ביאור:בבלי עבודה זרה דף מא

הבהרה:

דף זה הוא במרחב הביאור של ויקיטקסט, ומכיל גם פרשנות וביאורים של משתמשים בני ימינו, שאינם מייצגים בהכרח את הפרשנות המסורתית.

זרעים: ברכות
מועד: שבת עירובין פסחים יומא סוכה ביצה ראש השנה תענית מגילה מועד קטן חגיגה
נשים: יבמות כתובות נדרים נזיר סוטה גיטין קידושין
נזיקין: בבא קמא בבא מציעא בבא בתרא סנהדרין מכות שבועות ע"ז הוריות
קדשים: זבחים מנחות חולין בכורות ערכין תמורה כריתות מעילה תמיד
טהרות: נידה

מסכת עבודה זרה: ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט נ נא נב נג נד נה נו נז נח נט ס סא סב סג סד סה סו סז סח סט ע עא עב עג עד עה עו • הדף במהדורה הרגילה

עמוד א (דלג לעמוד ב)

אודות הגמרא המבוארת

באדיבות "גמרא נוחה"
על שם נפתלי וחנה הולנדר
בעריכת הרב ישעיהו הכהן הולנדר
___________________________

בהערות שוליים מובאים דברי רש"י, הפניות למקורות, השלמת פסוקים והסברים מורחבים
מילים עם קו מתחתן – פירוש שצץ כאשר סמן העכבר מעל המילה
שינויי נוסחאות - צצים כאשר סמן העכבר מעל המלה "דק"ס", שהיא ראשי תיבות של "דקדוקי סופרים". השינויים מבוססים על מיזם "הכי גרסינן" באתר פרידברג, ו"מאגרים" של האקדמיה.
מילון ארמי–עברי בוויקימילון

אמר רבה: מחלוקת בשל כפרים, אבל בשל כרכים – דברי הכל מותרין; מאי טעמא? לנוי עבדי להו,

ודכפרים מי איכא למאן דאמר לנוי קעבדי להו ^[1]? דכפרים ודאי למיפלחינהו עבדי להו ^[2]!?

אלא אי אתמר - הכי אתמר: אמר רבה: מחלוקת בשל כרכים, אבל בשל כפרים – דברי הכל אסורים.

וחכ"א אינן אסורין [אלא כל שיש בידו מקל או צפור או כדור]:

מקל - שרודה את עצמו תחת כל העולם כולו ^[3] כמקל.

צפור:

שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו כצפור.

כדור:

שתופש את עצמו תחת כל העולם כולו ככדור.

תנא: הוסיפו עליהן סייף, עטרה וטבעת;

סייף: מעיקרא סבור לסטים בעלמא, ולבסוף סבור שהורג את עצמו תחת כל העולם כולו;

עטרה: מעיקרא סבור גדיל כלילי בעלמא ^[4], ולבסוף סבור כעטרה <למלך> לכלב;

טבעת: מעיקרא סבור אישתיימא ^[5] בעלמא, ולבסוף סבור שחותם את עצמו תחת כל העולם כולו למיתה.

רבן שמעון בן גמליאל [אומר: אף כל שיש בידו כל דבר]:

תנא: אפילו צרור, אפילו קיסם.

בעי רב אשי: תפש בידו צואה מהו? מי אמרינן כולי עלמא זילו באפיה כי צואה? או דלמא הוא מיהו דזיל באפי כולי עלמא כצואה?

תיקו.

משנה:

המוצא שברי צלמים - הרי אלו מותרין ^[6];

מצא תבנית יד או תבנית רגל - הרי אלו אסורין, מפני שכיוצא בהן נעבד ^[7].

גמרא:

אמר שמואל: אפילו שברי עבודת כוכבים ^[8]!

והאנן תנן 'שברי צלמים'!?

הוא הדין דאפילו שברי עבודת כוכבים, והא דקתני 'שברי צלמים' - משום דקבעי למיתנא סיפא: 'מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בהן נעבד' ^[9].

תנן: 'מצא תבנית יד תבנית רגל הרי אלו אסורין מפני שכיוצא בו נעבד' – אמאי?

עמוד ב

והא שברים נינהו?

תרגמה שמואל: בעומדין על בסיסן ^[10].

אתמר: עבודת כוכבים שנשתברה מאיליה [לא על ידי אדם]: רבי יוחנן אמר אסורה, רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת: רבי יוחנן אמר אסורה, דהא לא בִּ טלה; רבי שמעון בן לקיש אמר מותרת - מסתמא בטולי מבטיל לה, מימר אמר "איהי נפשה לא אצלה, לההוא גברא מצלה ליה"?

איתיביה רבי יוחנן לרבי שמעון בן לקיש: (שמואל א ה ד) [וישכמו בבקר ממחרת והנה דגון נפל לפניו ארצה לפני ארון ה’] וראש דגון ושתי כפות ידיו כרותות [אל המפתן רק דגון נשאר עליו] וכתיב (שמואל א ה ה) על כן לא ידרכו כהני דגון [וכל הבאים בית דגון על מפתן דגון באשדוד עד היום הזה] ^[11]!?

אמר לו: משם ראיה ^[12]? התם שמניחין את הדגון ועובדין את המפתן ^[13], דאמרי הכי: שבקיה איסריה ^[14] לדגון ^[15], ואתא איתיב ליה על המפתן ^[16].

איתיביה: 'המוצא שברי צלמים הרי אלו מותרין' - הא שברי עבודת כוכבים אסורין [אפילו נשתברו מאליהן]!?

לא תימא 'שברי עבודת כוכבים אסורין', אלא אימא 'הא צלמים עצמן אסורין', וסתמא כרבי מאיר ^[17].

^[18] ורבי יוחנן ^[19] – מדרבי מאיר נשמע להו לרבנן ^[20]: לאו אמר רבי מאיר ^[21] 'צלמים אסורין, שברי צלמים מותרין' - ^[22] לרבנן עבודת כוכבים נמי היא אסורה ושבריה מותרין ^[23]!?

^[24]

הכי? השתא: התם אימר עבדום אימר לא עבדום, ואם תימצי לומר עבדום - אימר בטלום; עבודת כוכבים ודאי עבדוה, מי יימר דבטלה? הוי ספק וודאי ^[25], ואין ספק מוציא מידי ודאי ^[26].

'ואין ספק מוציא מידי ודאי'? והתניא: 'חבר שמת והניח מגורה מלאה פירות, אפילו הן בני יומן - הרי הן בחזקת מתוקנין' והא הכא דודאי טבילי ^[27], ספק עשרינהו ספק לא עשרינהו, וקאתי ספק ומוציא מידי ודאי!?

התם ודאי וודאי הוא, דודאי עשרינהו ^[28], כדרבי חנינא חוזאה, דאמר רבי חנינא חוזאה: חזקה על חבר שאינו מוציא דבר שאינו מתוקן מתחת ידו;

ואי בעית אימא: <מעיקרא לא טבילי,> 'ספק וספק' הוא ^[29], ^[30] אפשר דעבד כדרבי אושעיא ^[31], דאמר 'מערים אדם על תבואתו ומכניסה ^[32] במוץ שלה ^[33] כדי שתהא בהמתו אוכלת ופטורה מן המעשר' ^[34].

תוספות ד"ה ומכניסה במוץ שלה: פי' שלא תראה בדיגון פני הבית כדי שלא תתחייב במעשר, דאמרינן ^[35] 'אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית' - פירוש לאחר שנעשה דגן; ואם הכניסה במוץ שלה - אז יוכל לאכול עראי, וכדתניא בתוספתא; ובפרק קמא דביצה ^[36] מייתי לה 'הכניס שבלין לאכול מהם עיסה - אוכל מהם עראי, ופטור'; ואכילת בהמתו דנקט הכא - משום דכל אכילת בהמה אפילו קבע שלה חשוב הוא עראי, וכדאמרינן ^[37] 'מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימתרח בכרי'; אבל אם ראה פני הבית בדיגון, או אף במרוח בכרי או בשדה, ואין דעתו להביאו לבית - נקבע הוא למעשר, ולא יוכל לאכול עראי, ואף לא להאכיל בהמתו: דהנאה של כלוי אסורה בטבל; והתם תלינן בשמא הכניסה במוץ; ואף על גב דמדרבנן אסור לאכול קבע - אתי ספק מעשר ומוציא מידי ודאי דרבנן.

'ואין ספק מוציא מידי ודאי'? והתניא [תוספתא אוהלות פ"טז מ"ו]: 'אמר רבי יהודה: מעשה בשפחתו

הערות

^ מי שרו רבנן
^ דבני כפר לא עבדי לנוי
^ לשון גנאי נקיט כלומר שרודה על כל
^ אומן שם לי עטרה
^ שליח הנושא חותם המשלחו
^ טעמא מפרש בגמרא: דכי הוו שלימים - ספק לא עבדום, ואם תימצי לומר עבדום - אימור בטלום, לכך שיברום, הוי ספק ספיקא - ולקולא
^ תבנית יד לבדה הן עובדין
^ לא תימא 'שברי צלמים' דוקא, משום דשמא לא עבדום מעולם אפילו כשהיו שלימין, דאפילו שברי עבודת כוכבים שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה – מותרין: דכיון דנשברה - שוב אין עובדין אותה
^ דאי תנא 'עבודת כוכבים' הוה אמינא דוקא עבודת כוכבים דמצא תבנית יד או תבנית רגל דאסורה, אבל צלמים - אפילו תבנית יד שרי, להכי תנא ברישא 'צלמים' למימר דאף על גב דשמא לא עבדום - אפילו הכי, לשבר חשוב, כגון תבנית יד – חיישינן; וכשעומדין על בסיסן, כדמוקים ליה לקמן
^ על כנן, מקום המתוקן לה; כיון דאותבינהו התם - ודאי פלחי להו
^ אלמא חשיבי להו שברים
^ בתמיה
^ התם לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה, דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן
^ 'איסריה' = שר שלו, כמו 'איסריה דעניותא' (בשחיטת חולין בפרק 'כל הבשר' (דף קה))
^ גבורת ושררת הצלם עזבתו
^ והלכה וישבה על המפתן
^ ואף על גב דאסר בצלמים - מודה בשבריהן
^ ומקשינן:
^ דקאמר הכא 'מודה רבי מאיר דשברי צלמים מותרין'
^ דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים, דהא צלמים לרבי מאיר - כעבודת כוכבים לרבנן נינהו
^ לשון קושיא
^ ומדרבי מאיר נשמע
^ דכי היכי דקאמר 'שברי צלמים מותרין' - הכי נמי ודאי סבירא להו לרבנן 'צלמים שיש בידן מקל או צפור' - דשבריהן מותרין
^ והוה מצי למימר 'מדרבנן נשמע לרבנן', דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור, ומכל מקום שבריהן מותרין? והאי דלא קאמר הכי - משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין.
^ ספק להיתר וודאי אסור
^ שהוחזק תחלה לאיסור
^ כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן - ודאי בחזקת טבל היו מיד
^ כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל - הכי נמי פשיטא לך שעישרן החבר מיד, שמוחזק בכך
^ כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו - נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו: דאף על גב דנגמרה מלאכתן השתא, ונתמרחו בכרי
^ איכא למימר לא בלאו לכלל טבל מעולם:
^ דהִכניסָהּ במוץ שלה, ולא ראה פני הבית, ואף על גב דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע, והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע - אין כאן 'ספק מוציא מידי ודאי': דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן, ומדרבנן הוא דמיתסר, והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו, אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל - לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן
^ לחצירו
^ ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה, דמירוח הוא גמר מלאכה, והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי, כדאמרינן ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא פח.), וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה - לא קבעה ליה לכך, וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית - לא מקבעי, דפני הבית הוא דקבעי, ולא תוך הבית, כדיליף התם מ'ואכלו בשעריך' (דברים כו יב), ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות - אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי
^ להכי נקט 'בהמתו': דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי, וליכא אפילו איסורא דרבנן, כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) 'מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי', אלמא מאכל בהמה - עראי קרי ליה; דאילו גבי אדם - אף על גב דלא נמרחו - אסור לאכול קבע אלא עראי; ולגבי לא ראה פני הבית נמי: בהמתו שריא, אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי, אבל אי ראה פני הבית - אפילו מאכל בהמה חייב במעשר, דהא דתנן 'הלוקח לזרע ולבהמה פטור' - בדמאי (פ"א מ"ג) תנינן לה
^ בבא מציעא פח.
^ דף יג.
^ פאה פ"א מ"ו

[1] מי שרו רבנן

[2] דבני כפר לא עבדי לנוי

[3] לשון גנאי נקיט כלומר שרודה על כל

[4] אומן שם לי עטרה

[5] שליח הנושא חותם המשלחו

[6] טעמא מפרש בגמרא: דכי הוו שלימים - ספק לא עבדום, ואם תימצי לומר עבדום - אימור בטלום, לכך שיברום, הוי ספק ספיקא - ולקולא

[7] תבנית יד לבדה הן עובדין

[8] לא תימא 'שברי צלמים' דוקא, משום דשמא לא עבדום מעולם אפילו כשהיו שלימין, דאפילו שברי עבודת כוכבים שראינום שעבדוה כשהיתה שלימה – מותרין: דכיון דנשברה - שוב אין עובדין אותה

[9] דאי תנא 'עבודת כוכבים' הוה אמינא דוקא עבודת כוכבים דמצא תבנית יד או תבנית רגל דאסורה, אבל צלמים - אפילו תבנית יד שרי, להכי תנא ברישא 'צלמים' למימר דאף על גב דשמא לא עבדום - אפילו הכי, לשבר חשוב, כגון תבנית יד – חיישינן; וכשעומדין על בסיסן, כדמוקים ליה לקמן

[10] על כנן, מקום המתוקן לה; כיון דאותבינהו התם - ודאי פלחי להו

[11] אלמא חשיבי להו שברים

[12] בתמיה

[13] התם לאו עבודת כוכבים שבורה קחשיבי לה, דאינהו סבור כיון שראו אברים חשובין שלו על מפתן

[14] 'איסריה' = שר שלו, כמו 'איסריה דעניותא' (בשחיטת חולין בפרק 'כל הבשר' (דף קה))

[15] גבורת ושררת הצלם עזבתו

[16] והלכה וישבה על המפתן

[17] ואף על גב דאסר בצלמים - מודה בשבריהן

[18] ומקשינן:

[19] דקאמר הכא 'מודה רבי מאיר דשברי צלמים מותרין'

[20] דרבנן נמי שרו בשברי עבודת כוכבים, דהא צלמים לרבי מאיר - כעבודת כוכבים לרבנן נינהו

[21] לשון קושיא

[22] ומדרבי מאיר נשמע

[23] דכי היכי דקאמר 'שברי צלמים מותרין' - הכי נמי ודאי סבירא להו לרבנן 'צלמים שיש בידן מקל או צפור' - דשבריהן מותרין

[24] והוה מצי למימר 'מדרבנן נשמע לרבנן', דהא אסרי צלמים שיש בידן מקל או צפור, ומכל מקום שבריהן מותרין? והאי דלא קאמר הכי - משום דלא חזינא בהדיא במתניתין דקא שרי שברי אותן צלמים שהן אסורין.

[25] ספק להיתר וודאי אסור

[26] שהוחזק תחלה לאיסור

[27] כיון שאנו רואין שנגמרה מלאכתן - ודאי בחזקת טבל היו מיד

[28] כי היכי דפשיטא לך שהיו טבל - הכי נמי פשיטא לך שעישרן החבר מיד, שמוחזק בכך

[29] כי היכי דמספקא לן אם עישרן אם לאו - נמי מספקא לן אם היו מעולם טבל אם לאו: דאף על גב דנגמרה מלאכתן השתא, ונתמרחו בכרי

[30] איכא למימר לא בלאו לכלל טבל מעולם:

[31] דהִכניסָהּ במוץ שלה, ולא ראה פני הבית, ואף על גב דטבל שלא ראה פני הבית מיתסר באכילת קבע, והכא מחזקינן להו בחזקת מתוקנין ושרינן להו באכילת קבע - אין כאן 'ספק מוציא מידי ודאי': דאכילת קבע בדאורייתא לא אשכחינן, ומדרבנן הוא דמיתסר, והימנוה רבנן לחזקת חבר לתקנתא דידהו, אבל אי הוה חזינן ליה דמרחינהו קודם שראו פני הבית ובאו לכלל טבל - לא נפקי תו מידי ודאי עד דמעשרינהו קמן

[32] לחצירו

[33] ולא ימרחנה בכרי בגורן שבשדה, דמירוח הוא גמר מלאכה, והכנסתו לבית הוא קובעתו למעשר לאסור בו אכילת עראי, כדאמרינן ב'השוכר את הפועלים' (בבא מציעא פח.), וכיון דהכניסה קודם גמר מלאכה - לא קבעה ליה לכך, וכי מהדר להו וממרח להו בתוך הבית - לא מקבעי, דפני הבית הוא דקבעי, ולא תוך הבית, כדיליף התם מ'ואכלו בשעריך' (דברים כו יב), ואפילו מירחו בשדה והכניסו דרך גגות וקרפיפות - אמרינן בברכות (דף לה:) דלא מקבעי

[34] להכי נקט 'בהמתו': דמאכל בהמתו קחשיב ליה אכילת עראי, וליכא אפילו איסורא דרבנן, כדתנן במסכת פאה (פ"א מ"ו) 'מאכיל לבהמה לחיה ולעופות עד שימרח בכרי', אלמא מאכל בהמה - עראי קרי ליה; דאילו גבי אדם - אף על גב דלא נמרחו - אסור לאכול קבע אלא עראי; ולגבי לא ראה פני הבית נמי: בהמתו שריא, אבל איהו אסור מדרבנן לאכול קבע אלא עראי, אבל אי ראה פני הבית - אפילו מאכל בהמה חייב במעשר, דהא דתנן 'הלוקח לזרע ולבהמה פטור' - בדמאי (פ"א מ"ג) תנינן לה

[35] בבא מציעא פח.

[36] דף יג.

[37] פאה פ"א מ"ו

[1]

[2]

[3]

[4]

[5]

[6]

[7]

[8]

[9]

[10]

[11]

[12]

[13]

[14]

[15]

[16]

[17]

[18]

[19]

[20]

[21]

[22]

[23]

[24]

[25]

[26]

[27]

[28]

[29]

[30]

[31]

[32]

[33]

[34]

[35]

[36]

[37]