עבודה זרה סז א
| ראשונים נוספים על הש"ס: ראשונים | אחרונים
דברי הכל אסורה בפת צוננת וחבית מגופה דברי הכל מותרת לא נחלקו אלא בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה והא דידי נמי כפת חמה וחבית פתוחה דמי:
זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כו':
אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הלכתא ואמר רב יהודה אמר שמואל לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור וכן כי אתא רבין אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן לא שנו אלא שנפל לתוך גריסין רותחין אבל נפל לתוך גריסין צוננין והרתיחן נעשה כמי שהשביח ולבסוף פגם ואסור וכן כי אתא רב דימי כו' וכך היו עושין בערבי שבתות בציפורי וקוראין אותם שחליים אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו לא שיאמרו קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא כל שאין חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה ואיכא דאמרי אמר ריש לקיש נותן טעם לפגם שאמרו אין אומרין קדירה זו חסירה מלח יתירה מלח חסירה תבלין יתירה תבלין אלא השתא מיהא הא פגמה אמר ר' אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור (לוקין) עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס
רש"י
[עריכה]דברי הכל אסורה - דודאי עייל בה ריחא:
והאי דידי - האי בת תיהא דאסרנא כפת חמה וחבית פתוחה דמי:
הכי הלכתא - דנותן טעם לפגם מותר:
חומץ - פוגם גריסין רותחין ומשביח את הצונן:
והרתיחן - על האור אחר שנפל החומץ לתוכן:
וכן היו עושין - נותנין חומץ לתוך הגריסין צונן והיה משביחן ורב דימי קאמר לה:
לא שיאמרו כו' - חומרא היא כלומר לא שיוכלו לתת פגם בתבשיל מחמת דבר אחר כגון שתהא חסירה מלח או יתירה דאם נפגם מחמת דבר אחר אין תולין הפגם באיסור ואסור:
אלא - איזהו טעם לפגם שמותר:
כל שאינה חסירה - שום תקון ואינה נאכלת מפני זה כלומר ואיסור זה פוגם טעמה ואינה נאכלת לאו דוקא דכיון דפגימתה פורתא קרי לה אינה נאכלת:
ואיכא דאמרי - הא דריש לקיש לקולא:
נותן טעם לפגם שאמרו אין אומר כו' - כלומר אין תולין הפגם בדבר אחר לומר חסירה היא מלח ואילו היתה כתיקונה לא היה זה האיסור פוגמה שהמלח היה מבטל את פגימת טעם האיסור ומתקנו אלא כיון דטעם האיסור פוגמה עכשיו כמות שהיא הוי פגם ומותר:
כל שטעמו וממשו לוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס - ועל כגון זה נאמר שיעור כזית בכדי אכילת פרס הלכה למשה מסיני שאם יש בכשיעור פרס של תבשיל כזית מן האיסור לוקין עליו אע"פ שאין כזית של איסור נאכל בבת אחת כיון דאינו שוהה באכילתו משהתחיל לאוכלו עד שגמרו אלא כדי אכילת פרס מצטרפת אכילתו ולוקה אבל אם אין בכדי אכילת פרס של תבשיל איסור הואיל ושוהה באכילתו כזית יותר מכדי אכילת פרס הוו להו כשתי אכילות של שני ימים ואין לוקין דקים להו לרבנן דאכילת פרס הוי שיעור שהיית אכילה ופרס היא חצי ככר של עירובי תחומין ושיערו חכמים ככר מג' לקב חציה לבית המנוגע שנאמר בה והאוכל בבית יכבס בגדיו פרשוהו חכמים לשוהה בה שיעור אכילה כדתניא והאוכל בבית והשוכב בבית אין לי אלא שוכב ואוכל לא אוכל ולא שוכב מנין תלמוד לומר יכבס את בגדיו ריבה אם כן מה תלמוד לומר האוכל והשוכב ליתן שיעור לשוכב כדי אכילה וכמה היא אכילה כדי אכילת פרס והוא ארבע ביצים:
תוספות
[עריכה]אמר רב יהודה אמר שמואל הכי הלכתא. ה"ג בספרים וכן נראה מדאמר בסמוך מדברי כולן נלמוד נותן טעם לפגם מותר ומאי מדברי כולן וכי משום דמפרשינן למתני' ליהוו סברי לה אלא מדגר' הכי הלכתא נימא מדר' יהודה שמעי' בהדיא וכן מדר' יוחנן בהדיא בסמוך דקאמר אם ריבה נותן טעם לפגם מותר ומסתמא רבה בר בר חנה ורב (אידי) נמי שבאו לפרש המשנה כמו כן אזלי בשיטתייהו:
נעשה כמי שהשביח כו'. תימה אמאי נקט האי לישנא דהא ודאי משביח הוא וי"ל לפי שעיקר השבח לא הוי עד לאחר שירתיחו ויצננו:
וקוראין אותו שחליים. לפי שהיו רגילין להניח בו חומץ כמו בשחליים כדאמרינן לעיל גבי (תחלי) אי איכא בהו חלא מיגרי בהו ואשמעינן רב דימי שהיה משביח מן החומץ:
אמר ריש לקיש נ"ט לפגם. לא שיוכל לומר שהקדירה נפגמת מחמת דבר אחר כו' להאי לישנא קמא הוי לחומרא וה"ק מה שהתירו חכמים פגם לא מיירי בפגם שיש לתלותו בדבר אחר כגון בחסרון מלח או ביתרון כי אותו פגם ודאי לא התירו כמו שאילו היתה כתקונה ממלח ותבלין היה האיסור נותן בהם טעם לשבח אלא איזהו פגם שמותר כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה פירוש שהאיסור פוגמה ואינה נאכלת לאו דוקא שאינה נאכלת כלל אלא כלומר שנפגמת ואיכא דאמרי אמר ר"ל נותן טעם לפגם שאמרו אין אומר קדירה זו דלקולא קאמר וה"ק אין תולין הפגם בדבר אחר כדי לאסור שיאמרו אין הפגם מחמת האיסור אלא מחמת יתרון או חסרון מלח ואילו היתה כתקונה לא היה האיסור פוגמה ואסור אין אומרין כך אלא כיון שהיא פוגמת עכשיו כמו שהיא בין שתהא חסירה או יתירה מלח מותר:
א"ר יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו. פי' רש"י בפרק גיד הנשה (חולין דף צח:) מכאן דטעם כעיקר לאו דאורייתא ופי' כגון חלב שנפל לתוך בשר או חלב שנפל נימוח שאין ממשו בעין ואין נראה מה שפי' רש"י חלב שנפל לתוך בשר דאפילו לפירוש רש"י דטעם כעיקר לאו דאורייתא מודה בבשר בחלב דהוי דאורייתא דדרך בישול אסרה תורה כדאמר בשמעתתא דטיפת חלב כו' פ' כל הבשר (שם דף קח.) ועוד דהאוכל בשר בחלב אוכל ממשו של איסור כשאוכל הבשר כדאמר פרק כל הבשר (שם) אלא צריך לומר כגון חלב נימוח שנפל ונבלע לתוך הבשר דליכא רק טעם בעלמא וטעם לאו דאורייתא. מדקאמר אביי שמע מינה טעמו ולא ממשו בעלמא דאורייתא דאי סלקא דעתך דרבנן מבשר בחלב אמאי לא גמרינן דחידוש הוא אי חידוש אע"ג דליכא טעמא נמי משמע דכי נמי ליתא בעלמא אלא מדרבנן גבי בשר בחלב הוי דאורייתא והכי הלכתא כר' יוחנן וכן משמע בפרק כל הבשר בשמעתא דטיפת חלב דאמר אביי טעמו ולא ממשו דאורייתא דאי מדרבנן וכו' ורבא אמר דרך בישול אסרה תורה משמע דסבר רבא טעמו ולא ממשו דהיינו טעם כעיקר לאו דאורייתא והלכתא כרבא לגבי אביי ועוד ראיה מפרק גיד הנשה דקאמר גבי זרוע בשלה דאיל נזיר והוא היתר מכלל איסור כזה שהתיר הכתוב לבשל הזרוע עם האיל ואמר רבא לא נצרכא אלא לטעם כעיקר דבקדשים אסור מכל אשר יגע בבשרה יקדש וגבי זרוע בשלה שרי מדנקט רבא טעם כעיקר בקדשים אסור משמע הא בחולין שרי וקרא דגיעולי עובדי כוכבים שצוה הכתוב להגעיל כלי מדין אע"פ שלא היה בהם רק טעם מיניה לא גמרינן דחידוש הוא דהא אפי' קדירה בת יומא א"א דלא פגמה פורתא ואפ"ה אסרה רחמנא אלמא חידוש הוא אלא לא גמרינן מיניה ואע"פ דבפרק אלו עוברין בפסחים (דף מד:) מייתי קרא דמשרת ענבים גבי טעם כעיקר לאו דרשא גמורה מדאורייתא היא אלא אסמכתא בעלמא ולעולם טעם כעיקר לאו דאורייתא כך שיטת רש"י ולא נראה לר"ת דהא ר' יוחנן אית ליה דר"ע פרק אלו עוברין (שם דף מד:) דיליף טעם כעיקר מגיעולי עובדי כוכבים ואין לומר דאסמכתא בעלמא היא דהא פריך התם והאי משרת להיתר מצטרף לאיסור הוא דאתא האי מיבעי ליה לטעם כעיקר מדפריך הכי בהדיא אלמא דרשא גמורה היא דהא ר"ע מוכח מיניה היתר מצטרף לאיסור לחייב מלקות לנזיר ששרה פתו ביין ויש בו להצטרף מפת ומיין ורבנן מוכחים מיניה טעם כעיקר וכי היכי דלר"ע הוי דרשא גמורה גבי היתר מצטרף לאיסור מדחייב עליה מלקות ה"נ לרבנן הוי דרשא גמורה מדאורייתא דטעם כעיקר דאורייתא וההיא דפרק כל הבשר (חולין דף קח.) דאמר רבא דרך בישול אסרה תורה דמשמע דפליג על אביי ויסבור דטעם כעיקר לאו דאורייתא כדפרישית לפי שיטת רש"י לא היא אלא ודאי גם רבא ס"ל דטעם כעיקר דאורייתא דבפרק התערובות (זבחים דף עט.) קאמר רבא. אימור דאמרי רבנן רובא ובטעמא וכי היכי דברובא הוי דאורייתא מאחרי רבים להטות ה"נ בטעמא והתם בפרק כל הבשר ה"ק רבא לאביי מבשר בחלב לא תוכל להוכיח דטעמו ולא ממשו דאורייתא דהיינו טעם כעיקר משום דבשר בחלב דרך בישול אסרה תורה ודחויא בעלמא הוא אבל ודאי טעם כעיקר דאורייתא כדאמר ליה בפסחים (דף מד:) ממשרת ענבים וההיא דפרק גיד הנשה (חולין דף צח:) דגבי זרוע בשלה דקאמר רבא גרסינן לא נצרכא אלא להיתר מצטרף לאיסור דבקדשים אסור מכל אשר יגע בבשרה יקדש והכא שרי כגון שמקצת בשר הכתף עם כל הזרוע חוץ לרוטב ובולע האיל מן הזרוע חצי שיעור כדפי' פרק גיד הנשה (שם דף צט:) אבל חולין אין היתר מצטרף לאיסור דחולין מקדשים לא גמרינן ועוד יש ליישב גירסת הספרים והכי פירושו דבקדשים אסור וה"ה בחולין ונקט קדשים משום דאיירי בהו קרא דכל אשר יגע בבשרה יקדש היינו משום דאי לא אשכחנא קרא אחרינא לאשמעינן טעם כעיקר ואוקימנא קרא דחטאת לטעם כעיקר קודם מלהיתר מצטרף לאיסור אבל בתר דחזינן טעם כעיקר ממקום אחר ודאי אוקמינן לקרא דחטאת להיתר מצטרף לאיסור ומכל מקום מייתי ליה לטעם כעיקר משום דהדרשא פשוטה יותר כי כן רגיל התלמוד גבי מילה לדחות שבת מיום השמיני ובפרק ר"א דמילה (שבת דף קלב.) דריש לה מבן שמונת ימים וכן למול במקום נגע והכי מוכח דטעם כעיקר שרי גבי איל נזיר כגון
ראשונים נוספים
כל שאינה חסירה כלום ואינה נאכלת מפני זה. פירש רש"י ז"ל דלאו דוקא אלא שנפגם טעמא מפני זה וכן עיקר שהרי קדירה שאינה בת יומא לא פגמה שתפסל מלאכול אדם ובקדירה בת יומא נמי אמרי' אי אפשר דלא פגמה פורתא אלמא משום פורתא דפגם שרי ושמן ודבש וקורט של חלתית ושאר דברים שהתירו בפ' אין מעמידין משום נותן טעם לפגם כולן נאכלין הם. וא"ת והא אנן מנבילה גמרינן וכל שראויה לגר שמה נבילה [י"ל היינו] למשרייה לנבילה באנפי נפשה אבל איסור נ"ט שנפל לקדרה כיון שבאותו נ"ט פגם הוא אינו נותן טעם ודברי הראב"ד ז"ל שכתב בזה אינן נוחין כלל.
ולמ"ד נ"ט לפגם מותר דאמרי' לא אסרה תורה אלא קדרה בת יומא ה"ק כולם משום חשש בת יומא אסרן ולכתחילה אבל בשל בהן מותר שסתם כליהן של עכו"ם אינן בני יומן.
ויש שפי' שלא אסרה תורה אלא קדירה שבודאי בת יומא ואם בשל אסור והוצרך לומר כן לפי שלא מצינו בתורה בשום דבר שאסור לכתחילה ובדיעבד מותר.
כל שאינה חסרה כלום ואינה נאכלת מפני זה: פירש רש"י ז"ל: דלאו דוקא שאינה נאכלת אלא שנפגם טעמא מפני זה. וראיה לדבר מקדרה שאינה בת יומא דקרי לה נותן טעם לפגם ובודאי אינה פוגמה לגמרי שלא יאכל התבשיל שנתבשל בה, ובקדרה בת יומא נמי אמרינן (ע"ב): אי אפשר דלא פגמה פורתא, דאלמא בפגם כל שהוא שרינן ליה.
ושמן (לו, א) ודבש (לט, ב) וקורט של חלתית (לט, א) שהתירו משום נותן טעם לפגם, בודאי אינם נפסלים מאכילת אדם אלא שנפגמין קצת. ואף על גב דנותן טעם לפגם מנבלה גמרינן ליה (בע"ב) ונבלה הראויה לגר שמה נבלה, התם היינו להתירה בפני עצמה, והילכך עד דמפגמה לגמרי מאכילה אסורה, אבל איסור תערובת שהולכין אחר נתינת טעמו, כיון שנותן טעם לפגם כל שהוא בתערובתו מותר, לפי שאינו נותן טעם אלא אדרבא פוגם הוא. והראב"ד ז"ל שפירש דדוקא קתני, לא נראו דבריו.
כי פליגי בפת חמה וחבית מגופה בפת צוננת וחבית פתוחה: ואם תאמר והא מתני' פת חמה קתני ויש לומר דכיון דמשמע ליה מתני' בחבית מגופה פשיטא ליה דפת צוננת וחבית פתוחה דינה כפת חמה וחבית מגופה שבליעתן שוה ובתרוייהו איכא חדא לגריעותא וחדא למעליותא. ובירושלמי אמרו דלרבותא קתני פת חמה דאנא אמינא דחמה לא קלטא משום דאתי הבלא דפת ומבשל הבלא דתרומה קא משמע לן.
והאי דידי כו': ומיהו רבא לית ליה דרבי יוחנן וסבירא ליה דמתני' כפשטא בפת חמה ע"ג חבית פתוחה וסבי' ליה כרבי יאודה דשרי והלכתא כותיה דאביי ורבא והלכתא כרבא בר מיע"ל קג"ם ומכאן הביא ראיה רבינו אלפסי ז"ל פרק גיד הנשה במאי דאפליגו רב ולוי בפסח שני כיצד צולין בבשר שחוטה שצלאו עם בשר נבלה דרב אסר משום דריחא מילתא היא ולוי שרי דאפילו בבשר שחוטה כחוש ובשר נבלה שמן דריחא לאו מילתא היא דהלכתא כלוי דקאי כרבא. וקשיא ליה למרן ז"ל משום דגרסינן התם תני רב כהנא בריה דרב חנינא סבא פת שאפאה עם הצלוי אסור לאכלו בכותח ורבא מפרזקיא אסר ההוא ביניתא דאטויא בהדי כשרה דלא למכליה בכותחא ותירץ הוא ז"ל דהתם אפילו לוי מודה שלא התיר לוי אלא בדיעבד ומשום דאי לא שרית ליה לית ליה תקנתא אבל התם דאית ליה תקנתא למיכלי באנפי נפשיה או בהדי כשרה כלכתחלה דמי ואסיר למכליה בכותחא ועוד דהוה ליה דבר שיש לו מתירין דאפילו באלף לא בטיל ואין אחד מב' תירוצין אלו מחוור כלל דהא רבא דקאי כלוי אפי' לכתחיל' שרי והתם נמי פרכינן ללוי מהא דתניא אין צולין ב' פסחי' כאחד מפני התערובות.
ותו דבירושלמי דמסכת תרומות אמרו מהו לצלות שני שפודי אחד של שחוטה ואחד של נבלה בתנור אחד רב ירמיה בשם רב אמי אסור ושמואל בשם לוי אמר מותר ומכל הני משמע דלוי אפילו לכתחילה שרי והכין ודאי משמע לישנא דלאו מילתא היא ואי משום דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל שתי תשובו' בדבר חדא דההיא כשיש כאן איסור אסור קודם שנתערב אבל הכא דריחא לאו מלתא היא ובפני עצמו מות' היאך יאסור תערובתו יציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא. ועוד דדבר שיש לו מתירין אינו אוסר במשהו אלא במינו אבל במין שאינו מינו בנותן טעם כדאיתא בתוספתא בהדיא וכדתנן הנודר מן הדבר ונתערב באחרי' אם יש בו נותן טעם אסור ואם לאו מותר וכדברירנא במסכת נדרים בס"ד. וההיא דאמרי' בפרק שני דיום טוב וליבטל מים ומלח לגבי עיסה ותירצה רב אשי משום דדבר שיש לו מתירין התם כיון דאי אפשר לעיסה בלא מים ומלח כחד מינא חשיבי וכדכתיבנא התם בס"ד.
ומיהו הלכתא כותיה דרבינו אלפסי ז"ל ולא מטעמיה אלא דשאני בשר בחלב כי מפני שהוא היתר בהיתר ולא בדילי אינשי מיניה החמירו בו חכמים יותר משאר איסורין וכשם שאסרו להעלות בשר וגבינה על השלחן וכן החמירו בכאן בריחא דבשרא מפני כי כשנותנו בפיו נרחה כאלו אוכל בשר בחלב ומשום דריח לאו מלתא היא בעלמא לא אסרוהו אלא עם הגבינה בלבד כשם שהחמירו באידך דתניא אין טשין את התנור באליא ואם טש כל הפת כולה אסורה מפני הרגל עבירה כלו' אסורה אפילו בפני עצמה וגם היא חומרא דרבנן אלא שהחמירו יותר מבזו מפני שיש ממשו של בשר כל זה מיסודו של רבי' הר"מבן ז"ל וכן קבלנוה מ"ר משמו ז"ל.
אמר שמואל והכין הלכתא: פי' דאף על גב דסתם משנה היא אצטריך למפסקה הלכתא משום דמסתבר טעמיה דר"מ דאסר.
נעשה כמי שהשביח: פירוש דאף על גב דלא משבח ממש בתחילתו דינו כאלו השביח ממש כיון שלא פגם בתחלתו ולהכי נקט האי לישנא.
ואינה נאכלת מפני זה: פר"שי ז"ל אינה נאכלת לאו דוקא אלא כיון דפגימי פורתא קרי לה אינה נאכלת ובאידך לישנא כתב גבי השתא מיהא הא פגימה כיון דטעם האיסור פוגמת עכשיו כמות שהוא הוי פגם ומותר ע"כ נראה מדבריו לכאורה דלא חשיב נותן טעם לפגם אלא כשיש שם פגם קצת ניכר לחיך אבל זה אינו וגיעולי גוים דקדרה דלאו בת יומא תוכיח דאין פגם כלל נרגש בה ואפילו הכי שרי וכן אמרו לגבי קורט של חלתית ושמן ודבש של גוים אי משום גיעולי גוים נותן טעם לפגם הוא אלא ודאי כל שידענו שאין נאות לו ואילו היה מרובה היה פוגמו לחך נידון בנותן טעם לפגם ואף על פי שאינו נרגש.
ואפשר שגם לזה נתכוון ר"שי ז"ל ושלא כדברי רבינו הר"אבד ז"ל שכתב דדוקא נקט שאינ' נאכלת מפני זה והפי' ההוא אי אפשר לאומרו כלל והלכתא כלישנא בתרא דריש לקיש דרבי יוחנן הכי סבירא ליה כדאיתא בסמוך. והוי יודע דנותן טעם לפגם שהוא מותר שוה הוא בכל האיסורין ואפילו באיסורי משהו דהא בגיעולי גוים שם כל האיסו' יש בו וכן בדין דכיון שפגמו עושה אותו כאילו נתבטל ונסתלק איסורו ממנו והוי כעפרא מה לי איסור משהו ומה לי שאר איסורין.
ואי משום דכשאוסר במשהו אינו נותן שום טעם אף בשאר איסורין נמי כשהם במינם לא יהבי טעמא ועוד שאם כן נמצאת למד שאם אין שם מן האיסור אלא משהו יהיה אסור ואם יש שם מרובה שראוי לתת טעם יהא מותר ויציבא בארעא וגיורא בשמי שמיא אלא ודאי לא שנא והכין פסקי לה התם בכוליה תלמודא מ"ר ומיהו אין נותן טעם לפגם מותר אלא בדיעבד אבל לכתחילה אסור והקדרה דלאו בת יומא אסורה לכתחילה גזירה אטו בת יומא.
וכן קדרות בפסח שהחמץ אוסר במשהו אסורות לכתחי' אבל לאחר הפסח מותרות אפילו לכתחילה לשמואל דהלכתא כותיה משום דאיכא תלתא למעליותא חדא דהוי פוגם ואידך דבלע היתרא ואידך דמסתמא אינו אלא משהו והוא אינו אוסר לאחר הפסח במשהו אבל כל דליכא כל הני תלתא אסורה לכתחילה וקדרה חולבת דלאו בת יומא מורי הר"א הלוי ז"ל היה מתירה לכתחי' משום דאית בה הני תלתא למעליותא אבל אין כן דעת שאר הפוסקים ז"ל ולא דעת מורי הר"שבא נ"ר דשאני קדרות לאחר הפסח שאין איסורו מן התורה לשמואל אלא מדרבנן דקניס ר"ש הואיל ועבר עליה בבל יראה ובל ימצא וכי קניס בעיניה אבל על ידי תערובת לא קניס ואפילו מדרבנן הוא בטל ברוב ואפילו לח בלח ולפיכך התירוהו לכתחלה בבלוע מה שאין כן בקדרה חולבת שאסורה מן התורה ואינו בטל פחות מששים.
אמר רבי אבהו אמר רבי יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו כשיש כזית בכדי אכילת פרס: פירוש דהשתא אחשביה רחמנא כאילו אכליה בעיניה וכדפר"שי ז"ל והא דאצטריך לומר כל שטעמו ואף על פי שהו' בכלל ממשו משום דליתיה להאי דינא אלא במין שאינו מינו דיהיב טעמא כאילו מין במינו דהא אמרינן דמדאורייתא חד בתרי בטיל ואפילו לח בלח וכל שכן יבש ביבש דההיא אפילו מדרבנן בטיל חד בתרי כל היכא דלא הוי דבר חשו' וכדאמר רבא בפרק כל התערובות אמור רבנן ברובא והיינו יבש ביבש דאפילו מדרבנן הוי מרובה וכדכתיבנא במסכת חולין בס"ד. וכל שיעורי נותני טעמים או איסורי משהו שנאמרו בשום מקום אינם אלא מדרבנן וזה ברור.
והא דאסר רבי יוחנן בפרק כל שעה דכזית בכדי אכילת פרס דאוריתא ואותבוה מההיא דשתי קופות אחד של חולין ואחת של תרומה ולפניהם שני סאים אחד של חולין ואחד של תרומה ונפלו אלו לתוך אלו מותר שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין ואי סלקא דעתך כזית בכדי אכילת פרס דאוריתא אמאי אמרינן שאני אומר ופריקנא הנח לתרומה בזמן הזה דרבנן בדין הוא דהוה מצי לשנויי ליה דההיא במין במינו דבטל חד בתרי מדאורייתא ובדאיכא רבייה אלא דניחא ליה לתרוצי ליה לפום טעמיה דמקשה דמשמע ליה בכל אנפא ואפילו במין שאינו מינו ומשום דסבירא ליה דתרומה בזמן הזה מדרבנן.
מהדורא קמא:
פיסקא זה הכלל כל שבהנאתו בנותן טעם כו' רב אחאי שיער חלא בחמשין רב שמואל בר רב חייא שיער שיכרא בשיתין והילכתא אידי ואידי בשתין מתוך דברי ההלכה מוכיח דבטל בששים אבל בהלכות גדולות בהלכות יין נסך מצאתי כתוב חבית שיש בתוכה משקין בין יין בין שמן בין כל משקין ונפל לתוכה עכבר או שרץ שיעורו אחד מאלף והחבית והמשקה מותרין פחות מאלף אסורין החבית והמשקין ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהי' כבתחילה והילכתא משערינן חלא ושיכרא בשיתין מידי דהוה אכל איסורין שבתורה הנה בעל ההלכות מחלק בין חלא ושיכרא ובין שאר משקין דקסבר דלא איפסקא הילכתא בשיתין אלא אחלא ושיכא אבל אשאר משקין סמכינן אמילתי' דרב תחליפא בר גזא דאמר לרבינא דילמא כתבלין בקדרה דמי דאפילו באלף לא בטיל ומצאתי תשובה לרבי' האי גאון זצוק"ל על ענין זה שמנה שרצים שנפל אחד מהם באחד מן המשקין דבר זה כתוב בהלכות פ' שמעון קיארא חבית שיש בה משקין בין יי"נ בין שמן ונפל לתוכה שרץ או עכבר שיעורו אחד מאלף ואם ביקש לטהר את הכלי מכניסו לכבשן עד שיהא כבתחילה ואין אנו יודעין מאין נסח ר"ש דברים הללו אלא ששמענו כי מעשים לבני ארץ ישראל שנמצאו בהם דברים הללו ומשם נסחם ואשר מצינו בתלמוד בענין זה ההוא עכברא דנפל בשיכרא אסרי' רב לההוא שיכרא אמרוה רבנן קמי' דרב ששת נימא קסבר רב נטל"פ אסור א"ל בעלמא קסבר רבנטל"פ מותר והאי חידוש הוא דהא מימאס מאיס ובדילי אינשי מני' ואפ"ה אסרי' רחמנ' ואמרי' בה אמר רבא הלכת' נטל"פ מותר וטעמ' דרב בעכברא בשיכרא לא ידענא מאי היא אי משום דקסבר נטל"פ אסור ולית הילכתא כוותי' אי משום דקסבר עכברא בשיכרא אשבוחי משבח ואיבעי' להו נפל לגו חלא מאי ואמרי' בסופה רב אחאי שיער בחלא בחמשין רב שמואל ברי' דר' אבהו שיער בשיכרא בשיין והילכתא אידי ואידי בשיתין ככל איסורין שבתורה וקאמרי בנן הני מילי היכא דלא אימרטוט שרץ ונמצא כולו אבל אימרטוט לא בטל דקאמרי' בשמעתא לענין עכברא דנפל לגוי חלא וא"ל רב הלל לרב אשי הוי עובדא בי רב כהנא ואסר א"ל האי אימרטוטי אימרטוט רבינא סבר לשיעורא במאה וחד אמר לא חמור מתרומה דעולה באחד ומאה א"ל רב תחליפא בר גזא לרבינא ולישערי' מר כפלפלין ותבלין דאפילו באלף לא בטיל ובהכי רגילי רבנן דמורו ומחמרי עד כאן התשובה ומצאתי כתוב דגרסי' במס' תרומו' בפ' י' בגמ' דבני מערב' ר' יוסי בר אבין הור' בהדין עכבר' חד לאלף ויש להקשו' על מילתי' דרבינא דסבר לשעורי' בא' ומאה כתרומה דהא אינו עולה בא' ומאה אלא ביבש דאינו נ"ט אבל היכא דאיכא נ"ט אפילו באחד ומאה לא בטל כדכתבית לעיל וה"נ בדבר לח דיהיב טעמא עסקי' תשובה הכי סבר רבינא דטפי מששים לא יהיב טעמא ואפילו אי בעינן להחמורי עלוי' נחמר כתרומה דהיכא דהוי ין במינו אע"ג דאינו בנ"ט בעינן בא' ומאה כדכתבנא לעיל וה"נ מיסתעיין אי מחמירין בי' ואהדר לי' רב תחליפא דילמא יהיב טעמא כתבלין בקדרה:
מהדורא תנינא:
אין אומרים קדרה זו חסירה מלח פי' אם לא היתה הקדרה פגומה מחמת דבר אחר וזה פגמה עכשיו אז התירו חכמים שנמצא שזה פגמה ואלולי זה היתה משובחת אבל אם היתה פגומה מחמת דבר [אחר] אע"פ שגם זה הוסיף לפוגמה לא התירו חכמיםשכיון שהיא פגומה ועומדת אינן חוששין לפגם זה ובלישנא בתרא קאמר אין אומרים חסירה מלח יא כלומר וכבר נפגמה מחמת דבר אחר וזהמוסיף לפוגמה מותר:
מהדורות תליתאה ורביעאה:
אמר ר' אבהו אר' יוחנן כל שטעמו וממשו אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקחין עליו בפ' כל הזבחים שנתערבו בה' דם שנתערב במים אמרי' אמר ריש לקיש הפיגול והנותר והטמא שבללן זה בזה ואכלן והתרו בו פטור אי איפשר שלא ירבה מין על חבירו ויבטלנו פי' אע"פ שהי' כזית ויותר מכל אחד ואחד כיון שבללן ועירבן ושם אותן בלולין לתוך פיו ולועסין ביחד פטור שא"א לכוין שיהא כל המינין שוין לתוך פיו ולא ירבה א' על חבירו ואותו המין שהוא מועט ומתערב ואותו המין שהוא מועט ומתערב בחבירו בטל בחבירו ולא יקרא על שמו אלא על שם חבירו הילכך אם יש באותה הלעיס' שהוא לועס לתוך פיו הרוב מן הפיגול ומיעוט מן הנותר בטל שם נותרממנו ויקרא פיגול וצריך להתרות בו משום פיגול ואם התרו בו משום נותר פטור מפני שבטל שם נותר ואע"פ שיש באותו מיעוט כזית לא יקרא נותר אלא פיגול כיון שנתרבה עליו וה"ה אם נתרבה הנותר על הפיגול ועכשיו שאינו ידוע איזהו מין המרובה אינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם יתרה בו משום פיגול שמא הנותר מרובה או אם יתרה בו משום נותר שמא הפיגול מרובה ואינו יכול להתרותו אלא ספק לומר לו אל תאכלנו שמא תלקה או משום פיגול או משום נותר והתרא' ספק לאו שמה התראה דבעינן שיתרנו התראה ודאית הילכך אף על פי שנמצא שאכל כל שלשה האיסורין אינו לוקה על א' מהן מפני שאינו יודע להתרותו התראה ודאית ואלו הי' בשוגג הי' מביא שלש חטאות שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה תלת ש"מ איסורין מבטלין זא"ז וש"מ נותן טעם ברוב לאו דאורייתא וש"מ התראת ספק לאו שמה התראה פי' שמעת מינה שגם האיסורין מבטלין זא"ז שכמו שהאיסור הממועט אם נתערב ברוב היתר בטל ברוב שרוב ההיתר מבטל את מיעוט האיסור כך איסור המרובה מבטל את איסור הממועט ומפני זה פטור שאינו יודע להתרותו התראה ודאית שאם תאמר אין איסורין מבטלות זא"ז אע"פ שהי' הרוב פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר כיון שיש באותו המיעוט של נותר כזית ילקה אלא משום דאמרי' בטל שם נותר ממנו שרוב הפיגול מבטלו והי' צריך להתרותו משום פיגול ושמעת מינה דהתראת ספק לאו שמה התראה דאי שמה התראה יתרה בו ממ"נ לוקה אתה אי משום פיגול אי משום נותר או משום טמא א"ו בעיני' ודאית וש"מ דמאי דאמרינן בכל דוכתא שהאיסור שנתערב עם ההיתר שאינו בטל ברוב אלא בנותן טעם היא אוסר ושיערו אותו חכמים עד ששים שאין איסורו מן התורה אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמיר עד דיהיב טעמא שאם אתה אומר שאיסור נ"ט אע"פ שההיתר מרובה עליו הוא מן התורה א"כ הכא אמאי לא לקי אע"פ שהרוב היא פיגול ומיעוט נותר והתרו בו משום נותר ילקה שכיון שהוא לועסן ביחד נמצא שהנותר המיעוט הוא נותן טעם בפיגול המרובה וכיון שהוא נותן בו טעם לא בטל שמו ממנו וכיון שהי' שיעור כזית באותו נותר המיעוט ילקה עליו שלא בטל שמו ממנו ובין אם יתרה משום פיגול בין אם יתרה בו משום נותר חייב מלקות הוא ששני השמות יש בו ולא בטל זא"ז כיון דיהיב בי' טעמא וילקה שתים משום נותר ומשום פיגול אלא לאו ש"מ איסור המיעוט הנ"ט ברוב היתר אין איסור מה"תאלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא דלא אסרה תורה אלא ממשותו של איסור ולא טעמו ומיכן מוכיח שאם טעמו ולא ממשו היא אסור מן התורה לוקין עליו ואין לומר שהוא אסור מן התורה אבל מיהו אין לוקין כדכתבית בפ' אלו עוברין בפסח במהדורא קמא שהרי כאן מוכיח שאם היה מן התורה היה לוקה עליו וא"כ ר' יוחנן דאמר טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו ס"ל דאין איסורו אלא מדרבנן עיין לקמן בפ' כל הזבחים שנתערבו [דף ע"ח ע"א] מתיב רבא העושה עיסה מן החיטים ומן האורז אם יש בה טעם דגן חייב בחלה ואף על גב דרובא אורז פי' מדתלי טעמא בנ"ט ש"מ ואף על גב דרוב העיסה מן האורז ומיעוט' מן הדגן כיון שהדגן נתן בה טעם חייבת בחלה ולא אמרי' שיהא מיעוט הדגן בטל ברוב אורז ותיפטר מחלה דכל היכא דאיכא טעמא לא בטיל. דאי טעמא נמי בטיל ברוב הכי הו"ל למיתני אם רוב מן הדגן חיייבת אם רוב מן האורז פטורה מחצה על מחצה חייבת כדתני גבי שעטנז בפ' בתרא דכלאים צמר גמלים וצמר רחלים שטרפן זה בזה אם רוב מן הגמלים מותר אם רוב מן הרחלים אסור מחצה על מחצה אסור. וכן הפשתן והקנבס שטרפן זה בזה אבל השתא דתני אם יש בה טעם דגן ש"מ דהוה דגן מיעוט וש"מ נ"ט ברוב דאורייתא ומשני מדרבנן פי' לעולם מדאורייתא חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא וההיא דמחייב בחלה בנ"ט החיוב הזה אינו מדאורייתא אלא מדרבנן ומקשה א"ה אימא סיפא ויוצא בה אדם י"ח בפסח. פי' ואי נ"ט ברוב לאו דאורייתא היאך אדם יוצא י"ח בפסח ומעוט הדגן בטל ברוב אורז ואין אדם יוצא אלא בחמשת מיני תבואה אלא לאו ש"מ נ"ט ברוב דאורייתא הוא שכך הוא חשוב טעמו של איסור כממשו וכמו שיוצאין על ממש של דגן כך יוצאין על טעמו וקשיא לר"ל דאמר נ"ט לאו דאורייתא אלא מדרבנן ומשני אלא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא פי' ל"ק דבודאי שפיר ילפינין מהכא דמין שנתערב בשאינו מינו כגון דגן באורז אינו בטל ברוב אלא בתר טעמא אזלי' וכל כמה דיהיב טעמא לא בטיל אלא כך שוה טעמו כממשו. וזהו מאי דאמרי' בנזיר בפ' שלשה מינין ובפסחים בפ' אלו עוברין משרת ליתן טעם כעיקר שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב מיכן אתה דן לכל איסורין שבתורה כו' ואמרי התם ר"ע נמי יליף לנ"ט כעיקר מגעילי גוים וענבים במים הוי מין בשאינו מינו הילכך אי יהבי בהו טעם יין חייב. על אותן המים מלקות כאלו שתה יין ממש שכך הוא חשוב טעמו של איסור כמו ממשו אבל אם נתערב מין של איסור במין של היתר שאין להבחין טעמו של איסור הוא בטל ברוב שכיון שאינו ניכר טעמו של איסור בטל היתר כך דינו כמו יבש ביבש שנתערב ואינו ניכר שהוא בטל ברוב שאם נתערבה חתיכה של נבלה בשתי חתיכות של שחיטה ואינן ניכרין היא בטלה ברוב כדקיי"ל חד בתרי בטל וכדאמרי' בפ' גיד הנשה גבי גיד וגבי חתיכא דנבלה ונבטל ברובה כך הטעם של איסור נמי שנתערב במינו הוא בטל ברוב כיון שאינו ניכר טעמו והאי דתנן ירך שנתבשל בה גיד הנשה אם יש בה בנ"ט ה,ז אסורה כיצד משערין אותו כבשר בלפת איסור זה אינו אלא מדרבנן דמדאוריתא בטל טעמו של גיד ברוב כיון שאינו ניכר וה"נ גבי פיגול ונותר וטמא אלו הן משני מינין כגון בשר ושירי מנחות ה"נ דלא הוי בטל המועט ברוב כיון דיהיב בי' טעמא וניכר טעמו אלא ריש לקיש לא איירי אלא כגון שהיו כולן מין בשר והאי דאמרינן דמין בשאינו מינו בטעמא והוא שיש בו כזית בכדי אכילת פרס באותו טעם האיסור שטועם שלא יהא חמור טעמו מממשו שכמו שבממשו אין לוקין עד שיהא בו כזית בכדי אכילת פרס והה"נ בטעמו אין לוקין עד שיהא באותו הטעם כזית בכדי אכילת פרס שאם יאכל פרס של היתר ויהא בו שיעור זית מן האיסור אז הוא חייב ואף על פי שבטל ממשו של איסור ואין שם אלא טעמו אבל אם אין בפרס של היתר זית דאיסור אע"ג דיהיב בי' טעמא כגון שאור ותבלין דבר מועט יהיב טעמא בדבר מרובה מאוד אין לוקין עליו ואין אסור אלא מדרבנן וסברא היא זו שלא יהא טעמו חמור מממשו אמר רבא אמו' רבנן בטעמא ואמור רבנן ברובא ואמור רבנן בחזותא מין בשאינו מינו בטעמא מין במינו ברובא והיכא דאית לי' חזותא במראה פי' מין בשאינו מינו בטעמא זהו שאמרנו נ"ט כעיקר שהוא מדאורייתא ומין במינו ברובא שמפני שאן טעמו ניכר בו הוא בטל ברוב והיכא דאית לי' חזותא אזלי' בתר חזותא כגון דם שנתערב במים או מקוה שנפלו עליו שאר משקין שפוסלין אותו בשינוי מראה [וקשיא] דרבא אדרבא דהכא אמר מין במינו ברובא ובפ' גיד הנשה אמרינן אמר רבא אמור רבנן בטעמא ואמור רבנן בקפילא ואמור רבנן בששים מין בש"א והיתרא בטעמו ומן בשא"מ ואיסורא בקפיצא ומין במינו דליכא למיקם אטעמא כגון שמנונית דגיד הנשה בששים ותירוצם הכי מאי דאמר בפ' כל הזבחים דמין במינו ברובא זהו דין תורה ומאי דאמר בפ' גיד הנשה דמין במינו בששים זהו מדרבנן דאע"ג דמן התורה חד בתרי בטל ואע"ג דיהיב טעמא כיון שאינו ניכר רבנן אחמור ואמור דמשערין אותו כאלו הי' מין בשאינו מינו בששים ומצינו למדין דמאי דאמר ר' יוחנן טעמו ולא ממשו אסור ואין לוקין עליו במין במינו קאמר וה"ק כל שטעמו וממשו של איסור קיים אסור ולוקין עליו וזהו כזית בכדי אכילת פרס שאם נתערב האיסור ומשו קיים בין בשא"מ דהיתר ובין במינו דהיתר והוא ניכר האיסור ואכל מן האיסור ומן ההיתר משערין אותו כזית בכדי אכילת פרס אבל אם לא הי' ניכר האיסור שנתערב ואינו ניכר זהו דאמרי' חד בתרי בטל ואפילו איסור דרבנן אין בו כדאמרי' בכל דוכתא גבי גיד ונבלה בפ' גיד הנשה ואפילו גבי מדומע אמרי' בפ' יוצא דופן דהוי מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל ורבנן הוא דאחמור עד מאה וגבי ערלה וכלאי הכרם נמי אמרי' בפ' הניזקין סחד בתרי בטל ורבנן וא דאחמור במאתים אבל כל האיסורין בטלים חד בתרי ואפילו מדרבנן אם אם הי' דבר שבמנין דאחמור בי' רבנן משום דחשוב א"כ מאי דאמר ר' יוחנן כזית בכדי אכילת פרס הוא כשהאיסור ניכר וטעמו ולא ממשו דאמר אסור ואין לוקין עליו הוא מי במינו שכיון שאינו ניכר טעמו הו"ל כממשו שאינו ניכר דבטל חד בתרי אבל מיהו ממשו שאינו ניכר אפילו איסור דרבנן אין בו אבל טעמו שאינו ניכר אינו אסור מן התורה אבל הוא אסור מדרבנן ומשערים אותו בששים אבל אם הי' מין בשא"מ הוא אסור מן התורה כדילפי' ממשרת או מגיעולי גוים לר"ע ואע"פ שאנו מחמירין במין במינו יותר ממין בשאינו מינו דבעי' למימר לקמן דיי"נ וטבל שלא במינן בנ"ט ובמינן בכל שהן זו היא חומרא דרבנן אבל מדאורייתא הכל בטל חד בתרי ואפילו יי"נ וטבל במינן ור' יהודא דסבר דמין במינו אפילו באלף לא בטיל ויליף לי' מקרא אית לי' נמי משרת למין בשאינו מינו אבל מיהו מין במינו חמור טפי דאפילו בכל שהו ובשאינו מינו בעי' בנ"ט והאי דאמרי' בפ' גיד הנשה מידי לקולא קא אמרינן לחומרא קאמרי' דמדאורייתא חד בתרי בטיל בין במילתי' דאביי בין במילתי' דרבא משום דהוה מין במינו דבהכי מיירינן התם בזרוע בשלה מן האיל אבל אם הי' מין בשאינו מינו הוה אסור מה"ת בנ"ט כדילפי' ממשרת לרבנן ומגיעולי גוים לר"ע וליכא מאן דפליג עלייהו אבל המורה כתב התם והא דילפי' מנזיר בפסחים משרת ליתן טעם כעיקר ס"ל לאמוראי בתראי דאסמכתא בעלמא היא ולאו מילוף הוא דהו"ל נזיר וגיעולי גוים ב' כתובים הבאים כא' א"נ גיעולי גוים חידוש הוא כדאמרי' התם ומשרת להיתר מצטרף לאיסור ואינו נ"ל כל מה שאמר דהא בפירוש מחלק ר"ל בזבחים בין מינו לשאינו מינו ורבא נמי ס"ל הכי הילכך יש לפרש כאן מין במינו ומשרת למין בשא"מ והאי נ"ט בקדשים דקאמר רבא מין במינו הוא ואפ"ה אסרה תורה בקדשים משא"כ בחולין דמין במינו בטל ברוב ולא ימצא נ"ט כעיקר בחולין אלא מין בשא"מ דניכר טעמו ואיהו ילפי' ממשרת ומה שאמר דבמוקדשין אסור והכי שרי כדפרישית במהדורא בתרא דמוקדשין אסור אפילו בטפי מס' וק' אי יהבי טעמא ואיל נזיר שרא רחמנא בס' וק' והאי דפליגי רבנן ור"א בכותח הבבלי בפ' אלו עוברין דר"א אמר חייב לאו עליה ורבנן פטרי ואע"ג דהוא מין בשא"מ דילפי' ממשרת לנ"ט כעיקר לכל איסורין שבתורה התם בגמרא מפרש טעמייהו הנח לכותח הבבלי דלית בי' כזית בכדי אכילת פרס דאי בעיני' קא אכיל לי' בטלה דעתו אצל כל אדם ואי משטר קא שטר ואכיל לית בי' כזית בכדי א"פ ומש"ה פטרי רבנן כדפרישית לעיל דלא אסרה תורה לנ"ט כעיקר אלא היכא דאיכא כזית בכא"פ דומיא דממשו של איסור אבל אי ליכא כזית בכא"פ ויהיב טעמא אינו אסור אלא מדרבנן וכותח הבבלי נמי אע"ג דפטרי רבנן ממלקות אי עלוי' איסורא דרבנן כיון דיהיב חמץ טעמא ושכר המדי נמי הוא כפתרון המורה שפירש שם דאע"ג דשתי לי' בעיני' אין לך שותה ב' או ג' כוסות שלא יפסיק וישהא בכדי אכילת פרס ולא שתי כזית מן החומץ לבד המין ושאר התערובת וסתם שכר עיקרו מן התמרים או תאנים אלא שבמדי מערבין עמהם שעורים קצת ומ"ש התם במהדורא קמא דטעם הדבר היא מפני שאין שם ממשו של איסור אלא טעמ' אינו כלום דהוה ס"ד דכל טעמו ולא ממשו הוא מדרבנן ואפי' במין שלא במינו אבל השתא דאסיקנא דמין בשא"מ הוה טעמו ולא ממשו דאורייתא אית לן למימר כפתרון המורה ור"א דמחייב לאו משום דקסבר דגבי חמץ היתר מצטרף לאיסור כדאמרי' התם הילכך כיון דטעמו של איסור הוי כממשו בין שאינו מינו שהי' אומר ר"א בממשו של איסור דהיתר מצטרף עמו להשלימו לכזית ה"נ ס"ל בטעמו של איסור אע"פ שאין בו כזית בכדי א"פ ההיתר מצטרף עמו להשלימו אבל רבנן סברי דאין היתר מצטרף לאיסור אפי' בממשו של איסור כ"ש בטעמו ומהכא נמי מוכח דנ"ט כעיק' דילפי' ממשרת דהוי דאורייתא כגון שיש בו כזית בכא"פ כדאמרי' בממשו אבל אם אין בו כזית בכא"פ לא מחייבי אבל פי' המורה התם דאמרי' שאם שרה ענבים במים ויש בהן טעם יין חייב בכזית מהן והאי לאו משום היתר מצטרף לאיסור הוא אלא משום דאיתעביד לי' כולי' איסור אבל היתר מצטרף לאיסור לא ילפי' מיני' ואינו נ"ל פתרונו כלל שאם נחייבהו על כזית מהן בלבד זהו היתר מצטרף לאיסור שהרי זית זה אינו כולו יין אלא מים מעורבין בו והיאך דוחה התם דלא נילף מני' היתר לאיסור ועוד אם על כזית מהן בלבד חייב מפני שנעשה כולו איסור מפני טעם היין שבהן אי הכי אמאי פטרי רבנן בכותח והרי טעם חמץ יש בו ונעש' כולו איסור אלא משום דלית בי' כזית בכא"פ פטרי ואע"ג דנ"ט כעיקר במין בשא"מ דאורייתא אינו יכול להיות טעמו חמור מממשו וכי היכי דבממשו בעינן כזית בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ הם הכי בטעמו והילכך אינו חייב על אלה דמים עד שישתה מהם כל כך שיהא בהן כזית יין בכא"פ ואמרי' התם באלו עוברין איתבי' שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין ולפניהן שתי סאין אחת של תרומה ואחת של חולין ונפלו אלו לתוך אלו מותרין.שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה וחולין לתוך חולין נפלו ואי אמרת כזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא אמאי אמרי' שאני אומר ומתרץ הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן וקשיא לי טובא בגוה דמשמע טעמא משום דתרומה בזה"ז דרבנן ואי הוה תרומה דאורייתא לא הוה תלינן לקולא משום דכזית בכא"פ דאורייתא והא מין במינו הא ומין במינו בטל הנ"ט שלו ברוב. ולא אמרי' נ"ט כעיקר אלא במין בשאינו מינו כדאמרן לעיל ונ"ל דל"ג הב"ע בתרומה בזה"ז דרבנן אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן פי' דמה"ת כיון שהוא מין במינו חד בתרי בטל ורבנן הוא דאמור דתרומה מקדשת עד מאה והילכך תלינן בשאני אומר ולא אמרי' כזית בכא"פ דאורייתא בנ"ט אלא מין בשאינו מינו תדע דה"ג דאמרי' בפרק יוצא דופן בה' בת אחת עשרה שנה ויום אחד. עיסה שנדמעה או שנתחמצה בשאור של תרומה חייבת בחלה ואינה נפסלת בטבול יום דברי ר"מ ר' יוסי ור' יהודה ור"ש פוטרין החלה סברוה מאן דאמר תרומה דאורייתא חלה דאוריית' ומ"ד תרומה דרבנן חלה דרבנן אי אמרת בשלמא קסבר ר' יוסי חלה בזה"ז דרבנן אתי דימוע דרבנן ומפקע דחלה דמדרבנן אלא אי אמרת דאורייתא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא ופירש המורה התם דימוע דרבנן הוא דמדאורייתא חד בתרי בטל דכתיב אחרי רבים להטות ורבנן הוא דאצריך א' ומאה הילכך לא אתי דימוע דרבנן ומפקע חלה דאורייתא. אלמא אע"ג דאאמרי' תרומה בזה"ז דאורייתא הדימוע אינו אלא מדרבנן דמדאורייתא חד בתרי בטל מפני שהוא מין במינו ובפ' הערל נמי בה' אנדרוגיניס כהן אמרי' וסבר ר' יוחנן תרומה בזה"ז דאורייתא והתניא שתי קופות אחת של תרומה ואחת של חולין כו' ואמר ריש לקיש והוא שרבו חולין על התרומה ור' יוחנן אמר אף על פי שלא רבו חולין על התרומה בשלמא ר"ל קסבר בדרבנן נמי בעינן רביא אלא לר' יוחנן קשיא פי' ר"י דאמר דהוא מדאורייתא אמאי לא בעי רביא אלמא מוכח מהכא דאי רבו חולין על התרומה אע"ג דתרומה דאורייתא תלינן ואמרי' שאני אומר מפני שמן התורה חד בתרי בטל במין במינו הילכך בפירוש שטעות גדולה היא לגרוס הכא במאי עסקינן בתרומה בזה"ז דרבנן דאע"ג דהוא דאורייתא תלינן לקולא אלא ה"ג הנח לדימוע דמדרבנן ואמרי' נמי התם באלו עוברין דלגבי חטאת היתר מצטרף לאיסור דתניא כל אשר יגע בבשרה יקדש יכול אפילו לא בלע ת"ל בבשרה עד שיבלע יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה ותנן בזבחים בשלהי פ' דם חטאת רקיק שנגע ברקיק וחתיכ' בחתיכ' לא כל הרקיק ולא כל ההחתיכה אסורין אינו אסור אלא ממקום הבלע ונ"ל לומר דמדכתב כל אשר יגע ילפי' דקרא להיתר מצטרף לאיסור אתא דא"א בנגיעה בעלמא שיתפשט בה הטעם כ"כ עד שיהא בה כזית בכא"פ ואפ"ה אסר רחמנא ש"מ היתר מצטרף לאיסור משא"כ בכל האיסורין. דחולין מקדשים לא ילפי' ובפ' גיד הנשה אמרי' רבא אמר לא נצטרכה אלא ליתן טעם כעיקר דבקדשים אסור והכא שרי וליגמר מינה הא גלי רחמנא גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה ומקשה ר"ת זצוק"ל בספר הישר דהכי מפיק לה לנ"ט כעיקר והכא מפיק לה להיתר מצטרף לאיסור ועוד תמה על עצמך דהא ליכא טעמא התם בשחיטת חולין שהרי בטל בששים כדמוכח התם ואין זה קרוי טעם כעיקר אלא במקום שיש טעם כגון ברוב או בפחות מששים ונ"ל דה"ג התם לא נצרכה אלא להיתר מצטרף לאיסור שאפילו נדבק מן האיסור להיתר ולא נבלע כשיעור כזית אסור ובלמא שרי כדאמרי' התם אבל בטעם כעיקר הקדשים שוין לכל שאר האיסורין דמין בשא"מ מדאורייתא עכ"ד. ונ"ל שנוכל ליישב גירסת הספרים ולק"מ דאע"ג דבאלו עוברין ילפי' מינה דהיתר מצטרף לאיסור מכל מקום מינה לנ"ט כעיקר דהאי איסורא דאיבלע לי' לאו ממשו של איסור הוא אלא טעמו ואע"ג דאמרי' היתר מצטרף לאיסור הוה בעינא ממשו של איסור אבל הכא דליכא ממשו אלא טעמו בלחוד ה"א דליבטל ואיצטריך קרא למימר דלא בטיל שכך הוא טעמו כמו ממשו שכשם שממשו חשוב ומצטרף ההיתר עמו כך טעמו נמי חשוב ומצטרף ההיתר עמו הילכך שפיר ילפי' מיני' לנ"ט כעיקר ומה שכתב דליכא התם טעמא שבטל בששים הרי כתבתי במהדורא בתרא דחולין דנ"ט דקדשים הוא אפילו מס' וק' והכי אזלא סוגיא דשמעתא התם דאיכא דיהיב טעמא מס' וק'. אבל אי קשיא לי הא קשיא לי דהא כל קדשים ילפי מחטאת כדאמרי' בשלהי פרק דם חטאת אשכחן חטאת דמקדשת בבלוע שאר קדשים מנין אמר שמואל משום ר"א זאת התורה לעולה ולמנחה לחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים כו' עד לחטאת מה חטאת מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע כו' עד במתניתא תנא משמי' דר"ע מה מנחה מקדשת בבלוע אף כל מוקדשין בבלוע ואם איתא דהיתר מצטרף לאיסור היכי תנן בפ"ב דערלה חתיכות של קדשי קדשים ושל פיגול ושל נותר שנתבשלו עם החתיכו' אסור לזרים ומותר לכהנים ור' שמעון מתיר לזרים ולכהנים פי' שאין בפיגול ובנותר ליתן טעם באותן החתיכות אלא שנצטרף בשר קדשי קדשי' עמהם ונתנו טעם בחולין דרבנן סברי מצטרפין שני האיסורין ולזרים מיהת אסורים ור"ש סבר אין שני האיסורים מצטרפין ואפילו לזרי' מותרי' ובפ' דם חטאת תנן בישל בו קדשים וחולין או קדשי קדשים וקדשים קלים אם יש בהן בנ"ט הרי הקלים נאכלין כחמורים אלמא בכל הקדשי' בעינן נ"ט וזה הוא החומר שיש בהן משא"כ בכל התורה כולה דבכל התורה כולה מין במינו בטל ברוב ולא אמרי' נ"ט בעיקר אלא מין בשא"מ ובקדשים אפילו מין במינו אבל אם אין בהן בנ"ט אפילו בקדשים שרי ולא אמרי' היתר מצטרף לאיסור ומחמת קושיא זו סברתי לומר דלא אמר דהיתר מצטרף לאיסור גבי חטאת אלא ר"ע אבל רבנן ס"ל דלא אתא קרא אלא לנ"ט כעיקר דאע"ג דילפי לה ממשרת התם למין בשא"מ אבל מין במינו בטל ברוב ובקדשים אפילו מין במינו ואע"ג דסוגיא דשמעס' משמע התם באלו עוברין דאפילו רבנן אית להו היתר מצטרף לאיסור גבי חטא' הוה סליק אדעתיה לשבושי סיפרי אבל אח"כ התבוננתי דלק"מ דדוקא אי יהבי טעמא אסרי אבל אי לא יהבי טעמא בטלי לגמרי כאילו אינן ושרי אבל מיהו היכא דיהבי טעמא אע"ג דלית כזית באיסור כגון ריקיק שנגע ברקיק וחתיכה בחתיכה שבמקום הבלע יש טעם מן האיסור והאוכלו טועם בו טעם איסור אילו הי' במין בשא"מ אע"פ שאין כזית בטעם האיסור שנבלע בו אפ"ה נאסר מקום הבלע ודינו כקדשים לכל דבר ולוק' עליו מפני שהיתר מצטרף לאיסור להשלימו לכזית שאין לוקין על פחות מכזית וקשיא לי טובא כיון דאמרי' דקדשים יש להן חומר מכל האיסורין שאפילו מין במינו הן אוסרין בנ"ט ואין בטלין ברוב א"כ היכי אמרי' במילתי' דר"ל וש"מ נ"ט ברוב לאו דאורחייא וכי אקשי' לי מהעוש' עיסה מן החטין ומן האורז תירץ אלא מין בשא"מ בטעמא מין במינו ברובא והא קדשים אפי' מין במינו אמרי' דהוי מדאורייתא בטעמ' ופיגול ונותר וטמא נמי קדשים נינהו ואמאי מבטלי זא"ז ונ"ל לתרץ לפי הרחק דבאלו קדשים אמרי' דאוסרין בנ"ט אפילו מין במינו הנ"מ בקדשי' כשרין אבל קדשים פסולין לא חשיבי ודינן כשאר כל האיסורין ובטלין ברוב במין במינו ומאי דאמרי' גבי חטאת כל אשר יגע בבשרה יקדש להיות כמוה שאם פסולה היא יפסל ואם כשרה היא יאכל כחמור שבה אין דין הפסול' כדין הכשרה שהכשרה אוסרת בבלוע אפי' מין במינה והפסולה אינה אוסרת אלא מין בשא"מ הילכך הפיגול והנותר והטמא מבטלין זא"ז ברוב במין במינו וקשיא לי נמי טובא דהא אפילו במין בשאינו מינו תנן שבטל הפיגול ואינו אוסר בנ"ט דהכי תנן בזבחים בפ' כל הפסולין השוחט את הזבח לאכול כזית מן העור מן הרוטב מן הקופה מן האצל מן העצמו' ומן הגידים ומן הקרנים ומן הטלפים ואין חייבין עלי' משום פיגול נותר וטמא פי' שאם פיגול הזבח אכל מן הקופה או מן הרוטב אין חייבין עליהן משום פיגול ולא משום נותר ולא משום טמא ואמאי ומי גריעי פיגול ונותר וטמא משאר כל האיסורין שהן אוסירן מן התורה בנ"ט במין בשא"מ ורוטב נ"ט הוא ומין בשא"מ ואמאי לא מחייב משום פיגול נותר וטמא ועיין מה שכתבתי בפרשת צו בפסוק והנותר מבשר הזבח ביום השלישי:
קישורים חיצוניים
צורת הדף: באתר היברובוקס • באתר דף יומי (עם אפשרות האזנה) • באתר שיתופתא
הדף עם פרשנים: באתר "תא שמע" • באתר "על התורה" • באתר "ספריא" • באתר "מרכז שטיינזלץ" • ביאור "חברותא" באתר ויקישיבה