביתו – מותר; מאי טעמא? בעל הבית לא שביק היתירא ואכל איסורא, וכי משגר ליה - ממאי דאכיל משדר ליה.
ומלח סלקונדרית:
מאי 'מלח סלקונדרית'? אמר רב יהודה אמר שמואל: מלח שכל סלקונדרי רומי [45] אוכלין אותה [46].
תנו רבנן: מלח סלקונדרית: שחורה אסורה, לבנה מותרת - דברי רבי מאיר; רבי יהודה אומר: לבנה אסורה, שחורה מותרת; רבי יהודה בן גמליאל משום רבי חנינא בן גמליאל אומר: זו וזו אסורה.
אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן: לדברי האומר 'לבנה אסורה' - קירבי דגים לבנים טמאים מעורבין בה; לדברי האומר 'שחורה אסורה' - קירבי דגים שחורים טמאים מעורבין בה; לדברי האומר 'זו וזו אסורה' - זה וזה מעורבין בה.
אמר רבי אבהו משום רבי חנינא בן גמליאל: זקן אחד היה בשכונתנו [47] שהיה מחליק פניה בשומן חזיר.
הרי אלו אסורים [ואין איסורן איסור הנאה]:
למעוטי מאי?
לחזקיה למעוטי בידוע [48], לרבי יוחנן למעוטי מורייס [49] וגבינת בית אונייקי, וסתמא - כרבי מאיר [50].
משנה:
ואלו מותרין באכילה: חלב שחלבו עובד כוכבים וישראל רואהו, והדבש, והדבדבניות [51] - אף על פי שמנטפין אין בהן משום הכשר משקה, וכבשין שאין דרכן לתת לתוכן יין וחומץ, וטרית שאינה טרופה [52], וציר שיש בה דגה, ועלה של חילתית [53], וזיתי גלוסקאות המגולגלין [54];
רבי יוסי אומר: השלחין אסורין [55], החגבים הבאים מן הסלולה [56] אסורין [57], מן ההפתק [58] – מותרין [59]; וכן לתרומה [60].
גמרא:
תנינא להא, דתנו רבנן: 'יושב ישראל בצד עדרו של עובד כוכבים [61] ועובד כוכבים חולב לו ומביא לו ואינו חושש.' היכי דמי? אי דליכא דבר טמא בעדרו – פשיטא! ואי דאיכא דבר טמא בעדרו – אמאי?
לעולם דאיכא דבר טמא, וכי קאי חזי ליה, וכי יתיב לא חזי ליה; מהו דתימא כיון דיתיב לא חזי ליה - ניחוש דלמא מייתי ומערב ביה? - קא משמע לן: כיון דכי קאי חזי ליה אירתותי מירתת ולא מיערב ביה.
והדבש:
דבש - למאי ניחוש לה? אי משום איערובי [62] - מיסרא סרי! אי משום בישולי עובדי כוכבים - נאכל כמו שהוא חי! אי משום גיעולי עובדי כוכבים - נותן טעם לפגם הוא, ומותר.
והדבדבניות אף על פי שמנטפות אין בהן משום הכשר משקה: ורמינהי: 'הבוצר לגת [63]: שמאי אומר: הוכשר [64], הלל אומר: לא הוכשר' ואודי ליה הלל לשמאי!?
התם קא בעי ליה למשקה, הכא לא קא בעי ליה למשקה.
וטרית שאינה טרופה:
תנו רבנן: איזו היא 'טרית שאינה טרופה'. כל שראש ושדרה ניכר [65]; ואיזו 'ציר שיש בה דגה' כל שכילבית אחת [66] או שתי כילביות
הערות[עריכה]
- ^ שהרי מטבילין בו, והרוטב נאכל, והיין נאכל עמו
- ^ שאין אוכלין הרוטב, אלא הירק, ולא הכניסו הירק לתוכו אלא להתקיים
- ^ דף כב:
- ^ שומנן
- ^ הן ביצים של דגים
- ^ ואין דגים טמאים מצויין שם
- ^ 'דבב' שם הנהר
- ^ בכח מקלחין; דבדב"ש בלע"ז
- ^ קרקעית של אותו הנהר אין מגדל דגים טמאים
- ^ טמא ביבשה טהור בים
- ^ 'חמרא דימא' ו'תורא דימא': דקיימא לן במסכת חולין (דף קכז.) 'כל שיש בים יש ביבשה חוץ מן החולדה'
- ^ שם דגים שבים
- ^ סתם קדש אסור
- ^ דג טמא
- ^ כיסהו בסל ופירכס בתוכו, ונשרו קליפין
- ^ ונראו בדפניהם קשקשים דקים
- ^ דג ושמו אנגילי"א
- ^ נגד השמש
- ^ קשקשים דקים
- ^ מתוך שהן לבנות נראין בהן קשקשים שהן שחורין
- ^ חילק
- ^ דהוה קרי לההוא מינא
- ^ והוא שם דג טמא
- ^ ממתקו
- ^ אשתו
- ^ ודרך הרמאים למכור קלא אילן בשם תכלת
- ^ נפלת לידי כלומר עכשיו אתה צריך לי
- ^ מתחלה, קודם שיהו נאמנין לכל דברי חברות: שיאכלו בטהרה, ושיעשרו פירות, וכיוצא בהן
- ^ 'מוכס' סתמא - גזלן
- ^ חותמות לנותני המכס, כדי שלא יתבעום חביריו ומשרתיו פעם אחרת
- ^ סימן הוא: חלב בשר יין תכלת
- ^ לשגר ביד עובד כוכבים, דכיון דבשר ותכלת - דמיהן יקרים, טרח ומזייף להחליפם; ועל היין – לנסכו; ואחלב - פריך לקמן
- ^ להחליף זה בזה - פורתא הוא דמהני, ולא טרח ומזייף
- ^ פת למאי ניחוש לה - כלל לא גרסינן הכא, אלא במלתיה דשמואל גרסינן לה, והכא גרסינן 'מאי שנא גבינה כו', הכי גרסינן: ושמואל חתיכת דג היינו בשר ותרי גווני בשר לא אמרינן פת למאי ניחוש לה כו' [ולמרות זאת לא סידרו את הגמרא לפי הוראות רש"י, ולכן השארתי את הקטע הזה במקומו והעברתי לכאן את פירוש רש"י:] ופת למאי ניחוש לה דניתב לה סימנא להתיר ולמיתני 'חמפ"ג'
- ^ מאי איכא למיחש?
- ^ שמא יש עמו הדומה לו
- ^ פשיטא לן:
- ^ לא טרח ומזייף במידי דלית ליה רווחא
- ^ חתיכות דג - דמיהן יקרים, ומזייף
- ^ שמואל לא פליג אדרב, אלא קסבר: לא צריך לאתנוחי סימנא למיתני אחתיכת דג לאיסור ועל הפת להתיר, כדמפרש ואזיל
- ^ ושמואל אמר לך חתיכת דג היינו בשר וכיון דבשר אשמועינן הרי דגים בכלל
- ^ שחנוונים שבסוריא חשידי דלא קפדי א'לפני עור לא תתן מכשול' (ויקרא יט יד), ומזבני לישראל דברים שלקחו מן העובד כוכבים
- ^ מיהו אינהו גופייהו לא אכלי איסורא; הלכך אם נתארח אצלו מותר לאכול עמו
- ^ במתנה
- ^ נחתומין שברומי
- ^ ואסור משום שמערבין בה קירבי דגים טמאים, וחתיכות גדולות עושין ממנה
- ^ עובד כוכבים היה
- ^ גבי כבשין שדרכן לתת לתוכן יין וחומץ, ואם בידוע שנתן יין שם - אסורין אפילו בהנאה
- ^ דאסור אפילו בהנאה
- ^ והך סתמא - רבי מאיר היא
- ^ אשכולות של ענבים
- ^ שניכרין חתיכות דגים
- ^ דהא לא מפסקו לה בסכינא
- ^ זיתים הכנוסין בכלי עגול, ומתחממין, ונעצרין מאיליהן, כעין גלוסקא; 'מגולגלין' כמו 'מגולגלת': שנתחממו ונרפו מחמת שמנן, ובלע"ז 'מול"ש', ובגמרא (דף מ:) פריך: פשיטא! למאי ניחוש לה?
- ^ אזיתים קמהדר; ובגמרא (דף מ:) מפרש לה
- ^ הנמכרין בסל לפני החנוני
- ^ בגמרא מפרש: מפני שמזלף עליהן יין
- ^ מקום כינוסן של חגבים מלוחין
- ^ דאין מזלף עליהן עד שנותנו לפניו למכור
- ^ מפרש בגמרא
- ^ ואפילו אין רואהו
- ^ שמא עירב בו יין
- ^ לדרכן בגת ולעשות מהן יין
- ^ לענין טומאה במשקה הנזלף, הואיל ולכך הן עומדין, ניחא ליה במאי דנפיק מינייהו; ודבדבניות עצמן הן לאכילה
- ^ של כל דג ודג: שהדגים ניכרין בראשן, בין טמא לטהור: שהטמאים ראשיהן חדים, ואין להן חוט השדרה
- ^ כילבית גדילה מאיליה בציר דגים טהורים, ואם יש שם ציר דגים טמא - אין כילבית גדילה בו